לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו

1״לא טוב שהאדם יהיה לבדו; אעשה לו עזר כנגדו״. כתוב: ״כי שמש ומגן הוי׳ אלקים״.

כלומר, הוי׳ הוא גילוי והמשכה של האור, כדי להיות מקור להתהוות העולמות, שכן הוי׳ קשור ללשון ״התהוות״, כידוע.

אבל אילו האור הזה היה מתגלה ונמשך להיות חיות לנבראים כפי שהוא בעצמותו, הנבראים לא היו קיימים כלל כפי שהם קיימים עכשיו, שכן לא הייתה יכולה להיות מציאות של ״יש״ נפרד

כפי שהיא עכשיו, משום שהאור והחיות המהווים אותה היו מאירים עליה בגלוי; אלא שהיא הייתה בביטול מוחלט של המציאות, כפי שהיא לפניו ית׳, שלפניו ״כולא כלא חשיבי״.

2לכן עשה הקב״ה מגן ונרתיק לשם הוי׳, והוא בחינת שם אלקים, המעלים ומסתיר את עוצמת האור,

כלומר, באמצעות גבורות וצמצומים; ואז יכולה להתרחש התהוות ה״יש״ והנפרד. זהו גם פירוש שם אלקים, מלשון שררה, שהרי ״אין מלך בלא עם״.

בחינה זו נקראת גם בשם שכינה, שכן ״שכינה״ היא מלשון ״ושכנתי בתוכם״; באמצעות מידה זו הוא מתלבש בנבראים,

ואילו האור היה מתגלה כפי שהוא בעצמותו, הנבראים לא היו יכולים להכיל אותו כלל, כפי שנאמר לעיל.

3והנה עניין גלות השכינה נזכר בדברי רבותינו ז״ל, שאמרו: ״גלו לאדום — שכינה עמהם; גלו לבבל...״.

עניין גלות זו הוא כך: תכלית הירידה וההמשכה של אור אלוקותו ית׳, הנמשך להתלבש בנבראים ולהחיותם באמצעות צמצום שם אלקים, כנזכר לעיל, עד שהם מתהווים באופן של ״יש״ נפרד —

היא כדי שלאחר מכן יתבטל ה״יש״ ל״אין״, על דרך הכתוב ״וצבא השמים לך משתחווים״: כל המלאכים, צבא מעלה — מיכאל וגבריאל וכו׳ — אף שהם בחינת יש ומציאות, בטלים אל ה״אין״.

4וזהו הנחת רוח לפניו ית׳: שיהיה ״יש״ ושיתבטל, ובכך דווקא הוא חפץ. לשם כך ירד אור אלוקותו באמצעות העלמות והסתרים, עד שה״יש״ התהווה, כנזכר לעיל, ככתוב: ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו׳״.

אבל גלות השכינה היא כאשר אור אלוקותו ית׳, הנקרא שכינה, נמשך ומתלבש בשבעים השרים כדי להחיותם, והם ״יש״ ומציאות בפני עצמם — ״לי יאורי וגו׳״ —

ורק קוראים לו ״אלקא דאלקיא״. זו גלות ממש, מאחר שלא נוצר ביטול לאחר ירידה זו.

וזהו היפך הכוונה, כנזכר לעיל, והוא סוד גלות השכינה: שאור אלוקות, מקור חיי העולמים, מושפל ומתגלה עד המדרגות הנמוכות ביותר, שהן משכנן של הקליפות ושל ההיכלות החיצוניים, כידוע.

5והנה השכינה נקראת בכתוב בשם ״מראה״, ככתוב: ״במראה אליו אתוודע״. והעניין הוא, בדרך משל, כמו מראה גשמית, שתפקידה להראות לאדם מה שנמצא מאחוריו.

הדבר מתאפשר משום שהזכוכית מצופה בציפוי כסף, המכסה ומסתיר את הזכוכית וחוסם את קו הראייה, כך שאינו יכול להמשיך הלאה.

ומכיוון שיש חסימה ועיכוב, נוצר אור חוזר, עד שהמבט מופנה גם לאחוריו — בכוח הזכוכית והציפוי — וכך הוא רואה את מה שלא היה יכול לראות אלמלא הציפוי.

אך הדבר אפשרי דווקא כשהיא מצופה ומכוסה בכיסוי דק ועדין, כמו כסף; אבל כשהיא מכוסה בכיסוי עבה וחשוך, לא ייראה בה דבר.

6כך יובן הנמשל. שם הוי׳ הוא בחינת המשכה מלמעלה למטה, כנזכר לעיל; ובחינת מלכותו ית׳

הנקראת בשם אלקים היא בחינת צמצום והסתר, שבה האור מוסתר ונעלם, ואינו נמשך ומתפשט להתגלות הלאה, כנזכר לעיל.

ומחמת צמצום והעלם זה נוצר אור חוזר, החוזר ועולה למעלה למעלה, הרבה מעבר למידת כוחו של מקור האור המתפשט בשם הוי׳;

ככתוב: ״אשת חיל עטרת בעלה״, וכן כתוב: ״והיה אור הלבנה כאור החמה וגו׳״. הדבר דומה למשל המראה: באמצעות הכיסוי המסתיר ומונע את התפשטות האור נוצר אור חוזר המגיע למרחקים, והמבין יבין.

וזהו ״עולת שבת בשבתו״. וכן אמרו חז״ל (כתובות סא ע״א) על ״בעולת בעל״: ״בעלייתו של בעל עולה עמו״ וגו׳.

ועיינו במה שנכתב על הפסוק ״הראיני את מראיך וגו׳״: גם עניין זה הוא ירידת הנשמה אל הגוף המסתיר, שנועדה לעלייה — לחזור מלמטה למעלה ולהיכלל באור ה׳ וגו׳.

7וזהו גם מה שנאמר: ״ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם״: זו בחינת לבוש המכסה ומסתיר, ובאמצעות לבוש והסתר זה נוצרת לאחר מכן הכאת האור החוזר, כנזכר לעיל.

וזהו ״לא טוב היות האדם לבדו״. פירוש הדבר הוא, ש״היות האדם לבדו״ פירושו שכל ההמשכה תהיה בבחינת גילוי מלמעלה — וזהו סוד אדם העליון, שם מ״ה, ״על הכסא דמות כמראה אדם״ וכו׳ —

כך שהדבר יהיה בבחינת גילוי מאליו ומעצמו למטה; ואז הכול יהיה בבחינת ביטול, כפי שהוא למעלה בבחינת יחודא עילאה, שבה ״כולא כלא חשיבי״, כאין ואפס. וזהו ״היות האדם לבדו״, כלומר, שהכול יהיה בטל אליו יתברך.

״אעשה לו עזר כנגדו״ — שתהיה לו עזרה וסיוע דווקא מבחינת ״כנגדו״, כלומר מבחינת הצמצום וההסתר המתנגדים להתפשטות ההארה, כנזכר לעיל, ושבעטיים מתהווים הגוף והנפש הבהמית,

שהם בבחינת יש ונפרדים, כנזכר לעיל; ודווקא מכך תבוא העזרה, שכן מהסתר זה נוצר לאחר מכן אור חוזר העולה למעלה מעלה.

8וכמו שנאמר: ״צחוק עשה לי אלקים״: עיקר הצחוק והתענוג לעתיד לבוא — ״ישמח ה׳ במעשיו״ — נמשכים משם אלקים,

כפי שהוסבר במקום אחר, שעל ידי כך יהיה לאחר מכן גילוי מבחינה שלמעלה משם הוי׳, ככתוב: ״עד יעבור עמך הוי׳״; וזוהי הבחינה ״אשר לא ישב אדם שם״, כפי שהוסבר על הפסוק ״בעטרה שעטרה לו אמו״ וכו׳.

9והנה לאחר חטא אדם הראשון נאמר ״כתנות עור״ בעי״ן. לפני החטא היה הכיסוי וההסתר דק ביותר, ככתוב: ״ויניחהו בגן עדן״ וכו׳,

אבל לאחר החטא זו בחינת ״כנגדו״ במידה המרובה ביותר, בחינת קליפת נוגה; וזהו ענין ״כתנות עור״.

כי עיקר יניקת החיצונים היא באמצעות העור, שכן יניקתם היא מבחינת השערות, ככתוב: ״כרחל לפני גוזזיה נאלמה״ (ועיין מה שכתוב בפרשת פינחס על הפסוק ״צו את קרבני״ וכו׳).

ועיקר צמיחת השערות היא באמצעות העור, שיש בו נקבים שמהם צומחות השערות וכו׳, כמו שנאמר לגבי פרה אדומה: ״היו בה שתי שערות בתוך גומא אחת — פסולה״ וכו׳;

ובפרק ״העור והרוטב״ נאמר: ״נקב שאין הדיו עובר עליו״ וכו׳. לכן העבודה היא, על דרך משל, עיבוד עורות.

10וזה נקרא ״עובד אלקים״: מי שמתקן את ההסתר של בחינת העור הנזכרת לעיל, הנמשך משם אלקים, כדי להפוך חושך לאור וכו׳.

ולכן נאמר ״ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור״ — שני שמות וכו׳. ופירוש נוסף הוא ששני השמות מתייחסים ל״אדם ולאשתו״: לאדם עשה שם הוי׳, ולאשתו שם אלקים.

11״וחנוך היה תופר מנעלים״: כלומר, לאחר שבחינת העור הנזכרת לעיל נתקנה באמצעות כתנות העור של אדם וחוה, תפר מהם חנוך מנעלים, כפי שמבואר ענין זה על הפסוק ״מה יפו פעמיך בנעלים״ וכו׳; עיין שם.

ובכל זאת, גם אילו אדם הראשון לא היה חוטא ולא הייתה קליפת נוגה, היה שייך עזר מבחינת ״כנגדו״; אלא שבחינת ״כנגדו״ הייתה מעודנת יותר.

12כלומר, העבודה הייתה להעלות את מה שמתחת לפרסא, שכן יש בחינת פרסא בכל העולמות, ומה שמתחת לפרסא אינו מאותו סוג של מה שלמעלה מן הפרסא;

כמו שבאדם יש בחינת פרסא, והיא הסרעפת המפסיקה ומבדילה; הרי כל הבחינות העיקריות שבאדם — המוח, הלב וכל החושים — נמצאות למעלה מן הפרסא.

13ומה שלמטה מהפרסא אינו במהותו של הכוחות המעולים שלמעלה מהפרסא. ובדרך זו יובן למעלה עניין בחינת הפרסא הקיימת בעולמות הקדושה עצמם, בין אצילות לבריאה וכו׳.

לכן היה שייך להעלות את מה שמתחת לפרסא גם במצב שלפני החטא, וזה היה עניין ה״עזר כנגדו״ שבכוונת הבריאה. אך לאחר החטא, עניין ה״עזר כנגדו״ הוא בירור קליפת נוגה.

14וזהו עניין ״ויגרש את האדם״ וכו׳. ובכל זאת גם בחינה זו נמשלה לציפוי דק וקלוש, שממנו יכול להיווצר אור חוזר.

כי קליפת נוגה כלולה מטוב ורע, והיא החיות של כל הדברים המותרים וכו׳, שנקראים ״היתר״ — כלומר, אינם אסורים וקשורים בידי החיצונים; ועל ידי כך אפשר להעלות את הטוב בבחינת אור חוזר וכו׳.

15ובכל זאת יובן מה שאומרים בברכות חתנים: בברכת ״שמח תשמח״ אומרים ״משמח חתן וכלה״, ובברכה האחרונה, שהיא ״אשר ברא״, אומרים ״משמח חתן עם הכלה״.

כלומר, הכלה היא בחינת מלכות. תחילה היא מקבלת את האור מן החתן, הנמשך מעלמא דדכורא לעלמא דנוקבא. וזהו ״חתן וכלה״.

אולם לאחר מכן הוא ״משמח חתן עם הכלה״: באמצעות הכלה הוא משמח את החתן, שהרי היא נעשית לו עזר ממש ותוספת אור מבחינת ״כנגדו״, כנזכר לעיל. וזהו שהיא נעשית ״עטרה לבעלה״.