תורה אור · פרשת בראשית · מאמר 1
השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית וגו׳
״השמים כסאי והארץ הדום רגלי״
הרבי על מאמר זה
מאמרי הרבי המבוססים עליו: ד״ה השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ה׳תשל״ו)ד״ה השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ה׳תש״מ)ד״ה השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ה׳תשמ״ד)ד״ה השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ה׳תשמ״ה)ד״ה כה אמר ה׳ השמים כסאי (ה׳תשמ״ו) ועוד 2 (הסיכומים באנגלית)
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 612 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
ה׳, שאין לו גוף ואינו תופס מקום, ״יושב״ על התורה; ״רגלו״, עם ישראל, מורמת על ״הדום הרגליים״ של המצוות המעשיות, והוא ״שוכן״ בתפילה. כל אחד מאלה נמשך למטה באמצעות עבודתו האישית של האדם, מהתבוננות ואהבה ועד מעשה וביטול.
המאמר בקצרה
המאמר שואל כיצד ייתכן שלה׳, שאין לו גוף ואינו נמצא במרחב, יהיו כיסא והדום רגליים. ״השמים״, אש ומים, הם התורה. האדם ״עושה״ את התורה: התבוננות בקריאת שמע (״שם עי״ן״) מראה שכל מה שבעולמות אינו אלא ״שם״, הארה בלבד, ולכן הנשמה משתוקקת לה׳ עצמו; אהבה זו, שהיא אתערותא דלתתא, ממשיכה את אור אין סוף לתוך התורה ומורידה אותה מדרגתה שלפני העולמות אל תוך תרי״ג המצוות. כך התורה היא ״כיסא״ שעליו רצונו וחכמתו של ה׳ יורדים ומתלבשים במצוות גשמיות. ״הארץ״ היא המצוות המעשיות, ובראשן צדקה, המעלות את ״הרגל״, את עם ישראל; מכיוון ש״נעוץ סופן בתחלתן״, הנמוך ביותר נעשה לראש, ומעשי האדם מעלים את מידותיו אל שכלו. שמים וארץ הם גם התורה שבכתב והתורה שבעל פה. ה״בית״ הוא התפילה: באמצעות ההשתחוואה והביטול היא ממשיכה את האור הסובב, שהלב והשכל אינם יכולים להכיל, אור שאינו מתחשב בחסרונותיו של האדם.
מבנה
- השאלה והתורה כ״שמים״כיצד ייתכן שלה׳ שאין לו גוף יהיה כיסא? התורה היא מן השמים, וכמו השמים היא אש ומים.¶1
- האדם עושה את התורה באמצעות התבוננות ואהבההרחמים מביאים להבנה; קריאת שמע מלמדת שהעולמות כוללים רק ״שם״ של ה׳; הדבר מעורר אהבה לה׳ עצמו, שממשיכה את אור אין סוף לתוך התורה ומורידה אותו לתוך המצוות.¶2–4
- התורה ככיסא של ה׳באמצעות משה התורה יורדת למטה; בדומה לישיבה, היא מורידה את ״ראשו״ של ה׳, את רצונו וחכמתו, אל תוך מצוות גשמיות.¶5
- הדום הרגליים: הרמת הרגלישראל הם ״רגלו״ של ה׳, ובאור החוזר הרגל נעשית לראש; המצוות המעשיות, ובייחוד צדקה, מעלות את המידות אל החכמה — למעלה וגם בנפש האדם — וכך האהבה נעשית יציבה ומתמשכת.¶6–10
- שמים וארץ שבתורההתורה שבכתב היא שמים, מלמעלה; התורה שבעל פה היא ארץ, המשיגה את רצון ה׳ מלמטה; שלושה דברים נקראים ״ארץ״.¶11
- הבית: תפילהתפילה מתוך השתחוואה וביטול ממשיכה את האור הסובב, שמעל לעולמות, שאינם הלב והן השכל יכולים להכיל, והוא נוכח בלי להתחשב בחסרונותיו של האדם.¶12–14
מושגים
- ממלא כל עלמין וסובב כל עלמיןממלא כל עלמין וסובב כל עלמין
- האור שממלא את העולמות ומחיה כל אחד מהם לפי מידתו אינו אלא ״שם״, הארה; האור הסובב אותם הוא למעלה מהשגה, והוא יכול רק להקיף את האדם.
- אתערותא דלתתאאתערותא דלתתא
- אהבתו ועבודתו של האדם, הממשיכות תגובה אלוקית: ״רוח אייתי רוח״.
- נעוץ סופן בתחלתןנעוץ סופן בתחלתן
- באור החוזר למעלה, הדרגה הנמוכה ביותר היא הגבוהה ביותר, ולכן ״הרגל״ — עם ישראל ומעשיהם הגשמיים — נעשית ל״ראש״.
- הכללת המידות בשכלהתכללות המדות בשכל
- מידות שנותקות מהבנה הן חולפות; כשהן מתעלות אל השכל, הן נעשות יציבות ומרוממות יותר.
- ביטול בתפילהביטול
- השתחוואה לפני ה׳ כמי שמשתחווה לפני מלך נעלה מכדי להתקרב אליו; היא ממשיכה את האור הסובב, שהתורה והמצוות אינן יכולות להגיע אליו.
השאלה והתורה כ״שמים״ ¶1
״השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית וגו׳״ וכו׳. [עלינו] להבין כיצד מתאים לומר עליו ית׳ ״כסאי״ ו״הדום רגלי״.
המאמר פותח בפסוק של ישעיהו ומעלה את הקושי: כיסא והדום שייכים למי שיש לו גוף ויושב במקום. כיצד אפשר לומר דברים כאלה על ה׳?
שהרי אין לו דמות הגוף, והוא אינו נתון בגבולות המקום, כפי שכתוב: ״הנה מקום אתי״ — הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו.
לה׳ אין דמות הגוף, כפי שנאמר בפיוט יגדל, המבוסס על דברי הרמב״ם, והוא אינו נמצא במרחב. המדרש מפרש את ״הנה מקום אתי״ כמלמד שה׳ מכיל את העולם, ולא שהעולם מכיל אותו; לכן אין להבין את ה״כיסא״ כפשוטו.
אך להבין הענין כי הנה התורה היא מן השמי׳ כמ״ש כי מן השמים דברתי10 וגו׳
אך כדי להבין את העניין, הנה התורה היא מן השמים, כפי שכתוב: ״כי מן השמים דברתי״ וגו׳;
התשובה מתחילה בתורה, שה׳ נתן ״מן השמים״. אדמו״ר הזקן יראה שה״שמים״ שהם כיסאו של ה׳ הם התורה.
כלומר, היא בבחינת שמים, שכן שמים הם אש ומים. וכך נאמר על התורה: ״מימינו אש דת למו״.
חז״ל דורשים את המילה שמים כחיבור של אש ומים. גם התורה כוללת את שניהם: היא באה ״מימינו״ — ימין מסמלת חסד, כמו מים — והיא ״אש דת״, שכן אש מסמלת גבורה.
הפסקה מציגה את שאלת המאמר — כיצד אפשר לומר על ה׳ הבלתי מוגבל שיש לו ״כיסא״ ו״הדום רגליים״? — ומתחילה להשיב עליה בזיהוי ה״שמים״ עם התורה, אשר, כמו השמים, היא אש ומים.
אור התורה (Or HaTorah; אור התורה) מציין, כפי שמובא בהערת קה״ת, שכאן ״אש ומים״ מתפרשים כגבורה וחסד, ואילו במקומות אחרים בתורה אור (Torah Ohr; תורה אור) — במקץ, במאמר ״כי עמך מקור חיים״, ובהמשך המאמר הזה, שבו נאמר ״שמים הוא שם מים... התורה באה מחכמה״ — המים שבתורה מזוהים עם חכמה. כמה כתבי־יד מוסיפים: ימין היא בחינת מים, ומבחינת האש באה ״דת למו״.
מראי מקומות
- 1השמים כסאי · הנחת כ״ק אדמו״ר האמצעי בסה״מ תקס״ה ח״ב ע׳ תשה. וביאור בע׳ תשטו. ראה לעיל ציונים והערות לכ״ק אדמו״ר זי״ע. הגהות באוה״ת בראשית כרך ג תע, א. ובכרך ו תתרכג, ב (מלקו״ת לג׳ פרשיות). תתרל, ב. ובמקבילו ד״ה ואשא אתכם תרל״ח ע׳ ריז (בספר התולדות לכ״ק אדמו״ר מהר״ש, מציין כ״ק אדמו״ר זי״ע ”נתבארו הענינים דד״ה השמים כסאי וביאוריו (שבתו״א ולקו״ת לג״פ) בהרחב הביאור”. וכן נזכר בד״ה ויהיו חיי שרה תרמ״ג ע׳ כב ”שהוא השמים כסאי שבתו״א”). המאמר נאמר בשבת פ׳ מסעי ר״ח אב תקס״ה. ראה גם סה״מ תרס״ו ע׳ תקיט. ד״ה השמים כסאי תשל״ו (סה״מ מלוקט ח״ג ע׳ קלג). ד״ה השמים כסאי תשל״א. לכללות מאמר זה ראה ד״ה זה תשמ״א־ ש״פ תרומה תשד״מ־ ש״פ נח תשמ״ה. ד״ה כי כאשר השמים פ׳ ראה תשמ״ה. ד״ה בראשית ברא תשמ״ו וד״ה השמים כסאי תשמ״ו. ד״ה השמים כסאי ש״פ קרח תשמ״ז ושם ביאר שכאן בתו״א מבואר בארוכה דשמים וארץ כולל כל סדר ההשתלשלות דבשמים יש ג׳ דרגות וגם בארץ יש ג׳ דרגות, ומבואר ג׳ דרגות אלו כאן ובדרושים שלאח״ז כפי שהוא בעולמות ובישראל.
- 2השמים כסאי · Isaiah 66:1
- 3איך שייך עליו ית׳ לומר כסאי · ראה ד״ה השמים כסאי תשל״א.
- 4שהרי אין לו דמות הגוף · Tanya, Sha’ar HaYichud 2:6
- 5אין לו דמות הגוף · Siddur Ashkenaz, Weekday, Shacharit, Preparatory Prayers, Yigdal 7
- 6הנה מקום אתי · Exodus 33:21
- 7הנה מקום אתי · Shemot Rabbah 45:6
- 8שהוא . . ואין העולם מקומו · ”כמארז״ל במד״ר ר״פ ויצא תוך פס״ח ע״פ ויפגע במקום, וכ״ה בפ׳ תשא פמ״ה קרוב לס״פ ע״פ הנה מקום אתי” — אוה״ת בראשית כרך ו תתרכג, ב (מלקו״ת לג״פ). בסה״מ תרל״ח בד״ה ואשא אתכם ע׳ ריז. ראה בלקו״ת ויקרא נא, סע״ב.
- 9שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו · Bereshit Rabbah 68:9
- 10כי מן השמים דברתי · Exodus 20:19
- 11התורה היא מן השמים . . שמים אש ומים · ראה אוה״ת כרך ו תתרכג, ב (מלקו״ת לג׳ פרשיות א, א) שצ״ע שלקמן פ׳ מקץ בד״ה כי עמך מקו״ח (לד, ד) מפרש שהכוונה על חכמה, וכן לקמן במאמר זה מפרש כן, וכאן מפרש על חו״ג ע״ש.
- 12שמים אש ומים · Chagigah 12a:19–20
- 13מימינו אש דת למו · Deuteronomy 33:2
האדם עושה את התורה באמצעות התבוננות ואהבה ¶2–4
2והנה כתיב ושמרתם את חוקתי1 ועשיתם אתם2 אתם כתיב שהאדם הוא העושה את התורה. וכך אנו מבקשים3 בברכת אהבת עולם אהבתנו כו׳ לשמור ולעשות ולקיים
והנה נאמר: ״ושמרתם את חוקתי ועשיתם אתם״; הכתיב הוא ״אתם״, כלומר, האדם הוא העושה את התורה. וכך אנו מבקשים בברכת ״אהבת עולם אהבתנו״ וכו׳: ״לשמור ולעשות ולקיים״.
בפסוק נכתב ״ועשיתם אתם״ בלי וי״ו, ולכן אפשר לקרוא את המילה גם ״אתם״. המדרש (ויקרא רבה לה, ז, על אותן מילים בויקרא כ״ו, ג׳) דורש זאת כך שה׳ מחשיב כאילו עשיתם אותם, ואף כאילו עשיתם את עצמכם. מכאן מסיק אדמו״ר הזקן שהאדם הוא העושה את התורה ומביא אותה לידי התהוות. בברכת ״אהבת עולם״ שלפני קריאת שמע מבקשים שנזכה ״לשמור ולעשות ולקיים״.
תחלה לעשותה ואח״כ לקיימה4 והיינו ע״י אב הרחמן5 רחם עלינו ותן בלבנו בינה67 שמבחינת רחמים עליונים נמשך בינה והתבוננות בלב להיות בה ועל ידה עשיית והתהוות התורה.
תחילה לעשותה, ואחר כך לקיימה. והדבר נעשה באמצעות ״אב הרחמן רחם עלינו ותן בלבנו בינה״: מבחינת הרחמים העליונים נמשכות אל הלב בינה והתבוננות, כדי שבה ועל ידה תיעשה התורה ותבוא לידי התהוות.
הסדר חשוב: לעשותה פירושו גם ליצור אותה, ולכן תחילה התורה נעשית, כלומר מובאת לידי התהוות, ורק לאחר מכן היא מתקיימת בפועל. לקיים פירושו, מילולית, להעמיד. אותה ברכה מבקשת גם ״אב הרחמן רחם עלינו ותן בלבנו בינה״: מרחמיו העליונים של ה׳ נמשכות בינה — הבנה והתבוננות שבלב — ובאמצעותה התורה נעשית.
הפסקה מוסיפה רעיון שני: האדם עושה את התורה ומביא אותה לידי התהוות, והדבר מתרחש באמצעות התבוננות שבלב, שהיא עצמה מתנה מרחמיו של ה׳.
הצמח צדק מסביר באור התורה, בפרשת שלח, את הסדר של תחילה לעשותה ואחר כך לקיימה: תחילה ממשיכים את התורה ממקורה, מדרגת אלפיים השנים שקדמו לעולם, אל מדרגת העולם. הקשר בין רחמים לבינה נדון גם בתניא, פרק 45.
מראי מקומות
- 1ושמרתם את חוקותי · Leviticus 18:5
- 2
- 3וכך אנו מבקשים · ”ע׳ אמרי בינה פתח השער ט, ב סי׳ ט״ו” — הג״ה בכת״י על תו״א דפוס ראשון.
- 4תחלה לעשותה ואח״כ לקיימה · ”דהיינו תחלה להמשיכה ממקורה מבחי׳ אלפים שנה שקדמה לעולם להמשיכה בבחי׳ עולם” — אוה״ת שלח ע׳ תקפא.
- 5ע״י אב הרחמן · ראה לקו״ת ראה כה, ב.
- 6ותן בלבינו בינה · ראה ד״ה כל הנקרא בשמי תרצ״ו ע׳ 107.
- 7אב הרחמן רחם עלינו ותן בלבנו בינה · Siddur Ashkenaz, Weekday, Shacharit, Blessings of the Shema, Second Blessing before Shema
וכיצד צריכה להיות התבוננות זו מתבאר בקריאת שמע: שמע הוא לשון הבנה, והבנה זו כלולה במילה שמע עצמה;
ההתבוננות ש״יוצרת״ את התורה מפורטת בקריאת שמע. שמע פירושו לא רק ״לשמוע״ אלא גם ״להבין״ (בהערת קה״ת מובאים דבריו של שמואל הצעיר: ״דבר כי שומע עבדך״, שמואל א 3:10), והמילה עצמה כוללת את התוכן שיש להבין.
כי שמע הוא ״שם עי״ן״, כלומר: העי״ן רבתי היא בחינת ״לך ה׳ הגדולה והגבורה וכו׳״,
המילה שמע מתחלקת ל״שם״ ול״עין״ — אות שערכה שבעים, והיא כתובה באות גדולה בתורה, בפרשת שמע. העי״ן רבתי מסמלת את ״לך ה׳ הגדולה והגבורה וכו׳״: שבע המידות הרגשיות של ה׳, שכל אחת מהן כוללת עשר, ובסך הכול שבעים.
ז׳ מדות עליונות שהם בחינת לך דהיינו שהם בטלים אליו ונכללים במקורן שעדיין אינן בבחינת המשכה והתפשטות למטה להיות עולים בשם גדולה וגבורה וכו׳ ואזי נקרא בשם ע׳ רבתי
שבע המידות העליונות, שהן בחינת ״לך״, כלומר, הן בטלות אליו ונכללות במקורן; עדיין אינן נמשכות ומתפשטות למטה, כדי להיקרא ״גדולה״ ו״גבורה״ וכו׳. ואזי נקרא בשם עי״ן רבתי.
״לך״ פירושו שבשורשן המידות בטלות לחלוטין לה׳. הן עדיין אינן נמשכות כלפי מטה ונעשות תכונות מובחנות, כמו גדולה וגבורה, הפועלות בעולם. במצב הנסתר הזה הן נקראות ״עי״ן רבתי״.
והמשכה שנמשך ומתפשט למטה הוא רק בחינת שם לבד4 שהוא הארה בעלמא
וההמשכה הנמשכת ומתפשטת למטה היא רק בחינת ״שם״ בלבד, שהיא הארה בעלמא,
מה שנמשך למטה, אל העולם, הוא רק ״שם״: כשם ששם אינו האדם עצמו אלא רק האופן שבו אחרים מכנים אותו, כך הוא הארה בלבד מן המקור.
וכמאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שאין זו אלא מבחינת שם ומדת מלכותו ית׳ כי מלכותך מלכות כל עולמים5 כתיב.
וכמו שנאמר ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, שאין זו אלא בחינת ״שם״ ומידת מלכותו ית׳, שהרי נאמר ״מלכותך מלכות כל עולמים״.
לכן אנו אומרים ״ברוך שם כבוד מלכותו״: מה שמגיע אל העולם הוא רק ה״שם״, מידת מלכותו (ריבונות), כפי שנאמר בפסוק ״מלכותך מלכות כל עולמים״.
הפסקה מפרטת את תוכן ההתבוננות: שמע הוא ״שם עי״ן״ — שבע המידות האלוקיות, שכל אחת מהן כוללת עשר, נותרות נסתרות בשורשן, וכל מה שמגיע לעולם הוא ה״שם״ שלהן, הארה באמצעות מלכות.
במקומות אחרים (תורה אור, תוספות ויחי) נקשרת העי״ן רבתי לשבע הספירות התחתונות של אימא, שהן מקור שבעת המלכים הקדמוניים של תוהו. לקוטי תורה (Likkutei Torah), ואתחנן, המצטט את הקטע הזה, מוסיף שלשמע יש גם משמעות של ״הבנה״ וגם של ״איסוף״.
מראי מקומות
- 1שמע לשון הבנה · I Samuel 3:10
- 2שמע שם ע׳ · ”ע׳ אמרי בינה שער הק״ש ענין שם ע׳ רבתי ומתפרש יפה פי׳ הפסוק לך ה׳ הגדולה בסי׳ ג ובסי׳ ו” — הג״ה בכת״י על תו״א הנ״ל. ראה לקמן קה, ג. לקו״ת ואתחנן יא, ב. ושם מציין לכאן.
- 3
- 4ש״ה רבתי — לבד · בבוך 1824: בלבד.
- 5מלכותך מלכות כל עולמים · Psalms 145:13
4וזהו ענין בינה להבין דבר מתוך דבר1 פי׳ תוך דבר נקרא בחינת ממלא כל עלמין שהיא בחינת שם דהיינו בחינת זיו והארה הנמשך תוך עלמין.
וזהו פירושה של בינה: להבין דבר מתוך דבר. כלומר, ״תוך דבר״ נקרא בחינת האור הממלא את כל העולמות (ממלא כל עלמין), שהיא בחינת ״שם״, כלומר בחינת זיו והארה הנמשכים בתוך העולמות.
בינה מוגדרת בדרך כלל כ״להבין דבר מתוך דבר״. כאן ״תוך״ מתייחס לממלא כל עלמין, האור שנכנס לכל עולם ומחיה אותו — והוא רק בחינת ״שם״, זיו והארה של ה׳.
וצריך להבין מזה שאינו אלא זיו כנ״ל שהוא ית׳ הוא הסובב כל עלמין ולית מחשבה כו׳2 ולאו מכל מדות אלין כלל3
ומכאן יש להבין שאין זה אלא זיו, כפי שנאמר לעיל: הוא ית׳ סובב כל עלמין (האור המקיף את כל העולמות), ו״ולית מחשבה כו׳״ וכו׳, ו[הוא] ״ולאו מכל מדות אלין כלל״.
מן האור הפנימי הזה יש להסיק על מה שמעבר לו: אם כל זה אינו אלא זיו, הרי שה׳ עצמו סובב כל עלמין, למעלה מכל תפיסה — כפי שנאמר בתיקוני זהר, ״ולית מחשבה כו׳״, והוא ״ולאו מכל מדות אלין כלל״.
וע״י זה נמשך להיות ואהבת את הוי״ה אלקיך ממש לדבקה בו ית׳ בא״ס ב״ה ממש כמ״ש מי לי בשמים4 ועמך לא חפצתי וגו׳
ועל ידי כך נמשכת בחינת ״ואהבת את הוי׳ אלקיך״ ממש: לדבקה בו ית׳, באין סוף ברוך הוא, ממש, כמו שכתוב: ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי וגו׳״;
התבוננות זו מובילה ל״ואהבת את הוי׳ אלקיך״ במלוא מובן המילה: השתוקקות לדבקות באין סוף עצמו, ולא באחת מהתגלויותיו. זהו ביטוי כמיהתו של בעל התהלים: ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי וגו׳״.
שיהי׳ [שיהיה] רק חפצו ורצונו שהוי״ה אור א״ס ב״ה עצמו יהיה אלקיך שורה בקרבך דהיינו שיהא גילוי אור א״ס ב״ה עצמו על נפשו
שכל חפצו ורצונו יהיה רק שהוי׳, אור אין סוף ברוך הוא עצמו, יהיה ״אלקיך״ וישרה בקרבך; כלומר, שתהיה התגלות של אור אין סוף ברוך הוא עצמו על נפשו.
רצונו של האוהב הוא שהוי׳ — אור אין סוף עצמו — יהיה ״אלקיך״, שלו, וישכון בתוכו ויתגלה בנפשו.
והיינו ע״י בכל לבבך שהוא כמ״ש אם ישים אליו לבו5 רוחו ונשמתו אליו יאסף כי רוח אייתי רוח6 ואמשיך רוח שע״י רוח האדם העולה למעלה שישים אליו
והיינו על ידי ״בכל לבבך״, שהוא על דרך מה שכתוב: ״אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף״; כי ״רוח אייתי רוח ואמשיך רוח״: על ידי רוח האדם העולה למעלה, כשהוא ״ישים אליו״ [את לבו],
הדבר נעשה ״בכל לבבך״. אדמו״ר הזקן מפרש כך את הפסוק באיוב: כאשר אדם מפנה את לבו אל ה׳, ה׳ אוסף אליו את רוחו. הכלל שבזהר הוא ״רוח אייתי רוח״: התעוררות האדם מלמטה מושכת תגובה אלוקית מלמעלה.
דהיינו שלבבו יכסף לדבקה בו ית׳ ולהמשיך בחי׳ גילוי אלהותו ית׳ על נפשו ותוך נפשו.
כלומר, שלבו יכסוף לדבקה בו ית׳ ולהמשיך בחינת גילוי אלקותו ית׳ על נפשו ובתוך נפשו,
״ישים אליו לבו״ פירושו שלבו משתוקק לדבקות בה׳ ולכך שאלקותו תתגלה על נפשו ובתוך נפשו.
אזי רוחו ונשמתו מבחינת סובב כל עלמין אליו יאסף להיות מתאסף השראתו אצלו בקרב איש ולב עמוק7
אזי ״רוחו ונשמתו״, מבחינת סובב כל עלמין, ״אליו יאסף״, כך שהשראתו תתקבץ אצלו, ״בקרב איש ולב עמוק״.
אזי ״רוחו ונשמתו״ של ה׳, מן הבחינה המקיפה שמעל לעולמות, ״אליו יאסף״: הן מתקבצות אל האדם ושורות עמו, ״בקרב איש ולב עמוק״.
ומזה נמשך להיות והיו הדברים האלה אשר אנכי8 מי שאנכי9 מצוך כו׳ שע״י זה נמשך גילוי אלהותו והתהוות התורה בבחינת שמים אש ומים.
ומכאן נמשך ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מי שאנכי מצוך״ וכו׳; שעל ידי כך נמשכת התגלות אלקותו והתהוות התורה בבחינת ״שמים אש ומים״.
לאחר מכן בא הפסוק הבא של קריאת שמע: ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מי שאנכי מצוך״. אנכי פירושו עצמותו של ה׳, ״מי שאנכי״. על ידי האהבה מתגלה אלקות, והתורה מתהווה בבחינת ״שמים אש ומים״.
כי הנה התורה קדמה אלפים שנה לעולם10 פי׳ עולם נקרא בחינת אש ומים11 והתורה גבהה מעלתה מאד בבחינת אלפים שנה שהם למעלה מבחינת עולם וכדי שתמשך לבחינת עולם
התורה קדמה לעולם אלפיים שנה. כלומר, המונח ״עולם״ מציין את בחינת אש ומים, ומדרגתה של התורה נעלה מאוד — בחינת ״אלפיים שנה״, שהיא למעלה מבחינת ״עולם״. כדי שהתורה תימשך לבחינת ״עולם״,
המדרש אומר שהתורה הייתה קיימת אלפיים שנה לפני בריאת העולם. כאן ״עולם״ פירושו אש ומים — המידות של חסד וגבורה שבונות את העולמות — ואילו ״אלפיים שנה״ של התורה מבטאות מדרגה גבוהה הרבה יותר מן העולם. ובכל זאת, התורה צריכה להימשך אל מדרגת העולם.
דהיינו להיות מימינו אש כו׳ שהוא רמ״ח מצות עשה שמימין ושס״ה מצות לא תעשה משמאל כו׳
כלומר, שתהיה בחינת ״מימינו אש״ וכו׳, והיא רמ״ח מצוות עשה שמצד ימין, ושס״ה מצוות לא תעשה שמצד שמאל וכו׳ —
המשכה זו מתבטאת ב״מימינו אש״: רמ״ח מצוות העשה של התורה מקבילות לצד ימין, לצד החסד, ושס״ה מצוות לא תעשה מקבילות לצד שמאל, לצד הגבורה.
הנה המשכה זו היא על ידי אתערותא דלתתא בואהבת בכל לבבך רוח אייתי רוח ואמשיך רוח
המשכה זו נעשית באמצעות אתערותא דלתתא, ב״ואהבת בכל לבבך״: ״רוח אייתי רוח ואמשיך רוח״.
מה שממשיך את התורה למטה הוא אתערותא דלתתא — אהבת ה׳ בכל הלב — שכן ״רוח אייתי רוח ואמשיך רוח״.
ועל ידי כך מתקיים ״ודברת בם״. ״ודברת״ היא לשון הנהגה והמשכה, כלומר, המשכת אור אין סוף, ברוך הוא, לתוך התורה.
לאחר מכן בא ״ודברת בם״: המילה ״דיבור״ משמשת גם במשמעות של הנהגה, כמו ״ידבר עמים תחתינו״ (תהלים 47:4). אמירת דברי תורה ממשיכה את אור אין סוף לתוך התורה.
פסקה מרכזית זו מסבירה כיצד אדם ״עושה״ את התורה: ההתבוננות בכך שכל מה שבעולמות אינו אלא זיו של ה׳ מעוררת אהבה המשתוקקת לה׳ עצמו, והתעוררות זו מלמטה ממשיכה את אור אין סוף אל התורה ומורידה אותה ממדרגתה שלפני בריאת העולמות אל העולם, בדמות תרי״ג מצוות.
הרבי מסביר במכתב שנדפס בלקוטי שיחות, כרך 15, שה״דרך האחת ו־613 הדרכים״ שבזהר מתייחסות למצוות, ששורשן בכתר, ואילו התורה באה מחכמה; וכן ש״נאסף אליו בתוך לב עמוק״ אינו סותר את סיום המאמר, שלפיו מדובר רק באור מקיף: רק זיו קטן נתפס בפנימיות (השוו תניא, פרק 48). בהוספה של תורה אור על ״אם ישים אליו״ מוסבר ש״יאסף״ פירושו שהאורות נכנסים לכלים.
מראי מקומות
- 1להבין דבר מתוך דבר . . בחי׳ ממכ״ע · לקמן קיג, ג, לקו״ת בהר כה, ב מציין לכאן.
- 2ולית מחשבה כו׳ · Tikkunei Zohar, Patach Eliyahu · 17a:10–12
- 3ולית מחשבה כו׳ ולאו מכל מדות אלין כלל · Tikkunei Zohar 17b:5–7
- 4מי לי בשמים · Psalms 73:25
- 5אם ישים אליו לבו · Job 34:14
- 6רוח אייתי רוח · Zohar II, 162b
- 7בקרב איש ולב עמוק · Psalms 64:7
- 8והיו הדברים האלה אשר אנכי · Deuteronomy 6:6
- 9אנכי מי שאנכי · Zohar I, 167b
- 10התורה קדמה אלפים שנה לעולם · Midrash Tehillim 90:7
- 11פי׳ עולם נקרא בחינת אש ומים · נזכר בלקו״ת בחוקותי מח, ב.
- 12ודברת בם · Deuteronomy 6:7
- 13עולמים — פי׳ תוך דבר · מובא בלקו״ת ואתחנן ו, ג.
התורה ככיסא של ה׳ ¶5
5וזהו ענין וידבר1 ה׳ אל משה שהמשכת הוי״ה להיות התורה צריך להיות המשכה תחלה לבחינת משה שהוא2 מבחינת כי מן המים משיתיהו.3
וזהו עניינו של ״וידבר ה׳ אל משה״: כדי שתהיה תורה, המשכת הוי׳ צריכה להימשך תחילה לבחינת משה, שהוא מבחינת ״כי מן המים משיתיהו״.
התורה מגיעה לעולם באמצעות משה. הפסוק אומר ״וידבר ה׳ אל משה״, ובו מופיע שם הוי׳; לכן המשכת הוי׳ אל התורה עוברת תחילה דרך משה. שמו קשור לביטוי ״כי מן המים משיתיהו״, ומי התורה הם חכמה (פסקה 11), ולכן משה הוא הצינור של החכמה האלוקית.
וזהו השמים כסאי שהשמים היא התורה הרי היא כסא ע״ד4 משל שנעשה לשבת וישיבה זו היא השפלה לגבי עמידה שכשהאדם עומד הנה הוא בעל קומה וראשו ומוחו גבוהים מעל הארץ וע״י ישיבה נשפל קומתו.
וזהו ״השמים כסאי״: השמים הם התורה, והיא כיסא — כמשל לכיסא שנועד לישיבה. הישיבה היא הנמכה ביחס לעמידה: כשהאדם עומד, קומתו מלאה וראשו ומוחו גבוהים מעל הארץ; בישיבה קומתו מונמכת.
כעת מוסבר הפסוק: ״השמים כסאי״ — השמים, כלומר התורה, הם ״כיסא״ ה׳. כיסא מנמיך את האדם: בעמידה ראשו גבוה מעל הארץ, ואילו הישיבה מנמיכה את קומתו.
כך התורה נעשה כסא לאור א״ס ב״ה לבחינת ראשו שהיא בחינת רצונו וחכמתו ובינתו
כך התורה נעשית כיסא לאור אין סוף ברוך הוא, לבחינת ״ראשו״, שהיא בחינת רצונו, חכמתו ובינתו;
כך גם התורה היא ״כיסא״ שעליו ״יושב״ ״ראשו״ של ה׳ — רצונו, חכמתו ובינתו — כלומר, הוא מנמיך את עצמו.
דאנת חכים5 ולא בחכמה ידיעא ומבין ולא בבינה ידיעא6 ובתורה יורדים ומשתלשלים חכמתו ובינתו בדברים גשמיים כתפילין וציצית וצדקה ותרומות ומעשרות וקרבנות7 כו׳:
שהרי ״דאנת חכים ולא בחכמה ידיעא ומבין ולא בבינה ידיעא״; ובתורה יורדות חכמתו ובינתו ומשתלשלות, שלב אחר שלב, לתוך דברים גשמיים, כגון תפילין, ציצית, צדקה, תרומות ומעשרות וקרבנות וכו׳.
בתיקוני זהר נאמר על ה׳: ״דאנת חכים ולא בחכמה ידיעא ומבין ולא בבינה ידיעא״. ואף על פי כן, באמצעות התורה חכמתו, שאינה ניתנת לידיעה, יורדת ומתלבשת במצוות גשמיות — תפילין, ציצית, צדקה, תרומות ומעשרות וקרבנות.
הפסקה עונה על החלק הראשון של השאלה: ״השמים״ שהם כיסא ה׳ הם התורה, שבה רצונו וחכמתו של ה׳ ״יושבים״ — כלומר, מונמכים — בתוך מצוות גשמיות, באמצעות משה.
הגהה בכתב יד קושרת את ״וידבר ה׳ אל משה״ לאגרת הקודש, סימן 12, שבה נאמר ששם הוי׳ הפשוט לאורך התורה כולה מתייחס למידת תפארת; הגהה אחרת קושרת את משה, שעליו נאמר ״כי מן המים משיתיהו״, ל״התורה באה מחכמה״, ואולי משום כך היא נקראת ״תורת משה״.
מראי מקומות
- 1וזהו ענין וידבר ה׳ אל משה · ”לכמוני השפל הדל נראה דזה הוא עפ״י מה דאיתא באגה״ק סי׳ יב וז״ל: ולכן סתם שם הוי׳ ב״ה שבכל התורה מורה על מדת התפארת כו׳ ע״ש, ואם שגיתי ה׳ יכפר בעדי” — הג״ה בכת״י על תו״א הנ״ל.
- 2לבחינת משה שהוא מבחי׳ כי מן המים משיתיהו · ”נראה דזהו ע״פ מש״כ לקמן בד״ה והנה זהו דרך כלל כו׳ ושם וז״ל שמים שם מים דאורייתא מחכמה נפקת, ואולי אפשר לתת טעם שנק׳ תורת משה — מטעם הזה דאורייתא מחכמה נפקת — ומשה מן המים משיתיהו וד״ל” — הג״ה בכת״י על תו״א הנ״ל.
- 3כי מן המים משיתיהו · Exodus 2:10
- 4שו״ה הרי היא — כסא ע״ד · בכת״י: הרי היא כסאי כמו כסא: עד״מ.
- 5דאנת חכים · Tikkunei Zohar, Patach Eliyahu · 17b:3–4
- 6דאנת חכים ולא בחכמה ידיעא ומבין ולא בבינה ידיעא · Tikkunei Zohar 17b:3–4
- 7ומעשרות וקרבנות · נתבאר באוה״ת בהעלותך ע׳ שסד.
הדום הרגליים: הרמת הרגל ¶6–10
6והארץ הדום רגלי. הדום בלשון הפסוק הוא כמו שרפרף בלשון הגמרא שהוא ג״כ כסא קטן.
״והארץ הדום רגלי״. הדום (מושב לרגליים) בלשון הפסוק הוא כמו שרפרף בלשון הגמרא, שהוא גם מושב קטן.
כעת עוברים לחלקו השני של הפסוק: ״והארץ הדום רגלי״. המילה המקראית הדום היא מה שהגמרא מכנה שרפרף — מושב קטן.
והוא מה שמעמידין תחת רגלי היושב להגביה הרגל מעל הארץ וע״ז אמרו בגמ׳ [בגמרא] על פסוק כרסון רמיו אחד לכסא ואחד לשרפרף. כסא הוא הגדול שיושבין עליו ושרפרף הוא הקטן שמעמידין תחת הרגלים.1
זהו דבר שמניחים מתחת לרגליו של היושב, כדי להגביה את הרגל מעל הארץ. ועל כך אמרו בגמרא, על הפסוק ״כרסון רמיו״: ״אחד לכסא ואחד לשרפרף״. הכיסא הוא הגדול, שיושבים עליו, והשרפרף הוא הקטן, שמניחים מתחת לרגליים.
הדום מגביה את רגליו של היושב. הגמרא דורשת את לשון הרבים ״כרסון״ בחזון דניאל כמתייחסת לכיסא אחד ולהדום אחד.
הפסקה מגדירה את ההדום — מושב קטן שמגביה את הרגליים מעל הקרקע — כהכנה להסבר מהי ה״ארץ״ המשמשת הדום לרגלי ה׳.
מראי מקומות
- 1אמרו בגמרא על פסוק כרסון רמיו · Daniel 7:9
והביאור הוא שכנסת ישראל נקראת ״רגל״, ככתוב: ״בנים אתם לה׳ אלקיכם״, וכן ״ברא כרעא דאבוה״.
מדוע הארץ היא ״הדום רגליו״ של ה׳? מפני שעם ישראל נקרא ״רגלו״ של ה׳: הם בניו, והביטוי התלמודי אומר ״ברא כרעא דאבוה״ — הבן הוא רגל אביו, כלומר, המשך שלו.
והנה כמו ע״ד משל שנמצא מעלה יתירה ברגל מה שאין בראש שהרגלים הם המהלכים והם נושאים את הראש ומוליכין אותו למחוז חפצו ונמצא הראש צריך להרגל
והנה, דרך משל, יש יתרון ברגל שאינו בראש: הרגליים הן ההולכות, והן נושאות את הראש ומוליכות אותו אל מחוז חפצו. נמצא שהראש זקוק לרגל.
במובנים מסוימים הרגל נעלית מן הראש: הרגליים נושאות את הראש ומביאות אותו למקום שאליו הוא רוצה להגיע, ולכן הראש זקוק להן.
וגם גידי הראש וחיותו שהדם הוא הנפש4 הם ברגלים וכשמקיזין דם מהרגל מתרפא הראש ומתקיים
וגם הוורידים של הראש וכוח החיות שלו — שהרי ״הדם הוא הנפש״ — נמצאים ברגליים; וכשמקיזים דם מן הרגל, הראש נרפא ומתקיים.
נוסף על כך, הוורידים המזינים את הראש עוברים ברגליים, ו״הדם הוא הנפש״ — הוא החיות שלו. לכן הקזת דם מן הרגל, שהייתה טיפול מקובל באותה תקופה, יכלה לרפא את הראש.
וכן כמה רפואות יש שעושין ברגלים5 ומתרפא הראש ובבחינה זו נקרא הרגל ראש6 והראש רגל שהוא למטה מהרגל במדרגה זו.7
וכך גם יש כמה טיפולים שעושים ברגליים והראש נרפא. ובבחינה זו הרגל נקראת ראש והראש נקרא רגל, שכן במדרגה זו הוא נמוך מן הרגל.
גם טיפולים אחרים שנעשים ברגליים מרפאים את הראש. בבחינה זו הרגל היא ה״ראש״ והראש הוא ה״רגל״, מפני שהראש תלוי בה.
הפסקה מציגה את משל הרגל: אף שהיא הנמוכה ביותר, היא נושאת את הראש ואף מרפאת אותו, ולכן בבחינה מסוימת היא עומדת מעליו. במובן זה עם ישראל הוא ״רגלו״ של ה׳.
הערה של קה״ת מסבירה את היתרון של הרגל ״בבחינה זו״: המדרגה הנמוכה ביותר משמשת כלי למדרגה הגבוהה ביותר, כשם שהראש הוא כלי לשכל. זו גם הסיבה שהעולם הנמוך ביותר הוא דירה לעצמותו של ה׳, ואילו העולמות העליונים מקבלים רק גילויים (תניא פרק 36; איגרת הקודש 20).
מראי מקומות
- 1והענין כי הנה כנס״י · ראה סה״מ תרכ״ז [הוצאת תש״ס] עמוד סז.
- 2וברא כרעא דאבוה · Yevamot 3a:2–4
- 3וברא כרעא דאבוה · Tosafot on Yevamot 3a:7
- 4שהדם הוא הנפש · Deuteronomy 12:23
- 5וכן כמה רפואות יש שעושין ברגלים · ראה לקו״ת מסעי צ, ג ”וגם לרפואת הראש הוא ע״י הרגל שמשימין במים חמין וכדומה לפי שיש גידי הראש בהרגל” ע״ש שמציין לכאן. וראה בסה״מ תרל״ב כרך ב ע׳ שעח.
- 6ובבחינה זו נקרא הרגל ראש . . שסופן הוא תחילתן שבחי׳ הרגל נקרא ראש · Tanya, Likkutei Amarim 36:5
- 7בנים אתה לה׳ · Deuteronomy 14:1
וכך גם למעלה: באמצעות ההתכללות של המשכות הדרגות, ״נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן״ — אור ישר ואור חוזר.
כעת מיושמת ההשוואה לכף הרגל על הדרגות הרוחניות. מכיוון שהדרגות כלולות זו בזו, מתקיים העיקרון שבספר יצירה: ״נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן״. הקבלה מכנה את שני הכיוונים ״אור ישר״ ו״אור חוזר״.
אור ישר נקרא מלמעלה למטה כל מה שלמעלה הוא העליון ואור חוזר ממטה למעלה כל מה שלמטה הוא העליון וזהו נעוץ תחילתן בסופן שסופן הוא תחילתן שבחינת הרגל נקרא ראש.
אור ישר הוא תנועה מלמעלה למטה, [שבה] כל מה שלמעלה נעלה יותר; ואור חוזר עולה מלמטה למעלה, [שבו] כל מה שלמטה נעלה יותר. וזהו ״נעוץ תחילתן בסופן״: שסופן הוא תחילתן, כי בחינת הרגל נקראת ראש.
האור הישר יורד מלמעלה, ובו העליון נעלה יותר; האור החוזר עולה מלמטה, ובו התחתון נעלה יותר. כך הסוף הוא גם התחלה: ה״רגל״ נעשית ״ראש״.
וישראל נקראו ראשית456 וכתיב וירא ראשית לו78 וע״י אתערותא דלתתא נעשה למעלה תיקון אורות עליונים וזהו שמצינו במשה שבחטא העגל נטלו ממנו אלף אורות (ובשבת חוזרין9 ונותנין אליו במתנה וזהו ישמח משה במתנת חלקו)10
וישראל נקראים ״ראשית״, ונאמר ״וירא ראשית לו״. ובאמצעות אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה] נעשה למעלה תיקון לאורות העליונים. וכך אנו מוצאים אצל משה: בחטא העגל ניטלו ממנו אלף אורות (ובשבת הם חוזרים וניתנים לו במתנה, וזהו ״ישמח משה במתנת חלקו״);
ישראל נקראים ״ראשית״, מילה הקשורה ל״ראש״, אף שהם בחינת ״רגל״; והמדרש מפרש את ״וירא ראשית לו״ כמתייחס למשה. עבודתם מלמטה מתקנת את האורות שלמעלה. משה ממחיש זאת: בחטא העגל ניטלו ממנו אלף אורות, והם ניתנים לו מחדש בכל שבת (בתפילת שבת: ״ישמח משה במתנת חלקו״).
ועל זה רמזו רז״ל [רבותינו זכרונם לברכה] במ״ש ע״פ לך רד1112 רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל
ועל כך רמזו חז״ל באומרם על הפסוק ״לך רד״: ״רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל״.
התלמוד מספר שה׳ אמר למשה לאחר החטא: ״לך רד״ — ״רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל״.
והיינו לפי שהיו ישראל בבחינת הרגל שלו וכמ״ש שש מאות אלף רגלי העם13 אשר אנכי בקרבו14 והם היו לו בחינת מקיף ובחינת ראש אף שהם היו לו בבחינת רגל ודאי.
כלומר, משום שישראל היו בבחינת ה״רגל״ שלו, כמו שנאמר ״שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו״. הם היו עבורו בחינת המקיף ובחינת הראש, אף שבוודאי היו עבורו בבחינת רגל.
גדולתו של משה הייתה תלויה בישראל, משום שהם היו ה״רגל״ שלו: הוא עצמו כינה אותם ״שש מאות אלף רגלי״ — העם שבקרבו היה. אף שהיו רגליו, הם היו גם האור המקיף שלו והראש שלו.
וכך הוא בכל ישראל ע״י שמתקן מעשיו שהם בכח המעשה בעשי׳ [בעשיה] גשמיות בבחי׳ רגלים נעשה מוחו ולבו זכים15 אלף פעמים ככה.16
וכך גם אצל כל יהודי: באמצעות תיקון מעשיו, השייכים לכוח המעשה ולעשייה הגשמית, בבחינת הרגליים, נעשים מוחו ולבו זכים פי אלף.
כך גם אצל כל יהודי: תיקון המעשים המעשיים שלו, שהם בחינת ה״רגליים״ של נפשו, מזכך את מוחו ולבו פי אלף.
הפסקה מסבירה מדוע הדרגה הנמוכה ביותר יכולה להיות הגבוהה ביותר: באור החוזר מלמטה הסוף נעשה להתחלה. ישראל, בחינת ה״רגל״, הם גם בחינת ה״ראש״, כפי שגדולתו של משה הייתה תלויה בישראל; ומעשיו הגשמיים של האדם מזככים את מוחו ולבו.
הצמח צדק (אור התורה, חנוכה) מסביר את הסיבה למבנה הזה: ירידה היא הנמכה, ולכן העליון יכול להישאר מלובש בתחתון רק משום שיש בתחתון מעלה שחסרה לעליון. הרבי (לקוטי שיחות כרך ו׳) מסביר שאלף האורות אינם רק תוספת אור בתוך מדרגתו הקיימת של משה, אלא שינוי מדרגה, בדומה לשינוי מאברם לאברהם.
מראי מקומות
- 1נעוץ תחילתן בסופן · ספר יצירה פ״א מ״ז. ראה גם לקמן נב, א. ראה לקו״ת תצא לה, ב. ביאוה״ז לצ״צ ח״ב ע׳ תר ומציין שם לכמה דרושים. וראה בלקו״ש ח״ו ע׳ 19 בהערה 57 ”החידוש שבסוף מעשה במחשבה תחלה על נעוץ תחלתן בסופן”. בארוכה באוה״ת כאן כרך ג תעג, ב מלקו״ת לג״פ. וראה גם בד״ה ועמדו רגליו — תר״ל ע׳ שכ. ובד״ה ועתה יגדל נא תרל״ב כרך ב ע׳ שסז ואילך. באוה״ת חנוכה תתקכט, ב כ׳ הטעם ”שהוסד כן הוא כדי להיות קיום המשכת האור בעולמות שהרי הירידה הוא השפלה . . אך כאשר ימצא בהתחתון בחי׳ ומדריגה מה שאין נמצא בהעליון לכך יתקיים התלבשות העליון בתחתון” ע״ש.
- 2נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן · Sefer Yetzirah 1:7
- 3אור ישר ואור חוזר · באוה״ת בראשית תתרכו, א מציין ע״ז ”אינו דומה לבחי׳ עגולים, שבבחי׳ עגולים לא יש כלל ראש וסוף . . אבל כאן הכוונה שיש ראש וסוף רק שמלמעלה למטה החכמה ראש והמל׳ סוף ומלמטלמ״ע בהיפוך”. וראה באוה״ת פ׳ ואתחנן ע׳ קעד וע׳ רצג ואילך למה דוקא נתב״ס ולא באמצען.
- 4וישראל נקראו ראשית · ”ע׳ תו״ח פ׳ חיי שרה בד״ה והנערה טובת מראה כו׳ בסי׳ כו. בד״ה ומעתה יש להקדים עוד ענין א׳ כו׳ [##]”. הג״ה בכת״י על תו״א הנ״ל.
- 5וישראל נקראו ראשית · Rashi on Genesis 1:1:2
- 6וישראל נקראו ראשית · Jeremiah 2:3
- 7וירא ראשית לו · Deuteronomy 33:21
- 8וירא ראשית לו · Bereshit Rabbah 1:4
- 9נטלו ממנו אלף אורות (ובשבת חוזרין · בלקו״ת ברכה צג, ג ”פע״ח שער השבת פ״ח בענין ישמח משה כו׳ אלף חלקים של אור כו׳”. וראה לקו״ת להאריז״ל ס״פ תשא. שם ר״פ ויקרא. עיין בזה בספר הלקוטים בהעלותך עה״פ והאיש משה ענו מאד. ולפענ״ד נראה, שהאלף אורות או המשכה הנ״ל אין זה ענין של תוספות אור בנשמה שתוכל להוסיף כח בעבודתה אבל נשארת במדריגתה . . אלא ב׳ ענינים הנ״ל הם ע״ד השינוי מאברם לאברהם. לקו״ש ח״ו ע׳ 245 ע״ש בארוכה. קטע מכאן מובא בד״ה פסל לך תרל״ב ע׳ פב. בענין אלף אורות — ראה ד״ה ישמח משה תרל״ח. בסה״מ תרמ״ג ע׳ לא כ׳ שאין הגוף מזדכך ע״י מצות מעשיות ומפרש שכאן בתו״א ”אמר רק מוחו ולבו זכים היינו שיזדככו המוח והלב להבין גדולת אוא״ס ב״ה ויהי׳ מקושר לאלקות . . צ״ל דקדוק לשונו הק׳ שע״י מצות מעשיות נע׳ מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה מהו המספר אלף פעמים דוקא, ולמה מוחו ולבו דוקא”. ראה ג״כ לקו״ש חכ״ב ע׳ 349. חכ״ג ע׳ 335.
- 10(ובשבת . . חלקו) · המוסגר נמצא גם בכת״י מאמרי אדה״ז.
- 11לך רד מגדולתך · Berakhot 32a:14
- 12לך רד · Rashi on Exodus 32:7:2
- 13שש מאות אלף רגלי העם · Numbers 11:21
- 14שו״ה שלו — בקרבו · בכת״י נוסף: שהוא הי׳ בקרבם: והם.
- 15מוחו ולבו זכים · ”כמו מים זכים והבן”. הג״ה בכת״י על תו״א.
- 16אלף פעמים ככה · ע׳ באוה״ת בראשית ח״ו תתרכו, ב ואילך, ובפ׳ בחוקותי ע׳ רד. ובתורת שמואל תרכ״ז ע׳ עא מוסיף: והיינו לפי שכל ישראל מעורבים זב״ז תחתון בעליון ועליון בתחתון כו׳ עכ״ל. וראה לקמן עח, ב. ובמ״מ ללקו״ת ואתחנן יב, ג.
9והנה להיות הדום לבחינת רגל שהוא בחינת כנסת ישראל דהיינו להגביה׳ [להגביהה]1 ולהעלותה ממטה למעלה הוא ע״י בחי׳ הארץ שהם מצות מעשיות וכללותן היא הצדקה
כעת, כדי שיהיה ״הדום״ לבחינת הרגל, שהיא בחינת כנסת ישראל — כלומר, כדי להגביה אותה ולהעלותה מלמטה למעלה — [הדבר] נעשה באמצעות בחינת הארץ, שהיא המצוות המעשיות, וכללותן היא הצדקה.
ה״הדום״ עצמו מרים את ה״רגל״, כלומר את עם ישראל. מה שמרים אותם היא ה״ארץ״ — המצוות המעשיות, וכללותן היא הצדקה.
ועל זה נאמר צדקה תרומם גוי2 תרומם ממטה למעלה והגבהה והעלאה זו היא בבחינת גוי שהם אותיות ג׳3 ו׳ י׳ דהיינו העלאת המדות שנחלקין דרך כלל לג׳ בחינות חסד דין רחמים45
ועל כך נאמר: ״צדקה תרומם גוי״ — היא מרוממת מלמטה למעלה. הרמה והעלאה זו הן בבחינת גוי (goy, כלומר עם), שהאותיות המרכיבות אותו הן ג׳ (gimmel), ו׳ (vav), י׳ (yud): כלומר, העלאת המדות, שמתחלקות ככלל לשלוש בחינות — חסד, דין ורחמים.
בספר משלי נאמר: ״צדקה תרומם גוי״. המילה גוי מורכבת מהאותיות ג׳, ו׳, י׳. האותיות רומזות לתהליך: המדות, המתחלקות לשלוש קבוצות — חסד, דין ורחמים — מתעלות.
(כי נה״י [נצח הוד יסוד] אינו אלא התפשטות חג״ת [חסד גבורה תפארת]6 וענפיהן) והתעלותן היא לבחינת יו״ד שהיא בחינת החכמה ע״י הוא״ו שהוא הממשיך ומחבר המחשבה כו׳
(כי נצח, הוד ויסוד הם רק ההתפשטות של חסד, גבורה ותפארת וענפיהן); והעלאתן היא לבחינת היו״ד, שהיא בחינת חכמה, באמצעות הו׳, שממשיכה ומחברת את המחשבה וכו׳.
(שלוש הספירות התחתונות, נצח, הוד ויסוד, הן רק התפשטות של שלוש הספירות הראשונות.) שלוש הספירות, הרמוזות בג׳, עולות אל היו״ד, הרומזת לחכמה, באמצעות הו׳ — קו ישר המחבר את המחשבה וממשיך אותה למטה.
ככה ממש נעשה למטה בנפש האדם העלאת המדות בשכלו ובינתו כי כשהמדות נפרדות מהשכל הם נחשבות לדבר בפני עצמו.
כך ממש מתרחש למטה בנפש האדם: המדות מתעלות אל השכל והבינה שבו. כשהמדות נפרדות מן השכל, הן נחשבות לדבר בפני עצמו.
אותו תהליך מתרחש באדם: הרגשות שלו מתעלים אל תוך שכלו. כשהרגשות מנותקים מההבנה, הם כוח נפרד הפועל לעצמו.
הפסקה מסבירה מה עושה ההדום: המצוות המעשיות, ובעיקר הצדקה, מרימות את ה״רגל״ ומעלות את המדות אל החכמה — הן בעולמות העליונים והן בנפש האדם.
הצמח צדק (אור התורה (Or HaTorah), חנוכה) מציין שמאמר זה מפרש את ״והארץ הדום רגלי״ כמתייחס לנפש האלקית, ואילו המאמר ״ושמתי כדכד שמשותיך״ מפרש זאת כמתייחס לנפש הבהמית.
מראי מקומות
- 1הדום . . להגביה · באוה״ת פ׳ בראשית א, א מציין ע״ז וז״ל: ר״ל שלא יהיו רגליה יורדות מות ע׳ זח״א ויחי דף רכא, ב והיינו שמשפילים א״ע בתאוות גשמיות שמזה נמשך שגם למעלה נשפל ההמשכה בהיכלות הקליפות כי יעקב חבל נחלתו כמ״ש ע״פ ואני נתתי לכם שכם אחד וז״ס גלות השכינה” עכ״ל ע״ש. וכ״ה באוה״ת נ״ך ח״א ע׳ שיב.
- 2צדקה תרומם גוי · Proverbs 14:34
- 3אותיות ג׳ ו׳ י׳ · באוה״ת בראשית כרך ג חנוכה תתקלא, ב מציין ”וע׳ בד״ה השמים כסאי בד״ה והארץ הדום רגלי . . דקאי על נה״א, ובד״ה ושמתי כדכד פי׳ דקאי על נה״ב”. [לקו״ת ראה כה, א ”חטאתם של ישראל הוא הגורם חסד לאומים”]. וראה שם תתרלו, ב. אוה״ת נ״ך ע׳ תר מציין לכאן. סה״מ תרל״ח ע׳ ער. ראה לקמן לח, ד שמגביה את בחי׳ היו״ד שבאה למעלה מעלה.
- 4בבחינת גוי שהם אותיות ג׳ ו׳ י׳ . . חסד דין רחמים · ראה באוה״ת בראשית כרך א קלח, ב. כרך ו תתרלו, ב. וראה לקו״ש חל״ג ע׳ 226 הערה 27.
- 5חסד דין רחמים · ראה אוה״ת ואתחנן ע׳ רצז.
- 6נה״י אינו אלא התפשטות חג״ת וענפיה · ראה לקמן נ, ד שענין נה״י הוא עד״מ כליות יועצות איך להשפיע. וראה באוה״ת שבת שובה ע׳ א׳תקכד.
10ולכן יש לך אדם שמתעורר לבו בשעת התפלה וכיוצא בה שאז היא שעת גדלות המוחין ואח״כ חולפת ועוברת האהבה ופונה לדרכו מהיפך להיפך באין מבין כי הם שני הפכים
לכן יש אדם שמתעורר לבו בשעת התפילה וכיוצא בזה, משום שזו שעה של גדלות המוחין; אחר כך האהבה חולפת ועוברת, והוא פונה לדרכו, מקצה לקצה, בלי להבין שמדובר בשני הפכים.
הדבר מסביר חוויה מוכרת: בזמן התפילה, כשהשכל מתרחב בעקבות התבוננות, לבו של אדם מתעורר באהבה לה׳; אחר כך הרגש נעלם והוא הולך לדרכו, עובר מקצה לקצה בלי להבחין ששני המצבים מנוגדים זה לזה.
והיינו מפני שהמדות נפרדים מהשכל משא״כ בהתכללותן כו׳ והרי אז הוא עילוי המדות ביתר שאת א, גשנעשו בחינת מוחין
וזה מפני שהמדות נפרדות מן השכל; אבל כשהן בהתכללותן וכו׳, המדות מתעלות במעלה יתרה, שכן הן נעשות בבחינת מוחין.
הדבר קורה מפני שהרגשות שלו לא היו משולבים בהבנתו. כשהרגשות משולבים בשכל, הם עולים למדרגה גבוהה בהרבה ונעשים בעצמם בבחינת ״שכל״, ולכן הם מחזיקים מעמד.
וזהו ״בכל נפשך״, כלומר בכל כוחות הנפש, אפילו בבחינת הרגל — שגם בחינת הרגל תרום ותוגבה.
זוהי אהבת ה׳ ״בכל נפשך״: בכל כוח מכוחות הנפש, ובכלל זה המדרגה הנמוכה ביותר, ״הרגל״, שגם היא צריכה להתעלות.
הפסקה מציגה דוגמה מעשית: אהבה שמורגשת רק בזמן התפילה דועכת, מפני שהרגשות נפרדים מן השכל; כאשר הם מתעלים אל השכל, הם נעשים יציבים, וגם הכוחות הנמוכים ביותר מתעלים.
מראי מקומות
- 1בכל נפשך · Deuteronomy 6:5
- 2שו״ה בבחינת — תרום ותגביה · בכת״י: תגביה ותרום כנ״ל.
שמים וארץ שבתורה ¶11
11והנה זהו דרך כלל שנק׳ שמים וארץ תורה ומצות ודרך פרט בתורה עצמה שמים זו תורה שבכתב שמים שם מים1 דאורייתא מחכמה נפקת23 וארץ נקרא תורה שבע״פ [שבעל פה]
ובכן, באופן כללי, התורה והמצוות נקראות שמים וארץ; ובאופן פרטי, בתוך התורה עצמה, ״שמים״ היא התורה שבכתב — ״שמים״ נדרש כ״שם מים״ (יש שם מים), שכן התורה נובעת מן החכמה — ו״ארץ״ היא כינוי לתורה שבעל פה,
באופן כללי, שמים וארץ הם התורה והמצוות. בתוך התורה עצמה, ״שמים״ היא התורה שבכתב: ״שמים״ נדרש כ״שם מים״, והמים מסמלים את החכמה, שממנה נובעת התורה, כפי שאומר הזהר. ״ארץ״ היא התורה שבעל פה.
כי ארץ מלשון רצון כמאמר רז״ל [רבותינו זכרונם לברכה] למה נקרא שמה ארץ שרצתה45 כו׳ וארץ אותיות א׳ רץ כו׳6
כי ״ארץ״ היא מלשון רצון, כמאמר חז״ל: ״למה נקרא שמה ארץ, שרצתה כו׳״; ואפשר לקרוא את אותיות ״ארץ״ גם ״א׳ רץ״ כו׳.
המדרש אומר שהארץ נקראת ״ארץ״ מפני ש״רצתה״ לעשות את רצון יוצרה; ואפשר לקרוא את אותיות ״ארץ״ גם ״א׳ רץ״. לכן ״ארץ״ מבטאת רצון ושאיפה.
והענין כי תורה שבע״פ [שבעל פה] היא השגת תכלית הרצון לידע איך ומה כגון סוכה שהיא גבוה7 כו׳ שאין זה מבואר בתורה שבכתב
והעניין הוא שהתורה שבעל פה היא השגת תכליתו של הרצון — לדעת כיצד ומה, כגון [הדין של] סוכה שהיא גבוהה כו׳, דבר שאינו מפורש בתורה שבכתב.
התורה שבעל פה משיגה מה דורש רצונו של ה׳ בפועל: בדיוק כיצד ומה. למשל, סוכה אינה יכולה להיות גבוהה מעשרים אמה — פרט שאינו נאמר בתורה שבכתב.
ותושב״כ [ותורה שבכתב] היא רק בחי׳ אותיות להיות כדמותן בצלמן שהן שמותיו של הקב״ה8
והתורה שבכתב היא רק בחינת אותיות, [המיועדות לקריאה] בדמותן ובצלמן, שהן שמותיו של הקב״ה.
התורה שבכתב היא אותיות, ויש לקרוא אותן בדיוק כפי שהן כתובות; כל מילותיה הן שמותיו של ה׳, כפי שכותב הרמב״ן.
ולכן נקרא קורא בתורה כמו שקורא בשם והיינו מלמעלה למטה אבל תורה שבע״פ [שבעל פה] עיקרה ממטה למעלה ע״י השגת הרצון בנפש9 תכלל הנפש במקורה למעלה.
לכן אומרים על אדם שהוא ״קורא״ בתורה, כמו שקוראים בשם; והדבר הוא מלמעלה למטה. אבל עיקרה של התורה שבעל פה הוא מלמטה למעלה: באמצעות השגת הרצון בנפש, הנפש נכללת במקורה שלמעלה.
לכן אומרים על אדם שהוא ״קורא״ בתורה, כמו שקוראים בשם — הדבר נמשך מלמעלה. התורה שבעל פה פועלת מלמטה: באמצעות השגת רצונו של ה׳ בשכלו, נפשו של האדם נכללת במקורה.
ושלשה נקראו ארץ10 כנסת ישראל ותורה שבע״פ [שבעל פה] ומצות וכולן נרמזין במקרא אחד. ארץ ארץ ארץ שמעי דבר1112 ה׳:
ושלושה דברים נקראים ״ארץ״: כנסת ישראל, התורה שבעל פה והמצוות; וכולם נרמזים בפסוק אחד: ״ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה׳״.
שלושה דברים נקראים ״ארץ״: עם ישראל, התורה שבעל פה והמצוות. שלוש הפעמים ״ארץ״ שבפסוק בירמיהו רומזות לשלושתם.
הפסקה מחדדת את ההקבלה בין שמים וארץ: באופן כללי הם התורה והמצוות; ובתוך התורה, שמים היא התורה שבכתב, הנמשכת מלמעלה, ואילו ארץ היא התורה שבעל פה, שבה האדם משיג את רצונו של ה׳ ועולה אל מקורו.
הצמח צדק (אור התורה, שיר השירים) מציין שהסבר אחד לפסוק מציב את השמים כנגד רצוא ואת הארץ כנגד שוב, ואילו הסבר אחר (״כי כאשר השמים החדשים״) מציב את הארץ כנגד רצוא ואת השמים כנגד שוב, כפי שפסקה זו קוראת את ״ארץ״ מלשון ״רץ״. שתי האפשרויות נכונות: יש אהבה העולה מלמטה, בבחינת רצוא, ויש אהבה הנמשכת מלמעלה, בבחינת שוב.
מראי מקומות
- 1שמים שם מים · ע׳ באוה״ת פ׳ עקב ע׳ תרה בארוכה.
- 2דאורייתא מחכמה נפקת · Zohar II, 121a
- 3דאורייתא מחכמה נפקת · Zohar, Yitro 21:378–22:389
- 4למה נקרא שמה ארץ שרצתה · Bereshit Rabbah 5:7
- 5למה נקרא שמה ארץ שרצתה · Bereshit Rabbah 5:8
- 6שו״ה א׳ רץ כו׳ · בכת״י אין תי׳ ”כו׳”. — ולכאורה הוא מיותר.
- 7סוכה שהיא גבוה · Mishnah Sukkah 1:1
- 8ותושב״כ . . שהן שמותיו של הקב״ה · רמב״ן עה״ת בהקדמה, יונת אלם פכ״ט.
- 9שו״ה אבל תורה — בנפש · בכת״י ליתא תי׳ זו.
- 10ושלשה נקראו ארץ · ראה ד״ה השמים כסאי תשמ״א. בהג״ה בכת״י מחסיד על תו״א מעיר כאן ”ע׳ בד״ה כי כאשר השמים, עיין ותבין זאת, כי לכאורה עד כה דבריו שכנס״י נק׳ רגל רק מצות ותושבע״פ נק׳ ארץ”. ראה גם אוה״ת בראשית כרך ו תתרלז, א.
- 11ושלשה נקראו . . דבר ה׳ · בבוך 1092, 2044 כ״ז נמצא במוסגר.
- 12ארץ ארץ שמעי דבר ה׳ · Jeremiah 22:29
הבית: תפילה ¶12–14
12אך אי זה בית1 כו׳ כי הכסא והשרפרף אין דרכן להעמידן בחוץ אלא בתוך הבית ובחי׳ בית היינו בכל מאדך23 שהוא בבחי׳ מקיף4
אבל ״אי זה בית״ וכו׳: הרי אין נוהגים להציב כיסא והדום מחוץ לבית, אלא בתוך הבית. ובחינת הבית היא ״בכל מאדך״, שהיא בחינת מקיף,
כעת עוסקים בשאלה האחרונה שבפסוק: ״אי זה בית״. כיסא והדום עומדים בתוך הבית. ה״בית״ הוא ״בכל מאדך״ — מאדך, כלומר ה״מאד״ שלך — אהבה שמעבר לכל שיעור, המקיפה את האדם ואינה נכנסת לתוכו.
כמו ע״ד משל בית שהוא מקיף את האדם בגגו ובקירותיו5 ובית זה הוא בית תפלה
כמו למשל, בית מקיף את האדם בגגו ובקירותיו. ובית זה הוא בית תפילה;
בית מקיף את האדם בגג ובקירותיו; ״בית תפילה״ זה הוא התפילה.
שע״י התפלה ח״י פעמים ברוך אתה כו׳ היא המשכת מקיפין מבחי׳ סוכ״ע (והיא בחי׳ רוחו ונשמתו אליו יאסף6 כנ״ל) שהם נמשכין ע״י כריעות והשתחויות באבות ובהודאה תחלה וסוף7 שהם בחינת ביטול.
שהרי באמצעות התפילה — שבה אומרים שמונה עשרה פעמים ״ברוך אתה״ וכו׳ — נמשכים אורות מקיפים מבחינת סובב כל עלמין (וזוהי בחינת ״רוחו ונשמתו אליו יאסף״, כנזכר לעיל). אורות אלה נמשכים באמצעות הכריעות וההשתחוויות ב[ברכת] האבות וב[ברכת] ההודאה, בתחילתן ובסופן, והן בחינת ביטול.
בתפילת העמידה אומרים ״ברוך אתה״ שמונה עשרה פעמים, ובאמצעות התפילה נמשך אור מקיף מבחינת סובב כל עלמין, האור שמעבר לעולמות — בחינת ״רוחו ונשמתו אליו יאסף״, כאמור בפסקה 4. האור נמשך באמצעות הכריעות בתחילת ברכת אבות ובסופה, ובתחילת ברכת ההודאה ובסופה; הכריעות מבטאות ביטול.
והענין כי אי אפשר להיות גילוי אור א״ס ב״ה דלית מחשבה תפיסא ביה כלל8 ולאו מכל מדות9 וכו׳ בבחינת פנימיות הלב רק מעט מזעיר הארה בעלמא
והעניין הוא שאי אפשר שתהיה התגלות של אור אין סוף, ברוך הוא — שעליו נאמר ״דלית מחשבה תפיסא ביה כלל״ ו״ולאו מכל מדות וכו׳״ — בפנימיות הלב, אלא במידה זעירה ביותר, הארה בלבד;
מדוע האור הזה צריך להיות מקיף? משום שאור אין סוף הוא למעלה מכל מחשבה ומכל המידות: פנימיות הלב יכולה לקלוט ממנו רק הארה זעירה.
ואפילו גילוי במוח והשגה לית מחשבה כו׳ רק בבחי׳ מקיף וסובב לבד וע״ז נאמר ואל זה אביט1011 שרומז על בחינת תפלה.12
ואפילו התגלות במוח והשגה — ״לית מחשבה״ [יכולה לתפוס] וכו׳ — אפשריות רק בבחינת מקיף וסובב בלבד. ועל כך נאמר ״ואל זה אביט״, הרומז לבחינת התפילה.
גם המוח אינו יכול להשיג את האור; הוא יכול להיות נוכח רק כאור המקיף את האדם. על כך אומר ה׳ בפסוק הבא: ״ואל זה אביט״, כרמז לתפילה.
הפסקה מסבירה את משמעות ״בית״: התפילה, שבאמצעות הכריעות והביטול שבה מורידה את האור המקיף שמעבר לעולמות. לא הלב ולא המוח יכולים להכיל את האור הזה; הוא יכול רק להקיף את האדם, כמו בית.
בהערת קה״ת מצוין שבכמה כתבי־יד חסרות המילים מ״וסובב״ ועד ״ואל זה אביט״, ומוצע שייתכן שהן תוספת של הצמח צדק.
מראי מקומות
- 1אי זה בית · Isaiah 66:1
- 2ובחי׳ בית היינו בכל מאדך · מובא באוה״ת במדבר כרך ו ע׳ א׳תתקו ע״ש בפי׳ בכל מאדך.
- 3בכל מאדך · Deuteronomy 6:5
- 4אך אי זה בית . . בכל מאדך שהוא בבחי מקיף · באוה״ת במדבר כרך ג פ׳ בלק (בהוצאה חדשה) בהוספות ע׳ 74 מציין לכאן.
- 5בגגו ובקירותיו · בסה״מ תרל״ח ע׳ רמ נוסף: [ועמ״ש בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית]. =ֿלקו״ת ברכה צח, ד ואילך.
- 6רוחו ונשמתו אליו יאסף · Job 34:14
- 7כריעות והשתחויות באבות ובהודאה תחלה וסוף · Berakhot 34a:14
- 8דלית מחשבה תפיסא ביה כלל · Tikkunei Zohar 17a:10–12
- 9ולאו מכל מדות · Tikkunei Zohar 17b:5–7
- 10שו״ה וסובב — זה אביט . . אל זה אביט · בכמה כת״י ליתא, ואולי זה הוספה מכ״ק אדמו״ר הצ״צ.
- 11ואל זה אביט · Isaiah 66:2
- 12שמצינו במשה שבחטא העגל · ראה לקו״ת להאריז״ל ס״פ תשא. שם ר״פ ויקרא. פע״ח שער השבת פ״ח.
13ופי׳ הפסוק ואת כל אלה ידי עשתה1 בחינת עשיה היינו מעשה המצות. ויהיו כל אלה נאם ה׳ היא בחינת תורה שבע״פ [שבעל פה] שהיא נאם ודבר ה׳ בחינת דבור
והפירוש בפסוק ״ואת כל אלה ידי עשתה״ הוא בחינת עשייה, כלומר קיום המצוות. ״ויהיו כל אלה נאם ה׳״ היא בחינת התורה שבעל פה, שהיא אמירתו ודיבורו של ה׳, בחינת הדיבור;
את הפסוק הבא קוראים כביטוי לשלוש בחינות. ״ואת כל אלה ידי עשתה״: עשייה, קיום המצוות. ״ויהיו כל אלה נאם ה׳״: דיבור, התורה שבעל פה, שהיא דבר ה׳.
משא״כ אל זה אביט הוא בחינת תפלה אביט הוא בחינת הבטה היא הסתכלות בבחי׳ עיניך יונים2 שהיא בחי׳ המחשבה לבד והיא היא בחי׳ מקיף וסובב
ואילו ״אל זה אביט״ היא בחינת התפילה. ״אביט״ היא בחינת הבטה, כלומר הסתכלות, בבחינת ״עיניך יונים״, שהיא בחינת המחשבה בלבד; והיא עצמה בחינת המקיף והסובב,
״אל זה אביט״ היא התפילה. ההבטה דומה למחשבה (״עיניך יונים״), והמחשבה היא בחינת מקיף.
כמו עד״מ מחשב׳ שמקפת מחשבתו את הדבר שחושב עליו וכן הראיה והסתכלות כו׳ משא״כ דבור ומעשה הם פנימיים כו׳
כמו למשל המחשבה: מחשבתו של אדם מקיפה את הדבר שהוא חושב עליו; וכך גם הראייה וההסתכלות וכו׳. לעומת זאת, הדיבור והמעשה הם פנימיים וכו׳.
המחשבה מקיפה את הדבר שהיא עוסקת בו, כפי שהראייה קולטת מבחוץ את מה שהיא רואה; ואילו הדיבור והמעשה הם פנימיים: הם נכנסים לתוך מושא הפעולה ומעצבים אותו.
והבטה זו היא אל עני ונכה רוח בחינת ביטול דלית ליה מגרמיה כלום אפילו תורה ומצות לפי שהמשכה זו אי אפשר להשיג ע״י התורה ומצות שהם פנימיי׳ רק ע״י בטול בתפלה וכריעות והשתחואות
והבטה זו היא ״אל עני ונכה רוח״, בחינת ביטול, שאין לו דבר משל עצמו, אפילו לא תורה ומצוות. שכן אי אפשר להגיע להמשכה זו באמצעות התורה והמצוות, שהן פנימיות, אלא רק באמצעות ביטול בתפילה, ובכריעות ובהשתחוויות —
מבטו של ה׳ מופנה ״אל עני ונכה רוח״: אל מי שמרגיש שאין לו דבר משל עצמו, אפילו לא התורה והמצוות שלו. אי אפשר להמשיך את האור המקיף הזה באמצעות התורה והמצוות, שהן פנימיות, אלא רק באמצעות ביטול בתפילה ובהשתחוואה.
כמשל המלך שכורעים ומשתחוים לו מפני שאי אפשר להתקרב אליו מגודל מעלתו אזי ממילא נמשך אליו בחינה זו. וזהו ברוך אתה כלומר ברוך מעצמך ומאליך.3
כמו במשל על מלך, שכורעים ומשתחווים לפניו מפני שאי אפשר להתקרב אליו מרוב רוממותו; ואז בחינה זו נמשכת אליו [אל הכורע] מאליה. וזהו ״ברוך אתה״, כלומר: מבורך מעצמך ומאליך.
כך כורעים לפני מלך שרוממותו גדולה כל כך עד שאי אפשר להתקרב אליו, ואז קרבה זו מגיעה אל הכורע מאליה. זהו פירוש ״ברוך אתה״: שתימשך למטה מאליך.
הפסקה מפרשת את ישעיהו סו, ב כשלוש בחינות: מצוות (עשייה), תורה שבעל פה (דיבור) ותפילה (״מבטו״ של ה׳, מחשבה). היא מסבירה שהאור המקיף העליון נמשך רק באמצעות הביטול שבתפילה.
הקריאה של ״ברוך אתה״ במשמעות ״התברך (הימשך למטה) מעצמך״ הופכת את הברכה לבקשה לגילוי שאין האדם יכול לכפות באמצעות מאמציו, אלא רק להזמין באמצעות ביטול.
מראי מקומות
- 1ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה׳ · Isaiah 66:2
- 2עיניך יונים · Song of Songs 1:15
- 3וכריעות והשתחויות · ראה לקמן מה, ג. ובלקו״ת שה״ש מה, ג.
כעת, בנוגע לבחינה זו — המשכת האור המקיף — נאמר ״לא הביט און ביעקב״; ואילו על הבחינה הפנימית נאמר ״בוחן לבות וכליות״,
המאמר מסתיים במסקנה מעודדת. האור המקיף שנמשך באמצעות התפילה אינו נמדד לפי מצבו הרוחני של האדם: עליו אמר בלעם ״לא הביט און ביעקב״. לעומת זאת, האור הפנימי נתון לבחינתו של ה׳, ש״בוחן לבות וכליות״.
דהיינו להבחין התשוקה המורגשת אם הוא מקרב איש ולב עמוק באמת לאמתו משא״כ בבחינת מקיף לא הביט און וגו׳ רק ה׳ אלקיו עמו שנמשך מאליו תמיד:
כלומר, לבדוק את הכמיהה המורגשת, אם היא באה ״מקרב איש ולב עמוק״, באמת לאמיתו; ואילו בבחינת האור המקיף ״לא הביט און וגו׳״, אלא ״ה׳ אלקיו עמו״, והוא נמשך מאליו תמיד.
הגילוי הפנימי תלוי בשאלה אם הכמיהה של האדם כנה ובאה מעומק הלב. האור המקיף אינו בודק את הפגמים: ״ה׳ אלקיו עמו״ — הוא בא מעצמו ונמצא תמיד.
הפסקה המסיימת מעמידה זה מול זה את שני האורות: האור הפנימי, שמתקבל בלב, תלוי בכנות רגשותיו של האדם, ואילו האור המקיף שנמשך באמצעות הביטול שבתפילה מצוי תמיד, ללא תלות בפגמיו.
בנוסח מאמר זה כפי שהעתיקו אדמו״ר האמצעי (ספר המאמרים תקס״ה), הפסוק המצוטט הוא ״בוחן לבות״ (משלי 17:3).
מראי מקומות
- 1לא הביט און ביעקב · Numbers 23:21
- 2בוחן לבות וכליות · Psalms 7:10
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
התבוננו בתפילה בכך שכל מה שממלא את העולמות אינו אלא הארה מה׳, עד שהלב משתוקק לה׳ עצמו; הביאו את האהבה הזאת לחיי היום־יום באמצעות שילוב המידות עם ההבנה, כדי שלא תדעך לאחר התפילה; תנו צדקה וקיימו את המצוות המעשיות, המעלות אפילו את הכוחות הנמוכים ביותר; והתפללו מתוך ביטול, שכן האור הסובב שהתפילה ממשיכה אינו תלוי בדרגתו של האדם.
שאלות לשיחה
- מדוע אומר המאמר שהאדם צריך ״לעשות״ את התורה, אם היא כבר ניתנה בסיני?
- כיצד מובילה קריאת שמע, הנקראת ״שם עי״ן״, לאהבת ה׳ עצמו ולא לאהבת הגילויים שלו?
- באיזה מובן ה״רגל״ גבוהה מן ה״ראש״, וכיצד הדבר מתבטא אצל משה וישראל ובמעשיו של כל יהודי?
- מדוע האהבה שמתעוררת בתפילה דועכת לעיתים קרובות, וכיצד מציע המאמר לגרום לה להתמיד?
- מדוע אפשר להמשיך את האור הסובב רק באמצעות ביטול בתפילה, ולא באמצעות תורה ומצוות?