תורה אור · פרשת בראשית · מאמר 7
ויאמר ה׳ אלקים הן האדם היה כאחד ממנו…
״ויאמר ה׳ אלקים הן האדם היה כאחד ממנו״
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 472 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
ידיעת הרע אינה מזיקה ״למעלה״, במקום שבו הידיעה מקיפה ומשאירה את הרע נפרד; אבל אצל האדם, שהידיעה שלו פנימית, היא מביאה אותו להתערבב עם הרע. לכן אסר ה׳ את עץ הדעת, מנע מן האדם חיי נצח לאחר שהתערבב עם הרע, ושלח אותו לברר את העולם באמצעות עבודה ומאבק, במקום באמצעות אור בלבד.
המאמר בקצרה
המאמר שואל מדוע עץ הדעת ״ותפקחנה עיני שניהם״, מדוע מנע ה׳ מן האדם את עץ החיים, וכיצד ידע הנחש מה תגרום האכילה. התשובה מבוססת על ההבדל בין ידיעה מקיפה (מקיף) לידיעה פנימית (פנימי). ״למעלה״ מכירים את הטוב ואת הרע רק באופן מקיף, ולכן הרע נשאר נפרד, כפי שהלבונה מחיה את שאר הסממנים בלי להתערב בהם. האדם הוא ישות פנימית: כל מה שהוא יודע נעשה חלק ממנו, ולכן ידיעת הרע הביאה אותו להתערבב בו והחלה את המאבק הארוך בין הטוב לרע בכל דור. ה׳ רצה שהאדם יישאר קדוש כולו ויברר את העולם על ידי המשכת אור רב כל כך, עד שהניצוצות שנפלו ייספגו מאליהם, כנר בפני האבוקה. אחרי החטא, חיי נצח שמקורם בעץ החיים, הנובע מכתר שלמעלה מהבחנות, היו מנציחים גם את הרע שהתערבב באדם. לכן נשלח האדם ״לעבוד את האדמה אשר לוקח משם״ ולברר אותה בעבודה, בתפילה ובכוח המבדיל של חכמה. הנחש, ששורשו בעץ הדעת, הבין את כל זאת ואמר לחוה אמת בערמה.
מבנה
- השאלותמדוע פקח עץ הדעת את עיניהם, מדוע נמנע האדם מעץ החיים, וכיצד ידע הנחש? התשובה מתחילה בכך ש״למעלה״ מכירים את הטוב ואת הרע, אך אינם מתערבבים בהם.¶1–2
- ידיעה מקיפה וידיעה פנימיתהידיעה ״למעלה״ מקיפה ומשאירה את הרע נפרד (העכביש בארמון המלך, הבדלה והלבונה); עץ הדעת הוא ידיעה פנימית, שבה הטוב והרע מתערבבים ממש.¶3–4
- טבעו הפנימי של האדם והמאבק ברעמכיוון שהאדם סופג את מה שהוא יודע, ידיעת הרע ערבבה אותו בו ויצרה מאבק מתחלף לאורך הדורות, וברובד הפשוט — מודעות לתאווה.¶5–7
- מדוע נמנע האדם מעץ החייםעץ החיים, ששורשו למעלה משבירת הכלים בכתר, היה מנציח את הרע שהתערבב באדם. יש להפריד את הרע באמצעות חכמה והגבורות שלה, עד ש״בלע המות לנצח״.¶8–9
- הגירוש ועבודת הבירוראמירת הקטורת עצרה את המגפה אך לא הסירה את האשמה; האדם נשלח לעבוד את האדמה ולברר את הניצוצות. מלכתחילה היה אמור לספוג אותם באמצעות האור של רמ״ח מצוות עשה, כנר בפני האבוקה.¶10–11
- בירור באמצעות אור ובאמצעות מאבקבזמן המקדש, וגם אצל אדם לפני החטא, הניצוצות נמשכו מאליהם; אחרי החטא יש לזכות בהם בעבודה ובתפילה, ״שעת צלותא שעת קרבא״.¶12
- כיצד ידע הנחשהנחש, ששורשו בעץ הדעת, הבין את האיסור. כדי שלא ייבלע באורו של אדם, הוא גרר את האדם למאבק כשאמר לו אמת בערמה.¶13
- תוספת: אדם בהיכלות; ירידת יהודהעל פי האריז״ל: אדם נפל כשניאות רק להציץ בהיכלות הטומאה; על פי רבי אברהם בן המגיד: יהודה ״ויט״ אל תחום הקליפות כדי להעלות ניצוצות.¶14
מושגים
- מקיף ופנימימקיף ופנימי
- ידיעה או אור מקיף פועלים על דבר מלמעלה, בלי להיכנס לתוכו, ולכן נשארים נפרדים ממנו; ידיעה פנימית נספגת ונעשית חלק מהיודע. זהו המפתח במאמר להבנת הסיבה שידיעת הרע מזיקה לאדם אך לא למלאכים.
- עץ הדעת טוב ורעעץ הדעת טוב ורע
- המדרגה שבה הטוב והרע נמשכים זה מזה ומתמזגים; היא נוצרה בעקבות שבירת הכלים.
- בירוריםבירורים
- העבודה להפריד את ניצוצות הקדושה מן הרע שבו הם כלואים ולהעלותם. זו משימתו של האדם אחרי החטא, והיא נעשית באמצעות עבודה, אכילה, תפילה ומצוות.
- כנר בפני האבוקהכנר בפני האבוקה
- דימוי לבירור באמצעות אור: כשמתגלה די קדושה, הניצוצות שנפלו נספגים בה מאליהם, בלי מאבק.
- חכמה נקראת דיןחכמה נקראת דין
- מכיוון ש״בחכמה מתבררים״, כלולות בחכמה גבורות שמפרידות בין טוב לרע, בניגוד לכתר, שהוא רחמים פשוטים ואינו מבחין ביניהם.
- ניצוצי קדושהנצוצי קדושה
- החיות הקדושה שנפלה לתחום הרע ומקיימת אותו; כשהיא מסתלקת ועולה, הקליפה חדלה להתקיים.
השאלות ¶1–2
1ה, גויאמר ה׳ אלקים הן האדם12 היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו כו׳. י״ל [יש לומר] א׳ מהו שע״י עה״ד [עץ הדעת] נפקחו עיניהם להיות כאלקים יודעי טו״ר [טוב ורע].3
״ויאמר ה׳ אלקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו כו׳״. יש מקום לשאול תחילה: מה פירוש הדבר שעל ידי עץ הדעת נפקחו עיניהם, והם נעשו כאלקים, יודעי טוב ורע?
המאמר פותח בדברי ה׳ לאחר שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת. השאלה הראשונה היא: מדוע אכילת פרי אמורה ״לפקוח את עיניהם״ ולעשות אותם ״כאלקים יודעי טוב ורע״? איזה סוג של ידיעה הוא זה, ומדוע היא באה בעקבות האכילה?
וגם מ״ש ה׳ אלקים ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם ומה איכפת לו בזה הרי מה שצוה אותו שלא לאכול הוא ג״כ כדי שלא ימות.
וגם [עלינו להבין] את מה שאמר ה׳ אלקים: ״ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם״ — מדוע הדבר אמור להטריד אותו? הרי גם מה שציווה עליו שלא לאכול נועד לכך שלא ימות.
השאלה השנייה: לאחר מכן ה׳ מגרש את האדם כדי שלא יאכל מעץ החיים ויחיה לעולם. אבל האיסור המקורי של ה׳ נועד בעצמו לשמור על חיי האדם, שהרי נאמר לו שביום שיאכל ממנו ימות; מדוע אפוא ה׳ מוטרד כעת מן האפשרות שהאדם יחיה לנצח?
אדמו״ר הזקן פותח בשתי קושיות על הפסוק: מה פירוש ״לדעת טוב ורע״, ומדוע ה׳ ימנע מן האדם לזכות בחיי נצח לאחר החטא.
מראי מקומות
- 1ויאמר . . הן האדם הי׳ כאחד ממנו · ראה לעיל בציונים והערות לכ״ק אדמו״ר זי״ע. עם הגהות באוה״ת בראשית כרך ו תתרנז, א (מלקו״ת לג״פ כז, כב). נמצא בגוכתי״ק הצ״צ בבוך משנת תקע״א-ב, ומתחיל ”הן האדם”. ומאמר זה הוא משבת פ׳ בראשית תקע״ב. ראה לקמן בהערה לדף ו, א ד״ה ”שאדה״ר”. כמה שינויים נרשמו לקמן וכן ציונים אחדים בשולי הגליון. להתחלת המאמר ראה אוה״ת ואתחנן ע׳ קמג. בענין עה״ד טו״ר המבואר במאמר זה מצויין בלקו״ת שלח מג, א. קרח נב, ב.
- 2ויאמר ה׳ אלקים הן האדם · Genesis 3:22
- 3נפקחו עיניהם להיות כאלקים יודעי טו״ר · Genesis 3:5
ועוד, וזה העיקר [השאלה]: מנין ידע הנחש על כך — ״אשר ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם״ — שאכן כך הוא?
השאלה העיקרית היא: הנחש אמר לחוה שאכילה מן העץ תפקח את עיניהם, והמאמר יראה שאכן כך היה. כיצד ידע הנחש דבר שה׳ לא אמר לאדם?
ואם אדם ששמע הצווי מהקב״ה לא הכיר בזה רק כפשוטו שאמר לו ה׳ אלקים כי ביום אכלך ממנו מות תמות2 והנחש לא נזכר כלל ששמע הצווי הזה
ואם אדם, ששמע את הציווי מפי הקדוש ברוך הוא, לא הבין בו אלא את פשוטו — שה׳ אלקים אמר לו: ״כי ביום אכלך ממנו מות תמות״ — והנחש כלל אינו נזכר כמי ששמע את הציווי הזה;
אם אדם, ששמע את הציווי ישירות מפי ה׳, הבין בו רק את פשוטו — אזהרה מפני מוות — כיצד ידע הנחש יותר מכך? כלל לא מסופר שהנחש שמע את הציווי.
וגם אם שמע כשנצטווה אדם מאין היה בו בינה יתירה להבין דבר מתוך דבר יותר מהאדם עצמו. אם לא שנאמר שגבוה הוא מהאדם וכ״ז [וכל זה] פלאי.3
ואפילו אם שמע [זאת] כשנצטווה אדם, מנין הייתה לו בינה יתירה להסיק דבר מתוך דבר, יותר מאדם עצמו? אלא אם כן נאמר שהוא נעלה מן האדם — וכל זה תמוה.
גם אם הנחש שמע את הציווי, כיצד יכול היה להסיק ממנו יותר מאדם עצמו? מכך היה משתמע שהנחש נעלה מן האדם, ודבר זה תמוה, שהרי האדם היה נזר הבריאה.
הנה תחלה יתבאר מ״ש האדם היה כאחד ממנו לדעת טו״ר [טוב ורע]4 שהוא מאמר ה׳ להמלאכים ומשמע שלמעלה יודעים את הטוב ואת הרע גם שניהם.
עתה נבאר תחילה את הנאמר: ״האדם היה כאחד ממנו לדעת טו״ר״, שהוא מאמר ה׳ למלאכים; ומשמע שלמעלה יודעים את הטוב ואת הרע, את שניהם.
אדמו״ר הזקן מתחיל את תשובתו בביטוי ״כאחד ממנו״. ה׳ מדבר אל המלאכים, העליונים, ומכאן משתמע שגם הם, למעלה, יודעים את הטוב ואת הרע.
אבל מ״מ אינן מעורבים זה בזה כי גלוי וידוע שזה טוב וזה רע ומובדל הרע מן הטוב אע״פ [אף על פי] שידוע שם הטו״ר [הטוב ורע].
אך אף על פי כן, אין הם מעורבים זה בזה, שכן גלוי וידוע שזה טוב וזה רע, והרע נבדל מן הטוב, אף על פי שהטוב והרע ידועים שם.
אולם למעלה, ידיעת הרע אינה כרוכה בהתערבות בו: כל אחד מהם ניכר בבירור כפי שהוא, והרע נשאר נפרד מן הטוב.
משא״כ בחי׳ עה״ד [עץ הדעת] טו״ר [טוב ורע] היינו בחי׳ תערובת הטוב עם5 רע שהרע יונק מהטוב והטוב מהרע והיו לאחדים.
אבל לא כך הוא בבחינת עץ הדעת טוב ורע: זו בחינה של תערובת הטוב עם הרע, שבה הרע יונק מן הטוב והטוב מן הרע, והם נעשים לאחדים.
ידיעת עץ הדעת היא מסוג אחר: הטוב והרע מעורבים זה בזה, כל אחד ניזון מן האחר, עד שהם מתאחדים. זה מה שהאדם קלט באכילתו.
הפסקה מציגה את השאלה המרכזית: כיצד ידע הנחש מה תגרום האכילה? תחילת התשובה מבחינה בין ידיעת הטוב והרע למעלה, שבה הם נשארים נפרדים, לבין עץ הדעת, שבו הם מתאחדים.
התערובת של טוב ורע שנוצרה בעקבות החטא היא נושא יסודי בחסידות: לפני החטא היה הרע מציאות נפרדת מחוץ לאדם; לאחריו נכנס הרע אל האדם עצמו, כך שהטוב והרע שבתוכו ניזונים זה מזה.
מראי מקומות
- 1
- 2כי ביום אכלך ממנו מות תמות · Genesis 2:17
- 3אם לא שנאמר שגבוה הוא מהאדם וכ״ז פלאי · ראה בלקו״ש ח״י ע׳ 16.
- 4האדם היה כאחד ממנו לדעת טו״ר · Genesis 3:22
- 5עה״ד טו״ר היינו בחי׳ תערובת הטוב עם הרע · ראה מאמרי אדה״א דברים ח״ד ע׳ א׳קעו ואילך. סה״מ תרמ״ח ע׳ קצח ואילך. ד״ה כי אתם עוברים תרנ״א ע׳ קצז. ובארוכה ד״ה ושבתה במאמרי אדה״א ויקרא ח״ב ע׳ תדש. ובסה״מ תרס״ב ע׳ ש ואילך. סה״מ עזר״ת ע׳ פט. ד״ה בלע המות תשכ״ה בתחלתו.
ידיעה מקיפה וידיעה פנימית ¶3–4
3וצ״ל דהרי פי׳ עץ הדעת טוב ורע היינו לשון ידיעה וא״כ למה נעשה תערובת טו״ר [טוב ורע] מחמת הדעת בטו״ר [בטוב ורע] הלא למעלה ג״כ ידוע הטו״ר [הטוב ורע].
כעת יש צורך [בהסבר]: הרי משמעות ״עץ הדעת טוב ורע״ היא לשון ידיעה; אם כן, מדוע נוצרה תערובת של טוב ורע בגלל הידיעה של טוב ורע? הרי גם למעלה הטוב והרע ידועים!
קושי: ״עץ הדעת״ פירושו ידיעה. אם הידיעה של טוב ורע גורמת להם להתערבב, מדוע אין היא גורמת לתערובת גם למעלה, במקום שבו הטוב והרע ידועים גם כן?
אך ההפרש בזה הוא ענין ההפרש בין מקיף לפנימי כי בחי׳ ידיעת הטו״ר [הטוב ורע] שלמעלה היא בבחי׳ מקיף בלבד
אבל ההבחנה כאן היא ההבחנה בין המקיף (makif, המקיף מבחוץ) לבין הפנימי (pnimi, הנקלט בתוך הדבר): ידיעת הטוב והרע למעלה היא בבחינת מקיף בלבד.
התשובה היא ההבחנה בין מקיף, ״מקיף״ (makif), לבין פנימי (pnimi). דבר שידוע בבחינת מקיף נתפס מבחוץ ומלמעלה, בלי להיקלט; ואילו דבר שידוע בבחינה פנימית נקלט בתוך האדם. למעלה, ידיעת הטוב והרע היא בבחינת מקיף בלבד.
ולכן יכול להיות הבדלה בין טוב לרע שידע את הרע ולא יחליפנו ולא ימירנו1 בטוב ח״ו [חס ושלום].
ולכן יכולה להיות הפרדה בין טוב לרע, כך שהוא יודע את הרע, אך לא יחליפנו ולא ימירנו בטוב, חלילה.
מכיוון שהידיעה היא בבחינת מקיף בלבד, הידיעה למעלה משמרת את ההפרדה בין טוב לרע: אפשר לדעת על הרע בלי לבלבל אותו עם הטוב. הניסוח שואב מלשון התורה האוסרת להחליף בהמה שהוקדשה, בין טוב ברע ובין רע בטוב.
כענין שממית בידים תתפש2 והיא בהיכלי מלך שאע״פ [שאף על פי] שהיא בהיכלי מלך אבל יודע הוא ומכירה ששממית היא.
כמו בעניין ״שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך״: אף שהיא בהיכלי המלך, הוא יודע ומכיר בה שהיא שממית.
הפסוק על השממית שבהיכל המלך ממחיש זאת: אפשר למצוא שממית אפילו בארמון, אך מי שרואה אותה יודע שהיא שממית. הימצאות באותו מקום אינה מטשטשת את זהותה.
הפסקה מציגה את המפתח למאמר: הידיעה ״למעלה״ היא בבחינת מקיף, ולכן היא משאירה את הטוב והרע נפרדים; לעומת זאת, עץ הדעת מייצג ידיעה פנימית.
ההבחנה בין מקיף לפנימי חוזרת לאורך תורת החסידות: אור מקיף פועל על דבר בלי להיכנס לתוכו, ואילו אור פנימי נקלט ומעוצב על ידי המקבל. כאן היא מסבירה מדוע אותה ידיעה של הרע אינה מזיקה למעלה, אך מזיקה באדם.
מראי מקומות
- 1ולא יחליפנו ולא ימירנו · Leviticus 27:10
- 2שממית בידים תתפש · Proverbs 30:28
4ויש הבדלה בין טוב לרע כמאמר המבדיל בין קודש לחול.1 והיינו מצד שיודע טו״ר [טוב ורע] בבחינת מקיף עליהם ולכן אינם מתערבים יחד.
יש הבדלה בין טוב לרע, כמו שנאמר: ״המבדיל בין קודש לחול״. כלומר, משום שה׳ יודע את הטוב ואת הרע בבחינת מקיף עליהם, הם אינם מתערבים זה בזה.
ההבדלה שלמעלה בין טוב לרע דומה לברכת ההבדלה: ״המבדיל בין קודש לחול״. משום שהידיעה של ה׳ עליהם מקיפה אותם מלמעלה, הם נשארים נפרדים זה מזה.
וכענין בחינת לבונה זכה2 שבי״א סממני הקטורת שהעשרה סממנים הם י׳ נצוצי קדושה המובלעים בקליפות והי״א היא לבונה היא בחינת מקיף עליהם ואינה מתלבשת בפנימיותם.5
הדבר דומה לבחינת לבונה זכה שבין אחד־עשר סממני הקטורת: עשרת הסממנים הם עשרה ניצוצות קדושה הבלועים בתוך הקליפות, ואילו הסממן האחד־עשר, הלבונה, הוא בחינת מקיף עליהם, שאינו מתלבש בפנימיותם.
דוגמה נוספת: בקטורת שבבית המקדש היו אחד־עשר סממנים. עשרת הסממנים מושווים לניצוצות קדושה הבלועים בתוך הקליפות (מעטפות של הסתרה), ואילו הסממן האחד־עשר, הלבונה, מייצג אור מקיף שאינו נכנס לפנימיותם.
(ולבונה היא ג״כ חיות להם אבל לפי שהחיות הזה שהיא מחיה אותם הוא רק ע״י שהיא בבחי׳ מקיף בלבד עליהם ע״כ אינה מתערבת עמם כלל וכולה טוב).
(גם הלבונה היא חיות עבורם; אך מאחר שהחיות שהיא מעניקה להם היא רק בכך שהיא בבחינת מקיף עליהם בלבד, היא אינה מתערבת בהם כלל, והיא כולה טוב.)
גם הלבונה מעניקה להם חיות, אך מכיוון שהיא עושה זאת רק מבחוץ, כאור מקיף, היא אינה מתערבת בהם כלל ונשארת כולה טוב.
והנה המקיף הוא גם דוחה את החיצונים כנראה בציור האילן3 שבפרד״ס [שבפרדס רמונים] במקיפים ופנימיים שמעמד ומצב הקליפות אחוריהם אל המקיף כו׳. משא״כ בחי׳ עה״ד [עץ הדעת] טו״ר [טוב ורע] הוא בחי׳ פנימי4 ואז הטוב מעורב עם הרע ממש.
הנה, המקיף גם דוחה את החיצונים, כפי שנראה בציור האילן שבספר פרד״ס, בתיאור המקיפים והפנימיים, שבו הקליפות מצוירות כשגבן מופנה אל המקיף וכו׳. לא כך הוא בבחינת עץ הדעת טוב ורע, שהיא בחינת פנימיות; שם הטוב מעורב ממש עם הרע.
האור המקיף אף דוחה את הכוחות החיצוניים (השליליים): ב״ציור האילן״ — תרשים של הספירות והעולמות — שבספר פרד״ס, הקליפות מצוירות כשגבן מופנה אל האורות המקיפים. (הערת קה״ת מציעה שהכוונה לתרשים המודפס בסוף הספר פעמון ורימון.) לעומת זאת, עץ הדעת הוא ידיעה פנימית, ושם הטוב והרע אכן מעורבים זה בזה.
הפסקה מדגימה את הידיעה המקיפה באמצעות ההבדלה והלבונה שבקטורת. היא מראה שאור מקיף יכול להעניק חיות לרע בלי להתערב בו, ומשווה זאת לידיעה הפנימית שבעץ הדעת.
במקום אחר, בתורה אור, פרשת תולדות, מסביר אדמו״ר הזקן שהחיות הנכנסת לקליפות נבלעת בתוכן, ואילו הלבונה היא האור המקיף שמאיר עליהן מעל לתודעתן. לקוטי תורה, פרשת בלק, מצטט את הקטע הזה: עץ הדעת הוא דעת בבחינת פנימיות, ואילו דעת בבחינת מקיף דוחה את יניקת הכוחות החיצוניים.
מראי מקומות
- 1המבדיל בין קודש לחול · Pesachim 104a:7–8
- 2לבונה זכה · Exodus 30:34
- 3ציור האילן · הכוונה לכאורה לציור שבסוף ספר פעמון ורימון (אמ״ד תכ״ח). וראה הנסמן בסידור עם דא״ח ריב, א הערה 99. הערות וביאורים אהלי תורה גליון א׳קל בסופו.
- 4שו״ה אחוריהם — עה״ד טו״ר הוא בחי׳ פנימי · בלקו״ת בלק סט, ב מציין לכאן: ”שעה״ד טו״ר הוא הדעת שבבחי׳ פנימי׳ משא״כ הדעת שבבחי׳ מקיף הוא אדרבה דוחה יניקת החיצונים”.
- 5וכענין בחי׳ לבונה זכה · ראה לקמן כ, ג. אוה״ת שמות כרך ז ע׳ ב׳תקסח. ובהמשך זאת חנוכת המזבח תר״מ פרק יז שאפשר שנק׳ זכה ע״ש ז״ך אותיות שהרי זהו האותיות הנמשכים להחיות הקליפות בבחי׳ מקיף, ע״ש. ראה לקו״ת תזריע כג, ד. המשך תער״ב פרק רי.
טבעו הפנימי של האדם והמאבק ברע ¶5–7
5וז״ש [וזהו שכתוב] הן האדם היה כאחד ממנו.1 פי׳ שהוא היה ג״כ כאחד ממנו פי׳ כמו שבבחי׳ אחדות דהיינו למעלה ידוע הטו״ר [הטוב ורע] כן היה גם הוא ע״י שטעם מעה״ד [מעץ הדעת] המעורב טו״ר [טוב ורע].
זהו [הפירוש של] הנאמר: ״הן האדם היה כאחד ממנו״. כלומר, גם הוא נעשה כאחד ממנו — היינו, כשם שבבחינת האחדות, כלומר למעלה, הטוב והרע ידועים, כך היה גם הוא, לאחר שטעם מעץ הדעת, המעורב בטוב וברע.
כעת מתבאר הפסוק: ״כאחד ממנו״ נקרא כאילו נאמר ״כמו בחינת האחדות״, כלומר למעלה. באכילה מעץ הדעת בא האדם לדעת את הטוב ואת הרע, כפי שהם ידועים שם.
אבל לו הדבר מזיק כי הרי האדם הוא מבחי׳ פנימי׳ [פנימיות / פנימית] ומיד שידע הוא מן הרע ע״י שטעם מעה״ד [מעץ הדעת] הרי יתערב עמו ויהי׳ [ויהיה] הוא ממש מעורב ברע.
אבל לאדם הדבר מזיק, שכן האדם הוא מבחינת פנימיות, ומיד כשידע על הרע, בעקבות טעימתו מעץ הדעת, הוא יתערב בו ויהיה ממש מעורב ברע.
אלא שלאדם הדבר מזיק, מפני שהאדם הוא פנימי: את מה שהוא יודע הוא מכניס לתוכו. מרגע שנודע לו הרע, הוא נעשה חלק ממנו.
לא כמו שהוא למעלה שאעפ״י [שאף על פי] שיודעים גם את הרע מ״מ מובדל הוא ומרוחק מן הטוב ואין לו התקרבות כו׳ לפי שהוא בבחי׳ מקיף.
לא כפי שהוא למעלה, שאף שיודעים גם את הרע, בכל זאת הוא מובדל ומרוחק מן הטוב ואין לו קרבה [אליו] וכן הלאה, מפני שהוא בבחינת מקיף (השפעה מקיפה).
למעלה המצב שונה: הרע ידוע, אך נשאר מרוחק מן הטוב, מפני שהידיעה שם היא בבחינת מקיף.
אבל האדם שהוא מבחי׳ פנימי כשידע גם הוא מן הרע אזי יתערב הוא גם הוא ממש2 עם הרע
אבל האדם, שהוא מבחינת פנימיות, כשגם הוא ידע על הרע, אזי גם הוא יתערב ממש עם הרע.
האדם, בהיותו פנימי, אינו יכול לדעת את הרע ממרחק; הידיעה עליו פירושה שהוא נעשה מעורב בו.
כי בבחי׳ פנימי׳ [פנימיות / פנימית] א״א להיות כ״כ [כל כך] מובדל הרע כנ״ל ואז הוא קשה מאד להפריד את הרע אלא מלחמה עצומה היא ולאם מלאם יאמץ3 פעמים זה גובר ופעמים שכנגדו גובר.
כי בבחינת פנימיות אי אפשר שהרע יהיה מובדל כל כך, כפי שהוסבר לעיל; ואז קשה מאוד להפריד את הרע, אלא זו מלחמה עצומה: ״ולאם מלאם יאמץ״ — לעיתים זה גובר ולעיתים גובר מי שמנגדו.
לאחר שהרע התערב בתוכו, קשה מאוד להפריד אותו; נוצרת מלחמה מתמדת, כמו אצל תאומיה של רבקה, שעליהם נאמר ״ולאם מלאם יאמץ״: כשאחד גובר, האחר נחלש.
כאשר מצאנו ראינו בנשמות ישראל מראש הדורות עד עתה שהיו כמה עתים משונים פעמים בדור א׳ היו נשמות שבמעלה עליונה ונצחו את הרע.
כפי שאנו מוצאים ורואים בנשמות ישראל, מראשית הדורות ועד עתה, שהיו תקופות שונות רבות: לעיתים, בדור אחד, היו נשמות במעלה עליונה שניצחו את הרע,
ההיסטוריה מעידה על כך: בדורות מסוימים היו נשמות נעלות שהתגברו על הרע.
הפסקה מיישמת את ההבחנה על האדם: הידיעה על הרע אינה מזיקה למעלה, אבל מכיוון שהאדם הוא פנימי, ידיעת הרע פירושה שהוא סופג אותו לתוכו, וחייו נעשים מאבק בין הטוב לרע.
רש״י על הפסוק, על פי הגמרא (מגילה 6a), אומר ששניהם לעולם לא יהיו גדולים בעת ובעונה אחת: כשאחד עולה, האחר נופל. המאמר מיישם זאת על הטוב והרע שבתוך האדם לאחר החטא.
מראי מקומות
- 1הן האדם היה כאחד ממנו · Genesis 3:22
- 2אבל האדם . . אזי יתערב הוא גם הוא ממש · ראה ביאוה״ז לצ״צ כרך ב ע׳ תרמח.
- 3ולאם מלאם יאמץ · Genesis 25:23
6ובדור אחר היו רשעים גדולים שגבר הרע מאד. והיינו כי כולם נמשכים מאדה״ר [מאדם הראשון] והיה בו ג״כ שינויים אלו פעמים גבר הוא ופעמים גבר הרע עליו.
ובדור אחר היו אנשים רשעים גדולים, שהרע גבר בהם מאוד. הדבר נובע מכך שכולם נמשכים מאדם הראשון, וגם בו היו שינויים אלה: לפעמים הוא גבר, ולפעמים הרע גבר עליו.
בדורות אחרים היו אנשים רשעים גדולים. התנודות האלה נובעות מכך שכל הנשמות נמשכות מאדם הראשון, שהיה השורש של כולן; גם בו היו זמנים שבהם גבר, וזמנים שבהם הרע גבר עליו.
וכ״ז [וכל זה] היה לפי שהוא בבחי׳ פנימיות ומיד שידע מן הרע נתערב עמו ממש וא״כ הוא מלחמה גדולה ה, דוקשה להפרידו מאד אלא עת כך ועת כך כנ״ל.
כל זה היה מפני שהוא בבחינת פנימיות, וברגע שנודע לו על הרע הוא נעשה מעורב בו ממש; ואם כן, זו מלחמה גדולה וקשה מאוד להפרידו, אלא [יש] עת [ל]כך ועת [ל]כך, כנ״ל.
כל זה נובע מטבעו הפנימי של האדם: מרגע שנודע לו על הרע, הוא התערבב בו ממש, והמאבק להפרידו מתנהל לסירוגין — ״עת כך ועת כך״.
הפסקה מייחסת את עלייתם וירידתם של הטוב והרע לאורך הדורות לכך שאדם הראשון התערבב בפנימיותו עם הרע לאחר החטא.
7וכן גם עפ״י [על פי] פשוט שמקודם היו ערומים והיו עסוקים בתשמיש להוליד בנים ולא יתבוששו1 כמו שהיו אוכלים ושותים כי מצות ה׳ היא ולא היו יודעים כלל שיש תאוה בזה2
כך גם לפי הפשט [במובן הפשוט]: קודם לכן הם היו עירומים, קיימו יחסי אישות כדי להוליד ילדים ולא התביישו (״ולא יתבוששו״), כשם שאכלו ושתו; שכן זו הייתה מצוות ה׳, והם כלל לא ידעו שיש בכך תאווה;
אותה נקודה עולה גם ברובד הפשוט: לפני החטא אדם וחוה היו עירומים ולא חשו בושה — ״ולא יתבוששו״ (בראשית ב, כה). הם קיימו יחסי אישות כדי להביא ילדים לעולם בפשטות שבה אדם אוכל ושותה, כקיום מצוות ה׳, בלי לדעת דבר על תאווה.
אבל אחר שאכל עה״ד [עץ הדעת] וידעו שיש תאוה בזה אזי קשה לפרוש כו׳.
אבל לאחר שהוא אכל מעץ הדעת, והם ידעו שיש בכך תאווה, קשה להימנע מכך וכו׳.
לאחר שהוא אכל מעץ הדעת הם נעשו מודעים לתאווה, ומאותו זמן קשה להתאפק.
הפסקה מציגה את אותו רעיון גם לפי הפשט של הסיפור: עץ הדעת הביא למודעות לתאווה, ולכן מה שהיה טהור נעשה לעניין שיש להתמודד עמו.
מראי מקומות
- 1ולא יתבוששו · Genesis 2:25
- 2ולא היו יודעים כלל שיש תאוה בזה · ראה בלקוטי שיחות ח״ו ע׳ 199 הערה 28.
מדוע נמנע האדם מעץ החיים ¶8–9
8ולכן לא רצה הקדוש ברוך הוא שיטעם האדם מעה״ד [מעץ הדעת] כי לו הדבר מזיק כנ״ל והיה רוצה שלא ידע ממציאת הרע כלל ויהיה כולו קדוש ולא רצה להכניסו במלחמה עצומה הזאת.
לכן לא רצה הקדוש ברוך הוא שהאדם יטעם מעץ הדעת, שכן הדבר מזיק לו, כפי שהוסבר לעיל. הוא רצה שהאדם לא יידע כלל על מציאות הרע, ושיהיה קדוש כולו; והוא לא רצה להכניס אותו למלחמה העצומה הזאת.
לכן אסר ה׳ על האדם לאכול מעץ הדעת: ידיעת הרע הייתה מזיקה לאדם, שקולט לתוכו את מה שהוא יודע. ה׳ רצה שהאדם יישאר קדוש כולו ושלא ייגרר לעולם למלחמה ברע.
אבל אחר שכבר טעם מעה״ד [מעץ הדעת] ונתערב ברע אז אמר פן ישלח ידו ולקח גם1 מעה״ח [מעץ החיים] ואכל וחי לעלם.
אבל לאחר שכבר טעם מעץ הדעת ונתערב ברע, אמר: ״פן ישלח ידו ולקח גם מעה״ח ואכל וחי לעלם״.
כך מתיישבת השאלה השנייה: רק לאחר שהאדם כבר אכל ונתערב ברע הביע ה׳ חשש מפני עץ החיים.
פי׳ שחשש עוד מעתה שכבר נתערב ברע ולקח גם מעה״ח [מעץ החיים] ששרשו מבחי׳ שלמעלה מהשבירה שמשם הוא שהיה התחלת המיתה והתהוות עה״ד [עץ הדעת] טו״ר [טוב ורע] משא״כ מה שלמעלה מהשבירה הוא עה״ח [עץ החיים] ואם יאכל גם ממנו וחי לעולם.
כלומר, הוא חשש עתה, לאחר שכבר נתערב ברע, [שייקח] גם מעץ החיים, ששורשו בבחינה שלמעלה מהשבירה — שכן מן [השבירה] באו ראשית המיתה והתהוות עץ הדעת טוב ורע, ואילו מה שלמעלה מהשבירה הוא עץ החיים — ואם יאכל גם ממנו, יחיה לעולם.
שורשו של עץ החיים הוא למעלה מ״שבירת הכלים״ — השבר הקוסמי הקדום שממנו נובעים, לפי הקבלה, הרע והמוות. עץ הדעת, שיש בו תערובת של טוב ורע, נובע מהשבירה; עץ החיים נובע מדרגה שלא נפגעה ממנה, ואכילה ממנו מעניקה חיי נצח.
פי׳ כי הרי באמת בבחי׳ זו נאמר אם צדקת מה תתן לו (איוב לה) ורבו פשעיך מה תעשה לו2
כלומר, הרי באמת על מדרגה זו נאמר: ״אם צדקת מה תתן לו״ (איוב לה), ״ורבו פשעיך מה תעשה לו״.
במדרגה נעלית זו אין למעשי האדם השפעה: כפי שאומר אליהוא לאיוב, צדקתו של האדם אינה נותנת לה׳ דבר, וגם חטאיו הרבים אינם משפיעים עליו.
וא״כ אף שמעורב ברע הרי גם אם רבו פשעיך כו׳ ויכול להיות וחי לעולם ואז גם הרע שבו יהיה לו קיום לעולם
אם כן, אף שהוא מעורב ברע, גם אם ״ורבו פשעיך כו׳״, הוא יכול להגיע למצב של ״וחי לעולם״; ואז גם לרע שבתוכו יהיה קיום לעולם,
לכן גם אדם שמעורב ברע ורב בחטאיו יכול לקבל ממנו חיי נצח, ואז גם הרע שבתוכו יתקיים לעולם.
מאחר שהוא בבחי׳ פנימי׳ [פנימיות / פנימית] והרע מעורב כו׳ וא״א לו להפרידו מעליו. א״כ כשיהיה הוא חי לעולם אזי גם הרע שבו יהיה לו קיום לעולם.3
מכיוון שהוא בבחינת פנימיות והרע מעורב בו, וכו׳, ואינו יכול להפריד אותו מעצמו. אם כן, כשיחיה לעולם, גם לרע שבתוכו יהיה קיום לעולם.
האדם הוא פנימי והרע מעורב בו; הוא אינו יכול להפריד אותו מעצמו. לכן, אם יחיה לעולם, גם הרע שבתוכו יישמר לעולם.
הפסקה עונה על השאלה השנייה: ה׳ מנע מהאדם את עץ החיים משום שלאחר שהרע נתערב בו, הענקת חיי נצח לאדם הייתה מקיימת לעולם גם את הרע שבתוכו.
״שבירת הכלים״, על פי תורת האריז״ל, היא מקור הניצוצות שנפלו לקליפה. עץ הדעת שייך לתחום הזה, ואילו עץ החיים שייך לתחום שמעליו, שבו מעשי האדם אינם משנים.
מראי מקומות
- 1פן ישלח ידו ולקח גם · Genesis 3:22
- 2ורבו פשעיך מה תעשה לו · Job 35:6
- 3
9וזהו היפך הכוונה שהרי צ״ל בלע המות לנצח1 שיהיה ובערת הרע כמאמר והרשעה כולה בעשן תכלה שזה יהיה לימות המשיח.
וזהו היפך הכוונה, שהרי צריכה להתקיים [ההתגשמות של] ״בלע המות לנצח״, שתתקיים ״ובערת הרע״, כמאמר [האומר] ״והרשעה כולה בעשן תכלה״ — דבר שיתקיים לימות המשיח.
חיים נצחיים לרע סותרים את כוונת ה׳, שהיא לבטל את הרע ואת המוות: ״בלע המות לנצח״ ו״והרשעה כולה בעשן תכלה״ — ביטוי מתפילות הימים הנוראים — בימות המשיח.
כל תקופת הגלות היא זמן הבירורים וההפרדה של הרע, והדבר נעשה באמצעות בחינת חכמה, שכן ״בחכמה אתברירו״ — כדי להפריד את הרע מן הטוב.
עד אז, הגלות היא זמן ה״בירורים״: מבררים את הטוב מתוך התערובת ומפרידים אותו מן הרע. הדבר נעשה באמצעות חכמה, כדברי הזהר: ״בחכמה אתברירו״.
ולכן נק׳ החכמה דין. שלא כמו שדימו המקובלים הראשונים שהחכ׳ [שהחכמה] כולה חסד שהרי היא מקור חסד.
לכן החכמה נקראת דין — ולא כפי שסברו המקובלים הראשונים, שהחכמה כולה חסד, שהרי היא מקור החסד.
מכיוון שהיא מפרידה, החכמה נקראת ״דין״, שמבדיל וקובע גבולות. המקובלים הראשונים סברו שהחכמה היא חסד טהור, משום שממנה נמשך החסד.
והחייט45 המציא שיש בה ג״כ דין ושבחו האר״י [האלקי רבי יצחק] ז״ל [זכרונו לברכה / זכרונם לברכה]6 שכך מבואר בזוהר באדרא כחמרא דשקיט7 ושכיך על דורדיי׳8 כו׳.
רבי יהודה חייט חידש שיש בה גם דין, והאריז״ל שיבח אותו, שכן כך מבואר בזהר, באדרא: ״כחמרא דשקיט ושכיך על דורדיי'״ וכו׳.
רבי יהודה חייט, מקובל מתקופת גירוש ספרד ומחבר הפירוש מנחת יהודה על מערכת האלקות, לימד שגם בחכמה יש דין, והאריז״ל שיבח זאת. כך אכן מבואר בזהר, באדרא, המתאר את החכמה הנסתרת כ״כחמרא דשקיט ושכיך על דורדיי'״: היין הצלול נח על משקעיו.
כי מאחר שיש בירורים להפריד הרע וזהו ע״י גבורות וע״ז נאמר (תהלים צד) אשרי הגבר9 אשר תיסרנו יה שגם היסורים שהם לתועלת העברת הרע הוא מבחי׳ י״ה וכידוע שהיסורים הם לתועלת הפרדת הרע.
מכיוון שיש בירורים שנועדו להפריד את הרע, והדבר נעשה באמצעות גבורות [כוחות של דין], נאמר על כך (תהלים צד): ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה״ — גם הייסורים, שתכליתם לסלק את הרע, הם מבחינת י״ה; וכידוע, הייסורים נועדו להפריד את הרע.
הפרדת הרע נעשית באמצעות גבורות, כוחות של חומרה. הפסוק ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה״ מלמד שגם הייסורים, שנועדו לסלק את הרע, נובעים משם י״ה, שאותיותיו יו״ד וה״א מקבילות לחכמה ולבינה.
הקליפות נמשלות לעלוקה, שכאשר היא מוצצת דם היא מתה מיד; וזהו [פירוש] הנאמר (משלי ל): ״לעלוקה שתי בנות״.
הקליפות, כוחות ההסתר, דומות לעלוקה: לאחר שהיא מוצצת את מלוא הדם היא מתה. כך גם כשהקליפה מקבלת את חלקה, היא מתנתקת ונופלת.
וזהו ג״כ ענין שעיר המשתלח. וכן וישלח יעקב12 וגו׳ מנחה לעשו אחיו13 עזים מאתים14 כו׳ שבזה שנותן לו חלקו הוא מפרידו.
וזהו גם עניינו של ״שעיר המשתלח״. כך גם ״וישלח יעקב״ וגו׳: ״מנחה לעשו אחיו עזים מאתים״ וכו׳ — בכך שהוא נותן לו את חלקו, הוא מפריד אותו.
זהו הרעיון שמאחורי השעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים (ויקרא טז), וגם מאחורי ״וישלח יעקב״ מנחה של עזים לעשו: נתינת החלק המגיע לרע מפרידה אותו מן הקדושה.
וכך צ״ל לאחר שכבר טעם האדם מעה״ד [מעץ הדעת] ונתערב ברע אזי צריך לבירורי׳ [לבירורים] עד שיפרידו ע״י שיקחו כל נצוצי קדושה שבו כו׳.
כך גם, לאחר שהאדם כבר טעם מעץ הדעת ונעשה מעורב ברע, יש צורך בבירורים עד שהרע יופרד ממנו, על ידי הוצאת כל ניצוצות הקדושה שבו וכו׳.
בדומה לכך, לאחר שהאדם נעשה מעורב ברע, נדרש תהליך של בירור עד שהרע יופרד ממנו, באמצעות הוצאת כל ניצוצות הקדושה שבתוכו.
וכ״ז [וכל זה] הוא ע״י החכ׳ [החכמה] שבחכ׳ [שבחכמה] אתברירו. לפי שיש בה גם בחי׳ גבורות להיות תיסרנו יה וכמ״ש (דברים ח) כאשר ייסר איש15 את בנו16 כו׳.
כל זה נעשה באמצעות חכמה, שכן ״בחכמה אתברירו״; יש בה גם בחינת גבורות [כוחות של דין], כדי שתתקיים בה בחינת ״תיסרנו יה״, וכמו שכתוב (דברים ח), ״כאשר ייסר איש את בנו״ וכו׳.
הבירור הזה נעשה באמצעות חכמה, שיש בה גם גבורות; לכן נאמר ״תיסרנו יה״, וכן ״כאשר ייסר איש את בנו״ — כלומר, ייסורים הבאים מתוך אהבה ומטרתם לטהר.
משא״כ בחינת כתר שלמעלה מחכמה הוא רחמים פשוטים וכחשיכה כאורה17 ולכן פן ישלח ידו ולקח גם מעה״ח [מעץ החיים] ואז וחי לעולם מאחר דאם צדקת מה תתן לו18 כו׳
לא כך היא בחינת כתר, שלמעלה מחכמה: היא רחמים פשוטים, ואצלה ״כחשיכה כאורה״. לכן [אמר], ״פן ישלח ידו ולקח גם מעה״ח״, ואז ״וחי לעולם״, שהרי ״אם צדקת מה תתן לו״ וכו׳.
כתר, שלמעלה מחכמה, הוא רחמים פשוטים שאינם מבחינים בין מצבים שונים: אצלו ״כחשיכה כאורה״. עץ החיים נובע משם, ולכן היה מעניק חיי נצח בלי קשר למעשיו של האדם.
ולפי שהוא מבחי׳ פנימית וא״כ הרע קשור ואדוק בו ויהי׳ [ויהיה] גם לו קיום ולא זו היא הכוונה כנ״ל.
ומכיוון שהוא שייך לבחינת הפנימיות, הרע קשור ודבוק בו, וגם לו יהיה קיום — וזו אינה הכוונה, כפי שהוסבר לעיל.
מכיוון שהרע קשור בתוך האדם, גם הוא היה מקבל קיום לעד, והדבר מנוגד לכוונת ה׳.
הפסקה מסבירה מדוע הרע אינו אמור להתקיים לעד: המטרה היא לסלקו, והדבר נעשה באמצעות כוח ההפרדה של החכמה והגבורות שבה; לעומת זאת, עץ החיים נובע מכתר, שאינו מבחין בין טוב לרע.
עץ חיים (13:6 באתר ספריא) מביא את דברי רבי יהודה חייט במנחת יהודה, שהחכמה היא דין, וקושר זאת לתיאור שבזהר של יין הנח על משקעיו; הוא גם אומר שכתר הוא רחמים גמורים, כפי שנאמר כאן. לקוטי תורה (ראה) מסביר שהדין שבחכמה הוא ״קו המידה״ — הגבורה העליונה, המאפשרת לאור אין סוף להתגלות רק לפי מידת הביטול.
מראי מקומות
- 1בלע המות לנצח · Isaiah 25:8
- 2דבחכמה אתברירו · הובא באגה״ק סכ״ח בשם זוה״ק וראה ע״ח שי״ח פ״ה, של״ט ד״א. סהמ״צ להצ״צ מצות מחצית השקל, שם איסור אכילת בעל מום (הערת כ״ק אדמו״ר זי״ע בספר המאמרים תש״א ע׳ 79, ובסה״מ תש״ח ע׳ 206). וראה גם אוה״ת נ״ך כרך ב ע׳ תתקפא.
- 3דבחכמה אתברירו · Tanya, Iggeres HaKodesh 28:5
- 4והחייט · פי׳ לספר מערכת האלקות לר׳ יהודא ב״ר יעקב חייט מערכת אלקות פ״ד. מובא גם בלקו״ת פ׳ ראה לא, א. בענין חכמה נק׳ דין ראה ביאוה״ז להצ״צ כרך ב ע׳ תשיח ואילך. וראה לקמן קז, ג ובמ״מ לשם. ובתורת חיים בראשית לא, ד.
- 5החייט · Sefer Etz Chaim 13:6
- 6ושבחו האר״י ז״ל · ע״ח שי״ג פ״ה.
- 7בזהר באדרא כחמרא דשקיט · Zohar III, 288a
- 8כחמרא דשקיט ושכיך על דורדיי׳ · Zohar, Idra Rabba 3:14–6:25
- 9
- 10
- 11שו״ה שתי בנות · בגוכתי״ק נוסף ”שע״י שמוצצי׳ דם שונאיהם של ישראל אזי מיד מתים הקליפות”.
- 12וישלח יעקב · Genesis 32:4
- 13מנחה לעשו אחיו · Genesis 32:14
- 14עזים מאתים · Genesis 32:15
- 15
- 16כאשר ייסר איש את בנו · בגוכתי״ק: כאב את בנו יוכיח.
- 17וכחשיכה כאורה · Psalms 139:12
- 18דאם צדקת מה תתן לו · Job 35:7
הגירוש ועבודת הבירור ¶10–11
10וכמ״ש בזוהר גבי רבי אחא1 מכפר טרשא2 שכיפר בקטורת על מקום שהיה הנגף שם ואמרו לו שלא הועיל כי עדיין בחיובא אשתכח. בשלמא אם היו עושין תשובה כו׳.
כפי שנאמר בזוהר על רבי אחא מכפר טרשא, שכיפר באמצעות קטורת על מקום שבו הייתה המגפה, ואמרו לו שהדבר לא הועיל, כי ״עדיין בחיובא אשתכח״; ״בשלמא אם היו עושין תשובה״ וכו׳.
הזוהר מספר שרבי אחא הגיע לכפר טרשא בזמן מגפה, וביקש מתושבי העיר לומר את פרשת הקטורת שבתורה, והמגפה נעצרה; אך בחלום נאמר לו שהם עדיין חייבים, ו״בשלמא אם היו עושין תשובה״ — עליו לומר להם לחזור בתשובה.
ולכן מיד ״וישלחהו מג״ע לעבד את האדמה אשר לקח משם״.
לא די לעכב את המשחית; יש לסלק את הרע עצמו. באותה מידה, אי אפשר היה פשוט להעניק לאדם חיי נצח כשהרע שבו עדיין קיים, ולכן ה׳ שלח אותו מיד מגן עדן ״לעבד את האדמה אשר לקח משם״.
דהיינו עבודת הבירורים ע״י זריעה חרישה וקצירה ואח״כ באכלו ממנו ואו׳ [ואומר] אחד ואהבת הוא מברר ומעל׳ [ומעלה] כו׳.
כלומר, עבודת הבירורים באמצעות זריעה, חרישה וקצירה; ולאחר מכן, כשהוא אוכל ממנה ואומר ״אחד״ ו״ואהבת״, הוא מברר ומעלה [אותה] וכו׳.
״לעבד את האדמה״ פירושו עבודת הבירורים: בחרישה, בזריעה ובקצירה האדם מפיק מזון, וכשהוא אוכל ממנו ולאחר מכן עובד את ה׳, באמירת קריאת שמע — ״אחד״ ו״ואהבת״ — הוא מברר ומעלה את הניצוצות שבמאכל.
הפסקה מסבירה את הגירוש מגן עדן: יש לסלק את הרע באמת ולא רק לעכב אותו, ולכן האדם נשלח ״לעבד את האדמה״ ולברר את ניצוצות הקדושה באמצעות עבודתו ועבודת ה׳.
הרבי מהר״ש מצטט את הקטע הזה בספר המאמרים תרל״ד, ומביא לצדו את אגרת הקודש כ״ו, שלפיה עיקר תכלית התורה והמצוות היא בירור הניצוצות.
מראי מקומות
- 1וכמ״ש בזהר גבי רבי אחא · Zohar I, 101a
- 2רבי אחא מכפר טרשא · Zohar, Vayera 6:123–127
- 3ולכן מיד וישלחהו מג״ע . . ושמה יברר הבירורים · מובא בסה״מ תרל״ד ע׳ קמג ושם מציין לאגה״ק סי׳ כו שעיקר עסק התורה והמצות הוא לברר הניצוצות.
- 4לעבד את האדמה אשר לקח משם · Genesis 3:23
ואז עליו ללכת ממש על האדמה שממנה נלקח, ושם יאכל ושם יברר את הבירורים.
לאחר החטא האדם צריך לרדת ממש אל האדמה, מקום התערובת, לאכול שם ולברר שם.
אך צ״ל איך היה מתחלה כוונתו ית׳ כשלא ידע האדם מטו״ר [מטוב ורע] כלל מאחר שיש מציאת הרע בעולם א״כ איך יתבררו הבירורים שזה צ״ל ע״י האדם.
אך יש להבין: מה הייתה כוונתו המקורית יתברך, כאשר האדם כלל לא ידע מה הם טוב ורע? מאחר שהרע קיים בעולם, כיצד היו נעשים אפוא הבירורים, שצריכים להיעשות בידי האדם?
השאלה היא שהרע כבר היה קיים בעולם לפני החטא. אם אדם לא היה אמור לדעת על הרע, כיצד היו הניצוצות הכלואים בו אמורים להתברר, שהרי זו משימתו של האדם?
אך הענין כי אז היה באופן אחר ממש שלא בדרך מלחמה אלא ע״ד מ״ש ויניחהו בג״ע [בגן עדן] לעבדה זה2 רמ״ח מ״ע [מצות עשה] להמשיך אור א״ס בג״ע [בגן עדן]
אלא שהעניין הוא שאז הדבר היה באופן שונה לחלוטין: לא בדרך של מלחמה, אלא על דרך מה שנאמר, ״ויניחהו בג״ע לעבדה״ — אלו 248 מצוות עשה — כדי להמשיך אור אין סוף לתוך גן עדן.
לפני החטא, הבירור היה אמור להיעשות בדרך שונה לחלוטין, בלי מלחמה. האדם הושם בגן עדן ״לעבדה״, והזוהר מבאר שהכוונה לרמ״ח מצוות עשה (ותרגום יונתן מבאר שהכוונה לעמל התורה); באמצעותן היה ממשיך אור אין סוף לגן עדן.
וע״י רבוי התגלות האור ממילא יתעלו נצוצי3 קדו׳ [קדושה] שנפלו ונתערבו ברע ויהיו נכללים בתוך האורות עליונים שימשיך האדם כנר בפני האבוקה
ובאמצעות גילוי רב של האור, ניצוצות הקדושה שנפלו והתערבו ברע היו מתעלים מאליהם ונכללים בתוך האורות העליונים שהאדם היה ממשיך, כנר בפני האבוקה.
השפע הרב של האור המתגלה היה מעלה מאליו את הניצוצות שנפלו ובולע אותם בתוך האור, כפי שנר נבלע בלהבת אבוקה.
שאם האבוקה קטנה אזי נר הסמוך לה יוכלל4 ו, אבה ואם ירחיקוהו מעט לא יתכלל בה מפני שהאבוקה קטנה. אבל אם תהיה5 האבוקה גדולה אזי אע״פ [אף על פי] שיהיה הנר רחוק יהיה מתכלל בה.
שכן אם האבוקה קטנה, נר הסמוך אליה יכול להיכלל בה, אך אם ירחיקו אותו מעט, הוא לא ייכלל בה, מפני שהאבוקה קטנה. אבל אם האבוקה תהיה גדולה, גם אם הנר יהיה רחוק, הוא ייכלל בה.
אם האבוקה קטנה, רק נר סמוך נכלל בה; אבוקה גדולה כוללת בה אפילו נר רחוק. כך האור הגדול שהאדם היה ממשיך יכול היה לכלול בו גם ניצוצות רחוקים, בלי שיצטרך להתמודד כלל עם הרע.
הפסקה מתארת את התוכנית המקורית: לפני החטא, האדם היה מברר את העולם לא באמצעות מאבק ברע, אלא באמצעות המשכת אור כה רב דרך המצוות, עד שהניצוצות שנפלו היו נכללים בו מאליהם.
עולים כאן שני אופני בירור: ״בדרך מלחמה״, באמצעות מגע ישיר עם הרע, ו״בדרך אור״, שבה ריבוי הקדושה גורם לניצוצות להיכלל בה מאליהם. גם בלקוטי תורה (במדבר) נדון הרעיון של העלאת הניצוצות באמצעות ריבוי הגילוי.
מראי מקומות
- 1את האדמה אשר לקח משם · Genesis 3:23
- 2ויניחהו בג״ע לעבדה זה [בגוכתי״ק: זו] רמ״ח מ״ע · Genesis 2:15
- 3וע״י רבוי התגלות האור ממילא יתעלו נצוצי קדושה · ראה גם בלקו״ת במדבר ג, ד. וראה גם לקו״ש ח״כ ע׳ 215 הערה 32.
- 4שו״ה כנר — יוכלל · בגוכתי״ק: יכלה.
- 5שו״ה תהיה — תהיה · בגוכתי״ק: יהי׳.
בירור באמצעות אור ובאמצעות מאבק ¶12
12וע״ד שהיה בזמן שבהמ״ק [שבית המקדש] היה קיים שהרי ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] לא גלו ישראל1 אלא כדי שיתוספו עליהם גרים דהיינו להעלות נצוצות ומה היה נעשה אם לא חטאו ולא היו גולים.
בדומה למה שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים. שהרי חז״ל אמרו: ״לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים״, כלומר, כדי להעלות ניצוצות. אם כן, מה היה קורה אילו לא חטאו ולא גלו?
דוגמה מתולדות ישראל. התלמוד אומר: ״לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים״; החסידות מסבירה שהכוונה היא להעלאת ניצוצות קדושה שהתפזרו בין האומות. אם כך, כיצד היו ניצוצות אלה מתבררים אילו ישראל לא חטאו ולא גלו?
אלא ע״כ צ״ל שאז היו נכללים הנצוצות2 ממילא כנר בפני האבוקה כמו נעמה העמונית3 וכן כל העמים באו לשמוע חכמת שלמה וכמ״ש במלכת שבא4 כו׳.
בהכרח צריך לומר שאז הניצוצות היו נכללים מאליהם, כנר בפני האבוקה — כמו נעמה העמונית; וגם כל העמים באו לשמוע את חכמת שלמה, וכפי שנאמר על מלכת שבא וכו׳.
התשובה היא שבזמן שבית המקדש היה קיים, הניצוצות נמשכו פנימה מאליהם, כנר הנבלע בפני אבוקה. נעמה העמונית, אשת שלמה המלך, הצטרפה לישראל; התלמוד מונה אותה כ״יונה טובה״ מעמון. גם כל העמים, ובהם מלכת שבא, באו לשמוע את חכמת שלמה.
והיינו לפי שאז היה אבוקה גדולה עד״מ ע״כ ממילא מתכללים בה הנצוצות ואם היה נמשך בהמ״ק [בית המקדש] כן יותר היו כולם מתבררים עד״ז
כלומר, משום שאז הייתה אבוקה גדולה, כביכול, הניצוצות נכללו בה מאליהם; ואילו בית המקדש היה מתקיים כך זמן רב יותר, כולם היו מתבררים בדרך זו,
בית המקדש היה ״אבוקה גדולה״ של אלקות גלויה, ולכן הניצוצות נכללו בו מאליהם. אילו מצב זה היה נמשך, כל הניצוצות היו מתבררים בדרך זו, ללא גלות.
כפי שנאמר על העתיד לבוא (צפניה ג׳): ״אז אהפוך אל עמים שפה ברורה״ וכו׳, וכן ״והלכו גוים לאורך״ וכו׳.
כך יהיה בזמן הגאולה, כפי שניבאו הנביאים: ״אז אהפוך אל עמים שפה ברורה״. המילה ״ברורה״ קשורה לאותו שורש של בירורי הניצוצות, והעמים ילכו לאור ישראל, מתוך משיכה אל האור הגלוי עצמו, כפי שנאמר: ״והלכו גוים לאורך״.
וכך היה ענין האדם כשלא היה חוטא שהיה כולו קדוש כי גם גופו נלקח ממקום המזבח78 וממנו נעשו9 רמ״ח אבריו בלול בשמן כו׳
וכך היה מצבו של האדם לפני שחטא: הוא היה קדוש כולו, שכן גם גופו נלקח ממקום המזבח, וממנו נעשו 248 איבריו, ״בלול בשמן״ וכו׳.
כך היה גם אדם לפני החטא: קדוש כולו. לפי המדרש, גופו נלקח ממקום המזבח, ו־248 איבריו נעשו ״בלול בשמן״, כמו מנחה; גם גופו עצמו היה קדוש. (הערת קה״ת משווה למסורות אחרות: שמוצאו מבבל, סנהדרין 38b; ומארבע רוחות העולם, זהר 1:130b.)
והיה עומד בג״ע [בגן עדן] ושם היה מוסיף אורות וממילא היו הקליפות כלים ע״י שהיו הנצוצי קדושה כלים מהם אבל הדבר היה10 שלא ע״י מלחמה כו׳.
הוא עמד בגן עדן, ושם היה מוסיף אורות, והקליפות (כוחות המסתירים את הקדושה) היו כלות מאליהן, משום שניצוצות הקדושה שבהן היו כלים מהן; אך הדבר לא נעשה בדרך של מלחמה וכו׳.
בגן עדן היה אדם מוסיף אור, והקליפות היו מתפוגגות כאשר ניצוצות הקדושה שמחיים אותן היו נחלצים מהן, בלי צורך במאבק.
משא״כ אחר שחטא אזי צ״ל הבירורים ע״י עבודה ומלחמה שעת צלותא שעת קרבא כנ״ל וצריך לירד אל מקום הקליפות ושם יבררם וזהו את האדמה אשר לקח משם.11
אך לאחר שחטא אין הדבר כך: אז צריך לברר את הניצוצות באמצעות עבודה ומלחמה — ״שעת צלותא שעת קרבא״ — כפי שהוסבר לעיל. עליו לרדת למקום הקליפות ולברר אותן שם. וזהו ״את האדמה אשר לקח משם״.
לאחר החטא בירור הניצוצות דורש יגיעה ומלחמה. דברי הזהר ״שעת צלותא שעת קרבא״ מתארים את התפילה כזירת המאבק הזה. האדם צריך לרדת למקום הקליפות, ״את האדמה אשר לקח משם״, ולברר אותן שם.
הפסקה מדגימה שני אופנים של בירור: בזמן שבית המקדש היה קיים, וכן אצל אדם לפני החטא, הניצוצות נכללו מכוחו של האור הגלוי; לאחר החטא יש לברר אותם באמצעות עבודה ומלחמה.
בתורה אור, תולדות, מסביר אדמו״ר הזקן שכדי לברר את הטוב מן הרע צריך להאיר שם אור גדול, שיאסוף אליו את הניצוצות. יצחק רצה שהדבר ייעשה באמצעות גילוי בתוך עשו עצמו, ולא באמצעות עבודתו של יעקב — בדומה לשני אופני הבירור המתוארים כאן.
מראי מקומות
- 1לא גלו ישראל · Pesachim 87b:14
- 2שו״ה אם — היו נכללים הנצוצות · בגוכתי״ק: הי׳ נכלל הנצוצים.
- 3נעמה העמונית · Bava Kamma 38b:2–3
- 4וכמ״ש במלכת שבא · I Kings 10:1
- 5
- 6והלכו גוים לאורך · Isaiah 60:3
- 7גופו נלקח ממקום המזבח · Sanhedrin 38b
- 8גופו נלקח ממקום המזבח · Pirkei DeRabbi Eliezer 12:1
- 9שו״ה וממנו — נעשו · בגוכתי״ק: עשו.
- 10שו״ה אבל — הדבר היה · בגוכתי״ק ליתא.
- 11את האדמה אשר לקח משם · Genesis 3:23
כיצד ידע הנחש ¶13
13ובזה יובן גם מה שהנחש ידע מזה. כי הנה אדה״ר [אדם הראשון] עצמו שהיה כולו קדוש למעלה מעה״ד [מעץ הדעת] טו״ר [טוב ורע] לא ידע ממציאת הרע כלל כנ״ל.
כך יובן גם כיצד ידע הנחש על כך. אדם הראשון עצמו, שהיה כולו קדוש ומרומם מעץ הדעת טוב ורע, לא ידע כלל על מציאות הרע, כפי שהוסבר לעיל.
כעת מתבררת התשובה לשאלה המרכזית: כיצד ידע הנחש מה תהיה התוצאה של האכילה? אדם הראשון, שהיה כולו קדוש ומרומם מעץ הדעת, לא ידע כלל על קיומו של הרע.
אבל הנחש שהוא עצמו נלקח מבחי׳ עה״ד [עץ הדעת] טו״ר [טוב ורע] וידע מזה וידע שמה שצוה1 לאדם שלא יאכל2 ממנו היה בכדי שלא יהיה לו ידיעה3 ברע כלל שלא יצטרך לכנוס עמו במלחמה כלל.
אבל הנחש עצמו, שנלקח מבחינת עץ הדעת טוב ורע, ידע זאת; והוא ידע שהציווי של [ה׳] לאדם שלא לאכול ממנו נועד לכך שלא תהיה לו כלל ידיעה ברע, וכך לא יצטרך להיכנס עמו למלחמה כלל.
הנחש, לעומת זאת, בא מעץ הדעת עצמו, התחום שבו הטוב והרע מעורבים זה בזה, ולכן הבין את מה שאדם לא ידע: האיסור נועד למנוע מאדם כל ידיעה על הרע, וכך לחסוך ממנו את המלחמה בו.
וחרה לו מאד על שכ״כ [שכל כך] נשמרים ממנו אף שלא לידע ממנו שלא יכשל בו והשיא עצות בנפשו שמוטב לו שיכנס האדם בזה ויהיה מלחמה ואז פעמים שיגבור גם הוא וכמ״ש (קהלת ח) עת אשר שלט האדם באדם4 כו׳ משלא ידע האדם מזה כלל
הנחש כעס מאוד על כך שבני האדם נזהרים ממנו כל כך, עד שאינם רוצים אפילו לדעת עליו, כדי שלא ייכשלו בו. הוא הסיק בלבו שמוטב לו שהאדם ייכנס לתוך זה ותתחולל מלחמה, שכן אז לפעמים גם הוא יגבר, כמו שנאמר בקהלת ח: ״עת אשר שלט האדם באדם״ וכו׳ — ולא שהאדם לא ידע על כך כלל.
הנחש התמרמר על כך שבני האדם נמנעים ממנו לחלוטין. הוא חשב שמוטב לו שהאדם ייכנס לתוך התערובת ותתחולל מלחמה, שכן אז הוא יוכל לנצח לפעמים, כפי שנאמר: ״עת אשר שלט האדם באדם״ (קהלת ח, ט) — כלומר, בזמנים שבהם הרע שבאדם גובר — ולא שהאדם לא יידע כלל על הרע.
ואז יהיה הטוב המעורב בו נכלל באדה״ר [באדם הראשון] כנר בפני האבוקה והוא ימות ויפסד לגמרי ובא בערמומית לחוה
שכן אז הטוב המעורב בו היה נבלע באדם הראשון כמו נר בפני אבוקה, והנחש היה מת וכלה לגמרי. לכן בא אל חוה בעורמה,
אילו האדם לא היה יודע כלל על הרע, האור הגדול שבו היה בולע את הטוב המעורב בנחש, ״כנר בפני האבוקה״, והנחש, שנותר ללא חיות, היה כלה לגמרי. לכן פנה אל חוה בעורמה.
וכמ״ש (בפר״א [בפרקי דרבי אליעזר] פי״ג) בא ס״מ [סמאל] ורכב5 על הנחש כו׳. ואמר6 כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו7 וגו׳ והייתם כאלקים ידעי טו״ר [טוב ורע].
וכך נאמר בפרקי דרבי אליעזר (פרק י״ג): ״בא ס"מ ורכב על הנחש כו'״. והנחש אמר: ״כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו וגו' והייתם כאלקים ידעי טו"ר״.
במדרש נאמר שסמאל (מלאך הרע) רכב על הנחש והשתמש בו ככלי. הנחש אמר לחוה שהאכילה תגרום להם להיות ״והייתם כאלקים ידעי טו״ר״.
וכן הוא עפ״י [על פי] האמת ולא אמר שקר כנ״ל רק שבערמה דבר זה כי הוא אמר והייתם כאלקים למעליותא. אבל באמת זהו חסרון.
וכך הוא גם לפי האמת: הנחש לא אמר שקר, כפי שהוסבר לעיל, אלא דיבר על כך בעורמה. הוא הציג את ״והייתם כאלקים״ כמעלה, אך באמת זהו חיסרון.
הדברים היו אמת והנחש לא שיקר. העורמה שלו הייתה בכך שהציג כמעלה דבר שהיה למעשה פגם.
אף שיהי׳ [שיהיה] יודע טו״ר [טוב ורע] כאלקים הנה למעלה אין זה פוגם כלל אף שיודע טו״ר [טוב ורע] מ״מ הרע נבדל לפי שלמעלה הוא בחי׳ מקיף משא״כ אם האדם שהוא מבחי׳ פנימי8 יהי׳ [יהיה] יודע מטו״ר [מטוב ורע] לו יהי׳ [יהיה] הדבר מזיק כנ״ל:9
אף שיידע טוב ורע כמו אלקים, למעלה אין בכך פגם כלל: גם כשיש ידיעה בטוב וברע, הרע בכל זאת נבדל, משום שלמעלה זו בחינת מקיף. אבל אם האדם, שהוא מבחינת פנימי, יידע טוב ורע, הדבר יזיק לו, כפי שהוסבר לעיל.
הידיעה בטוב וברע אינה מזיקה ״למעלה״, במקום שבו היא בבחינת מקיף והרע נשאר נבדל. אצל האדם, שהידיעה שלו היא פנימית, המשמעות היא התערבות עם הרע, כפי שהוסבר קודם.
הפסקה מיישבת את השאלה המרכזית: הנחש, ששורשו בעץ הדעת, הבין את השפעתו, והטעה את חוה בכך שאמר אמת אך הציג כמעלה דבר שהיה מזיק לאדם.
המניע של הנחש מתברר מתוך הדימוי הקודם של הנר והאבוקה: לפי התוכנית המקורית הרע היה כלה, כשניצוצותיו נבלעים באורו של אדם הראשון. לכן הסיכוי היחיד של הרע לשרוד היה למשוך את האדם למלחמה שבה יוכל לפעמים לגבור.
מראי מקומות
- 1שו״ה עצמו — שמה שצוה · בגוכתי״ק: שאשר ציוו.
- 2שו״ה יאכל — היה · בגוכתי״ק בהכת״י ליתא.
- 3שו״ה יאכל — ידיעה · בגוכתי״ק: נגיעה.
- 4
- 5ורכב · Pirkei DeRabbi Eliezer 13:5
- 6שו״ה ואמר — ידע . . וגו׳ · בגוכתי״ק: יודע . . ליתא.
- 7כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו · Genesis 3:5
- 8שו״ה פנימי — לו · בגוכתי״ק: ולו.
- 9שו״ה כי — למעליותא . . שיהיה יודע · בגוכתי״ק הנ״ל: למעלה . . שיהיו יודעי.
תוספת: אדם בהיכלות; ירידת יהודה ¶14
14בלק״ת [בלקוטי תורה (להאריז״ל)] מהאר״י [מהאלקי רבי יצחק] ז״ל [זכרונו לברכה / זכרונם לברכה] נת׳ [נתבאר] הענין שאדה״ר [שאדם הראשון] היה הולך בהיכלות1 כי בחי׳ אדם היה למעלה גם מרשב״י [מרבי שמעון בר יוחאי]2 כי היה בערך אחר ממש שהרי היה יציר כפיו של הקב״ה.
בלקוטי תורה של האריז״ל ז״ל מוסבר העניין שאדם הראשון היה הולך בהיכלות, שכן מדרגת אדם הייתה גבוהה אפילו מזו של רבי שמעון בר יוחאי, משום שהוא השתייך לסדר אחר לגמרי: הוא היה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא.
בלקוטי תורה של האריז״ל (תורתו על התורה, כפי שנרשמה בידי תלמידו רבי חיים ויטאל; אין הכוונה לספרו של אדמו״ר הזקן הנושא שם זה) מוסבר שלפני החטא היה אדם הולך בהיכלות השמימיים. אדם, מעשה ידיו של ה׳, השתייך לסדר אחר לגמרי, נעלה אפילו מרבי שמעון בר יוחאי, מחבר הזהר. הצמח צדק מציין ששמע את הדברים האלה מאדמו״ר הזקן.
ובהיכלות הטומאה לא רצה להביט כלל והשיאו הנחש שעכ״פ [שעל כל פנים] יביט מה יש בהם3 ועי״ז נכשל ונפל בתאוה אליהן.
הוא כלל לא רצה להביט אל היכלות הטומאה, אך הנחש פיתה אותו שלפחות יביט במה שיש בהם, ובכך הוא נכשל ונפל לתאווה אליהם.
הוא נמנע מלהביט אל היכלות הטומאה, אך הנחש שכנע אותו לפחות לראות מה יש בהם. עצם המבט גרם לו להיכשל וליפול לתאווה אליהם.
וכן שמעתי מהק׳ [מהקדוש] ר׳ [רבי]4 אברהם בן הה״מ [הרב המגיד] ז״ל [זכרונו לברכה / זכרונם לברכה] ע״פ ויט יהודה עד איש עדולמי5 ושמו חירה6 שמחמת מעשה דיוסף אזי ויט.
וכך שמעתי מהקדוש רבי אברהם, בנו של המגיד ממזריטש ז״ל, על [הפסוק] ״ויט יהודה עד איש עדולמי ושמו חירה״: שבגלל המעשה עם יוסף, משום כך ״ויט״.
הוראה מקבילה שמעתי מרבי אברהם ״המלאך״, בנו של המגיד ממזריטש: יהודה ״נטה״ אל האיש העדולמי בעקבות המעשה עם יוסף.
פי׳ ויט היינו שנטה למטה בהיכלות הקליפות7 עד איש עדולמי כדי להעלות נצוצות משם8 וזהו ענין הכוונה דנפילת אפים כו׳:
כלומר, ״ויט״ פירושו שהטה את דרכו כלפי מטה, אל היכלות הקליפות [כוחות המסתירים את הקדושה], ״עד איש עדולמי״, כדי להעלות משם ניצוצות. וזהו עניין הכוונה של נפילת אפים וכו׳.
יהודה ירד אל תחום הקליפות כדי להעלות משם ניצוצות. זהו גם המשמעות הפנימית של נפילת אפים (תפילת התחנון), שבה יורדים כדי להעלות ניצוצות מלמטה.
הפסקה המסיימת מביאה את תיאור האריז״ל שלפיו אדם נפל לאחר שהסכים להביט בלבד אל היכלות הטומאה, ואת דברי רבי אברהם המלאך על ירידת יהודה כדי להעלות ניצוצות. הדבר מקביל לשליחותו של האדם לאחר החטא, לברר את המציאות באמצעות ירידה לתוכה.
הצמח צדק מציין ששמע מאדמו״ר הזקן שמדרגתו של אדם הייתה גבוהה מזו של הבעל שם טוב, האריז״ל ואפילו רבי שמעון בר יוחאי. לקוטי תורה (צו) מסביר שגם הנשמות הנעלות ביותר, שמקורן בזיווג אבא ואמא דאצילות, נחשבות ביחס לנשמת אדם כעולם הבריאה ביחס לעולם האצילות. הזהר אומר שיהודה ירד למדרגה שהנחש נאחז בה.
מראי מקומות
- 1שאדה״ר הי׳ הולך בהיכלות · באוה״ת ענינים ע׳ פו: ”וכן שמעתי הלשון מרבינו ז״ל שאמר בענין אדה״ר, שאדה״ר הי׳ הולך בהיכלות כי בחי׳ אדם הוא למעלה מהבעש״ט והאריז״ל וגם מרשב״י כי הי׳ בערך אחר ממש שהרי הי׳ יציר כפיו של הקב״ה ע״כ”, ע״ש. המשך וככה תרלז פרק קכט. סה״מ תרס״ח ע׳ קצד. ובאוה״ת וישב כרך ו תתרפה, ב מסיים ”כזה״ל שמענו מרבינו ז״ל פ׳ בראשית תקע״ב”. ענין זה נזכר בלקו״ת צו ח, ג. יז, ד.
- 2גם מרשב״י · ראה באוה״ת פ׳ וישב כרך ו שם שהי׳ למעלה מעלה מהבעש״ט והאריז״ל וגם מרשב״י. וראה גם בדרוש ג׳ מיני אדם באוה״ת פ׳ בלק ע׳ תתקע, ובלקו״ת פ׳ צו ח, ג כי הרי אפילו הנשמות הגבוהות מאד שמיחוד או״א דאצילות שזהו נשמה דאצילות הוא כערך הבריאה לגבי אצילות ממש נגד נשמת אדה״ר כנ״ל (ועיין בזהר תרומה דף קס״ז ע״ב). עכ״ל. ובדף ח, ב מביא שם בשם ספר הגלגולים פי״ט שאדם הראשון קודם החטא הי׳ לו נשמה לנשמה מאצילות ע״ש. בהגה״ה כת״י על תו״א מציין ללקו״ת פ׳ צו ח, ב בהביאור ואכלתם אכול דשם נמצא בשינוי לשון קצת.
- 3והשיאו הנחש שעכ״פ יביט מה יש בהם · Zohar II, 193b
- 4וכן שמעתי מהק׳ ר׳ [בגוכי״ק: מר׳] אברהם בן הה״מ · וכ״ה גם באוה״ת בראשית כרך ו שם.
- 5ויט יהודה עד איש עדולמי · Zohar, Vayeshev 13:143–15:153
- 6ויט יהודה עד איש עדולמי ושמו חירה · Genesis 38:1
- 7פי׳ ויט היינו שנטה למטה בהיכלות הקליפות · באוה״ת חנוכה כרך ב שכו, א מציין לזח״א קפו סע״א שנטה עד דרגא דחויא, ע״ש.
- 8כדי להעלות נצוצות משם · ראה בסה״מ תרכ״ט ע׳ יא [בהוצאת תשנ״ב ע׳ יג] שז״ע גלות השכינה ע״ש. בענין יהודה ותמר ראה במאמרי אדה״ז על מאמרז״ל ע׳ רכד שכ׳ שגם ביהודה לא היה כוונה רק לש״ש בלבד . . בכדי שיתגבר עליו אח״כ בניצוח גדול יותר. וראה גם ביאוה״ז להצ״צ כרך א ע׳ קלז. דרך מצותיך לב, ב. סה״מ תרס״ט ע׳ קכג.
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
אחרי החטא האדם מעורב מבפנים בטוב וברע, ולכן חייו הם מאבק שבו פעם צד אחד גובר ופעם הצד האחר. תפקידו הוא ״לעבוד את האדמה אשר לוקח משם״: לעסוק בעולם הגשמי, לאכול ולעבוד בו, ובאמצעות התפילה (״שעת צלותא שעת קרבא״), קריאת שמע והמצוות לברר ולהעלות את ניצוצות הקדושה שבתוכו. סיפור אדם מלמד גם על הזהירות הנדרשת: אדם נפל כשניאות רק להציץ בהיכלות הטומאה.
שאלות לשיחה
- מה ההבדל בין ידיעה מקיפה לידיעה פנימית, ומדוע ידיעת הרע מזיקה לאדם אך לא למלאכים?
- מדוע חיי נצח מעץ החיים היו מזיקים אחרי החטא, וכיצד הדבר קשור לכך שכתר הוא ״רחמים פשוטים״?
- כיצד מתאר הדימוי כנר בפני האבוקה את הדרך המקורית שבה העולם היה אמור להתברר, ובמה היא שונה מבירור ״באמצעות מאבק״?
- מדוע חכמה נקראת ״דין״, ומה הדבר מלמד על ייסורים ועל זיכוך?
- באיזה מובן אמר הנחש אמת, ובמה הייתה ערמתו?