בעטרה שעטרה לו אמו כי מצות התורה הן…

המאמר פותח בפסוק משיר השירים ג, יא, שבו אמו של שלמה המלך מעטרת אותו. ה״עטרה״ היא המצוות: תרי״ג מצוות מן התורה ועוד שבע מצוות מדברי חכמים, וביחד שש מאות ועשרים, כמניין המילה ״כתר״; לכן המצוות נקראות שש מאות ועשרים ״עמודי אור״. כתר הוא בחינת רצונו של ה׳, שלמעלה מסדר ההשתלשלות של העולמות והדרגות.

כדי להראות כיצד המצוות יכולות ליצור עטרה כזאת, אדמו״ר הזקן פונה לעטרה ממשית. אבני החן שבה נוצצות, אך מצד עצמן הן אבנים בלבד, מן הדרגה הנמוכה ביותר בבריאה — דומם; הן מאירות רק משום שחיתכו וליטשו אותן.

מדוע אבני חן יקרות כל כך? אין חידוש בכך שנר מאיר, אך אבן חסרת חיים שמאירה היא דבר פלא. לכן משבצים את אבן החן על הראש, אף שהראש הוא האיבר הנעלה ביותר בגוף ומקום משכנו של השכל: דבר נעלה מן השכל עצמו מונח עליו.

הנמשל הוא שהמצוות נעשות באמצעות דברים גשמיים, כגון צמר, עור ומזון, השייכים לקליפת נוגה — תחום ניטרלי שיכול להיות מופנה לקדושה או להפכה. כשהמצווה מבררת את החומר הזה, ה״יש״ הגשמי, הנראה כעומד בפני עצמו, נעשה בטל לה׳. הפלא הזה הוא שממשיך את בחינת כתר. ״למעלה מן השמש״ — ביטוי בארמית — פירושו למעלה מן הטבע, בניגוד למה שנמצא ״תחת השמש״.

המאמר ממשיך לקרוא את הביטוי הבא בפסוק על פי המשנה: ״יום חתונתו״ הוא מתן תורה. במאמר קודם הוסבר שהתורה ממשיכה חכמה עילאה, חכמתו של ה׳, הנקראת ״מוח״.

בתוך אותה חכמה מתלבש התענוג של ה׳, שהוא פנימיות רצונו. המאמר ממשיך: ״שמחת לבו״ היא בניין בית המקדש. אדמו״ר הזקן מסביר ששמחה פירושה שהלב נפתח.

בגלות עם ישראל, כלתו של שיר השירים, הוא ״חולה מאהבה״: כמו גוף שדם אינו זורם בו כראוי מן הלב אל האיברים. לכן היא מבקשת ״סמכוני״, והרפואה היא התורה, שכפי שהוסבר במאמר קודם נקראת רפואה.

כעת אדמו״ר הזקן מבחין בין שתי תחושות שנראות דומות: תענוג ושמחה. הוא ממחיש זאת באמצעות משל על עשיר ועל המטמון שלו.

עשיר שמח באוצרו גם כשהוא אינו מביט בו וגם כשהוא נמצא במרחק מאות פרסאות ממנו. פרסה היא מידת מרחק קדומה, שאורכה כמה קילומטרים.

העשיר שמח משום שהוא יודע שהמטמון בוודאי נמצא שם ושלא חסר בו דבר. זהו טבעה של שמחה: אפשר לחוש אותה ביחס לדבר טוב שנמצא מחוץ לטווח הראייה.

התענוג שונה: הוא דורש לראות את הדבר עצמו. אב מתענג על בנו כשהבן נמצא מולו.

מרחוק אפשר לשמוח, אך לא להתענג. לכן תיקנו חכמים ברכה כשרואים חבר יקר לאחר זמן רב שלא נפגשו: עצם הראייה מביאה תענוג חדש.

כעת המשל מיושם על השמחה שבעשיית מצווה. בזמן הזה אין אנו יודעים את טעמיהן הפנימיים של המצוות; אנו מקיימים אותן מפני שזהו רצונו של ה׳.

לעתיד לבוא, בעידן המשיח, יתגלו טעמי התורה, והם תענוגו של ה׳ בכל מצווה. גם כעת ידוע לנו שהתענוג הזה מתלבש במצווה.

אנו יודעים שהתענוג נמצא שם, אך איננו יכולים להשיג את מהותו, כמו העשיר והמטמון הנסתר שלו; הידיעה הזאת יכולה להביא שמחה גדולה. לכן התורה דורשת לעבוד את ה׳ ״בשמחה ובטוב לבב״.

לעתיד לבוא התענוג עצמו יתגלה, וזהו פירוש ״ישקני מנשיקות פיהו״: קרבה ישירה ואינטימית, במקום ידיעה מרחוק.

זהו הטעם לכך שבית המקדש נקרא רק ״שמחת לבו״ ולא תענוגו: גם בו היה האור האלוקי נסתר בתוך הארון ובכפורת. בדומה לכך, אהבה ויראה בתפילה משיגות רק את הידיעה שה׳ נמצא, ולא תפיסה של מהותו; לכן הן מביאות שמחה ולא תענוג.

במתן תורה, ״יום חתונתו״, נמשך תענוגו של ה׳ עצמו אל התורה והמצוות; אך בזמן הזה הוא עדיין אינו גלוי.

התענוג נסתר בלבושים הגשמיים של המצוות, ולעתיד לבוא הוא יאיר מתוכם. לכן נאמר בפסוק ״צאינה וראינה״ — ראייה ממשית, כפי שמבטיח ישעיהו שה׳ לא יהיה נסתר עוד ו״עיניך רואות״.

אדמו״ר הזקן מחיל כעת את הרעיון של ״לבו״ של הקב״ה על מדרש בבראשית רבה, על בראשית ו, ו, שם נאמר שהקב״ה, כשראה את ההשחתה שלפני המבול, ״התעצב אל לבו״.

המשל של רבי ברכיה: מלך שארמונו, שנבנה בידי אדריכל, אינו מוצא חן בעיניו, מאשים את האדריכל. כך הקב״ה התעצב ״אל לבו״: הלב הוא, כביכול, האדריכל של העולם.

כדי להסביר את המשל, הוא חוזר לפסקה 3: מלכותו של הקב״ה, המידה שדרכה הוא בורא את העולמות ומנהיג אותם, נקראת ״לב״, משום שכמו הלב היא שולחת חיות לכל האיברים.

בגוף, הדם גם חוזר מן האיברים אל הלב. בדומה לכך, מלכות — ״מלכותך, מלכות כל העולמים״ — משפיעה חיות לשלושת העולמות התחתונים, בריאה, יצירה ועשיה; זהו האור הממלא את כל העולמות, המחיה כל אחד לפי מידתו.

הזרימה החוזרת היא ״אתערותא דלתתא״: עבודת האדם העולה מן העולמות האלה בחזרה אל מלכות. הדוגמה לכך היא אהבת ה׳ ״בכל לבבך״ — הלב האנושי משיב ל״לב״ האלוקי.

קרבנות המקדש היו זרימה חוזרת כזאת: העלאת מ״ן — התעוררותו של המקבל כלפי מעלה — על ידי בירור בעלי החיים הגשמיים והנפש הבהמית. לכן המקדש הוא ״שמחת לבו״: השמחה פותחת את הלב, ובתגובה נמשכים מ״ד — השפע האלוקי היורד מלמעלה — מן האור הסובב כל עלמין אל האור הממלא את העולמות.

דור המבול פעל בניגוד לעבודת המקדש: במקום להעלות את לבם אל ה׳, הם הוסיפו להכעיס אותו. במשל, איבר שנפגע חוסם את מחזור הדם בשני הכיוונים, ואז גם השפעת המוח אינה מגיעה עוד אל הלב.

זו משמעות ״ויתעצב אל לבו״: האור העליון והמקיף כבר לא נמשך בגלוי אל מלכות, האור הממלא את כל העולמות, משום שהזרימה העולה מלמטה פסקה.

לאחר המבול הקריב נח קרבן, ה׳ הריח את ריחו הניחוח, והפסוק מספר שה׳ אמר אל לבו שלא יוסיף לקלל את האדמה. הקרבן של נח השיב את הזרימה, והיה מעין דוגמה קטנה לבית המקדש, מקום הקרבנות, הנקרא ״שמחת לבו״.