תורה אור · פרשת בראשית · מאמר 6
ויאמר ה׳ אלקים הן האדם היה כאחד ממנו…
״ויאמר ה׳ אלקים: הן האדם היה כאחד ממנו״
הנקודה
ידיעת הרע אינה מזיקה ״למעלה״, שם הידיעה מקיפה ומשאירה את הרע נפרד; אבל אצל האדם, שהידיעה שלו פנימית, משמעותה שהוא מתערבב עם הרע. לכן ה׳ אסר את עץ הדעת, מנע מן האדם חיי נצח לאחר שהתערבב עם הרע, ושלח אותו לברר את העולם באמצעות מאבק, ולא באמצעות אור בלבד.
המאמר בקצרה
המאמר שואל מדוע עץ הדעת ״נפקחו עיניהם״, מדוע מנע ה׳ מן האדם את עץ החיים, וכיצד ידע הנחש מה תהיה השפעת האכילה. התשובה נעוצה בהבדל שבין ידיעה מקיפה לידיעה פנימית. למעלה מכירים את הטוב ואת הרע רק באופן מקיף, ולכן הרע נשאר נפרד — כפי שהלבונה מחיה את שאר הסממנים בלי להתערבב בהם. האדם הוא ישות פנימית: כל דבר שהוא יודע נעשה חלק ממנו, ולכן ידיעת הרע הביאה לכך שהתערבב בו, וממנה החלה המלחמה הארוכה בין הטוב לרע בכל דור. ה׳ רצה שהאדם יישאר קדוש לחלוטין ויברר את העולם על ידי המשכת אור רב כל כך, שהניצוצות שנפלו ייבלעו בו מאליהם, כנר בפני האבוקה. לאחר החטא, חיי הנצח מעץ החיים, הנובע מכתר שלמעלה מהבחנות, היו מנציחים גם את הרע שבתוכו. לכן נשלח האדם ״לעבוד את האדמה״ ולבררה באמצעות עמל, תפילה וכוח ההפרדה של חכמה. הנחש, ששורשו עצמו בעץ הדעת, הבין את כל זה וסיפר לחוה אמת ערמומית.
מבנה
- השאלותמדוע עץ הדעת פקח את עיניהם, מדוע נמנע מן האדם עץ החיים, וכיצד ידע הנחש? התשובה מתחילה בכך שלמעלה מכירים את הטוב ואת הרע, אך אינם מתערבבים.¶1–2
- ידיעה מקיפה וידיעה פנימיתהידיעה למעלה מקיפה ומשאירה את הרע נפרד (העכביש בארמון המלך, הבדלה והלבונה); עץ הדעת הוא ידיעה פנימית, שבה הטוב והרע מתערבבים ממש.¶3–4
- טבעו הפנימי של האדם והמלחמה ברעמכיוון שהאדם סופג את מה שהוא יודע, ידיעת הרע ערבבה אותו בו, ויצרה מאבק מתחלף מדור לדור; ובמישור הפשוט, היא הביאה למודעות לתאווה.¶5–7
- מדוע נמנע מן האדם עץ החייםעץ החיים, ששורשו למעלה משבירת הכלים, בכתר, היה מנציח את הרע שבתוכו; את הרע יש לברר באמצעות חכמה והגבורות שבה, עד שהמוות ייבלע לנצח.¶8–9
- הגירוש ועבודת הבירורהלבונה לבדה אינה יכולה להסיר אשמה; האדם נשלח לעבוד את האדמה ולברר את הניצוצות, ואילו בתחילה היה בולע אותם באמצעות אור רמ״ח מצוות עשה, כנר בפני האבוקה.¶10–11
- בירור באמצעות אור ובאמצעות מלחמהבזמן שבית המקדש היה קיים, וכן אצל אדם הראשון לפני החטא, הניצוצות נמשכו מאליהם; לאחר החטא יש להשיגם באמצעות עמל ותפילה — ״זמן תפילה הוא זמן מלחמה״.¶12
- כיצד ידע הנחשהנחש, ששורשו בעץ הדעת, הבין את האיסור, וכדי שלא להיבלע באורו של אדם משך את האדם למלחמה באמצעות אמירת אמת ערמומית.¶13
- תוספת: אדם בהיכלות; ירידת יהודהמהאריז״ל: אדם הראשון נפל בכך שהסכים רק להביט בהיכלות הטומאה; מרבי אברהם בן המגיד: יהודה ״ויט״ אל תחום הקליפות כדי להעלות ניצוצות.¶14
מושגים
- מקיף ופנימימקיף ופנימי
- ידיעה או אור מקיפים פועלים על דבר מלמעלה, בלי להיכנס לתוכו, ולכן נשארים נפרדים ממנו; ידיעה פנימית נספגת ונעשית חלק מהיודע. זהו המפתח במאמר להבנת הסיבה שידיעת הרע מזיקה לאדם, אך לא לעולמות העליונים.
- עץ הדעת טוב ורעעץ הדעת טוב ורע
- מדרגת התערובת, שבה הטוב והרע נמשכים זה מזה ומתמזגים; היא נוצרת משבירת הכלים.
- בירוריםבירורים
- העבודה של הפרדת ניצוצות הקדושה מן הרע שבו הם כלואים והעלאתם. זו עבודת האדם לאחר החטא, הנעשית באמצעות עמל, אכילה, תפילה ומצוות.
- כנר בפני האבוקהכנר בפני האבוקה
- דימוי לבירור באמצעות אור: כאשר מתגלה קדושה במידה מספקת, הניצוצות שנפלו נבלעים בה מאליהם, בלי מאבק.
- חכמה נקראת דיןחכמה נקראת דין
- מכיוון ש״על ידי חכמה מתבררים״, יש בחכמה גבורות המפרידות בין טוב לרע, בניגוד לכתר, שהוא רחמים פשוטים ואינו מבחין ביניהם.
- ניצוצות קדושהנצוצי קדושה
- החיות הקדושה שנפלה לתחום הרע ומקיימת אותו; כאשר היא מסתלקת ומתרוממת, הקליפה חדלה להתקיים.
השאלות ¶1–2
1ויאמר ה׳ אלקים הן האדם12 היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו כו׳. י״ל א׳ מהו שע״י עה״ד נפקחו עיניהם להיות כאלקים יודעי טו״ר.3
״ויאמר ה׳ אלקים: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו וכו׳״. יש מקום לשאול: ראשית, כיצד נפקחו עיניהם על ידי עץ הדעת, עד שנעשו כאלקים, יודעי טוב ורע?
המאמר פותח בדברי ה׳ לאחר שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת. השאלה הראשונה היא מדוע אכילת פרי אמורה ״לפקוח את עיניהם״ ולעשות אותם ״כאלקים, יודעי טוב ורע״. באיזו ידיעה מדובר, וכיצד היא נובעת מאכילה?
וגם מ״ש ה׳ אלקים ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם ומה איכפת לו בזה הרי מה שצוה אותו שלא לאכול הוא ג״כ כדי שלא ימות.
וגם [יש להבין] את דברי ה׳ אלקים: ״ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם״ — מדוע הדבר צריך להדאיג אותו? הרי גם הציווי שלא לאכול נועד לכך שלא ימות.
השאלה השנייה: לאחר מכן ה׳ מגרש את האדם כדי שלא יאכל מעץ החיים ויחיה לעולם. אבל האיסור המקורי של ה׳ נועד בעצמו לשמור על חיי האדם — ״ביום אכלך ממנו מות תמות״. מדוע, אם כן, ה׳ מבקש כעת למנוע ממנו לחיות לעולם?
אדמו״ר הזקן פותח בשתי שאלות על הפסוק: מה פירוש ״יודעי טוב ורע״, ומדוע ה׳ מונע מהאדם לזכות בחיי נצח לאחר החטא.
מראי מקומות
- 1ויאמר . . הן האדם הי׳ כאחד ממנו · ראה לעיל בציונים והערות לכ״ק אדמו״ר זי״ע. עם הגהות באוה״ת בראשית כרך ו תתרנז, א (מלקו״ת לג״פ כז, כב). נמצא בגוכתי״ק הצ״צ בבוך משנת תקע״א-ב, ומתחיל ”הן האדם”. ומאמר זה הוא משבת פ׳ בראשית תקע״ב. ראה לקמן בהערה לדף ו, א ד״ה ”שאדה״ר”. כמה שינויים נרשמו לקמן וכן ציונים אחדים בשולי הגליון. להתחלת המאמר ראה אוה״ת ואתחנן ע׳ קמג. בענין עה״ד טו״ר המבואר במאמר זה מצויין בלקו״ת שלח מג, א. קרח נב, ב.
- 2ויאמר ה׳ אלקים הן האדם · Genesis 3:22
- 3נפקחו עיניהם להיות כאלקים יודעי טו״ר · Genesis 3:5
ועוד, וזוהי השאלה העיקרית: מניין ידע הנחש זאת — ״כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם״ — והרי באמת כך הוא?
השאלה העיקרית היא: הנחש אמר לחוה שהאכילה תפקח את עיניהם, והמאמר יראה שאכן כך קרה. כיצד ידע הנחש דבר שה׳ לא אמר לאדם?
ואם אדם ששמע הצווי מהקב״ה לא הכיר בזה רק כפשוטו שאמר לו ה׳ אלהים כי ביום אכלך ממנו מות תמות2 והנחש לא נזכר כלל ששמע הצווי הזה
שהרי אדם, ששמע את הציווי מפי הקדוש ברוך הוא, לא הבין זאת, אלא רק לפי פשוטו: שה׳ אלקים אמר לו ״כי ביום אכלך ממנו מות תמות״; ואילו הנחש כלל אינו נזכר כמי ששמע את הציווי הזה.
אדם שמע את הציווי ישירות מה׳, ובכל זאת הבין אותו רק כפשוטו — כאזהרה מפני מוות. כלל לא נאמר שהנחש שמע את הציווי.
וגם אם שמע כשנצטווה אדם מאין היה בו בינה יתירה להבין דבר מתוך דבר יותר מהאדם עצמו. אם לא שנאמר שגבוה הוא מהאדם וכ״ז פלאי.3
וגם אם שמע [זאת] כשנצטווה אדם, מניין הייתה לו בינה יתרה להסיק דבר מתוך דבר יותר מאדם עצמו? אלא אם נאמר שהוא נעלה מן האדם — וכל זה תמוה ביותר.
גם אם הנחש שמע את הציווי, כיצד הצליח להסיק ממנו יותר מאדם עצמו? הדבר היה מרמז שהנחש נעלה מן האדם, וזה תמוה, שהרי האדם הוא תכלית הבריאה.
הנה תחלה יתבאר מ״ש האדם היה כאחד ממנו לדעת טו״ר4 שהוא מאמר ה׳ להמלאכים ומשמע שלמעלה יודעים את הטוב ואת הרע גם שניהם.
תחילה יתבאר מה שנאמר ״הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע״, שהוא מאמר ה׳ למלאכים; ומשמע שלמעלה יודעים את הטוב ואת הרע, את שניהם.
אדמו״ר הזקן מתחיל את תשובתו מן הביטוי ״כאחד ממנו״. ה׳ מדבר אל המלאכים, העליונים, ומשמעות הדברים היא שגם הם, ״למעלה״, יודעים את הטוב ואת הרע.
אבל מ״מ אינן מעורבים זה בזה כי גלוי וידוע שזה טוב וזה רע ומובדל הרע מן הטוב אע״פ שידוע שם הטו״ר.
אף על פי כן, הם אינם מעורבים זה בזה, שכן גלוי וידוע שזה טוב וזה רע, והרע מובדל מן הטוב, אף שגם הטוב וגם הרע ידועים שם.
אולם למעלה, ידיעת הרע אינה כרוכה בהתערבות בו: כל אחד מהם ניכר בבירור כפי שהוא, והרע נשאר נפרד מן הטוב.
משא״כ בחי׳ עה״ד טו״ר היינו בחי׳ תערובת הטוב עם5 רע שהרע יונק מהטוב והטוב מהרע והיו לאחדים.
אבל בחינת עץ הדעת טוב ורע היא בחינת תערובת הטוב עם הרע, שבה הרע יונק מן הטוב והטוב מן הרע, והם נעשים לאחדים.
עץ הדעת מבטא ידיעה מסוג אחר: הטוב והרע מעורבים, וכל אחד מהם ניזון מן השני, עד שהם נעשים לתערובת אחת. זה מה שהאדם הפנים כשאכל.
הפסקה מציגה את השאלה המרכזית כיצד ידע הנחש מה תעשה האכילה, ומתחילה את התשובה בהבחנה בין ידיעת טוב ורע ״למעלה״, כשהם נשארים נפרדים, לבין עץ הדעת, שבו הם מתערבים.
התערבות הטוב והרע בעקבות החטא היא יסוד מרכזי בחסידות: לפני החטא, הרע היה מציאות נפרדת מחוץ לאדם; לאחריו, הרע נכנס לתוך האדם עצמו, כך שהטוב והרע שבתוכו ניזונים זה מזה.
מראי מקומות
- 1
- 2כי ביום אכלך ממנו מות תמות · Genesis 2:17
- 3אם לא שנאמר שגבוה הוא מהאדם וכ״ז פלאי · ראה בלקו״ש ח״י ע׳ 16.
- 4האדם היה כאחד ממנו לדעת טו״ר · Genesis 3:22
- 5עה״ד טו״ר היינו בחי׳ תערובת הטוב עם הרע · ראה מאמרי אדה״א דברים ח״ד ע׳ א׳קעו ואילך. סה״מ תרמ״ח ע׳ קצח ואילך. ד״ה כי אתם עוברים תרנ״א ע׳ קצז. ובארוכה ד״ה ושבתה במאמרי אדה״א ויקרא ח״ב ע׳ תדש. ובסה״מ תרס״ב ע׳ ש ואילך. סה״מ עזר״ת ע׳ פט. ד״ה בלע המות תשכ״ה בתחלתו.
ידיעה מקיפה וידיעה פנימית ¶3–4
3וצ״ל דהרי פי׳ עץ הדעת טוב ורע היינו לשון ידיעה וא״כ למה נעשה תערובת טו״ר מחמת הדעת בטו״ר הלא למעלה ג״כ ידוע הטו״ר.
וצריך להבין: הרי פירוש ״עץ הדעת טוב ורע״ הוא ידיעה, ואם כן, מדוע נוצרה תערובת טוב ורע בעקבות הידיעה על הטוב והרע? הרי גם למעלה הטוב והרע ידועים!
קושי: ״עץ הדעת״ פירושו ידיעה. אם ידיעת טוב ורע גורמת להם להתערב, מדוע אין הדבר גורם לתערובת גם למעלה, שם הטוב והרע ידועים אף הם?
אך ההפרש בזה הוא ענין ההפרש בין מקיף לפנימי כי בחי׳ ידיעת הטו״ר שלמעלה היא בבחי׳ מקיף בלבד
אלא שההבדל כאן הוא ההבדל בין מקיף לפנימי: ידיעת הטוב והרע שלמעלה היא בבחינת מקיף בלבד.
התשובה היא ההבחנה בין מקיף לפנימי. דבר שידוע בבחינת מקיף נתפס מבחוץ ומלמעלה, בלי להיקלט בפנים; דבר שידוע בבחינת פנימי נכנס לתוך האדם. למעלה, ידיעת הטוב והרע היא בבחינת מקיף בלבד.
ולכן יכול להיות הבדלה בין טוב לרע שידע את הרע ולא יחליפנו ולא ימירנו1 בטוב ח״ו.
ולכן יכולה להיות הבדלה בין הטוב לרע: יודעים את הרע, אך אינם מחליפים אותו ואינם ממירים אותו בטוב, חס ושלום.
מכיוון שהידיעה למעלה היא בבחינת מקיף בלבד, הטוב והרע נשארים נפרדים: אפשר לדעת את הרע בלי לבלבל בינו לבין הטוב. הניסוח שואב מלשון דיני התורה, שלפיהם אין להמיר בהמה שהוקדשה — לא טוב ברע ולא רע בטוב.
כענין שממית בידים תתפש2 והיא בהיכלי מלך שאע״פ שהיא בהיכלי מלך אבל יודע הוא ומכירה ששממית היא.
כעניין ״שממית בידיים תיתפש והיא בהיכלי מלך״: אף שהיא נמצאת בהיכלי מלך, הוא יודע ומכיר שהיא שממית.
הפסוק על השממית שבהיכל המלך ממחיש זאת: שממית יכולה להימצא אפילו בארמון, אך מי שרואה אותה יודע שהיא רק שממית. נוכחות באותו מקום אינה מטשטשת את זהותה.
הפסקה מציגה את יסוד המאמר: הידיעה ״למעלה״ היא בבחינת מקיף, ולכן הטוב והרע נשארים נפרדים; לעומת זאת, עץ הדעת מבטא ידיעה פנימית.
ההבחנה בין מקיף לפנימי מופיעה לאורך החסידות: אור מקיף משפיע על דבר בלי להיכנס לתוכו, ואילו אור פנימי נקלט ומתעצב לפי המקבל. כאן היא מסבירה מדוע אותה ״ידיעת הרע״ אינה מזיקה למעלה, אך מזיקה באדם.
מראי מקומות
- 1ולא יחליפנו ולא ימירנו · Leviticus 27:10
- 2שממית בידים תתפש · Proverbs 30:28
4ויש הבדלה בין טוב לרע כמאמר המבדיל בין קודש לחול.1 והיינו מצד שיודע טו״ר בבחינת מקיף עליהם ולכן אינם מתערבים יחד.
ויש הבדלה בין טוב לרע, כדוגמת הנוסח ״המבדיל בין קודש לחול״. כלומר, מכיוון שהוא יודע את הטוב ואת הרע בבחינת מקיף עליהם, הם אינם מתערבים זה בזה.
ההבדלה בין הטוב לרע למעלה דומה לברכת ההבדלה: ״המבדיל בין קודש לחול״. מכיוון שידיעת ה׳ אותם מקיפה אותם מלמעלה, הם נשארים נפרדים.
וכענין בחינת לבונה זכה2 שבי״א סממני הקטורת3 שהעשרה סממנים הם י׳ נצוצי קדושה המובלעים בקליפות והי״א היא לבונה היא בחינת מקיף עליהם ואינה מתלבשת בפנימיותם.6
וכעניין בחינת לבונה זכה שבאחד־עשר סממני הקטורת: עשרת הסממנים הם עשרה ניצוצות של קדושה הבלועים בקליפות, והאחד־עשר, הלבונה, היא בחינת מקיף עליהם ואינה מתלבשת בפנימיותם.
דוגמה נוספת: בקטורת שבמקדש היו אחד־עשר סממנים. עשרת הסממנים נמשלים לניצוצות קדושה הבלועים בתוך הקליפות, ואילו הסממן האחד־עשר, הלבונה, מייצג אור המקיף אותם בלי להיכנס לפנימיותם.
(ולבונה היא ג״כ חיות להם אבל לפי שהחיות הזה שהיא מחיה אותם הוא רק ע״י שהיא בבחי׳ מקיף בלבד עליהם ע״כ אינה מתערבת עמם כלל וכולה טוב).
(והלבונה היא גם חיות עבורם, אך מכיוון שהחיות הזאת מחיה אותם רק על ידי היותה בבחינת מקיף עליהם, היא אינה מתערבת עמם כלל, והיא כולה טוב.)
גם הלבונה מעניקה להם חיות, אך מכיוון שהיא עושה זאת רק מבחוץ, כאור מקיף, היא אינה מתערבת בהם כלל ונשארת טובה לחלוטין.
והנה המקיף הוא גם דוחה את החיצונים כנראה בציור האילן4 שבפרד״ס במקיפים ופנימיים שמעמד ומצב הקליפות אחוריהם אל המקיף כו׳. משא״כ בחי׳ עה״ד טו״ר הוא בחי׳ פנימי5 ואז הטוב מעורב עם הרע ממש.
והנה המקיף גם דוחה את החיצונים, כפי שנראה בציור האילן שבפרד״ס, בבחינת מקיפים ופנימיים, שם מעמדן ומצבן של הקליפות הוא כשגבן אל המקיף וכו׳. אבל בחינת עץ הדעת טוב ורע היא בחינת פנימי, ואז הטוב מעורב ממש עם הרע.
האור המקיף גם דוחה את הכוחות החיצוניים והשליליים: בתרשים קבלי של אילן הספירות הקליפות מצוירות כשגבן אל האורות המקיפים. לעומת זאת, עץ הדעת הוא ידיעה פנימית, ובה הטוב והרע אכן מעורבים זה בזה.
הפסקה ממחישה את הידיעה המקיפה באמצעות ההבדלה והלבונה שבקטורת. היא מראה שאור מקיף יכול להחיות את הרע בלי להתערב בו, ומעמידה זאת מול הידיעה הפנימית של עץ הדעת.
במקום אחר (תורה אור, תולדות) מסביר אדמו״ר הזקן שהחיות הנכנסת לקליפות ״נבלעת״ בתוכן, ואילו הלבונה היא אור מקיף המאיר להן מלמעלה, מעבר לתודעתן. לקוטי תורה, בלק, מצטט את הקטע הזה: עץ הדעת הוא דעת בבחינת פנימי, ואילו דעת בבחינת מקיף דוחה את יניקת החיצונים.
מראי מקומות
- 1המבדיל בין קודש לחול · Pesachim 104a:7–8
- 2לבונה זכה · Exodus 30:34
- 3י״א סממני הקטורת · Keritot 6a:22–23
- 4ציור האילן · הכוונה לכאורה לציור שבסוף ספר פעמון ורימון (אמ״ד תכ״ח). וראה הנסמן בסידור עם דא״ח ריב, א הערה 99. הערות וביאורים אהלי תורה גליון א׳קל בסופו.
- 5שו״ה אחוריהם — עה״ד טו״ר הוא בחי׳ פנימי · בלקו״ת בלק סט, ב מציין לכאן: ”שעה״ד טו״ר הוא הדעת שבבחי׳ פנימי׳ משא״כ הדעת שבבחי׳ מקיף הוא אדרבה דוחה יניקת החיצונים”.
- 6וכענין בחי׳ לבונה זכה · ראה לקמן כ, ג. אוה״ת שמות כרך ז ע׳ ב׳תקסח. ובהמשך זאת חנוכת המזבח תר״מ פרק יז שאפשר שנק׳ זכה ע״ש ז״ך אותיות שהרי זהו האותיות הנמשכים להחיות הקליפות בבחי׳ מקיף, ע״ש. ראה לקו״ת תזריע כג, ד. המשך תער״ב פרק רי.
טבעו הפנימי של האדם והמלחמה ברע ¶5–7
5וז״ש הן האדם היה כאחד ממנו.1 פי׳ שהוא היה ג״כ כאחד ממנו פי׳ כמו שבבחי׳ אחדות דהיינו למעלה ידוע הטו״ר כן היה גם הוא ע״י שטעם מעה״ד המעורב טו״ר.
וזהו שנאמר ״הן האדם היה כאחד ממנו״: כלומר, גם הוא נעשה כאחד ממנו. כשם שבבחינת האחדות, היינו למעלה, הטוב והרע ידועים, כך נעשה גם האדם, לאחר שטעם מעץ הדעת המעורב בטוב ורע.
כעת מתפרש הפסוק: ״כאחד ממנו״ פירושו שהאדם, באכילתו מעץ הדעת, הגיע לידיעת טוב ורע כפי שהם ידועים למעלה, בתחום האחדות.
אבל לו הדבר מזיק כי הרי האדם הוא מבחי׳ פנימי׳ ומיד שידע הוא מן הרע ע״י שטעם מעה״ד הרי יתערב עמו ויהי׳ הוא ממש מעורב ברע.
אלא שאצלו הדבר מזיק, שהרי האדם הוא מבחינת פנימי; וברגע שהוא יודע על הרע, לאחר שטעם מעץ הדעת, הוא מתערב בו, ונעשה ממש מעורב ברע.
אולם אצל האדם הדבר מזיק, כי האדם הוא בבחינת פנימי: מה שהוא יודע הוא מכניס לתוכו. ברגע שידע את הרע, הרע נעשה חלק ממנו.
לא כמו שהוא למעלה שאעפ״י שיודעים גם את הרע מ״מ מובדל הוא ומרוחק מן הטוב ואין לו התקרבות כו׳ לפי שהוא בבחי׳ מקיף.
לא כמו למעלה: אף שיודעים גם את הרע, בכל זאת הוא מובדל ומרוחק מן הטוב, ואין לו קרבה אליו וכו׳, מפני שהוא בבחינת מקיף.
למעלה המצב שונה: הרע ידוע, אך הוא נשאר רחוק מן הטוב, משום שהידיעה היא בבחינת מקיף.
אבל האדם שהוא מבחי׳ פנימי כשידע גם הוא מן הרע אזי יתערב הוא גם הוא ממש2 עם הרע
אבל האדם, שהוא מבחינת פנימי, כשגם הוא ידע על הרע, הוא נעשה ממש מעורב עם הרע.
האדם, בהיותו פנימי, אינו יכול לדעת את הרע מרחוק; הידיעה עליו פירושה התערבות בו.
כי בבחי׳ פנימי׳ א״א להיות כ״כ מובדל הרע כנ״ל ואז הוא קשה מאד להפריד את הרע אלא מלחמה עצומה היא ולאם מלאם יאמץ3 פעמים זה גובר ופעמים שכנגדו גובר.
כי בבחינת פנימי אי אפשר שהרע יהיה מובדל כל כך, כנ״ל; ואז קשה מאוד להפריד את הרע. זו מלחמה עצומה: ״ולאום מלאום יאמץ״ — לפעמים זה גובר ולפעמים יריבו גובר.
לאחר שהרע התערב בתוכו קשה מאוד להפרידו, והמאבק נעשה מתמיד, בדומה לתאומים של רבקה, שעליהם נאמר ״ולאום מלאום יאמץ״: כשאחד גובר, השני נחלש.
כאשר מצאנו ראינו בנשמות ישראל מראש הדורות עד עתה שהיו כמה עתים משונים פעמים בדור א׳ היו נשמות שבמעלה עליונה ונצחו את הרע.
כפי שמצאנו וראינו בנשמות ישראל מראשית הדורות ועד עתה, שהיו תקופות שונות; לפעמים היו בדור אחד נשמות נעלות שהכניעו את הרע,
ההיסטוריה מעידה על כך: היו דורות שבהם היו נשמות נעלות שהצליחו להתגבר על הרע.
הפסקה מיישמת את ההבחנה על האדם: ידיעת הרע אינה מזיקה למעלה, אך מכיוון שהאדם הוא פנימי, ידיעת הרע פירושה הפנמתו, והדבר הופך את חייו למאבק בין טוב לרע.
הדבר מסביר את תמונת הבינוני בתניא, שבו הטוב והרע נאבקים ללא הרף. שורש המאבק הוא האופי הפנימי והנקלט של ידיעת האדם לאחר החטא.
מראי מקומות
- 1הן האדם היה כאחד ממנו · Genesis 3:22
- 2אבל האדם . . אזי יתערב הוא גם הוא ממש · ראה ביאוה״ז לצ״צ כרך ב ע׳ תרמח.
- 3ולאם מלאם יאמץ · Genesis 25:23
6ובדור אחר היו רשעים גדולים שגבר הרע מאד. והיינו כי כולם נמשכים מאדה״ר והיה בו ג״כ שינויים אלו פעמים גבר הוא ופעמים גבר הרע עליו.
ובדור אחר היו רשעים גדולים, שהרע גבר בהם מאוד. הסיבה לכך היא שכולם נמשכים מאדם הראשון, וגם בו היו שינויים כאלה: לפעמים הוא גבר, ולפעמים הרע גבר עליו.
בדורות אחרים היו רשעים גדולים. התנודות האלה עוברות מאדם הראשון, שורש כל הנשמות, שגם בו היו זמנים שבהם התגבר, וזמנים שבהם הרע גבר עליו.
וכ״ז היה לפי שהוא בבחי׳ פנימיות ומיד שידע מן הרע נתערב עמו ממש וא״כ הוא מלחמה גדולה וקשה להפרידו מאד אלא עת כך ועת כך כנ״ל.
וכל זה מפני שהוא בבחינת פנימיות: ברגע שידע על הרע, הוא התערב בו ממש. ואם כן, זו מלחמה גדולה, וקשה מאוד להפריד את הרע; אלא פעם כך ופעם כך, כנ״ל.
כל זה נובע מטבעו הפנימי של האדם: משנודע לו הרע, הוא התערב בו ממש, והמאבק להפרידו נע הלוך ושוב — ״עת כזאת ועת כזאת״.
הפסקה תולה את העליות והירידות של הטוב והרע לאורך הדורות בהתערבותו הפנימית של אדם הראשון עם הרע לאחר החטא.
7וכן גם עפ״י פשוט שמקודם היו ערומים והיו עסוקים בתשמיש להוליד בנים ולא יתבוששו1 כמו שהיו אוכלים ושותים
כך גם לפי הפשט: קודם לכן הם היו עירומים, עסקו ביחסי אישות כדי להוליד ילדים ו״לא התבוששו״, כפי שהיו אוכלים ושותים,
אותו רעיון גם בפשט: לפני החטא אדם וחוה היו עירומים ולא התביישו, והתייחסו לחיבור הזוגי לשם הולדת ילדים כאל אכילה ושתייה — פעולה פשוטה.
כי מצות ה׳ היא ולא היו יודעים כלל שיש תאוה בזה2 אבל אחר שאכל עה״ד וידעו שיש תאוה בזה אזי קשה לפרוש כו׳.
כי זו הייתה מצוות ה׳, והם כלל לא ידעו שיש בכך תאווה; אך לאחר שאכל מעץ הדעת והם נוכחו שיש בכך תאווה, קשה לפרוש מכך וכו׳.
מבחינתם זו הייתה פשוט קיום מצוות ה׳ לפרות ולרבות; הם לא ידעו כלל מהי תאווה. לאחר שאכלו מעץ הדעת נעשו מודעים לתאווה, ומאז קשה להתאפק.
הפסקה מציגה את אותו רעיון בפשט הסיפור: עץ הדעת הביא למודעות לתאווה, וכך נעשה דבר שהיה טהור קודם לכן להתמודדות.
מראי מקומות
- 1ולא יתבוששו · Genesis 2:25
- 2ולא היו יודעים כלל שיש תאוה בזה · ראה בלקוטי שיחות ח״ו ע׳ 199 הערה 28.
מדוע נמנע מן האדם עץ החיים ¶8–9
8ולכן לא רצה הקדוש ברוך הוא שיטעם האדם מעה״ד כי לו הדבר מזיק כנ״ל והיה רוצה שלא ידע ממציאת הרע כלל ויהיה כולו קדוש ולא רצה להכניסו במלחמה עצומה הזאת.
לכן לא רצה הקדוש ברוך הוא שהאדם יטעם מעץ הדעת, שכן הדבר מזיק לו, כפי שהוסבר לעיל. הוא רצה שלא ידע כלל על קיומו של הרע, ושיהיה כולו קדוש; הוא לא רצה להכניסו למלחמה העצומה הזאת.
כך מתיישבת השאלה הראשונה. ה׳ אסר את עץ הדעת לא רק כדי להעמיד את האדם בניסיון, אלא מפני שהכרת הרע הייתה מזיקה לו, שכן האדם סופג את מה שהוא מכיר. ה׳ רצה שהאדם יישאר קדוש לחלוטין, בלי להיגרר למאבק ברע.
אבל אחר שכבר טעם מעה״ד ונתערב ברע אז אמר פן ישלח ידו ולקח גם מעה״ח ואכל וחי לעלם.1
אבל לאחר שכבר טעם מעץ הדעת והתערבב ברע, אמר: ״פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם״.
רק לאחר שהאדם כבר אכל והתערבב ברע הביע ה׳ חשש מפני עץ החיים.
פי׳ שחשש עוד מעתה שכבר נתערב ברע ולקח גם מעה״ח ששרשו מבחי׳ שלמעלה מהשבירה שמשם הוא שהיה התחלת המיתה והתהוות עה״ד טו״ר משא״כ מה שלמעלה מהשבירה הוא עה״ח ואם יאכל גם ממנו וחי לעולם.
כלומר, הוא חשש עתה, לאחר שכבר התערבב ברע, [שהאדם] ייקח גם מעץ החיים, ששורשו בבחינה שלמעלה מהשבירה — שהרי משם באו ראשית המיתה והתהוות עץ הדעת טוב ורע; ואילו מה שלמעלה מהשבירה הוא עץ החיים. ואם יאכל גם ממנו, יחיה לעולם.
שורשו של עץ החיים הוא למעלה מ״שבירת הכלים״ — השבירה הקוסמית הראשונית שממנה נובעים הרע והמוות בקבלה. עץ הדעת, שבו טוב ורע מעורבים, שייך לשבירה; עץ החיים שייך למדרגה שלא נפגעה ממנה, ואכילה ממנו מעניקה חיי נצח.
פי׳ כי הרי באמת בבחי׳ זו נאמר אם צדקת מה תתן לו (איוב לה) ורבו פשעיך מה תעשה לו2 וא״כ אף שמעורב ברע הרי גם אם רבו פשעיך כו׳
כלומר, שהרי באמת על בחינה זו נאמר: ״אם צדקת מה תתן לו״ (איוב לה), ״ורבו פשעיך מה תעשה לו״. ואם כן, אף שהוא מעורב ברע, הרי גם אם רבו פשעיך וכו׳,
במדרגה הנעלה הזאת אין לחטא השפעה: כפי שאומר איוב, צדקתו של האדם אינה מוסיפה לה׳, וחטאיו אינם גורעים ממנו. לכן גם אדם שרבו חטאיו יכול לקבל ממנה חיי נצח.
ויכול להיות וחי לעולם ואז גם הרע שבו יהיה לו קיום לעולם מאחר שהוא בבחי׳ פנימי׳ והרע מעורב כו׳
הוא יכול ״לחיות לעולם״; ואז גם לרע שבתוכו יהיה קיום לעולם, מאחר שהוא בבחינת פנימיות והרע מעורב [בו] וכו׳,
אבל כיוון שהרע כבר מעורב בתוך האדם, חיי נצח לאדם פירושם גם חיי נצח לרע שבתוכו.
וא״א לו להפרידו מעליו. א״כ כשיהיה הוא חי לעולם אזי גם הרע שבו יהיה לו קיום לעולם.3
ואי אפשר לו להפרידו מעצמו. ואם כן, כשיחיה לעולם, גם לרע שבתוכו יהיה קיום לעולם.
האדם אינו יכול להסיר את הרע מעצמו, ולכן אם יחיה לעולם גם הרע יתקיים לעולם.
הפסקה משיבה על השאלה השנייה: ה׳ מנע מהאדם לאכול מעץ החיים, מפני שלאחר שהרע התערב בו, הפיכתו לנצחי הייתה מקנה נצחיות גם לרע שבתוכו.
״שבירת הכלים״ בתורת האר״י היא מקור הניצוצות שנפלו לקליפה; עץ הדעת שייך למרחב זה, ואילו עץ החיים שייך למדרגה שלמעלה ממנו, שאינה מושפעת ממעשי האדם.
מראי מקומות
- 1פן ישלח ידו ולקח גם מעה״ח ואכל וחי לעלם · Genesis 3:22
- 2ורבו פשעיך מה תעשה לו · Job 35:6
- 3
9וזהו היפך הכוונה שהרי צ״ל בלע המות לנצח1 שיהיה ובערת הרע2 כמאמר והרשעה כולה בעשן תכלה שזה יהיה לימות המשיח.
וזה הפך הכוונה, שהרי צריך להתקיים ״בלע המות לנצח״, שיהיה ״ובערת הרע״, כלשון המאמר: ״והרשעה כולה כעשן תכלה״ — וזה יהיה לימות המשיח.
חיי נצח לרע סותרים את כוונת ה׳, שהיא ביטול הרע והמוות: ״בלע המות לנצח״ ו״והרשעה כולה כעשן תכלה״ — ביטוי מתפילות הימים הנוראים — בימות המשיח.
כי כל משך הגלות הוא זמן הבירורים והפרדת הרע, וזה נעשה באמצעות בחינת חכמה, כי ״בחכמה אתברירו״ — כדי להפריד את הרע מן הטוב.
עד אז, הגלות היא זמן הבירורים: הוצאת הטוב מתוך התערובת והפרדתו מן הרע. הדבר נעשה באמצעות חכמה, כפי שאומר הזוהר: ״בחכמה אתברירו״.
ולכן נק׳ החכמה דין. שלא כמו שדימו המקובלים הראשונים שהחכ׳ כולה חסד שהרי היא מקור חסד.
לכן נקראת החכמה דין — שלא כדעתם של המקובלים הראשונים, שסברו שהחכמה היא כולה חסד, שהרי היא מקור החסד.
מכיוון שהחכמה מפרידה, היא נקראת ״דין״, המבחין ומציב גבולות. המקובלים הראשונים סברו שהחכמה היא חסד טהור, שכן החסד נובע ממנה.
והחייט5 המציא שיש בה ג״כ דין ושבחו האר״י ז״ל6 שכך מבואר בזוהר באדרא כחמרא דשקיט7 ושכיך על דורדיי׳ כו׳.
החייט חידש שיש בה גם דין, והאר״י ז״ל שיבח אותו, שכן כך מבואר בזוהר באדרא: ״כחמרא דשקיט ושכיך על דורדייה״ וכו׳.
רבי יהודה חייט, מקובל מתקופת גירוש ספרד ומפרש מערכת האלקות, לימד שיש בחכמה גם דין, והאר״י אישר זאת בהסתמך על דימוי היין השוקט על שמריו בזוהר: היין הצלול נפרד מן המשקעים שבתחתית.
כי מאחר שיש בירורים להפריד הרע וזהו ע״י גבורות וע״ז נאמר (תהלים צד) אשרי הגבר8 אשר תיסרנו יה שגם היסורים שהם לתועלת העברת הרע הוא מבחי׳ י״ה וכידוע שהיסורים הם לתועלת הפרדת הרע.
כי מאחר שיש בירורים להפריד את הרע, והדבר נעשה באמצעות גבורות, על כך נאמר (תהילים צד): ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה״ — שגם הייסורים, שתכליתם לסלק את הרע, הם מבחינת יה. כידוע, הייסורים נועדו להפריד את הרע.
הפרדת הרע נעשית באמצעות גבורות, כוחות של חומרה. הפסוק ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה״ מלמד שגם הייסורים, המסייעים לסילוק הרע, באים מבחינת שם יה, שאותיותיו י׳־ה׳ מכוונות לחכמה ובינה.
כי הקליפות נמשלו לעלוקה, שכאשר היא מוצצת דם היא מתה מיד; וזהו שנאמר (משלי ל): ״לעלוקה שתי בנות״.
הקליפות, כוחות ההסתר, דומות לעלוקה: לאחר שהיא מוצצת את מלוא מנתה היא מתה. כך גם כשהקליפה מקבלת את חלקה, היא מתנתקת ונופלת.
וזהו ג״כ ענין שעיר המשתלח.11 וכן וישלח יעקב12 וגו׳ מנחה לעשו אחיו13 עזים מאתים14 כו׳ שבזה שנותן לו חלקו הוא מפרידו.
וזהו גם עניינו של השעיר המשתלח. וכן ״וישלח יעקב״ וכו׳, ״מנחה לעשו אחיו: עזים מאתיים״ וכו׳ — בכך שהוא נותן לו את חלקו, הוא מפרידו.
זהו הרעיון שמאחורי השעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים ומתנת העזים שנתן יעקב לעשו: מתן החלק המגיע לרע מפריד אותו מן הקדושה.
וכך צ״ל לאחר שכבר טעם האדם מעה״ד ונתערב ברע אזי צריך לבירורי׳ עד שיפרידו ע״י שיקחו כל נצוצי קדושה שבו כו׳.
וכך צריך להיות גם לאחר שהאדם כבר טעם מעץ הדעת והתערבב ברע: נדרשים בירורים עד שיפרידו אותו באמצעות הוצאת כל ניצוצות הקדושה שבו וכו׳.
בדומה לכך, לאחר שהאדם התערבב ברע נדרש תהליך בירור, עד שהרע יופרד ממנו באמצעות הוצאת כל ניצוצות הקדושה מתוכו.
וכ״ז הוא ע״י החכ׳ שבחכ׳ אתברירו. לפי שיש בה גם בחי׳ גבורות להיות תיסרנו יה וכמ״ש (דברים ח) כאשר ייסר איש15 את בנו16 כו׳.
וכל זה נעשה באמצעות החכמה, כי ״בחכמה אתברירו״. שכן יש בה גם בחינת גבורות, כדי ש״תיסרנו יה״, וכמו שכתוב (דברים ח): ״כאשר ייסר איש את בנו״ וכו׳.
הבירור נעשה באמצעות החכמה, שיש בה גבורות; לכן נאמר ״תיסרנו יה״ וכן ״כאשר ייסר איש את בנו״ — ייסורים שמקורם באהבה ותכליתם לטהר.
משא״כ בחינת כתר שלמעלה מחכמה הוא רחמים פשוטים וכחשיכה כאורה17 ולכן פן ישלח ידו ולקח גם מעה״ח ואז וחי לעולם מאחר דאם צדקת מה תתן לו18 כו׳
אבל בחינת כתר, שלמעלה מחכמה, היא רחמים פשוטים, וכחשכה כאורה. לכן נאמר: ״פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים״, ואז ״וחי לעולם״, שהרי ״אם צדקת מה תתן לו״ וכו׳.
כתר, שלמעלה מחכמה, הוא רחמים פשוטים שאינם מבחינים: לגביו ״כחשכה כאורה״. עץ החיים נובע משם, ולכן היה מעניק חיי נצח בלי קשר למעשי האדם.
ולפי שהוא מבחי׳ פנימית וא״כ הרע קשור ואדוק בו ויהי׳ גם לו קיום ולא זו היא הכוונה כנ״ל.
ומאחר שהוא מבחינת פנימיות, הרי הרע קשור ודבוק בו וגם לו יהיה קיום — ואין זו הכוונה, כפי שהוסבר לעיל.
כיוון שהרע קשור בתוך האדם, גם הוא היה זוכה לקיום נצחי, והרי זה הפך כוונת ה׳.
הפסקה מסבירה מדוע אסור שהרע ייעשה נצחי: התכלית היא לסלקו, באמצעות כוח ההפרדה של החכמה והגבורות שבה; ואילו עץ החיים נובע מכתר, שאינו מבחין בין טוב לרע.
האר״י (עץ חיים) מביא את דברי רבי יהודה חייט במנחת יהודה שהחכמה היא דין, וקושר אותם לדימוי היין השוקט באדרא זוטא. לקוטי תורה (ראה) מסביר שדין זה שבחכמה הוא ״קו המידה״ — הגבורה העליונה המאפשרת לאור אין סוף להתגלות רק לפי מידת הביטול.
מראי מקומות
- 1בלע המות לנצח · Isaiah 25:8
- 2ובערת הרע · Deuteronomy 13:6
- 3דבחכמה אתברירו · הובא באגה״ק סכ״ח בשם זוה״ק וראה ע״ח שי״ח פ״ה, של״ט ד״א. סהמ״צ להצ״צ מצות מחצית השקל, שם איסור אכילת בעל מום (הערת כ״ק אדמו״ר זי״ע בספר המאמרים תש״א ע׳ 79, ובסה״מ תש״ח ע׳ 206). וראה גם אוה״ת נ״ך כרך ב ע׳ תתקפא.
- 4דבחכמה אתברירו · Tanya, Iggeres HaKodesh 28:5
- 5והחייט · פי׳ לספר מערכת האלקות לר׳ יהודא ב״ר יעקב חייט מערכת אלקות פ״ד. מובא גם בלקו״ת פ׳ ראה לא, א. בענין חכמה נק׳ דין ראה ביאוה״ז להצ״צ כרך ב ע׳ תשיח ואילך. וראה לקמן קז, ג ובמ״מ לשם. ובתורת חיים בראשית לא, ד.
- 6ושבחו האר״י ז״ל · ע״ח שי״ג פ״ה.
- 7בזהר באדרא כחמרא דשקיט · Zohar III, 288a
- 8
- 9
- 10שו״ה שתי בנות · בגוכתי״ק נוסף ”שע״י שמוצצי׳ דם שונאיהם של ישראל אזי מיד מתים הקליפות”.
- 11שעיר המשתלח · Leviticus 16:10
- 12וישלח יעקב · Genesis 32:4
- 13מנחה לעשו אחיו · Genesis 32:14
- 14עזים מאתים · Genesis 32:15
- 15
- 16כאשר ייסר איש את בנו · בגוכתי״ק: כאב את בנו יוכיח.
- 17וכחשיכה כאורה · Psalms 139:12
- 18דאם צדקת מה תתן לו · Job 35:7
הגירוש ועבודת הבירור ¶10–11
10וכמ״ש בזוהר גבי רבי אחא1 מכפר טרשא שכיפר בקטורת על מקום שהיה הנגף שם ואמרו לו שלא הועיל כי עדיין בחיובא אשתכח.
וכמו שנאמר בזוהר על רבי אחא מכפר טרשא, שכיפר באמצעות הקטורת במקום שבו פרצה המגפה, ואמרו לו שלא הועיל, כי ״עדיין בחיובא אשתכח״.
הזוהר מספר שרבי אחא הגיע לכפר טרשא בזמן מגפה והשתמש בקטורת כדי לעצור אותה; נאמר לו שהדבר לא הועיל באמת, משום שהאנשים עדיין היו אשמים. הקטורת יכולה לעכב את המשחית, אך אינה מסלקת את הרע עצמו.
״אילו עשו תשובה״ וכו׳. לכן מיד ״וישלחהו מג״ן עדן לעבוד את האדמה אשר לקח משם״.
רק תשובה הייתה מועילה באמת. בדומה לכך, לא היה אפשר פשוט להעניק לאדם חיי נצח עם הרע שבו; לכן ה׳ שלח אותו מיד מגן עדן ״לעבוד את האדמה אשר לקח משם״.
דהיינו עבודת הבירורים ע״י זריעה חרישה וקצירה ואח״כ באכלו ממנו ואו׳ אחד ואהבת הוא מברר ומעל׳ כו׳.
כלומר, עבודת הבירורים באמצעות זריעה, חרישה וקצירה; ולאחר מכן, כשהוא אוכל ממה שגדל ואומר ״אחד״ ו״ואהבת״, הוא מברר ומעלה [אותו] וכו׳.
״לעבוד את האדמה״ פירושו עבודת הבירור: באמצעות חרישה, זריעה וקצירה האדם מפיק מזון, וכשהוא אוכל ממנו ולאחר מכן עובד את ה׳ ואומר קריאת שמע — ״אחד״, ״ואהבת״ — הוא מברר ומעלה את הניצוצות שבמזון.
הפסקה מסבירה את הגירוש מגן עדן: יש לסלק את הרע באמת, ולא רק לעכבו, ולכן נשלח האדם ״לעבוד את האדמה״ ולברר את ניצוצות הקדושה באמצעות עמלו ועבודת ה׳ שלו.
הרבי מהר״ש (ספר המאמרים תרל״ד) מביא את הקטע הזה יחד עם איגרת הקודש 26, ולפיה עיקר תכלית התורה והמצוות הוא בירור הניצוצות.
מראי מקומות
- 1וכמ״ש בזהר גבי רבי אחא · Zohar I, 101a
- 2ולכן מיד וישלחהו מג״ע . . ושמה יברר הבירורים · מובא בסה״מ תרל״ד ע׳ קמג ושם מציין לאגה״ק סי׳ כו שעיקר עסק התורה והמצות הוא לברר הניצוצות.
- 3וישלחהו מג״ע לעבד את האדמה אשר לקח משם · Genesis 3:23
ואז עליו ללכת ממש על האדמה אשר לקח משם, ושם יאכל ושם יעשה את הבירורים.
לאחר החטא על האדם לרדת ממש אל האדמה, מקום התערובת, לאכול שם ולברר שם.
אך צ״ל איך היה מתחלה כוונתו ית׳ כשלא ידע האדם מטו״ר כלל מאחר שיש מציאת הרע בעולם א״כ איך יתבררו הבירורים שזה צ״ל ע״י האדם.
אך צריך להבין: מה הייתה מלכתחילה כוונתו ית׳, כאשר האדם כלל לא ידע טוב ורע? מאחר שהרע קיים בעולם, כיצד יתבררו הבירורים, שצריכים להיעשות בידי האדם?
השאלה היא: הרע כבר היה קיים בעולם לפני החטא. אם אדם לא היה אמור לדעת על הרע, כיצד היו אמורים להתברר הניצוצות הכלואים בו, הרי זו עבודתו של האדם?
אך הענין כי אז היה באופן אחר ממש שלא בדרך מלחמה אלא ע״ד מ״ש ויניחהו בג״ע לעבדה זה2 רמ״ח מ״ע להמשיך אור א״ס בג״ע וע״י רבוי התגלות האור
אך העניין הוא שאז הדבר היה באופן שונה לגמרי, לא בדרך מלחמה, אלא על דרך הכתוב ״ויניחהו בגן עדן לעבדה״ — אלו רמ״ח מצוות עשה — להמשיך אור אין סוף לגן עדן; ועל ידי ריבוי גילוי האור,
לפני החטא הבירור היה אמור להיעשות בדרך שונה לחלוטין, בלי מלחמה. אדם הונח בגן עדן ״לעבדה״, והזוהר והתרגום מפרשים זאת כרמ״ח מצוות עשה; באמצעותן היה ממשיך אור אין סוף לגן עדן.
ממילא יתעלו נצוצי3 קדו׳ שנפלו ונתערבו ברע ויהיו נכללים בתוך האורות עליונים שימשיך האדם כנר בפני האבוקה שאם האבוקה קטנה אזי נר הסמוך לה יוכלל4 בה
ניצוצות הקדושה שנפלו והתערבבו ברע היו עולים מאליהם ונכללים באורות העליונים שהאדם היה ממשיך, כמו נר בפני אבוקה: אם האבוקה קטנה, נר הסמוך לה יכול להיכלל בה,
עוצמתו של האור המתגלה הייתה מעלה מאליה את הניצוצות שנפלו ובולעת אותם, כפי שנר קטן נבלע בלהבת אבוקה.
ואם ירחיקוהו מעט לא יתכלל בה מפני שהאבוקה קטנה. אבל אם תהיה5 האבוקה גדולה אזי אע״פ שיהיה הנר רחוק יהיה מתכלל בה.
ואם ירחיקו אותו מעט, הוא לא ייכלל בה, מפני שהאבוקה קטנה; אבל אם האבוקה גדולה, גם אם הנר יהיה רחוק, הוא ייכלל בה.
ככל שהאבוקה גדולה יותר, כך נר רחוק יותר יכול להיכלל בה. האור של אדם היה גדול כל כך, שהיה מעלה אליו אפילו ניצוצות רחוקים, בלי שיצטרך להתמודד כלל עם הרע.
הפסקה מתארת את התוכנית המקורית: לפני החטא האדם היה אמור לברר את העולם לא באמצעות מאבק ברע, אלא באמצעות המשכת אור גדול כל כך דרך המצוות, שהניצוצות שנפלו היו נכללים בו מאליהם.
מתגלות כאן שתי דרכי בירור: ״בדרך מלחמה״, באמצעות מגע ישיר עם הרע, ו״בדרך האור״, שבה תוספת הקדושה בולעת את הניצוצות מאליה. גם לקוטי תורה (במדבר) עוסק בהעלאת הניצוצות באמצעות ריבוי גילוי.
מראי מקומות
- 1את האדמה אשר לקח משם · Genesis 3:23
- 2ויניחהו בג״ע לעבדה זה [בגוכתי״ק: זו] רמ״ח מ״ע · Genesis 2:15
- 3וע״י רבוי התגלות האור ממילא יתעלו נצוצי קדושה · ראה גם בלקו״ת במדבר ג, ד. וראה גם לקו״ש ח״כ ע׳ 215 הערה 32.
- 4שו״ה כנר — יוכלל · בגוכתי״ק: יכלה.
- 5שו״ה תהיה — תהיה · בגוכתי״ק: יהי׳.
בירור באמצעות אור ובאמצעות מלחמה ¶12
12וע״ד שהיה בזמן שבהמ״ק היה קיים שהרי ארז״ל לא גלו ישראל1 אלא כדי שיתוספו עליהם גרים דהיינו להעלות נצוצות ומה היה נעשה אם לא חטאו ולא היו גולים.
וכעין מה שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים, שהרי אמרו חז״ל: ״לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים״, כלומר, כדי להעלות ניצוצות. מה היה נעשה אילו לא חטאו ולא היו גולים?
דוגמה מן ההיסטוריה היהודית. התלמוד אומר שישראל גלו כדי שיתווספו עליהם גרים, וחסידות מפרשת זאת כהעלאת ניצוצות קדושה שהתפזרו בין האומות. כיצד היו ניצוצות אלה מתבררים אילו ישראל לא חטאו ולא גלו?
אלא ע״כ צ״ל שאז היו נכללים הנצוצות2 ממילא כנר בפני האבוקה כמו נעמה העמונית3 וכן כל העמים באו לשמוע חכמת שלמה וכמ״ש במלכת שבא4 כו׳.
אלא בהכרח צריך לומר שאז הניצוצות היו נכללים מאליהם, כמו נר בפני אבוקה — כמו נעמה העמונית; וכן כל העמים באו לשמוע את חכמת שלמה, וכפי שנאמר על מלכת שבא וכו׳.
התשובה היא שבזמן בית המקדש הניצוצות נמשכו מאליהם, כמו נר שנבלע באבוקה. נעמה העמונית, אשת שלמה המלך, הצטרפה לישראל; התלמוד מונה אותה כ״יונה טובה״ מעמון. גם העמים כולם, ובהם מלכת שבא, באו לשמוע את חכמת שלמה.
והיינו לפי שאז היה אבוקה גדולה עד״מ ע״כ ממילא מתכללים בה הנצוצות ואם היה נמשך בהמ״ק כן יותר היו כולם מתבררים עד״ז
כלומר, מפני שאז הייתה אבוקה גדולה, כביכול, ולכן הניצוצות נכללו בה מאליהם; אילו בית המקדש היה נמשך כך זמן רב יותר, כולם היו מתבררים בדרך זו,
בית המקדש היה אבוקה גדולה של אלקות גלויה, ולכן הניצוצות נכללו בה מאליהם. אילו מצב זה היה נמשך, כל הניצוצות היו מתבררים כך, בלי גלות.
וכמו שכתוב על העתיד לבוא (צפניה ג): ״אז אהפוך אל עמים שפה ברורה״ וכו׳, ו״והלכו גוים לאורך״ וכו׳.
כך יהיה לעתיד לבוא, כפי שהנביאים מנבאים: האומות יפנו אל ה׳ בשפה ברורה וילכו לאור ישראל, כשהן נמשכות מכוח האור המתגלה עצמו.
וכך היה ענין האדם כשלא היה חוטא שהיה כולו קדוש כי גם גופו נלקח7 ממקום המזבח89 וממנו נעשו10 רמ״ח אבריו בלול בשמן כו׳
וכך היה עניינו של האדם כשלא חטא: הוא היה כולו קדוש, שכן גם גופו נלקח ממקום המזבח, וממנו נעשו רמ״ח איבריו, ״בלול בשמן״ וכו׳.
כך היה גם אדם לפני החטא: קדוש לחלוטין. המדרש אומר שגופו נלקח ממקום המזבח, ורמ״ח איבריו נעשו ״בלול בשמן״, כמו מנחה; כלומר, גם גופו עצמו היה קדוש.
והיה עומד בג״ע ושם היה מוסיף אורות וממילא היו הקליפות כלים ע״י שהיו הנצוצי קדושה כלים מהם אבל הדבר היה11 שלא ע״י מלחמה כו׳.
הוא היה עומד בגן עדן, ושם היה מוסיף אורות, וממילא הקליפות היו כלות, מכיוון שניצוצות הקדושה היו כלים מתוכן; אך הדבר לא היה נעשה בדרך מלחמה וכו׳.
בגן עדן היה מוסיף אור, והקליפות היו כלות מאליהן כאשר ניצוצות הקדושה המקיימים אותן היו יוצאים מתוכן, בלי מלחמה.
משא״כ אחר שחטא אזי צ״ל הבירורים ע״י עבודה ומלחמה שעת צלותא שעת קרבא כנ״ל וצריך לירד אל מקום הקליפות ושם יבררם וזהו את האדמה אשר לקח משם.12
אבל לאחר שחטא, הבירורים צריכים להיעשות באמצעות עבודה ומלחמה — ״שעת צלותא שעת קרבא״, כפי שהוסבר לעיל; עליו לרדת אל מקום הקליפות ולברר אותן שם. וזהו ״האדמה אשר לקח משם״.
לאחר החטא הבירור דורש עמל ומלחמה. לשון הזוהר ״שעת צלותא שעת קרבא״ מתארת את התפילה כזירת המאבק הזה. האדם צריך לרדת למקום הקליפות, אל ״האדמה אשר לקח משם״, ולבררן שם.
הפסקה ממחישה את שתי דרכי הבירור: בזמן בית המקדש, וכן אצל אדם לפני החטא, הניצוצות נכללו מכוחו של האור המתגלה; לאחר החטא צריך לבררם בעמל ובמלחמה.
בתורה אור, תולדות, מסביר אדמו״ר הזקן שבירור הטוב מן הרע דורש להאיר שם אור גדול, כדי שהניצוצות ייאספו פנימה. יצחק רצה שהדבר ייעשה באמצעות גילוי בעשו עצמו, ולא באמצעות עבודתו של יעקב — הקבלה לשתי הדרכים המתוארות כאן.
מראי מקומות
- 1לא גלו ישראל · Pesachim 87b:14
- 2שו״ה אם — היו נכללים הנצוצות · בגוכתי״ק: הי׳ נכלל הנצוצים.
- 3נעמה העמונית · Bava Kamma 38b:2–3
- 4וכמ״ש במלכת שבא · I Kings 10:1
- 5
- 6והלכו גוים לאורך · Isaiah 60:3
- 7גופו נלקח · Zohar, Chayei Sara 17:133–19:205
- 8גופו נלקח ממקום המזבח · Sanhedrin 38b
- 9גופו נלקח ממקום המזבח · Pirkei DeRabbi Eliezer 12:1
- 10שו״ה וממנו — נעשו · בגוכתי״ק: עשו.
- 11שו״ה אבל — הדבר היה · בגוכתי״ק ליתא.
- 12את האדמה אשר לקח משם · Genesis 3:23
כיצד ידע הנחש ¶13
13ובזה יובן גם מה שהנחש ידע מזה. כי הנה אדה״ר עצמו שהיה כולו קדוש למעלה מעה״ד טו״ר לא ידע ממציאת הרע כלל כנ״ל.
בכך יובן גם כיצד ידע הנחש על כך. אדם הראשון עצמו, שהיה כולו קדוש ונעלה מעץ הדעת טוב ורע, לא ידע כלל על קיומו של הרע, כפי שהוסבר לעיל.
כאן נענית השאלה העיקרית: כיצד ידע הנחש מה תהיה תוצאת האכילה? אדם, שהיה כולו קדוש ונעלה מעץ הדעת, לא ידע כלל על קיומו של הרע.
אבל הנחש שהוא עצמו נלקח מבחי׳ עה״ד טו״ר וידע מזה וידע שמה שצוה1 לאדם שלא יאכל2 ממנו היה בכדי שלא יהיה לו ידיעה3 ברע כלל שלא יצטרך לכנוס עמו במלחמה כלל.
אבל הנחש עצמו נלקח מבחינת עץ הדעת טוב ורע, ולכן ידע על כך. הוא ידע שהציווי של ה׳ לאדם שלא לאכול ממנו נועד לכך שלא תהיה לו ידיעה כלל על הרע, ולא יצטרך להיכנס עמו למלחמה.
הנחש, לעומת זאת, בא מעץ הדעת עצמו, מן התחום שבו הטוב והרע מעורבים זה בזה, ולכן הבין מה שאדם לא ידע: האיסור נועד למנוע מאדם כל ידיעה על הרע, וכך לחסוך ממנו את המלחמה בו.
וחרה לו מאד על שכ״כ נשמרים ממנו אף שלא לידע ממנו שלא יכשל בו והשיא עצות בנפשו שמוטב לו שיכנס האדם בזה ויהיה מלחמה ואז פעמים שיגבור גם הוא
הדבר הכעיס אותו מאוד, שהם נשמרים ממנו במידה כזאת, עד שאינם רוצים אפילו לדעת עליו, כדי שלא ייכשלו בו. הוא התייעץ עם עצמו והחליט שעדיף שהאדם ייכנס לתחום הזה ותהיה מלחמה, שכן אז גם הוא יוכל לפעמים לגבור,
הנחש התרעם על כך שהתרחקו ממנו לחלוטין. הוא סבר שאם האדם ייכנס לתחום המעורב הזה ותתחולל מלחמה, הנחש יוכל לפחות לפעמים לנצח.
וכמ״ש (קהלת ח) עת אשר שלט האדם באדם4 כו׳ משלא ידע האדם מזה כלל ואז יהיה הטוב המעורב בו נכלל באדה״ר כנר בפני האבוקה והוא ימות ויפסד לגמרי ובא בערמומית לחוה
כמו שכתוב (קהלת ח): ״עת אשר שלט האדם באדם״ וכו׳ — ולא שהאדם כלל לא ידע על כך. שאז הטוב המעורב בו היה נכלל באדם הראשון כנר בפני האבוקה, והוא היה מת וכלה לגמרי. לכן בא בערמה אל חוה,
״עת אשר שלט האדם באדם לרע לו״ נקרא כאן כמתייחס לזמנים שבהם הרע שבאדם גובר. אבל אילו האדם לא היה יודע כלל על הרע, אורו הגדול היה מכלה את הטוב שבתוך הנחש, ״כנר בפני האבוקה״, והנחש, שנותר בלי חיות, היה כלה. לכן פנה אל חוה בערמה.
וכמ״ש (בפר״א פי״ג) בא ס״מ ורכב על הנחש5 כו׳. ואמר6 כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו7 וגו׳ והייתם כאלקים ידעי טו״ר.
כמו שכתוב (בפרקי דרבי אליעזר, פרק יג): ״בא סמאל ורכב על הנחש״ וכו׳. והוא אמר: ״כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו״ וכו׳, ״והייתם כאלקים יודעי טוב ורע״.
במדרש נאמר שסמאל, מלאך הרע, רכב על הנחש, כלומר השתמש בו ככלי. הנחש אמר לחוה שהאכילה תהפוך אותם ל״כאלקים יודעי טוב ורע״.
וכן הוא עפ״י האמת ולא אמר שקר כנ״ל רק שבערמה דבר זה כי הוא אמר והייתם כאלקים למעליותא. אבל באמת זהו חסרון.
וכך הוא לפי האמת, והוא לא אמר שקר, כפי שהוסבר לעיל; אלא שאמר זאת בערמה, שכן הציג את ״והייתם כאלקים״ כמעלה. אבל לאמיתו של דבר, זהו חיסרון.
הדברים היו אמת; הנחש לא שיקר. הערמה שלו הייתה בכך שהציג כמעלה דבר שהיה למעשה חיסרון.
אף שיהי׳ יודע טו״ר כאלקים הנה למעלה אין זה פוגם כלל אף שיודע טו״ר מ״מ הרע נבדל לפי שלמעלה הוא בחי׳ מקיף משא״כ אם האדם שהוא מבחי׳ פנימי8 יהי׳ יודע מטו״ר לו יהי׳ הדבר מזיק כנ״ל:9
אף שידע טוב ורע כמו אלקים, למעלה אין בכך פגם כלל: אף שיודעים שם טוב ורע, הרע בכל זאת נפרד, משום שלמעלה זו היא בחינת מקיף. לעומת זאת, אם האדם, שהוא מבחינת פנימי, ידע על טוב ורע, הדבר יזיק לו, כפי שהוסבר לעיל:
הידיעה על טוב ורע אינה מזיקה ״למעלה״, במקום שבו הידיעה היא בבחינת מקיף והרע נותר נפרד. אצל האדם, שידיעתו היא בבחינת פנימי, משמעות הדבר היא התערבות ברע, כפי שהוסבר קודם.
הפסקה מיישבת את השאלה המרכזית: הנחש, שמקורו בעץ הדעת, הבין את השפעתו, והטעה את חוה בכך שאמר אמת אך הציג כמעלה את מה שהיה לאדם מזיק.
מניעו של הנחש נובע מן הדימוי הקודם של הנר והאבוקה: לפי התוכנית המקורית הרע היה מתבטל מאליו, כשניצוצותיו נכללים באורו של אדם. לכן סיכויו היחיד של הרע לשרוד היה למשוך את האדם למלחמה שבה יוכל לפעמים לגבור.
מראי מקומות
- 1שו״ה עצמו — שמה שצוה · בגוכתי״ק: שאשר ציוו.
- 2שו״ה יאכל — היה · בגוכתי״ק בהכת״י ליתא.
- 3שו״ה יאכל — ידיעה · בגוכתי״ק: נגיעה.
- 4
- 5בא ס״מ ורכב על הנחש · Pirkei DeRabbi Eliezer 13:2
- 6שו״ה ואמר — ידע . . וגו׳ · בגוכתי״ק: יודע . . ליתא.
- 7כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו · Genesis 3:5
- 8שו״ה פנימי — לו · בגוכתי״ק: ולו.
- 9שו״ה כי — למעליותא . . שיהיה יודע · בגוכתי״ק הנ״ל: למעלה . . שיהיו יודעי.
תוספת: אדם בהיכלות; ירידת יהודה ¶14
14בלק״ת מהאר״י ז״ל נת׳ הענין שאדה״ר היה הולך בהיכלות1 כי בחי׳ אדם היה למעלה גם מרשב״י2 כי היה בערך אחר ממש שהרי היה יציר כפיו של הקב״ה.
בלקוטי תורה של האריז״ל מבואר העניין שאדם הראשון היה מהלך בהיכלות, משום שמדרגת אדם הייתה נעלית אף מזו של רבי שמעון בר יוחאי, שכן הוא היה מסוג אחר לגמרי, שהרי היה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא.
תוספת מתוך ליקוטי תורה של האריז״ל: לפני החטא הייתה נשמתו של אדם נעלית כל כך, בהיותו יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, עד שהיה יכול להלך ב״היכלות״ העליונים. מדרגתו הייתה מסוג אחר לגמרי, נעלית אף ממדרגתו של רבי שמעון בר יוחאי, מחבר הזוהר.
ובהיכלות הטומאה לא רצה להביט כלל והשיאו הנחש שעכ״פ יביט מה יש בהם3 ועי״ז נכשל ונפל בתאוה אליהן.
אל היכלות הטומאה הוא לא רצה להביט כלל. הנחש פיתה אותו שלכל הפחות יביט במה שיש בהם, ובכך הוא נכשל ונפל לתשוקה אליהם.
הוא נמנע מלהביט בהיכלות הטומאה, אך הנחש שכנע אותו לכל הפחות להתבונן במה שיש בהם. עצם ההתבוננות, אפילו מתוך כוונה נעלית, הביאה אותו להיכשל וליפול לתשוקה אליהם.
וכן שמעתי מהק׳ ר׳4 אברהם בן הה״מ ז״ל ע״פ ויט יהודה עד איש עדולמי ושמו חירה5 שמחמת מעשה דיוסף אזי ויט.
כך גם שמעתי מהקדוש רבי אברהם בן המגיד, עליו השלום, על הפסוק ״ויט יהודה עד איש עדולמי ושמו חירה״: בעקבות מעשה יוסף, לכן ״ויט״.
הוראה מקבילה מרבי אברהם ״המלאך״, בנו של המגיד ממזריטש: לאחר מכירת יוסף ״ויט״ יהודה אל האיש העדולמי.
פי׳ ויט היינו שנטה למטה בהיכלות הקליפות6 עד איש עדולמי כדי להעלות נצוצות משם7 וזהו ענין הכוונה דנפילת אפים כו׳:
פירוש ״ויט״ הוא שנטה למטה, אל היכלות הקליפות, עד האיש העדולמי, כדי להעלות משם ניצוצות. וזהו עניין הכוונה של נפילת אפיים וכו׳:
יהודה ירד אל תחום הקליפות כדי להעלות משם ניצוצות. זהו גם פירושה הפנימי של ״נפילת אפיים״, תפילת תחנון: ירידה שמטרתה להעלות ניצוצות מן המקומות התחתונים.
הפסקה המסיימת מוסיפה את דברי האריז״ל, שלפיהם אדם נפל בעקבות הסכמתו להביט בהיכלות הטומאה, ואת דברי רבי אברהם המלאך על ירידתו של יהודה כדי להעלות ניצוצות — בדומה לשליחותו של האדם לאחר החטא, לברר באמצעות ירידה.
הצמח צדק מתעד ששמע מהאדמו״ר הזקן שמדרגת אדם הייתה נעלית מזו של הבעל שם טוב, האריז״ל ואף רבי שמעון בר יוחאי. בלקוטי תורה (צו) מוסבר שאפילו הנשמות הנעלות ביותר, שמן הזיווג של אבא ואמא דאצילות, הן ביחס לנשמת אדם כפי שבריאה ביחס לאצילות. הזוהר אומר שיהודה ירד למדרגת הנחש.
מראי מקומות
- 1שאדה״ר הי׳ הולך בהיכלות · באוה״ת ענינים ע׳ פו: ”וכן שמעתי הלשון מרבינו ז״ל שאמר בענין אדה״ר, שאדה״ר הי׳ הולך בהיכלות כי בחי׳ אדם הוא למעלה מהבעש״ט והאריז״ל וגם מרשב״י כי הי׳ בערך אחר ממש שהרי הי׳ יציר כפיו של הקב״ה ע״כ”, ע״ש. המשך וככה תרלז פרק קכט. סה״מ תרס״ח ע׳ קצד. ובאוה״ת וישב כרך ו תתרפה, ב מסיים ”כזה״ל שמענו מרבינו ז״ל פ׳ בראשית תקע״ב”. ענין זה נזכר בלקו״ת צו ח, ג. יז, ד.
- 2גם מרשב״י · ראה באוה״ת פ׳ וישב כרך ו שם שהי׳ למעלה מעלה מהבעש״ט והאריז״ל וגם מרשב״י. וראה גם בדרוש ג׳ מיני אדם באוה״ת פ׳ בלק ע׳ תתקע, ובלקו״ת פ׳ צו ח, ג כי הרי אפילו הנשמות הגבוהות מאד שמיחוד או״א דאצילות שזהו נשמה דאצילות הוא כערך הבריאה לגבי אצילות ממש נגד נשמת אדה״ר כנ״ל (ועיין בזהר תרומה דף קס״ז ע״ב). עכ״ל. ובדף ח, ב מביא שם בשם ספר הגלגולים פי״ט שאדם הראשון קודם החטא הי׳ לו נשמה לנשמה מאצילות ע״ש. בהגה״ה כת״י על תו״א מציין ללקו״ת פ׳ צו ח, ב בהביאור ואכלתם אכול דשם נמצא בשינוי לשון קצת.
- 3והשיאו הנחש שעכ״פ יביט מה יש בהם · Zohar II, 193b
- 4וכן שמעתי מהק׳ ר׳ [בגוכי״ק: מר׳] אברהם בן הה״מ · וכ״ה גם באוה״ת בראשית כרך ו שם.
- 5ויט יהודה עד איש עדולמי ושמו חירה · Genesis 38:1
- 6פי׳ ויט היינו שנטה למטה בהיכלות הקליפות · באוה״ת חנוכה כרך ב שכו, א מציין לזח״א קפו סע״א שנטה עד דרגא דחויא, ע״ש.
- 7כדי להעלות נצוצות משם · ראה בסה״מ תרכ״ט ע׳ יא [בהוצאת תשנ״ב ע׳ יג] שז״ע גלות השכינה ע״ש. בענין יהודה ותמר ראה במאמרי אדה״ז על מאמרז״ל ע׳ רכד שכ׳ שגם ביהודה לא היה כוונה רק לש״ש בלבד . . בכדי שיתגבר עליו אח״כ בניצוח גדול יותר. וראה גם ביאוה״ז להצ״צ כרך א ע׳ קלז. דרך מצותיך לב, ב. סה״מ תרס״ט ע׳ קכג.
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
לאחר החטא האדם מעורב בפנימיותו בטוב וברע, ולכן חייו הם מאבק שבו פעם צד אחד גובר ופעם הצד האחר. תפקידו הוא ״לעבוד את האדמה אשר לוקח משם״: לעסוק בעולם הגשמי, לאכול ולעבוד בו, ולברר ולהעלות את ניצוצות הקדושה שבתוכו באמצעות תפילה (״זמן תפילה הוא זמן מלחמה״), קריאת שמע ומצוות. סיפור אדם הראשון מלמד גם על הצורך בזהירות: אדם הראשון נפל בכך שהסכים רק להביט בהיכלות הטומאה.
שאלות לשיחה
- מה ההבדל בין ידיעה מקיפה לידיעה פנימית, ומדוע ידיעת הרע מזיקה לאדם אך לא למלאכים?
- מדוע חיי נצח מעץ החיים היו מזיקים לאחר החטא, וכיצד הדבר קשור לכך שכתר הוא ״רחמים פשוטים״?
- כיצד מתאר הדימוי של נר בפני האבוקה את הדרך שבה היה העולם אמור להתברר בתחילה, ובמה היא שונה מבירור ״באמצעות מלחמה״?
- מדוע נקראת חכמה ״דין״, ומה הדבר מלמד על סבל ועל טהרה?
- באיזה מובן אמר הנחש אמת, ובמה התבטאה הערמומיות שלו?