בעטרה שעטרה לו אמו כי מצות התורה הן…

המאמר פותח בפסוק משיר השירים 3:11, שבו שלמה המלך מוכתר בידי אמו; לפי דרשת חז״ל, המלך הוא ה׳ וה״אם״ היא ישראל. הכתר הוא המצוות: 613 מצוות התורה ועוד שבע מצוות דרבנן, ובסך הכול 620, כמניין כתר. לכן המצוות נקראות ״620 עמודי אור״, והן בחינת כתר ועטרה — המילה שבה משתמש הפסוק עצמו לכתר. כתר הוא מדרגת רצונו של ה׳, למעלה מסדר העולמות והדרגות.

כדי להראות כיצד המצוות יכולות ליצור כתר כזה, אדמו״ר הזקן עובר לדוגמה של כתר ממשי. אבני החן שבו נוצצות, אך מצד עצמן הן רק אבנים, מן הסוג הנמוך ביותר שבבריאה — דומם; הן מאירות רק מפני שנחתכו ולוטשו.

מדוע אבני חן יקרות כל כך? במאמריו על דברי חז״ל מסביר אדמו״ר הזקן כך: נר שמאיר אינו דבר חידוש, אבל אבן דוממת שמאירה היא פלא גדול. לכן משבצים אבן חן על הראש, אף שהראש הוא החלק הנכבד ביותר בגוף, מקום מושבו של השכל: דבר נעלה אף יותר מן השכל מונח עליו.

הנמשל הוא שהמצוות נעשות באמצעות דברים גשמיים, כגון צמר, עור ומזון, השייכים לקליפת נוגה — תחום ניטרלי שיכול להשתייך לקדושה או להיפוכה. כאשר מצווה מבררת את החומר הזה, ה״יש״ הגשמי, כלומר המציאות הנתפסת כעומדת בפני עצמה, נעשה בטל לפני ה׳; הפלא הזה הוא שממשיך את הכתר. בלקוטי תורה (Likkutei Torah), נשא, מוסיף אדמו״ר הזקן שנפלו לתוך החומר הזה ניצוצות ממקום נעלה מאוד, ולכן לאחר בירורם הם עולים ונעשים כתר. ״לעילא מן שמשא״ — ביטוי בארמית שמשמעותו מעל הטבע, בניגוד למה שנמצא ״תחת השמש״.

המשנה קוראת את המילים הבאות בפסוק: ״ביום חתונתו״ הוא מתן תורה. במאמר קודם הוסבר שהתורה ממשיכה חכמה עילאה — חכמתו של ה׳, המכונה ״המוח״; ובחכמה זו מתלבש תענוגו של ה׳, שהוא פנימיות הרצון שלו.

המשנה ממשיכה: ״ושמחת לבו״ היא בניין בית המקדש. השמחה, אומר אדמו״ר הזקן, פירושה שהלב נפתח.

בגלות עם ישראל, כלתו של שיר השירים, היא ״חולת אהבה״: כמו גוף שהדם אינו זורם בו כראוי מן הלב אל האיברים. לכן היא מבקשת: ״סמכוני״, והתרופה היא התורה, שכפי שהוסבר במאמר קודם נקראת רפואה. במקום הסיום של המאמר הזה, כתב יד אחד (בוך 35; כך מציינת הערה של קה״ת) מסביר מדוע: התורה דומה לרופא שהמלך מחזיק אצלו כדי שלא יחלה לעולם, ואילו תשובה מרפאת נזק שכבר נגרם; והתורה הנלמדת לשמה ממשיכה אור חדש ומרפאת כמו תשובה.

אדמו״ר הזקן מבחין כעת בין שתי תחושות שנראות דומות: תענוג ושמחה. הן נראות כדבר אחד, אך למעשה הן שני דברים שונים.

הוא מביא דוגמה של אדם עשיר: הוא שמח על אוצר הכסף והזהב שלו גם כשאינו מסתכל בו, ואף כשהוא נמצא במרחק של מאות פרסאות — פרסה היא מידת מרחק עתיקה, בערך ארבעה קילומטרים.

מה שמשמח אותו הוא הידיעה שהאוצר בוודאי נמצא שם ושלם. זהו טבעה של שמחה: אפשר לשמוח על דבר טוב גם כשהוא אינו נראה לעין.

תענוג שונה: הוא דורש לראות את הדבר עצמו. אב מתענג על ילדו כשהילד נמצא מולו.

מרחוק אפשר לשמוח, אך לא להתענג. לכן תיקנו חכמים ברכה כשרואים ידיד יקר לאחר היעדרות ממושכת: עצם הראייה מביאה תענוג חדש.

כאן מיושמת ההקבלה על השמחה שבקיום מצווה. כיום איננו יודעים את הטעמים הפנימיים של המצוות; אנו מקיימים אותן מפני שזהו רצונו של ה׳.

לעתיד לבוא, בעידן המשיח, יתגלו הטעמים האלה, והם התענוג של ה׳ עצמו בכל מצווה. גם עכשיו ידוע לנו שהתענוג הזה מלובש במצווה.

אנו יודעים שהתענוג נמצא שם, אך איננו יכולים להשיג מהו, בדומה לעשיר שאוצרו החבוי נסתר מעיניו; והידיעה הזאת לבדה יכולה להביא שמחה גדולה. זו השמחה שבפסוק ״בשמחה ובטוב לבב מרוב כל״ — שמחתו של מי שיודע שיש בידו אוצר.

לעתיד לבוא התענוג עצמו יתגלה, וזהו פירוש ״ישקני מנשיקות פיהו״: קרבה ישירה ואינטימית, במקום ידיעה מרחוק. רש״י קורא את הפסוק באותו אופן: עם ישראל משתוקק לקרבה של מעמד הר סיני ולהבטחת ה׳ לגלות שוב את טעמי התורה הנסתרים.

הדבר מסביר מדוע בית המקדש נקרא רק ״שמחת לבו״ ולא תענוגו: גם שם האור האלוקי היה מוסתר בתוך הארון וכפורתו. בדומה לכך, אהבה ויראה שבתפילה מביאות רק לידיעה שה׳ נמצא, ולא לתפיסה של מהותו; לכן הן מעוררות שמחה, ולא תענוג.

במתן תורה, ״ביום חתונתו״, נמשך התענוג של ה׳ עצמו אל תוך התורה והמצוות; אולם לעת עתה הוא אינו גלוי.

התענוג מוסתר בלבושים הגשמיים של המצוות, ולעתיד לבוא הוא יאיר מתוכם. לכן נאמר בפסוק ״וראנה״: ראייה ממש, כפי שמבטיח ישעיהו: ״ולא יכנף עוד״ ו״והיו עיניך רואות״. הפועל ״יכנף״ נגזר מהמילה ״כנף״, קצה הבגד: כפי שרש״י מסביר, ה׳ לא יכסה עוד את עצמו בכנף בגדו — דימוי לתענוג שכעת מלובש בלבושים.

אדמו״ר הזקן מחיל כעת את רעיון ״הלב״ של ה׳ על מדרש בבראשית רבה, על בראשית ו, ו, שם נאמר שכאשר ה׳ ראה את ההשחתה שהייתה לפני המבול, ״ויתעצב אל לבו״. לפי פשוטו של הפסוק, ה׳ התאבל בתוך עצמו, כביכול.

המשל של רבי ברכיה הוא על מלך שרואה שהארמון שבנה אדריכל אינו מוצא חן בעיניו, וכועס על האדריכל. כך גם ״ויתעצב אל לבו״: המדרש מפרש את ״אל לבו״ כמי שאליו מופנה הצער, כאילו לבו הוא האדריכל של העולם; כעת המאמר מסביר מהו אותו ״לב״.

כדי להסביר את המשל, אדמו״ר הזקן חוזר לפסקה 3: מלכותו של ה׳, המידה שבאמצעותה הוא בורא את העולמות ומנהיג אותם, נקראת ״לב״, מפני שכמו הלב היא שולחת חיות לכל האיברים, ולאחר מכן הדם חוזר מן האיברים אל הלב.

בדומה לכך, מלכות, ״מלכותך״ — מלכות כל העולמים — שולחת חיות לשלושת העולמות התחתונים, בריאה, יצירה ועשיה; זוהי בחינת ממלא כל עלמין, המחיה כל עולם לפי מידתו. לאחר מכן, כשם שהדם חוזר אל הלב, עולה אתערותא דלתתא, עבודת האדם, מעולמות אלה בחזרה למלכות.

אתערותא דלתתא זו היא האהבה שעליה נצטווינו בפסוק ״בכל לבבך״: הלב האנושי משיב ל״לב״ האלוקי.

קרבנות בית המקדש היו תנועה כזאת של חזרה: העלאת מ״ן, ״מים נקביים״ — ההתעוררות כלפי מעלה מצד התחתון — על ידי בירור בהמות גשמיות ונפש הבהמית. משום כך בית המקדש נקרא ״שמחת לבו״: השמחה פותחת את הלב, ובעקבותיה נמשכים מ״ד, ״מים זכריים״ — השפע האלוקי הנמשך כלפי מטה — מן האור המקיף את כל העולמות אל האור הממלא אותם.

דור המבול פעלו בניגוד לעבודת בית המקדש: במקום להעלות את לבם לה׳, הם ״מכעיסין ובאין״ — לשון המשנה על עשרת הדורות מאדם הראשון עד נח. במשל, איבר פגום חוסם את זרימת הדם בשני הכיוונים, ואז גם השפעת המוח אינה מגיעה עוד אל הלב.

זהו פירוש ״ויתעצב אל לבו״: האור המקיף, העליון, חדל להימשך בגלוי אל מלכות, שהיא האור הממלא את כל העולמות, משום שהזרימה מלמטה כלפי מעלה נעצרה.

לאחר המבול הקריב נח קרבן, ה׳ הריח את ריח הניחוח, והפסוק אומר ״ויאמר ה׳ אל לבו״ שלא יוסיף עוד לקלל את האדמה. בפשטות, הוא החליט זאת בלבו. אותן מילים, ״אל לבו״, שתיארו את הצער שלפני המבול, מתארות עתה את היפוכו: קרבנו של נח פתח מחדש את הזרימה והיה מעין בית המקדש, מקום הקרבנות, ״שמחת לבו״.