צאינה וראינה וגו׳

המאמר פותח בפסוק משיר השירים על שלמה המלך, שעוטר ״ביום חתונתו וביום שמחת לבו״. המשנה דורשת את הפסוק כמשל לקב״ה ולישראל: ה״חתונה״ היא מתן תורה בסיני, ו״שמחת לבו״ היא בניין בית המקדש.

השאלה היא מדוע התורה נמשלה דווקא לחתונה, ובית המקדש לשמחת הלב. התשובה נפתחת בעיקרון התלמודי שהתפילות תוקנו כנגד קרבנות בית המקדש.

הגמרא מכנה את התפילה ״עבודה שבלב״. מכיוון שהקרבנות היו בבית המקדש ביטוי לאותה עבודה, ראוי שבית המקדש, שבו הקריבו אותם, ייקרא ״שמחת לבו״ של ה׳.

מכאן שגם כיום, כשאין בית מקדש, תפילה מעומק הלב — ובייחוד תפילה בציבור בבית הכנסת, שחכמים מכנים ״מקדש מעט״ — מביאה לה׳, כביכול, את ״שמחת לבו״.

כדי להסביר את ״שמחת לבו״, אדמו״ר הזקן מביא את דברי ה׳ לישראל: ״לִבַּבְתִּנִי אחותי כלה״. כנסת ישראל נקראת ״לבו״ של ה׳. כדי להבין זאת, הוא פונה לתפקידו של הלב בגוף האדם.

הלב מעביר חיות לכל איבר דרך כלי הדם, עד קצות האצבעות. התורה אומרת ״כי הדם הוא הנפש״, ולכן הדם נושא את חיות הנפש בכל הגוף.

הדם אינו זורם רק החוצה, אלא חוזר ומגיע שוב אל הלב. ללב שני חללים: באחד נאסף הדם החוזר מן האיברים, ומהאחר הוא נשלח שוב החוצה.

גם הדם החדש שנוצר מן המאכלים והמשקאות מגיע תחילה אל הלב, ורק לאחר מכן זורם אל הגוף. תבנית זו דומה לתיאור בקהלת של הנחלים הזורמים אל הים…

…וחוזרים אל מקורותיהם דרך תעלות תת־קרקעיות, ולכן ״הים איננו מלא״. שני הדימויים מתארים מחזור מתמיד של עלייה אל מרכז וחזרה ממנו החוצה.

התפילה היא ״עליית״ הנשמה: הזמן שבו הניצוץ האלקי שבתוך האדם עולה ומתקשר בה׳ באהבה. אהבה זו מורגשת דווקא בלב, כפי שהתורה מצווה: ״ואהבת את ה׳... בכל לבבך״.

ריכוז כל כוחותיו של האדם באהבת ה׳ בשעת התפילה דומה לזרימת הדם מן האיברים בחזרה אל הלב. גם המילה ״שמע״ פירושה ״אסוף״. האות ע׳ שלה נכתבת בתורה גדולה; ערכה המספרי 70, והיא רומזת לשבע המדות, שכל אחת מהן כלולה מעשר, המתכנסות יחד.

אהבת ה׳ נולדת מתוך התבוננות בפסוקי דזמרה ובקריאת שמע. ״ה׳ אלקינו״ שבקריאת שמע מתייחס לייחוד חכמה ובינה, שתי הספירות השכליות, שהזוהר מכנה ״מחשבה״ ו״יובלא״.

הזוהר אומר שה׳ ברא את כל העולמות במחשבה אחת; בתפילת ראש השנה נאמר שה׳ סוקר את כל הדורות ״בסקירה אחת״. הזמן — עבר, הווה ועתיד — מתחיל רק בבחינת המדות האלקיות…

…כמאמר התהילים, אלף שנים הן בעיני ה׳ ״כיום אתמול״: כל אחת משש המדות, שהן שורש ששת ימי בראשית, נעשית לאלף שנים כשהיא באה לידי ביטוי ב״דיבור״ האלקי, ומתחלקת בהמשך לחודשים, ימים ושעות.

אבל בבחינת ״מחשבה״ האלקית, שלמעלה מן הדיבור ואפילו מן המדות, אין זמן: הכול כלול יחד בסקירה אחת.

״הוי׳ אלקינו״ מתייחס אפוא לבחינת המחשבה — ומדרש אומר שישראל עלו במחשבה [האלקית] עוד לפני הבריאה. לכן נקרא ה׳ בבחינה זו ״אלקינו״. וכמו בזמן, כך גם במקום ובנפש: ספר יצירה מתאר את המציאות כולה בשלושה ממדים — ״עולם״ (מקום), ״שנה״ (זמן) ו״נפש״.

המחשבה האלוקית, מכיוון שהיא למעלה מן הזמן, היא גם למעלה מן המרחב; היא בחינת סובב כל עלמין, האור המקיף את כל העולמות ונעלה מהם. מטרת ההתבוננות בכך בקריאת שמע היא שאהבת ״ואהבת״ תהפוך את הדרגה הנעלית הזאת ל״אלקיך״ — כלומר, שתתגלה בתוך האדם.

פסוקי דזמרה, הנאמרים לפני קריאת שמע, שייכים לשלב ההעלאה, שיאו בבחינת ״בכל לבבך״ — בדומה לדם החוזר מן האיברים אל הלב. משום כך תיקנו חכמים לומר אותם…

…וכל מזמור מעלה ״איבר״ אחר. האריז״ל מלמד שהמזמורים האחרונים, הפותחים במילה ״הללויה״, מכוונים כנגד עשר הספירות של עולם היצירה; כל מזמור כנגד ספירה מסוימת, והראשון שבהם כנגד מלכות.

המזמור הבא מכוון כנגד יסוד דיצירה, וכן הלאה. כל זה הוא בחינת רצוא, ריצה כלפי מעלה. לאחר מכן תפילת העמידה, המקבילה לעולם האצילות, היא בחינת שוב, חזרה: המשכת האור האלוקי כלפי מטה.

לימוד התורה וקיום המצוות המעשיות ממשיכים את בחינת ה״שוב״, בדומה לדם הזורם מן הלב אל רמ״ח האיברים ושס״ה הגידים; אכן, רמ״ח מצוות עשה נקראות רמ״ח ״איברים דמלכא״.

חז״ל אומרים שמצווה בלא כוונה היא כגוף בלא נשמה. הכוונה המחיה את המצוות במשך היום נמשכת מן התפילה, כשם שהלב מחיה את האיברים באמצעות הדם.

אותו מחזור מתקיים גם למעלה. מלכות, ״כנסת ישראל״ האלוקית, יורדת בכל לילה לעולמות התחתונים, בדומה לדם המגיע עד לאצבעות הרגליים, כדי לברר את רפ״ח ניצוצות הקדושה שנפלו שם בשבירת הכלים.

מחצות הלילה מלכות מתחילה לעלות מחדש, בדומה לדם החוזר אל הלב; עלייה זו ממשיכה שפע ״מן המוח אל הלב״ — הייחודים של הפרצופים האלוקיים, אבא ואמא וז״א ונוקבא, הנפעלים באמצעות קריאת שמע והתפילות.

לכן כנסת ישראל נקראת ״לבו״ של ה׳: בדומה ללב, היא המרכז שדרכו זורמים חיי האלוקות. אדמו״ר הזקן מפנה את הקורא למאמרים אחרים שלו ולאיגרת הקודש סימן ל״א.

המשל נמשך: אדם בריא כאשר זרימת החיים מן הלב אל האיברים ובחזרה אינה מופרעת.

אם יש סתימה או פצע במקום כלשהו, החוסמים או מפחיתים את זרימת הדם…

…הקשר בין האיברים ללב נקטע או נחלש, והאדם חולה ונזקק לרפואה.

בעבודת ה׳, פעילותו של האדם במשך היום היא זרימה החוצה מן ה״לב״…

…העברת האהבה שהתעוררה בתפילה אל רמ״ח מצוות העשה, ה״איברים״, ואל כל הפעולות השגרתיות של האדם, כפי שמלמדת המשנה: ״וכל מעשיך יהיו לשם שמים״.

אם האדם מתעסק בענייני היום־יום המותרים לשם שמים, ה״זרימה״ נשארת תקינה: למחרת בבוקר, בתפילה, יוכלו כוחותיו להתכנס שוב אל ה״לב״ באהבת ה׳.

אולם חטא דומה לפצע באחד האיברים: הוא חוסם את הזרימה בחזרה, והקשר בין אותו חלק באדם לבין אהבתו לה׳ נקטע.

זוהי מחלה רוחנית, שישעיהו מתאר באמצעות דימוי של גוף פצוע מכף רגל ועד ראש. התרופה היחידה היא תשובה, שהחזירו אותה חז״ל לרפואה.

הגמרא אומרת שתשובה מביאה רפואה לעולם. תשובה מקבילה ל״בכל מאודך״, לאהבה החורגת מגבולותיו של האדם; מדרגה זו מביאה רפואה לפגם באהבה הרגילה של ״בכל לבבך״.

המדרש אומר שהתשובה קדמה לבריאת העולם. פירוש הדבר שהיא ממשיכה אור מדרגה שלמעלה מכל סדר העולמות וחיותם. הדבר מתאפשר משום שהתשובה באה מבחינת ״מאודך״, בכוח גדול יותר מן העבודה הרגילה.

מכיוון שהתשובה נמשכת למעלה מסדר הבריאה, היא יכולה לתקן שבר בזרימה הרגילה של החיות האלוקית. זרימה זו שייכת למלכות, האור האלוקי הממלא את העולמות ומחיה את כל המרחב, הזמן והנפש — ״עולם, שנה, נפש״ — והיא הדרגה המכונה ״לבי״.

התשובה קוראת ״ממעמקים״ אל הא־ל ש״מגלה עמוקות״: היא ממשיכה אור חדש ומחודש, ובכך יכולה להחזיר את החיות למקום שבו נותקה. הפצע המסוים מתרפא באמצעות וידוי דברים על החטאים — ״אשמנו, בגדנו…״.

גם התורה נקראת רפואה, כפי שנאמר במשלי על דברי החכמה: ״ומרפא לכל בשרו״. הסיבה דומה: המדרש אומר שהתורה קדמה לעולם, ולכן גם באמצעותה נמשך אור חדש מלמעלה מסדר הבריאה.

כעת חוזר המאמר לפסוק הפותח. התפילה, שהיא עבודה שבלב, היא ״שמחת לבו״. הלב קשור ליסוד האש, העולה כלפי מעלה — עלייה מלמטה.

לעומת זאת, המים קשורים למוח, מקום משכנו של התענוג שבנפש: המים מגדלים כל מיני תענוג. התענוג הוא מדרגה עמוקה יותר מן השמחה. מתן תורה, ה״חתונה״, שייך למדרגה עמוקה זו.

משל מן ההולדה: הזרע נמשך מ״מים״ שבמוח ונושא בתוכו את עצם השכל והתענוג של האב; משום כך הוא יכול ליצור יצור חדש הדומה לו. הדבר אפשרי רק כאשר הוא מתלבש בטיפה גשמית.

הדיבור, אף שהוא מבטא גם הוא את האדם, אינו יכול ליצור לידה של יצור חדש. בדומה לכך, כאשר התורה מתלבשת במעשים גשמיים — ״היום לעשותם״, בעולם הזה — היא ממשיכה אור חדש באמת מאור אין סוף של ה׳, למעלה משרשרת העולמות. משום כך מתן תורה נקרא ״חתונה״.

קהלת אומר: ״אין כל חדש תחת השמש״. הזוהר מפרש שעמלה של תורה הוא ״למעלה מן השמש״, ולכן בכוחו להביא דבר חדש. אותיות התורה — שש מאות אלף במסורת, כנגד נשמות ישראל — הן אותיות ה״מחשבה״ של ה׳, ולא רק ה״דיבור״ שלו.

המחשבה האלוקית היא מדרגה שבה הכול נראה במבט אחד, למעלה מן הזמן. התורה נובעת מעומק מחשבתו של ה׳ — ״מאוד עמקו מחשבותיך״ — בדומה לתשובה שנאמר עליה ״ממעמקים״. אך עומק זה נמשך דווקא כאשר התורה מתלבשת בגשמיות, כמו במשל הטיפה.

מה פירוש ״אור חדש״? שורשה של כל שרשרת העולמות הוא בקו, קו האור הדק שנמשך לתוך החלל הריק שנוצר לאחר הצמצום.

כל מה שנמשך מן הקו אינו חדש באמת, אלא שייך לסדר הקיים. ״אור חדש״ נמשך מעצמות אור אין סוף, שלמעלה הן מן החלל הפנוי והן מן הקו. זהו הקשר לדברי חז״ל שיש לראות את דברי התורה בכל יום כאילו הם חדשים.

המילה ״חתן״ קשורה לביטוי הארמי ״חות דרגא״, כלומר ״רד מדרגה״: בנישואין נמשך דבר מלמעלה. הדבר דומה לדוד הקופץ ״על ההרים״ — דילוג הבא מלמעלה משרשרת המדרגות. זו גם הסיבה שהתורה חוזרת על הקרבנות הזהים של כל אחד משנים עשר הנשיאים, במקום לומר ״וכן הקריב הנשיא הבא״.

אף שהמילים — צירופי האותיות — שבקרבן של כל נשיא זהות, האור שהתלבש בכל קרבן היה חדש. לדוגמה, קערת הכסף שמשקלה מאה ושלושים שקלים מקבילה לחמש פעמים עשרים ושש, הגימטרייה של שם הוי׳.

כל נשיא המשיך חמישה שמות הוי׳ חדשים מעצמות המאציל — אור שלא נמשך בקרבנו של הנשיא הקודם. הדבר דומה למי שקורא ״ממעמקים״ ומגיע בכל פעם לדבר חדש.

כעת מתבאר הפסוק ״צאנה וראנה״: הנשמות מצוּות ״לצאת״ ממקורן בגן עדן ולרדת לעולם הזה הגשמי. רק כאן, באמצעות קיום מצוות התורה בפועל, אפשר להמשיך את האור החדש — דבר שאינו אפשרי בעולמות הרוחניים שלמעלה.

הגמרא אומרת ש״שלמה״ שבשיר השירים רומז לה׳, ״המלך שהשלום שלו״. האור החדש הנמשך מלמעלה משרשרת העולמות יוצר שלום ומחבר הפכים, כגון משפיע ומקבל, אש ומים. לכן נאמר בגמרא שלימוד התורה עושה שלום בפמליה של מעלה ובפמליה של מטה.

דוגמה לשלום זה: מלכות, המדרגה הנמוכה באצילות, נעשית עתיק, המדרגה העליונה בבריאה, וכך מחברת שני עולמות מנוגדים — אצילות, המאוחדת עם ה׳, ובריאה, שבה קיימת מציאות נפרדת.

מלכות יכולה לעשות זאת משום שכפי שנאמר בספר יצירה, סוף הספירות נעוץ בתחילתן: מלכות מושרשת בכתר, המדרגה התחתונה שבמאציל עצמו, שלמעלה מכל חלוקה.

איוב אומר: ״המשל ופחד עמו, עושה שלום במרומיו״ — השלום בין כוחות מנוגדים נובע ממלכותו של ה׳. ״המלך שהשלום שלו״ הוא אפוא מלכותו של אין סוף, מקורו של כל שלום.