תורה אור · פרשת בראשית · מאמר 10
צאינה וראינה וגו׳
צאינה וראינה
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 478 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
התפילה, ״עבודה שבלב״, היא ״שמחת לבו״ של ה׳: היא אוספת את כוחות הנפש ועולה עמם למעלה, כפי שהדם חוזר אל הלב. התורה, לעומת זאת, כשהיא מתלבשת במצוות מעשיות, היא ״חתונה״ שלו, משום שכמו זרע היא ממשיכה אור חדש מאור אין סוף עצמו, למעלה מכל סדר הבריאה.
המאמר בקצרה
המשנה דורשת את ״יום חתונתו״ על מתן תורה ואת ״יום שמחת לבו״ על בניין בית המקדש. המאמר מסביר מדוע. התפילה, שנקבעה במקום הקרבנות, היא עבודה שבלב, ולכן בית המקדש הוא ״שמחת לבו״ של ה׳. כנסת ישראל היא ״לבו״ של ה׳: כשם שהדם זורם מן הלב לאיברים וחוזר אליו, כך התפילה — פסוקי דזמרה וקריאת שמע — אוספת את כל כוחות הנפש כלפי מעלה, לאהבת ה׳, ואילו תפילת העמידה, התורה והמצוות ממשיכות את החיות החוצה, אל כל איבר ואל כל מעשה. גם למעלה מלכות יורדת בלילה ועולה מחצות ואילך. חטא הוא פצע החוסם את זרימת הדם הזאת; התשובה, וגם התורה, שקדמו לעולם, מרפאות אותו בכך שהן ממשיכות אור חדש מלמעלה מסדר ההשתלשלות. התפילה היא אש שבלב, עלייה מלמטה; התורה שייכת למים שבמוח, מקום משכנו של התענוג, שהוא למעלה מן השמחה. מתן תורה הוא ״חתונה״ משום שכמו שזרע גשמי נושא את עצמות האב, כך התורה, כשהיא מתלבשת במעשים גשמיים, ממשיכה אור חדש ממש מעצמות אין סוף, למעלה מן הקו. לכן הנשמות ״יוצאות״ לעולם הזה, והאור החדש מביא שלום ומאחד הפכים — ״מלך שהשלום שלו״.
מבנה
- השאלהמדוע מתן תורה הוא ״חתונה״, ובית המקדש הוא ״שמחת לבו״? התפילה, שנקבעה במקום הקרבנות, היא עבודה שבלב.¶1
- ישראל כלבו של ה׳: זרימת החיותכשם שהדם זורם מן הלב לאיברים וחוזר אליו, כך התפילה אוספת את כוחות הנפש כלפי מעלה — פסוקי דזמרה וקריאת שמע, ששורשם במחשבה העליונה שלמעלה מזמן ומקום — ותפילת העמידה, התורה והמצוות ממשיכות את החיות החוצה. גם למעלה מלכות יורדת ועולה באותו אופן.¶2–8
- מחלה ורפואה: חטא ותשובהמעשי היום־יום לשם שמים שומרים על זרימה בריאה; חטא הוא פצע החוסם אותה; התשובה, שקדמה לעולם, מרפאת אותו באמצעות אור חדש, והווידוי מתקן את הפצע.¶9–12
- התורה כ״חתונה״: אור חדשגם התורה מרפאת; כשם שזרע גשמי נושא את עצמות האב, כך התורה, כשהיא מתלבשת במעשים גשמיים, ממשיכה אור חדש ממש מעצמות אין סוף, למעלה מן הקו — כפי שניכר בקרבנות הנשיאים החוזרים.¶13–16
- ״צאינה וראינה״ ו״מלך שהשלום שלו״הנשמות יוצאות מגן עדן לעולם הזה, שרק בו נמשך האור החדש; אור זה מאחד הפכים, כפי שמלכות, ששורשה בכתר, מחברת את העולמות, וכל השלום נמשך ממלכות אין סוף.¶17–18
מושגים
- עבודה שבלבעבודה שבלב
- תפילה, שבאה במקום קרבנות בית המקדש; היא ״שמחת לבו״ של ה׳, ועליית אהבת הנשמה אליו.
- רצוא ושוברצוא ושוב
- עליית כוחות הנפש אל ה׳ — פסוקי דזמרה וקריאת שמע — והחזרה הממשיכה חיות אל העולם, באמצעות תפילת העמידה, התורה והמצוות, בדומה לדם הזורם אל הלב וחוזר ממנו לאיברים.
- מחשבה עלאהמחשבה עלאה
- רמת החכמה והבינה, שלמעלה מן הדיבור והמידות, שבה כל הזמנים כלולים במבט אחד; רמת ״הוי׳ אלקינו״ ו״סובב כל עלמין״.
- תשובהתשובה
- חזרה אל ה׳ ״בכל מאדך״, שקדמה לעולם ולכן ממשיכה אור חדש שלמעלה מן הבריאה ומרפאת את פצעי הנשמה.
- אור חדשאור חדש
- אור הנמשך מעצמות אור אין סוף, למעלה מן המקום הפנוי ומן הקו, שדרכו משתלשל סדר העולמות; הוא נמשך באמצעות התורה המתלבשת במעשים גשמיים.
- מלך שהשלום שלומלך שהשלום שלו
- ה׳ בבחינת מלכות אין סוף, מקור השלום המאחד הפכים, כגון משפיע ומקבל, אש ומים, אצילות ובריאה.
השאלה ¶1
1(שה״ש [שיר השירים] ג) צאינה וראינה12 וגו׳. ביום חתונתו זה3 מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בהמ״ק [בית המקדש].
(שיר השירים ג׳) ״צאינה וראינה וגו׳״. ״ביום חתונתו״ — זה מתן תורה; ״וביום שמחת לבו״ — זה בניין בית המקדש.
המאמר פותח בפסוק משיר השירים על שלמה המלך, שהוכתר ״ביום חתונתו וביום שמחת לבו״. המשנה דורשת את הפסוק כמשל לה׳ ולישראל: ה״חתונה״ היא מתן תורה בסיני, ו״שמחת לבו״ היא בניין בית המקדש.
להבין למה נמשל מ״ת [מתן תורה] ליום חתונתו4 ובנין בהמ״ק [בית המקדש] לשמחת לבו. והענין דתפלה הוא במקום קרבנות5
יש להבין מדוע מתן תורה נמשל למה שנאמר ״ביום חתונתו״, ובניין בית המקדש ל״שמחת לבו״. והעניין הוא שהתפילה היא במקום הקרבנות.
השאלה היא מדוע התורה נמשלה דווקא לחתונה, ובית המקדש לשמחת הלב. התשובה מתחילה מן העיקרון התלמודי שתפילותינו תוקנו במקום הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש.
והנה תפלה נק׳ עבודה שבלב כמ״ש בגמ׳ [בגמרא] ע״פ ולעבדו בכל לבבכם6 איזהו עבודה שבלב זו תפלה ולכן בהמ״ק [בית המקדש] שהוא מקום הקרבת הקרבנות נק׳ שמחת לבו שהרי הקרבנות הם כענין התפלה שנקרא עבודה שבלב
כעת, התפילה נקראת ״עבודה שבלב״, כפי שנאמר בגמרא על הפסוק ״ולעבדו בכל לבבכם״: ״איזהו עבודה שבלב זו תפלה״. לכן בית המקדש, המקום שבו הוקרבו הקרבנות, נקרא ״שמחת לבו״, שהרי הקרבנות דומים לתפילה, הנקראת ״עבודה שבלב״.
התלמוד מכנה את התפילה ״עבודה שבלב״. מאחר שהקרבנות היו בבית המקדש צורה של אותה עבודה, ראוי שבית המקדש, שבו הוקרבו, ייקרא ״שמחת לבו״ של ה׳.
ולכן גם עכשיו התפלה בכוונה ובפרט בצבור בבהכ״נ [בבית הכנסת] הנקרא מקדש מעט78 היא בחי׳ שמחת לבו כביכול.9
ולכן גם כיום, תפילה בכוונה, ובפרט [תפילה] בציבור בבית הכנסת, הנקרא ״מקדש מעט״, היא בחינת ״שמחת לבו״ כביכול.
מכאן שגם כיום, כשאין בית מקדש, תפילה מעומק הלב — ובייחוד תפילה בציבור בבית הכנסת, שחכמים מכנים ״מקדש מעט״ — מביאה כביכול לה׳ את ״שמחת לבו״.
הפסקה מציגה את הפסוק ואת פירוש המשנה, ומתחילה להסביר מדוע בית המקדש נקרא ״שמחת לבו״: הקרבנות, כמו התפילה, הם עבודה שבלב.
הצמח צדק מעיר שההשוואה בין מתן תורה לחתונה נראית, במבט ראשון, כהשוואה גשמית מאוד; בהמשך המאמר יתבאר מדוע היא מדויקת — התורה, בדומה לזרע, מחוללת דבר חדש ממש.
מראי מקומות
- 1צאינה וראינה · הנחת כ״ק אדמו״ר האמצעי בסה״מ תקס״ז ע׳ רי. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. באוה״ת שה״ש כרך ג ע׳ תתקיז בהתחלת אני לדודי ורשום שם: בדברים אלו התחיל אדמו״ר בדרוש שע״פ צאינה וראינה כו׳ בפאלאצק. עם הגהות באוה״ת בראשית כרך ו תתרנח, א (מלקו״ת לג״פ מז, ג). בסה״מ תרס״ט ע׳ קנה: כמ״ש בהביאור דצאינה וראינה דחה״ש בס׳ תקס״ו ואפשר תקס״ז (והוא דרוש צאו״ר שבתו״א פ׳ בראשית).
- 2צאינה וראינה · Song of Songs 3:11
- 3ביום חתונתו זה מ״ת · Taanit 26b:6–7
- 4למה נמשל מ״ת ליום חתונתו · ”שלכאורה זהו משל גשמי מאד” — אוה״ת בראשית כרך ו תתרנח, א.
- 5דתפלה הוא במקום קרבנות · Berakhot 26b:7
- 6ולעבדו בכל לבבכם · Deuteronomy 11:13
- 7בבהכ״נ הנקרא מקדש מעט · ראה קו״א ד״ה הנה לא טובה (קסא, ב).
- 8מקדש מעט · Megillah 29a:7–8
- 9כמ״ש בגמרא · Taanit 2a:11
ישראל כלבו של ה׳: זרימת החיות ¶2–8
2והענין דהנה כתיב לבבתני1 אחותי כלה2 שכנס״י [שכנסת ישראל] נק׳ לב דהנה עד״מ הלב3 באדם ששופע החיות לכל האברים
והעניין הוא: כתוב ״לבבתני אחותי כלה״ — שכן כנסת ישראל נקראת ״לב״. כי על דרך משל, הלב שבאדם מזרים חיות לכל האיברים,
כדי להסביר את ״שמחת לבו״, אדמו״ר הזקן מצטט את שיר השירים, הנקרא כאן כדברי ה׳ לישראל: ״לבבתני אחותי כלה״. הפועל ״לבבתני״ בנוי מן המילה ״לב״: משמעותו הפשוטה היא ״כבשת את לבי״, אך המאמר דורש בו שכנסת ישראל עצמה נקראת ״לבו״ של ה׳. כדי להבין זאת, הוא פונה לתפקידו של הלב בגוף האדם.
דכל הדמים הולכים מן הלב ויוצאים לכל האברים דרך הגידים והעורקים עד סיום כל הגוף כמו גם בציפורני הרגל מגיע חיות הדם שהוא הנפש כידוע.
שכן כל הדם זורם מן הלב ויוצא אל כל האיברים דרך הוורידים והעורקים, עד קצה הגוף כולו, כך שחיות הדם, שהיא הנפש, מגיעה אפילו לציפורני הרגליים, כידוע.
הלב שולח חיות לכל איבר דרך הוורידים והעורקים, עד לציפורני הרגליים. כפי שנאמר בפסוק: ״כי הדם הוא הנפש״ (דברים יב, כג), הדם נושא את חיות הנפש בכל הגוף.
הפסקה מציגה את הדימוי של כנסת ישראל כ״לבו״ של ה׳, על יסוד תפקידו של הלב בהזרמת חיות לכל הגוף.
בתמליל של אדמו״ר האמצעי (ספר המאמרים 5567), ההוכחה לכך שכנסת ישראל נקראת ״לב״ מובאת מן הפסוק ״לך אמר לבי״. אותו דימוי של הלב וזרימת הדם מופיע גם באיגרת הקודש, איגרת ל״א.
מראי מקומות
- 1דהנה כתיב לבבתני . . שכנס״י נקרא לב · בסה״מ תקס״ז ע׳ רי מביא ראי׳ ”דכנס״י נק׳ לב כמ״ש לך אמר לבי כו׳”.
- 2לבבתני אחותי כלה · Song of Songs 4:9
- 3דהנה עד״מ הלב · ראה המשל גם באגה״ק סי׳ לא.
3והנה כל הדמים שיצאו מהלב לכל האברים הם חוזרים ושבים ללכת אל הלב והיינו שיש בלב ב׳ חללים שבחלל אחד בו מתקבצים הדמים העולים מהאברים אל הלב ויוצאים דרך חלל הב׳.1
והנה, כל הדם שיצא מן הלב אל כל האיברים חוזר ושב אל הלב. כלומר, בלב יש שני חללים: בחלל אחד נאסף הדם העולה מן האיברים אל הלב, והוא יוצא דרך החלל השני.
הדם אינו זורם רק כלפי חוץ; הוא נע במחזור וחוזר אל הלב. בלב יש שני חללים: באחד נאסף הדם החוזר, ומהשני הוא נשלח שוב החוצה.
וגם הדם שנתהווה מהמאכלים והמשקים עולה אל הלב ואח״כ יוצא מהלב לכל האברים.
וגם הדם שנוצר מן המאכלים והמשקאות עולה אל הלב, ואחר כך יוצא מן הלב אל כל האיברים.
גם דם חדש, שנוצר מן המאכלים והמשקאות, עולה תחילה אל הלב, ורק לאחר מכן יוצא אל הגוף.
וה״ז [והרי זה] כדמיון כל הנחלים הולכים אל הים ואח״כ חוזר חלילה ויוצאים המים מהים אל הנהרות ע״י גידי הארץ כו׳ ולכן הים איננו מלא2 כו׳.
וזה דומה ל״כל הנחלים הולכים אל הים״, ולאחר מכן חוזר הדבר חלילה, והמים יוצאים מן הים אל הנהרות דרך גידי הארץ וכו׳; ולכן ״הים איננו מלא״ וכו׳.
זה דומה לתיאורו של קהלת על הנהרות הזורמים אל הים וחוזרים אל מקורותיהם דרך ערוצים שמתחת לאדמה, כך ש״הים איננו מלא״. שתי התמונות מתארות מחזור מתמשך: עלייה אל מרכז, ולאחריה זרימה חזרה החוצה.
הפסקה מתארת את מחזור הדם — מן הלב החוצה ובחזרה אליו — ומשווה אותו למחזור הנהרות והים.
הצמח צדק מעיר שיש להבין את שני ה״חללים״ כשני כלים: דרך אחד מהם מגיע הדם אל הלב מן הכבד ומכל האיברים, ודרך השני הוא יוצא מן הלב אל כל האיברים.
מראי מקומות
- 1שו״ה מתקבצים — ויוצאים דרך חלל הב׳ · צ״ל שהכוונה על ב׳ גידי׳ שדרך גיד אחד בא הדם ללב מהכבד וכל האברים ודרך גיד השני הולך מהלב לכל האברים — אוה״ת בראשית כרך ו תתרנח, א.
- 2
4והנה כמו״כ [כמו כן] בעבודה שבלב זו תפלה שאז זמן העלאה והתקשרות האהבה של הניצוץ האלקי בהקב״ה ואתערותא זאת בלב הוא דוקא כמ״ש ואהבת כו׳ בכל לבבך1
כעת, בדומה לכך, בעבודה שבלב, שהיא תפילה — שכן אז הוא זמן העלייה וההתקשרות של אהבת הניצוץ האלוקי אל הקדוש ברוך הוא, והתעוררות זו שבלב היא דווקא, כמו שכתוב: ״ואהבת כו׳ בכל לבבך״.
התפילה היא ״עליית״ הנשמה: הזמן שבו הניצוץ האלוקי שבתוך האדם עולה ומתקשר לה׳ באהבה. אהבה זו מורגשת דווקא בלב, כפי שהתורה מצווה: ״ואהבת כו׳ בכל לבבך״.
וה״ז [והרי זה] כמו קבוץ הדמים מהאברים אל הלב וזהו שמע ישראל2 שמע ל׳ [לשון] אסיפה וקבוץ לבחי׳ ע׳ רבתי הוא כללות השבע מדות.
וזה דומה לאיסוף הדם מן האיברים אל הלב. וזהו [הפירוש של] ״שמע ישראל״: ״שמע״ הוא לשון של אסיפה וכינוס, אל הבחינה של ע׳ רבתי, שהיא כללות שבע המדות.
כינוס כל כוחותיו של האדם לאהבת ה׳ בתפילה דומה לזרימת הדם מן האיברים בחזרה אל הלב. המילה ״שמע״ (Shema) פירושה ״הקשב״, אך היא יכולה להתפרש גם כ״אסוף״, כמו כשמכנסים אנשים יחד, והמאמר מפרש אותה כך כאן. האות ע׳ שבמילה שמע נכתבת גדולה בתורה; ערכה המספרי של ע׳ הוא 70, כנגד שבע המדות, שכל אחת מהן מורכבת מעשר, והן נאספות יחד.
הפסקה מיישמת את המשל: בתפילה כוחות הנשמה מתכנסים לאהבת ה׳ שבלב, כפי שהדם חוזר אל הלב; זהו הכינוס של ״שמע״ (Shema).
מראי מקומות
- 1ואהבת כו׳ בכל לבבך · Deuteronomy 6:5
- 2שמע ישראל · Deuteronomy 6:4
5ואהבה זו נמשכת ונולדה ע״י התבוננות בפסוד״ז [בפסוקי דזמרה] ובשמע ישראל. ופי׳ שמע ישראל ה׳ אלקינו הוא בחי׳ יחוד חו״ב [חכמה ובינה] שנקרא בזוהר פ׳ חיי שרה1 מחשבה ויובלא.2
אהבה זו נמשכת ונולדת באמצעות התבוננות בפסוקי דזמרה ובקריאת שמע. פירוש ״שמע ישראל ה׳ אלקינו״ הוא בחינת איחוד חכמה ובינה, הנקרא בזוהר, פרשת חיי שרה, ״מחשבה״ ו״יובלא״.
אהבת ה׳ נולדת מתוך התבוננות בעת אמירת פסוקי דזמרה (המזמורים הנאמרים לפני קריאת שמע) ובקריאת שמע. ״ה׳ אלקינו״ שבקריאת שמע מתייחס לאיחוד חכמה ובינה, שתי הספירות השכליות, שהזוהר מכנה ״מחשבה״ (חכמה) ו״יובלא״ (בינה, הקשורה לשנה החמישים, שכן יש לה חמישים שערים).
והענין ע״ד מ״ש בזהר דבמחשבה3 א׳ ברא כל העולמות והוא כענין צופה ומביט עד סוף כל הדורות4 בסקירה אחת כי מה שנמשך ונתהווה בחי׳ זמן עבר הוה ועתיד זהו מקורו ושרשו ממדות עליונות5
והעניין הוא על דרך הנאמר בזוהר: ״במחשבה א׳ ברא כל העולמות״; וזה דומה ל[רעיון שלפיו] הוא ״צופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירה אחת״. שכן מה שנמשך ונעשה בבחינת זמן — עבר, הווה ועתיד — מקורו ושורשו במדות העליונות,
הזוהר אומר ש״במחשבה א׳ ברא כל העולמות״, ותפילות ראש השנה מדברות על כך שהוא ״צופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירה אחת״ (והגמרא אומרת שכולם נסקרים ״בסקירה אחת״). הזמן — עבר, הווה ועתיד — מתחיל רק עם המדות האלוקיות.
וכמ״ש אלף שנים בעיניך6 כיום אתמול וששת ימ״ב [ימי בראשית] שרשן מששה מדות הנ״ל ועל ידי שנמשכו המדות בדבור ומתחלקים לחלקים נעשה מכל מדה אלף שנים ומתחלקים עוד לר״ח וימים ושעות וכו׳.
כפי שנאמר: ״אלף שנים בעיניך כיום אתמול״; וששת ימי הבריאה מושרשים בשש המדות שהוזכרו לעיל. כאשר המדות נמשכות אל הדיבור ומתחלקות לחלקים, נעשתה כל מדה לאלף שנים, והן מתחלקות עוד לחודשים, לימים, לשעות וכו׳.
כך נאמר: ״אלף שנים בעיניך כיום אתמול״. שש המדות העומדות ביסוד ששת ימי הבריאה נעשות, כשהן מתבטאות בדיבור האלוקי, לאלף שנים כל אחת; השנים מתחלקות עוד לחודשים, לימים ולשעות.
אבל בבחי׳ המחשבה עלאה שלמעלה מהדבור ואפי׳ [ואפילו] מהמדות דהיינו קודם שנולדו ונמשכו בחי׳ מדות שם נכלל הכל בסקירה א׳.
אבל בבחינת המחשבה העליונה, שלמעלה מן הדיבור ואף מן המדות — כלומר, לפני שהמדות נולדו ונמשכו — הכול כלול בסקירה אחת.
אבל בבחינת ה״מחשבה״ האלוקית, שלמעלה מן הדיבור ואף מן המדות, אין זמן: הכול כלול יחד בסקירה אחת.
הפסקה מסבירה ש״ה׳ אלקינו״ שבקריאת שמע מתייחס לבחינת ה״מחשבה״ האלוקית (חכמה ובינה), שלמעלה מן הזמן, ובה כל הדורות נראים בסקירה אחת.
נוסח הצמח צדק (אור התורה, שיר השירים) מציין במפורש שמקורו של הזמן הוא בשש המדות העליונות.
מראי מקומות
- 1בזוהר פ׳ חיי שרה · קכג, א.
- 2מחשבה ויובלא · Zohar, Chayei Sara 5:23–6:28
- 3מ״ש בזהר דבמחשבה א׳ · Zohar II, 20a
- 4צופה ומביט עד סוף כל הדורות · Rosh Hashanah 18a
- 5ושרשו ממדות עליונות · באוה״ת שה״ש ע׳ תתקיט: ושרשו מששה מדות עליונות.
- 6אלף שנים בעיניך · Psalms 90:4
6ח, אוזהו פי׳ הוי״ה אלקינו שהוא בחי׳ מחשבה כנ״ל. וישראל עלה במחשבה12 לכן נאמר הוי״ה אלקינו. וכמו שהוא בבחי׳ זמן כך הוא בבחי׳ עולם ונפש כי עולם שנה נפש3 הם.
וזהו פירוש ״הוי׳ אלקינו״: זוהי בחינת המחשבה, כפי שנזכר לעיל. וישראל עלה במחשבה; לכן נאמר ״הוי׳ אלקינו״. וכשם שהדבר כך בממד הזמן, כך הוא גם בממד העולם [המרחב] ובממד הנפש, שכן הם [שלושה]: ״עולם שנה נפש״.
״הוי׳ אלקינו״ מתייחס אפוא לבחינת המחשבה — והמדרש אומר שישראל ״עלה במחשבה [של ה׳]״ עוד לפני הבריאה. משום כך נקרא ה׳ שבמדרגה זו ״אלקינו״. וכמו ביחס לזמן, כך גם ביחס למרחב ולנפש: ספר יצירה מתאר את המציאות כולה בשלושה ממדים — ״עולם״ (מרחב), ״שנה״ (זמן) ו״נפש״.
הפסקה קושרת את ישראל לבחינת המחשבה האלוקית, הנעלה לא רק מן הזמן אלא גם מן המרחב ומן הנפש.
מראי מקומות
- 1וישראל עלה במחשבה · ב״ר בתחלתו.
- 2וישראל עלה במחשבה · Bereshit Rabbah 1:4
- 3עולם שנה נפש · Sefer Yetzirah 6:1
7וכיון שהוא למעלה מבחי׳ שנה כך בחי׳ מחשבה הנ״ל הוא למעלה מבחי׳ עולם והוא בחי׳ סוכ״ע. ואי לזאת יומשך ואהבת שיהי׳ [שיהיה] הוי״ה אלקיך שיהי׳ [שיהיה] גלוי בחי׳ סוכ״ע.
וכיוון שהיא למעלה מבחינת ״שנה״, כך גם בחינת המחשבה שהוזכרה לעיל היא למעלה מבחינת ״עולם״, והיא בחינת סובב כל עלמין (האור המקיף את כל העולמות). לכן תימשך בחינת ״ואהבת״, כך שהוי׳ יהיה ״אלקיך״ — ובכך תתגלה בחינת סובב כל עלמין.
המחשבה האלוקית, בהיותה למעלה מן הזמן, היא גם למעלה מן המקום; היא בחינת סובב כל עלמין, האור המקיף את כל העולמות ונעלה מהם. מטרת ההתבוננות בכך בקריאת שמע היא שהאהבה שבבחינת ״ואהבת״ תביא לכך שהבחינה הנעלית הזאת תהיה ״אלקיך״ — כלומר, תתגלה באדם.
וענין פסוד״ז [פסוקי דזמרה] שלפני ק״ש [קריאת שמע] היינו בהיות שעד ק״ש [קריאת שמע] הוא בחי׳ העלאה לבא לבחי׳ בכל לבבך עד״מ העלאה וקבוץ הדמים מהאברים ללב ע״כ תקנו לומר מזמורים מיוחדים
עניין פסוקי דזמרה שלפני קריאת שמע הוא שמכיוון שעד קריאת שמע נמצאים בבחינת עלייה, כדי להגיע לבחינת ״בכל לבבך״ — בדומה לעליית הדם ולהתקבצותו מן האיברים אל הלב — לכן תיקנו לומר מזמורים מיוחדים,
פסוקי דזמרה הנאמרים לפני קריאת שמע שייכים לשלב העלייה, המסתיים ב״בכל לבבך״. הדבר דומה לדם העולה מן האיברים ומתכנס אל הלב. לכן תיקנו חכמים לומר מזמורים מיוחדים.
שמזמור זה הוא העלאה מבחי׳ אברים אלו ומזמור שני העלאה מאברים אחרים וכמ״ש בכהאריז״ל [בכתבי האריז״ל]1 שמזמורים דהללוי׳ [דהללויה] הן ע״ס [עשר ספירות] דיצירה. שבמזמור זה הוא מלכות דיצירה.
כך שמזמור זה הוא עלייה מבחינת איברים אלה, ומזמור שני הוא עלייה מאיברים אחרים, כפי שמובא בכתבי האריז״ל, שמזמורי הללויה הם עשר הספירות דיצירה: מזמור זה הוא מלכות דיצירה,
כל מזמור מעלה איבר אחר. האריז״ל מלמד שמזמורי הללויה מקבילים לעשר הספירות של עולם היצירה, החל ממלכות, שהיא התחתונה, ומשם עולים.
הפסקה מסבירה שהאהבה שבקריאת שמע ממשיכה את הבחינה הנעלית והמקיפה של ה׳, ושפסוקי דזמרה שלפניה נועדו לאסוף ולהעלות כל חלק באדם ובעולם, בדומה לדם החוזר אל הלב.
ההקבלות שקבע האריז״ל למזמורי פסוקי דזמרה מופיעות בסידורו במקום המתאים, ומובאות ומבוארות בסידור אדמו״ר הזקן עם דא״ח.
מראי מקומות
- 1וכמ״ש בכהאריז״ל · סידור האריז״ל במקומו. הובא ונתבאר בסידור עם דא״ח.
8ובמזמור שני נגד יסוד דיצירה כו׳ ע״ש. וכ״ז [וכל זה] הוא בחי׳ רצוא והעלאה ואח״כ שמו״ע [שמונה עשרה] בא״י [ברוך אתה ה׳] הוא בחי׳ שוב והמשכה.
והמזמור השני מקביל ליסוד שבעולם היצירה וכו׳; עיין שם. כל זה הוא בחינת רצוא (ריצה כלפי מעלה) ועלייה; ואחר כך תפילת שמונה עשרה, שבה אומרים ״בא״י״, היא בחינת שוב (חזרה) והמשכה למטה.
המזמור הבא מקביל ליסוד שבעולם היצירה, וכן הלאה. כל זה הוא רצוא — תנועה של ריצה כלפי מעלה. אחר כך תפילת העמידה, תפילת שמונה עשרה, ובתוכה הברכות ״בא״י״, היא שוב — חזרה: המשכת אור אלוקי למטה, שכן בחסידות מפרשים את המילה ״ברוך״ במשמעות של המשכה למטה.
וכן עסק התורה ומצות מעשיות והוא כמו שהדמים נמשכים מן הלב לכל הרמ״ח אברים ושס״ה גידים כך המצות נק׳ רמ״ח אברים דמלכא.12
וכך גם העיסוק בתורה ובמצוות מעשיות: כשם שהדם נמשך מן הלב לכל רמ״ח האיברים ושס״ה הגידים, כך המצוות נקראות רמ״ח איברים דמלכא.
לימוד התורה והמצוות המעשיות ממשיכים את ה״שוב״, בדומה לדם הזורם מן הלב אל רמ״ח האיברים ושס״ה הגידים. אכן, רמ״ח מצוות עשה נקראות רמ״ח איברים דמלכא — 248 איברי המלך.
ומצוה בלא כוונה3 כגוף בלא נשמה והכוונה הוא התפלה (כמ״ש במ״א ע״פ לא הביט און4 ביעקב)5 לכן זהו כמשל התפשטות והמשכת הדם מהלב לכל הרמ״ח אברים.
ומצווה בלי כוונה היא ״כגוף בלא נשמה״, והכוונה היא התפילה, כפי שמוסבר במקום אחר על הפסוק ״לא הביט און ביעקב״; לכן הדבר דומה להתפשטות הדם ולהמשכתו מן הלב לכל רמ״ח האיברים.
האמרה הידועה, המובאת בתניא (פרק לח), משווה מצווה בלי כוונה לגוף בלי נשמה. הכוונה המעניקה חיות למצוות היום באה מן התפילה, כשם שהלב מעניק חיות לאיברים באמצעות הדם.
וכך יובן ג״כ למעלה כי גם בחי׳ המל׳ הנה בלילה יורדת לבי״ע וה״ז [והרי זה] כמו ירידת הדם מהלב עד צפורני הרגלים וירידתה זו לברר רפ״ח ניצוצים ואח״כ מחצות לילה מתחלת לעלות והוא כמו שהדמים עולים אל הלב
וכך יובן גם למעלה: גם בחינת מלכות יורדת בלילה לבריאה, ליצירה ולעשיה, והדבר דומה לירידת הדם מן הלב עד ציפורני הרגליים. ירידה זו שלה נועדה לברר את רפ״ח הניצוצות. אחר כך, מחצות הלילה, היא מתחילה לעלות, והדבר דומה לעליית הדם אל הלב.
אותו מחזור מתקיים גם למעלה. מלכות, שהיא כנסת ישראל האלוקית, יורדת בכל לילה לעולמות התחתונים, בדומה לדם המגיע עד אצבעות הרגליים, כדי לברר את 288 ניצוצות הקדושה שנפלו לשם בשבירת הכלים. מחצות הלילה היא מתחילה לעלות שוב, בדומה לדם החוזר אל הלב.
ועי״ז נמשך מהמוח ללב והוא ענין יחוד או״א [אבא ואימא] וזו״נ [וזעיר אנפין ונוקבא] בק״ש [בקריאת שמע] ותפלה כו׳.
ועל ידי האור הזה נמשכת המשכה מן המוח אל הלב; זהו עניין היחוד של אבא ואמא ושל ז״א ונוקבא בקריאת שמע ובתפילה וכו׳.
העלייה הזאת מביאה המשכה ״מן המוח אל הלב״: היחודים של הפרצופים האלוקיים אבא ואמא — חכמה ובינה — ושל ז״א ונוקבא — המדות ומלכות — הנעשים באמצעות קריאת שמע והתפילות.
וזהו שכנס״י [שכנסת ישראל] נק׳ לבי לבבתני אחותי כלה (ועמ״ש ע״פ ולבי ער6 כו׳ דופק כו׳ וה׳ פקד7 כו׳) ועיין באגה״ק [באגרת הקודש] בסופו סי׳ ל״א ד״ה נודע בשערים מ״ש בתקונים:8
וזהו שכנסת ישראל נקראת ״לבי״: ״לבבתני אחותי כלה״. ועיין במה שנתבאר על הפסוק ״ולבי ער״ וכו׳, ״דופק״ וכו׳, ו״וה׳ פקד״ וכו׳. ועיין באגרת הקודש, בסופה, סימן ל״א, ד״ה ״נודע בשערים״, במה שנכתב בתיקונים:
לכן כנסת ישראל נקראת ״לבי״ של ה׳, כפי שמשתמע מן המילה לבבתני, הנגזרת מן המילה לב: בדומה ללב, היא המרכז שדרכו זורמת החיות האלוקית. אדמו״ר הזקן מפנה לדרוש שלו על ״ולבי ער״, וכן לאגרת הקודש סימן ל״א, המסבירה את דברי התיקונים שהשכינה חולה בגלות.
הפסקה משלימה את המשל: פסוקי דזמרה וקריאת שמע הן העלייה אל הלב; תפילת שמונה עשרה, התורה והמצוות הן זרימת החיות בחזרה מן הלב אל האיברים. אותו מחזור מתקיים גם למעלה בירידה ובעלייה הלילית של מלכות — ולכן כנסת ישראל נקראת לבו של ה׳.
בלקוטי תורה (בלק) מסביר אדמו״ר הזקן מדוע התפילה, אף שהיא מדברי חכמים, אינה נמנית עם תרי״ג המצוות: היא ה״כוונה״ שלהן, נשמתן של רמ״ח מצוות עשה, ומחיה אותן כפי שחוט השדרה מחיה את האיברים אף שאינו נמנה כאחד מהם.
מראי מקומות
- 1המצות נק׳ רמ״ח אברים דמלכא · Tikkunei Zohar, Tikkun 30 · 74a:8
- 2המצות נק׳ רמ״ח אברים דמלכא · Tikkunei Zohar 74a:8
- 3ומצוה בלא כוונה · ראה תניא פרק לח.
- 4ע״פ לא הביט און · לקו״ת בלק ע, ד.
- 5לא הביט און ביעקב · Numbers 23:21
- 6ולבי ער · Song of Songs 5:2
- 7ע״פ ולבי ער . . וה׳ פקד · לקו״ת שה״ש לה, ב. ובסה״מ תקס״ב ח״ב ע׳ שנח.
- 8
מחלה ורפואה: חטא ותשובה ¶9–12
9והנה אנו רואים באדם שאם סיבוב והילוך רוח החיים מהלב אל האברים ומהאברים אל הלב הוא כהלכתו אזי האדם בריא בתכלי׳ [בתכלית].
והנה, אנו רואים שאם המחזוריות והזרימה של רוח החיים מן הלב לאיברים ומהאיברים אל הלב מתנהלות כסדרן, האדם בריא לחלוטין.
המשל נמשך: האדם בריא כאשר זרימת החיים מן הלב לאיברים ובחזרה אינה מופרעת.
אך אם יש איזה קלקול באיזהו מקומן כמו איזה אוטם ומכה באיזה אבר המונע ומעכב או ממעט סיבוב והילוך הדם
אולם אם יש פגיעה כלשהי באחד המקומות, כגון חסימה או פצע באיבר כלשהו, המונעים ומעכבים את מחזור הדם וזרימתו או מפחיתים אותם,
חסימה או פצע בכל מקום שהוא עלולים להפריע למחזור הדם או להפחית אותו.
אזי נפסק או מתמעט הקשר הלז המקשר כל האברים אל הלב ואזי נופל האדם למשכב וחולי ה״י [השם ישמרנו] וצריך רפואה.
אזי הקשר הזה, המחבר את כל האיברים אל הלב, נקטע או נחלש, והאדם נופל למשכב וחולה, ה׳ ישמרנו, וזקוק לרפואה.
אזי הקשר בין האיברים ללב נקטע או נחלש, האדם נעשה חולה וזקוק לרפואה.
כמעט באותן מילים שב־Iggeres HaKodesh (אגרת הקודש) 31, הפסקה מכניסה את המחלה אל תוך המשל: חסימה הקוטעת את מחזור הדם בין הלב לאיברים.
10וכך הנמשל בעבודה כי עסק האדם כל היום הוא כמשל המשכת החיות מהלב אל האברים
וכך הוא גם בנמשל, בעבודה [אלוקית]: עיסוקו של האדם במשך היום כולו דומה למשל של המשכת החיות מן הלב אל האיברים,
בעבודת ה׳, פעילותו של האדם לאורך היום היא ההמשכה החוצה מן ה״לב״.
דהיינו מהתפלה אל רמ״ח מ״ע [מצות עשה] רמ״ח אברים וגם לכל מעשה האדם ע״ד וכל מעשיך12 יהיו לש״ש [לשם שמים].
כלומר, מן התפילה אל רמ״ח מצוות עשה, [שהן] רמ״ח איברים, וגם אל כל מעשי האדם, בבחינת ״וכל מעשיך יהיו לש״ש״.
חיי התפילה נמשכים אל רמ״ח מצוות עשה, ה״איברים״, וגם אל כל הפעילויות הרגילות של האדם, כפי שמלמדת המשנה: ״וכל מעשיך יהיו לש״ש״.
הפסקה מיישמת את המשל בחיי היום־יום: כל פעילותו של האדם לאחר התפילה צריכה להמשיך את חיי התפילה אל המצוות ואל המעשים הרגילים, הנעשים לשם שמים.
מראי מקומות
- 1וכל מעשיך יהיו לש״ש · Zohar III, 51b
- 2וכל מעשיך יהיו לש״ש · Pirkei Avot 2:12
11ולכן אם העסק בהיתר עד״ז יוכל למחר לחזור ולעלות מהאיברים אל הלב להיות ואהבת בכל לבבך
לכן, כאשר העיסוק בדברים המותרים נעשה בדרך זו, יוכל למחרת לשוב ולעלות מן האיברים אל הלב, עד שתתקיים בו ״ואהבת בכל לבבך״.
כאשר אדם מתנהל בעניינים המותרים ובענייני היום־יום לשם שמים, ״מחזור הדם״ נשאר תקין: למחרת בבוקר, בתפילה, כוחותיו יכולים שוב להתכנס ב״לב״, באהבת ה׳.
אבל אם נכשל באיזה עון ה״ז [הרי זה] כמו מכה באיזה אבר1 המונע ומעכב ההעלאה ונפסק הקשר
אבל אם נכשל בחטא כלשהו, הרי זה כמו פצע באחד האיברים, המונע ומעכב את העלייה ומנתק את הקשר.
החטא, לעומת זאת, דומה לפצע באחד האיברים: הוא חוסם את זרימת החזרה, והקשר בין אותו חלק באדם לבין אהבתו לה׳ ניתק.
וזהו חולי הנפש, ועל כך נאמר: ״מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה כו׳״.
זהו חולי הנפש, שישעיהו מתאר כגוף פצוע מכף רגל ועד ראש.
ואין תקנה כ״א ע״י תשובה שנקראת רפואה כמארז״ל [כמאמר רבותינו זכרונם לברכה] גדולה תשובה4 שמביאה רפואה לעולם5 והיא בחי׳ בכל מאדך שמבחי׳ זו נמשך רפואה אם ח״ו [חס ושלום] יש קלקול בבחי׳ אהבה דבכל לבבך.
ואין תיקון אלא באמצעות תשובה (שיבה אל ה׳), הנקראת רפואה, כפי שאמרו חז״ל: ״גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם״. והיא בחינת ״בכל מאדך״, שממנה נמשכת רפואה אם, חלילה, יש פגיעה בבחינת האהבה של ״בכל לבבך״.
התרופה היחידה היא תשובה, שיבה אל ה׳, שהגמרא מכנה רפואה: ״גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם״. התשובה קשורה ל״בכל מאדך״ — אהבה החורגת מגבולותיו של האדם; מדרגה זו מביאה רפואה כאשר נפגעת האהבה הרגילה של ״בכל לבבך״.
כי תשובה קדמה לעולם67 פי׳ שממשיך אור מבחי׳ שלמעלה מכל החיות דהשתלשלות העולמות והיינו ע״י מאדך בחילא יתיר.
שהרי התשובה קדמה לעולם; פירוש הדבר שהיא ממשיכה אור מבחינה שלמעלה מכל החיות שבהשתלשלות העולמות, והמשכה זו נעשית באמצעות ״מאדך״, בחילא יתיר.
המדרש אומר שהתשובה קדמה לבריאת העולם. פירוש הדבר שהיא ממשיכה אור ממדרגה שלמעלה מכל סדר העולמות ומכל החיות שבהם. הדבר מתאפשר משום שהתשובה באה מכוח ״מאדך״, בעוצמה גדולה יותר מעבודת ה׳ הרגילה.
הפסקה מסבירה שחטא דומה לפצע החוסם את הזרימה בין האיברים ללב, ושהתשובה מרפאת אותו משום שהיא ממשיכה אור ממדרגה שמעל לכל סדר הבריאה.
בלקוטי תורה, בפרשת ניצבים, מסביר אדמו״ר הזקן שבעלי תשובה, שעבודתם היא ״בחילא יתיר״ (בכוח רב יותר), ממשיכים ממדרגת קדושתו של ה׳, שלמעלה מקדושתם של הצדיקים הגמורים. בנוסח המקביל (ספר המאמרים 5567) הוא מרחיב ומבאר מדוע דווקא התשובה, ולא מצווה אחרת, מביאה רפואה לעולם.
מראי מקומות
- 1ה״ז כמו מכה באיזה אבר · וכ״כ בלקו״ת פ׳ ראה כה, ג.
- 2מכף רגל ועד ראש · Isaiah 1:6
- 3מתום · Rashi on Isaiah 1:6
- 4גדולה תשובה · Yoma 86b:1–2
- 5גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם · Yoma 86a:14–15
- 6כי תשובה קדמה לעולם · Bereshit Rabbah 1:5
- 7תשובה קדמה לעולם · Bereshit Rabbah 1:4
12ולכן ביכולת המשכה זו לתקן הפגם והקלקול שבסיבוב והילוך רוח החיות מהלב אל האברים שהוא בחי׳ האור וחיות המחי׳ [המחיה] עולם שנה נפש בחי׳ מל׳ מכ״ע [ממלא כל עלמין] שנק׳ לבי כנ״ל
לכן המשכה זו יכולה לתקן את הפגם והקלקול שבזרימת רוח החיים מן הלב אל האיברים — בחינת האור והחיות המחיה את ״עולם שנה נפש״, בחינת מלכות, ממלא כל עלמין — האור הממלא את כל העולמות — הנקרא ״לבי״, כפי שהוזכר לעיל.
מכיוון שהתשובה ממשיכה אור ממעל לסדר הבריאה, היא יכולה לתקן פגיעה ב״זרימה״ הרגילה של החיות האלוקית. זרימה זו שייכת למלכות, האור האלוקי הממלא את העולמות ומחיה את ״עולם שנה נפש״ — בחינת ״לבי״.
וכיון שע״י תשובה נמשך בחי׳ ממעמקי׳ [ממעמקים] מגלה עמוקות1 מה שהוא נמשך אור חדש ומחודש ע״כ חוזר ומחדש החיות כו׳ (ותקון המכה הוא ע״י הוידוי דברים2 אשמנו בגדנו כו׳):
וכיוון שעל ידי תשובה נמשכת בחינת ״ממעמקי׳״ — ״מגלה עמוקות״ — כלומר, נמשך אור חדש ומחודש, לכן הוא חוזר ומחדש את החיות וכו׳. (תיקון המכה נעשה באמצעות וידוי דברים: ״אשמנו בגדנו״ וכו׳.)
על ידי תשובה נמשכת בחינת ״ממעמקי׳״; ה׳ ״מגלה עמוקות״ וממשיך אור חדש ומחודש, וכך התשובה יכולה להשיב את החיות למקום שבו נפסקה. המכה המסוימת מתוקנת באמצעות וידוי דברים על החטאים: ״אשמנו בגדנו״ וכו׳.
הפסקה מסבירה כיצד התשובה מרפאת: בהמשכת אור חדש ממעל לסדר הבריאה, היא מחדשת את החיות האלוקית בנפש; את המכה המסוימת שגרם כל חטא מתקנים באמצעות וידוי דברים.
לקוטי תורה (Likkutei Torah) בפרשת כי תצא מסביר מדוע דרוש וידוי דברים נוסף על עקירת הרצון לחטוא: כל חטא יוצר מקטרג שיש לו ״נשמה״ ו״גוף״; הנשמה, שנוצרה מן הרצון, מסתלקת על ידי עקירת הרצון, ואילו הגוף, שנוצר מן המעשה או הדיבור, נמחק על ידי וידוי דברים, שמעלה גם את האותיות שנפלו.
מראי מקומות
- 1מגלה עמוקות · Job 12:22
- 2ע״י הוידוי דברים · ראה לקו״ת תצא לז, א.
התורה כ״חתונה״: אור חדש ¶13–16
13והנה התורה נק׳ ג״כ רפואה1 לנפש כמ״ש ולכל בשרו מרפא2 והיינו ג״כ משום דהתורה קדמה לעולם34 שבה ועל ידה נמשך ג״כ אור חדש מלמעלה מהשתלשלות
כעת, גם התורה נקראת רפואה לנפש, כפי שנאמר: ״ולכל בשרו מרפא״. וגם זה מפני שהתורה קדמה לעולם, ולכן גם בה ועל ידה נמשך אור חדש מלמעלה מן ההשתלשלות.
גם התורה נקראת רפואה, כפי שנאמר על דבריה במשלי: ״ולכל בשרו מרפא״. הסיבה דומה: המדרש אומר שהתורה קדמה לעולם, ולכן גם באמצעותה נמשך אור חדש מלמעלה, מעבר לסדר הבריאה.
וזהו ביום חתונתו זו מ״ת [מתן תורה] פי׳ כי התפלה נק׳ עבודה שבלב והוא ענין שמחת לבו
וזהו [פירוש] ״ביום חתונתו זו מ״ת״. כלומר, התפילה נקראת עבודה שבלב, והיא עניין ״שמחת לבו״;
כעת המאמר חוזר לפתיחתו: ״ביום חתונתו״ הוא מתן תורה. התפילה, העבודה שבלב, היא ״שמחת לבו״.
ובלב הוא יסוד האש שהוא העלאה מלמטה למעלה אך יסוד המים הוא במוח ח, בובו שורה כח התענוג שבנפש כי מים מגדלים כל מיני תענוג והתענוג הוא למעלה מהשמחה.
ובלֵב נמצא יסוד האש, שעניינו עלייה מלמטה למעלה; ואילו יסוד המים נמצא במוח, ובו שורה כוח התענוג שבנפש, שכן המים מגדלים כל מיני תענוג, והתענוג נעלה מן השמחה.
הלב קשור ליסוד האש, העולה מלמטה — עלייה שמתחילה מלמטה. המים, לעומת זאת, שייכים למוח, שבו שורה כוח התענוג שבנפש, שכן המים מגדלים כל מיני תענוג; והתענוג עמוק מן השמחה. מתן תורה, החתונה, שייך למדרגה עמוקה זו.
הפסקה מסבירה שהתורה, בדומה לתשובה, מרפאת מפני שהיא קדמה לעולם. היא מתחילה להסביר מדוע מתן תורה נקרא ״חתונה״: הוא שייך למדרגת המים והתענוג שבמוח, שהיא עמוקה יותר מן האש והשמחה שבלב.
מראי מקומות
- 1התורה נק׳ ג״כ רפואה · מובא באוה״ת בשלח ע׳ תקעט.
- 2ולכל בשרו מרפא · Proverbs 4:22
- 3דהתורה קדמה לעולם · Midrash Tehillim 90:4
- 4דהתורה קדמה לעולם · Midrash Tanchuma, Vayeshev 4:2
14והנה עד״מ הטפה נמשכת מיסוד המים שבמוח ובה מתלבש מעצם השכל והתענוג שבנפש ולכן עי״ז נעשה הולדה חדשה להוליד בדומה לו והיינו דוקא ע״י התלבשותה בטיפה גשמית משא״כ בדבור כו׳1
והנה, על דרך משל, הטיפה נמשכת מיסוד המים שבמוח, ובה מתלבש [משהו] מעצם השכל והתענוג שבנפש; ולכן מתרחשת על ידה הולדה חדשה — הולדת צאצא בדומה לו. הדבר מתאפשר דווקא כשהיא מתלבשת בטיפה גשמית, שלא כמו בדיבור וכו׳.
זהו משל להולדה באדם: הזרע נמשך מיסוד המים שבמוח ונושא את עצם השכל והתענוג של האב, ולכן הוא יכול להביא לעולם יצור חדש בדמותו. הדבר מתאפשר רק כשהוא מתלבש בטיפה גשמית; דיבור, אף שגם הוא מבטא את האדם, אינו יכול להוליד.
כמו״כ [כמו כן] ע״י התלבשות התורה בעשיי׳ [בעשייה] גשמיות היום לעשותם2 יומשך עי״ז אור חדש ממש מאור א״ס ב״ה3 מלמעלה מההשתלשלות.
כך גם, כאשר התורה מתלבשת בעשייה גשמית — ״היום לעשותם״ — נמשך על ידי כך אור חדש ממש מאור אין סוף ברוך הוא, שלמעלה מהשתלשלות.
בדומה לכך, כאשר התורה מתלבשת במעשים גשמיים (״היום לעשותם״, בעולם הזה), נמשך אור חדש ממש מאור אין סוף ברוך הוא, שלמעלה מהשתלשלות. משום כך נקראת נתינת התורה ״חתונה״.
הפסקה מסבירה את משל ה״חתונה״: כשם שרק זרע גשמי, הנושא את עצמותו של האב, יכול ליצור חיים חדשים, כך רק התורה כשהיא מלובשת במצוות גשמיות ממשיכה אור חדש ממש מעצמותו של ה׳.
בקונטרס אחרון (על פרי עץ חיים) אדמו״ר הזקן מבהיר את אותו רעיון: דיבור של החכמה העליונה אינו מוליד, ואילו לטיפה הנמשכת מכלי החכמה העליונה יש כוח להוליד ולברוא יש מאין. הרבי (״ויאמר לו יהונתן״ תשמ״ה) מגדיר ״אור חדש״ כאור אין סוף שלפני הצמצום, למעלה מאור הקו — וליתר דיוק, האור שלפני התעוררות הרצון, ולמעלה מזה — עצם האור.
מראי מקומות
- 1משא״כ בדיבור כו׳ · ראה קו״א לתניא ד״ה להבין מ״ש בפע״ח (דף קנז, א) ובליקוט פי׳ — חיטריק שם.
- 2היום לעשותם · Deuteronomy 7:11
- 3יומשך עי״ז אור חדש ממש מאור א״ס ב״ה · ”דאור חדש הוא אוא״ס שלפני הצמצום (שלמעלה מאור הקו). ויתירה מזה מבואר בכ״מ, שגם באוא״ס שלפנה״צ השם ”אור חדש” קאי דוקא על האור שקודם עלות הרצון, ולמעלה יותר — על עצם האור (ראה בארוכה ספר הערכים-חב״ד כרך ג ערך אור חדש ס״ג ואילך (ע׳ שפח ואילך))” — ד״ה ויאמר לו יהונתן תשמ״ה — סה״מ מלוקט כרך ו ע׳ כג.
15וז״ש [וזהו שכתוב] אין כל חדש תחת השמש1 משא״כ עמלא דאורייתא2 דהוא לעילא מן שמשא ממשיך אור חדש כי ס״ר אותיות התורה הן אותיות המחשבה.
וזהו שנאמר ״אין כל חדש תחת השמש״; ואילו עמל התורה, שהוא למעלה מן השמש, ממשיך אור חדש. שכן שש מאות אלף אותיות התורה הן אותיות המחשבה.
קהלת אומר ״אין כל חדש תחת השמש״. הזוהר מעיר שעמל התורה הוא ״לעילא מן שמשא״, ולכן הוא יכול לחולל דבר חדש. אותיות התורה (שמספרן, לפי המסורת, שש מאות אלף, כנגד נשמות ישראל) הן אותיות ה״מחשבה״ של ה׳, ולא רק ה״דיבור״ שלו.
והרי במחשבה א׳ צופה ומביט כו׳ והתורה היא מבחי׳ מאד עמקו מחשבותיך3 עמקו דוקא בחי׳ עומק המחשבה וכמו גבי תשובה כתיב ממעמקים4 והיינו דוקא ע״י התלבשות התורה בגשמיות וכמשל הנ״ל.5
והרי במחשבה אחת הוא צופה ומביט וכו׳. התורה היא מבחינת ״מאד עמקו מחשבותיך״ — ״עמקו״ דווקא, בחינת עומק המחשבה; וכמו שבתשובה נאמר ״ממעמקים״. עומק זה נמשך דווקא כשהתורה מתלבשת בגשמיות, כמו במשל שהובא לעיל.
המחשבה האלוקית היא המדרגה שבה הכול נראה במבט אחד, למעלה מן הזמן. התורה נובעת מ״עומק״ מחשבתו של ה׳ (״מאד עמקו מחשבותיך״), כשם שבתשובה נאמר ״ממעמקים״. אולם עומק זה נמשך דווקא כשהתורה מתלבשת בגשמיות, כמו במשל הזרע.
הפסקה מסבירה שלימוד התורה, ששורשו בעומק המחשבה האלוקית, הוא ״למעלה מן השמש״ ויכול להביא חידוש לעולם — אך רק כשהתורה מתלבשת במעשים גשמיים.
מראי מקומות
- 1אין כל חדש תחת השמש · Ecclesiastes 1:9
- 2עמלא דאורייתא · ראה לקמן נו, ד.
- 3מאד עמקו מחשבותיך · Psalms 92:6
- 4ממעמקים · Psalms 130:1
- 5ע״י התלבשות התורה בגשמיות וכמשל הנ״ל · באוה״ת שה״ש כרך ג ע׳ תתקכ מציין ע״ז: ”ועמ״ש במ״א ע״פ והקרבתם מנחה חדשה”. ראה אוה״ת שבועות כרך ה׳ ע׳ א׳תקע.
16ופי׳ וענין אור חדש הוא כי הנה ידוע דשרש כל ההשתלשלות דאבי״ע [דאצילות בריאה יצירה עשיה] הוא נמשך מבחי׳ הקו״ח [הקו וחוט] והוא נמשך ע״י צמצום ומק״פ [ומקום פנוי] מתחלה ונמשך אח״כ רק קו
פירושו ומשמעותו של ״אור חדש״ הוא כך: ידוע ששורש כל השתלשלות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה נמשך מבחינת הקו והחוט; תחילה הוא נמשך באמצעות צמצום והמקום הפנוי, ולאחר מכן נמשך רק קו.
מה פירושו של ״אור חדש״? כל סדר העולמות מושרש בקו — קו דק של אור הנמשך אל החלל הפנוי שנותר לאחר הצמצום.
ולכן כל מה שנמשך מבחי׳ הארת הקו לא נק׳ אור חדש ממש כו׳ אך אור הנמשך מעצמות אא״ס [אור אין סוף] שלמעלה מהחלל והקו נק׳ אור חדש וכמארז״ל [וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה] על ד״ת [דברי תורה] בכ״י [בכל יום] יהיו בעיניך123 כחדשים4 כו׳
לכן, כל מה שנמשך מבחינת הארת הקו אינו נקרא אור חדש ממש וכו׳; ואילו אור הנמשך מעצמות אור אין סוף, שלמעלה מהמקום הפנוי ומהקו, נקרא אור חדש. וכמאמר רבותינו ז״ל על דברי תורה: ״בכ״י יהיו בעיניך כחדשים״ וכו׳.
כל מה שבא מן הקו אינו באמת אור חדש; הוא חלק מסדר ההשתלשלות הקיים. ״אור חדש״ נמשך מעצמות אור אין סוף, שלמעלה הן מהחלל הפנוי והן מהקו. זהו פירוש דברי חז״ל ש״בכ״י יהיו בעיניך כחדשים״.
ולכן נק׳ חתן חות דרגא מדלג על ההרים5 בחי׳ דילוג מלמעלה מהשתלשלות כו׳ ולכן בקרבנות הנשיאים הוכפל בתורה בכ״א [בכל אחד / בכל אחת]6
ולכן [הוא] נקרא חתן — ״חות דרגא״ (רד מדרגה) — ״מדלג על ההרים״, בחינת דילוג מלמעלה מהשתלשלות וכו׳. ולכן, בקרבנות הנשיאים, התורה חזרה על הדברים לגבי כל אחד מהם,
המילה ״חתן״ נדרשת כאן כ״חות דרגא״ — ״רד מדרגה״: בחתונה נמשך דבר מלמעלה. הדבר דומה לדוד ה״מדלג על ההרים״ — דילוג שמעל להשתלשלות. זו גם הסיבה שהתורה מתארת במלואה את הקרבן הזהה של כל אחד משנים־עשר הנשיאים.
ולא אמר וכן הקריב נשיא פלוני אלא משום דאעפ״י [דאף על פי] שצירופי האותיות שבכל קרבן של כל הנשיאים שוין הן ממש מ״מ האור המלובש בהן הוא בכ״א [בכל אחד / בכל אחת] בחי׳ אור חדש ממש וכמו שלשים ומאה משקלה7 שהם ה׳ שמות הוי״ה
ולא אמרה ״וכן הקריב נשיא פלוני״, אלא [הטעם הוא] משום שאף על פי שצירופי האותיות שבקרבנו של כל אחד מהנשיאים זהים ממש, האור המלובש בהם הוא בכל אחד מהם בחינת אור חדש ממש. וכמו ״שלשים ומאה משקלה״, שהם חמישה שמות הוי׳:
התורה אינה מסתפקת באמירה ״וכן הקריב נשיא פלוני״, משום שאף שצירופי האותיות שבכל קרבן זהים, האור המלובש בכל אחד מהם היה חדש. למשל, קערת הכסף שמשקלה 130 שקל — ״שלשים ומאה משקלה״ — היא חמש פעמים 26, שהוא הערך המספרי של שם הוי׳.
הנה בכל קרבן של נשיא נמשך בחי׳ ה׳ שמות דהוי״ה חדשים מעצמות המאציל מה שלא נמשך כן בשל נשיא שלפניו כו׳ ע״ד ממעמקים קראתיך הוי״ה:8
בכל קרבן של נשיא נמשכה בחינה של חמישה שמות הוי׳ חדשים מעצמות המאציל, שלא נמשכו כך בקרבנו של הנשיא שקדם לו וכו׳ — בדומה ל״ממעמקים קראתיך הוי׳״.
כל נשיא המשיך חמישה שמות הוי׳ חדשים מעצמות המאציל — אור שלא נמשך בקרבנו של הנשיא הקודם. המשכה זו באה, כביכול, ״ממעמקים״: מעומק העצמות האלוקית.
הפסקה מגדירה ״אור חדש״ כאור הנמשך מעצמות אין סוף, למעלה מהקו שדרכו מתהווים העולמות. היא ממחישה זאת באמצעות החתן ש״יורד מדרגה״ ובאמצעות קרבנות הנשיאים החוזרים, שכל אחד מהם המשיך אור חדש.
בלקוטי תורה, בפרשת וזאת הברכה, שואל אדמו״ר הזקן מדוע התורה מביאה במלואו את קרבנו הזהה של כל נשיא, ומסביר שהדבר נכתב לדורות, כדי שקריאת פרשת הנשיאים — כמו בחנוכה — תמשיך מחדש את דירת השכינה.
מראי מקומות
- 1יהיו בעיניך · Rashi on Deuteronomy 6:6
- 2יהיו בעיניך · Sifrei Devarim 33
- 3יהיו בעיניך · Rashi on Deuteronomy 26:16
- 4בכ״י יהיו בעיניך כחדשים · ספרי ורש״י דברים ו, ו.
- 5מדלג על ההרים · Song of Songs 2:8
- 6ולכן בקרבנות הנשיאים הוכפל בתורה בכ״א · ראה אוה״ת במדבר ע׳ לג, פ׳ נשא ע׳ רנד. לקו״ת ברכה צח, ג.
- 7שלשים ומאה משקלה · Numbers 7:13
- 8ממעמקים קראתיך הוי״ה · Psalms 130:1
״צאינה וראינה״ ו״מלך שהשלום שלו״ ¶17–18
17וזהו צאנה וראנה פי׳ צאנה ממקום שרשם למעלה בג״ע [בגן עדן] להתלבש בעוה״ז הגשמי כי דוקא היום לעשותם בעוה״ז אז יומשך ע״י התורה אור חדש ומחודש כו׳ משא״כ למעלה ברוחניות כנ״ל:
וזהו [הפירוש של] ״צאנה וראנה״: ״צאנה״ ממקום שורשן למעלה בגן עדן, כדי להתלבש בעולם הזה הגשמי. כי דווקא [על ידי] ״היום לעשותם״ בעולם הזה, יימשך אז באמצעות התורה אור חדש ומחודש וכו׳; אבל למעלה, ברוחניות, אין הדבר כן, כפי שהוזכר לעיל.
כעת מוסבר הפסוק ״צאנה וראנה״: הנשמות נקראות ״לצאת״ ממקורן בגן עדן ולרדת אל העולם הגשמי הזה. רק כאן, באמצעות קיום מצוות התורה בפועל, אפשר להמשיך את האור החדש — דבר שאינו אפשרי בעולמות הרוחניים שלמעלה.
הפסקה מפרשת את ״צאנה״ כירידת הנשמה מגן עדן אל העולם הגשמי, שבו בלבד אפשר להמשיך באמצעות מעשה את האור החדש של התורה.
18במלך שלמה1 במלך שהשלום שלו2 פי׳ ע״י שנמשך אור חדש מלמעלה מהשתלשלות נעשה בחי׳ שלום והתחברות ב׳ הפכים משפיע ומקבל אש ומים. ולכן ארז״ל [אמרו רבותינו זכרונם לברכה] העוסק בתורה משים שלום3 בפמשמ״ע [בפמליא של מעלה] ובפמשמ״ט [ובפמליא של מטה].
״במלך שלמה״ — במלך שהשלום שלו. ההסבר הוא שעל ידי המשכת אור חדש שלמעלה מהשתלשלות נעשית בחינת שלום, המחברת שני הפכים — משפיע ומקבל, אש ומים. לכן אמרו חז״ל: ״העוסק בתורה משים שלום בפמשמ״ע ובפמשמ״ט״.
הגמרא אומרת ש״שלמה״ שבשיר השירים מתייחס לה׳, ״המלך שהשלום שלו״. האור החדש שלמעלה מהשתלשלות יוצר שלום: הוא מחבר הפכים כמו משפיע ומקבל, אש ומים. לכן נאמר בתלמוד שלימוד תורה עושה שלום בעולמות העליונים ובעולמות התחתונים.
כי הנה מלכות דאצי׳ נעשה עתיק לבריאה ומחבר אצי׳ עם בריאה אף שאצי׳ ובריאה הם ב׳ הפכים
מלכות דאצילות נעשית עתיק של בריאה ומחברת את אצילות עם בריאה, אף שאצילות ובריאה הם שני הפכים.
זו דוגמה לשלום הזה: מלכות, המדרגה הנמוכה ביותר באצילות, נעשית עתיק — המדרגה הפנימית של כתר, המדרגה הגבוהה ביותר — בבריאה, וכך היא מחברת בין שני עולמות שהם הפכים: אצילות, המאוחדת עם ה׳, ובריאה, עולם של מציאות נפרדת.
והכח הזה בבחינת מל׳ דאצי׳ הוא להיות כי נעוץ סופן בתחלתן4 ושרשה מבחי׳ כתר שהוא בחי׳ תחתונה שבמאציל ע״כ ביכולתה לחבר אצי׳ עם בי״ע.
כוח זה שבבחינת מלכות דאצילות קיים משום ש״נעוץ סופן בתחלתן״, ושורשה מבחינת כתר, שהיא המדרגה התחתונה שבמאציל; לכן היא יכולה לחבר את אצילות עם בריאה, יצירה ועשיה.
למלכות יש כוח זה משום שכפי שנאמר בספר יצירה, ״נעוץ סופן בתחלתן״: מלכות מושרשת בכתר, המדרגה התחתונה ביותר של המאציל עצמו, שלמעלה מכל חלוקה.
וכידוע בענין המשל ופחד עמו56 ע״כ עושה שלום במרומיו כו׳. וזהו מלך שהשלום שלו היינו בחי׳ מלכות דא״ס7 שכל השלומות נמשכים משם:
וכידוע בעניין ״המשל ופחד עמו״, לכן ״עושה שלום במרומיו״ וכו׳. וזהו ״מלך שהשלום שלו״ — כלומר, בחינת מלכות דאין סוף, שממנה נמשכים כל השלומים.
בלדד אומר בתשובתו לאיוב: ״המשל ופחד עמו״; ״עושה שלום במרומיו״. המאמר מפרש זאת עם המילה ״לכן״: השלום בין כוחות מנוגדים נובע ממלכותו של ה׳. ״המלך שהשלום שלו״ הוא אפוא מלכות אין סוף, מקורו של כל שלום.
הפסקה מסיימת בפירוש ״מלך שלמה״ כ״מלך שהשלום שלו״: האור החדש הנמשך באמצעות התורה מחבר הפכים, כשם שמלכות, ששורשה בכתר, מחברת את אצילות עם העולמות התחתונים. כל השלום נובע ממלכות אין סוף.
בלקוטי תורה, תזריע, מביא אדמו״ר הזקן בשם המגיד ממעזריטש שכלי התוהו נשברו משום שכל מידה עמדה בפני עצמה, ואילו בתיקון המידות כלולות זו בזו. הפכים כמו חסד וגבורה יכולים להתחבר רק באמצעות אור אין סוף המאיר בהם ומביא אותם לביטול — זהו ״עושה שלום במרומיו״. הצמח צדק (יהל אור) משווה את ״מלכות אין סוף״ לתפארת העולה לכתר.
מראי מקומות
- 1במלך שלמה · Mishneh Torah, Foundations of the Torah 6:9
- 2במלך שלמה במלך שהשלום שלו · Shevuot 35b:16
- 3העוסק בתורה משים שלום · Sanhedrin 99b:10–11
- 4נעוץ סופן בתחלתן · Sefer Yetzirah 1:7
- 5וכידוע בענין המשל ופחד עמו · בלקו״ת תזריע כג, ג בשם הרב המגיד. ביאוה״ז ח, ג. סה״מ תקס״ג ע׳ נב. סה״מ אתהלך לאזניא ע׳ יב ועוד. וראה אגה״ק סי׳ יב.
- 6המשל ופחד עמו · Job 25:2
- 7מלך שהשלום שלו היינו בחי׳ מלכות דא״ס · ראה ביהל אור ע׳ תקצ שזה ע״ד ת״ת עולה עד הכתר שהוא מל׳ דא״ס ע״ש.
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
התפללו בכוונה, כדי שכל כוחות הנפש יתאספו לאהבת ה׳; אחר כך המשיכו את החיות הזאת לאורך היום בלימוד תורה, בקיום מצוות ואף בענייני הרשות המותרים שנעשים לשם שמים, כדי שהתפילה של מחר תוכל לעלות שוב. אם חטא חסם את הזרימה, רפאו את הפצע בתשובה ״בכל מאדך״ ובווידוי דברים. והעריכו את קיום המצוות במעשה הגשמי: רק באמצעות התורה שמתלבשת במעשים בעולם הזה נמשך אור חדש ממש מעצמות ה׳.
שאלות לשיחה
- מדוע התפילה נמשלה לבית המקדש ונקראת ״שמחת לבו״, ואילו מתן תורה נקרא ״חתונה״?
- כיצד זרימת הדם ממחישה את הקשר בין התפילה לשאר היום? מה מסמל ״פצע״?
- מדוע התשובה והתורה יכולות לרפא את מה שעבודה רגילה אינה יכולה לרפא? מה פירוש הדבר שהן ״קדמו לעולם״?
- מהו ״אור חדש״, ומדוע אפשר להמשיכו רק באמצעות התורה המתלבשת במעשים גשמיים, כשם שזרע מוליד רק באמצעות טיפה גשמית?
- כיצד האור החדש מביא ״שלום״ בין הפכים, וכיצד הדבר מסביר את הביטוי ״שלמה המלך — מלך שהשלום שלו״?