תורה אור · פרשת בראשית · מאמר 6
לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו
״לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו״
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 396 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
ההסתר של שם אלקים, שנראה כאילו הוא מתנגד לאורו הגלוי של ה׳, הוא עצמו ה״עזר״: כמו שכבת הכסף שבגב המראה, הוא מחזיר את האור כלפי מעלה כאור חוזר, העולה אף למעלה ממקורו.
המאמר בקצרה
המאמר פותח בפסוק ״כי שמש ומגן הוי׳ אלקים״. הוי׳ הוא האור שמביא את הכול לידי מציאות; אילו היה מתגלה כפי שהוא, הברואים היו בטלים בתכלית. אלקים הוא המגן שלו: הוא מסתיר את האור כדי שיתאפשרו נבראים נפרדים — ״עם״ למלך — וכוח ההסתר הזה הוא השכינה, נוכחותו של ה׳ בתוך הבריאה. המטרה היא שה״יש״ שנברא יבטל את עצמו; כשהאור האלוקי מחיה כוחות שאינם מתבטלים, זהו גלות השכינה. הכתוב מכנה את השכינה מראה: ציפוי כסף דק מסתיר את מה שנמצא מאחוריו ויוצר אור חוזר, המראה את מה שאין אפשרות לראות במבט ישיר. כך ההסתר של אלקים יוצר אור חוזר העולה למעלה מהוי׳, כדברי הפסוק ״אשת חיל עטרת בעלה״. לכן ״האדם לבדו״ הוא גילוי שאין בו הפרעה, ואילו ״עזר כנגדו״ הוא ההסתר — הגוף והנפש הבהמית — שממנו נמשך האור הנעלה יותר. לאחר החטא נעשה הכיסוי גס: ״כתנות עור״, קליפת נוגה. עבודת ה׳ דומה לעיבוד עורות. ברכות הנישואין מבטאות את אותו דפוס.
מבנה
- הוי׳ והמגן שלו, אלקיםהוי׳ הוא האור המהווה את הבריאה; אילו היה מתגלה ללא הסתר, הבריאה הייתה בטלה. אלקים מסתיר אותו כדי שנבראים נפרדים יוכלו להתקיים, וכך מתאפשרים מלכות ה׳ ודירתו — השכינה — בתוך הבריאה.¶1–2
- מטרת הירידה וגלות השכינההאור יורד לתוך נבראים נפרדים כדי שיבטלו את עצמם; בכך יש לה׳ נחת רוח. כשהאור מחיה את שרי שבעים, שנותרים עצמאיים, זהו גלות השכינה.¶3–4
- המראה והאור החוזרציפוי הכסף הדק שבמראה חוסם את הראייה ומחזיר את האור. בדומה לכך, ההסתר של אלקים יוצר אור חוזר העולה למעלה ממקור אורו של הוי׳, כדוגמת האישה שנעשית עטרת בעלה וכדוגמת ירידת הנשמה לשם עלייה.¶5–6
- העזר כנגדו״האדם לבדו״ הוא גילוי מוחלט וביטול; ה״עזר כנגדו״ הוא ההסתר שממנו נוצרים הגוף והנפש הבהמית, וממנו בא אור נעלה יותר — מקור הצחוק והתענוג שלעתיד, למעלה מהוי׳.¶7–8
- כתנות עור ועבודת הבירורלאחר החטא נעשה הכיסוי גס: קליפת נוגה, ״כתנות עור״ שמהן ניזונים הכוחות החיצוניים. עבודת ה׳ דומה לעיבוד עורות; חנוך עשה נעליים מן העור שנתברר.¶9–11
- הפרסא לפני החטא ואחריוגם לפני החטא היה עזר כנגדו: העלאת הדברים שמתחת לפרסא המצויה בכל עולם. לאחר החטא מדובר בבירור קליפת נוגה, שעדיין דקה דיה כדי להפיק ממנה אור חוזר.¶12–14
- חתן וכלהברכות הנישואין עוברות מ״חתן וכלה״ ל״חתן עם הכלה״: הכלה, מלכות, מקבלת תחילה, ואחר כך מוסיפה אור ונעשית עטרת בעלה.¶15
מושגים
- הוי׳ ואלקיםהוי״ה ואלקים
- הוי׳ הוא האור שמביא את הכול לידי מציאות; אלקים הוא המגן המסתיר אותו ומאפשר מציאות נפרדת.
- אור חוזראור חוזר
- אור החוזר כלפי מעלה כשהוא נתקל במחסום, כמו אור המוחזר מציפוי הכסף של מראה; הוא עולה למעלה ממקורו של האור הישיר.
- גלות השכינהגלות השכינה
- מצב שבו האור האלוקי מחיה כוחות שאינם מתבטלים לפני ה׳, בניגוד למטרת הבריאה.
- עזר כנגדועזר כנגדו
- ההסתר שנראה כאילו הוא מתנגד לגילוי, אך כשהוא מתברר הוא נעשה מקור לאור נעלה יותר.
- כתנות עורכתנות עור
- ההסתר הגס שנוצר לאחר החטא, קליפת נוגה; עבודת האדם היא ״לעבד״ אותו ולהפוך חושך לאור.
- קליפת נוגהקליפת נוגה
- ה״קליפה הזוהרת״, המעורבת טוב ורע, המחיה את הדברים המותרים ואפשר להעלות את הטוב שבה.
- הפרסאפרסא
- המחיצה המצויה בכל עולם, בדומה לסרעפת שבגוף ולגבול שבין אצילות לבריאה; מתחתיה נמצאים הדברים שיש להעלות.
הוי׳ והמגן שלו, אלקים ¶1–2
״לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו״. כתוב: ״כי שמש ומגן הוי׳ אלקים״.
המאמר פותח בדברי ה׳ לפני בריאת חוה (בראשית 2:18), ומצמיד להם את תהלים 84:12: ״כי שמש ומגן הוי׳ אלקים״. שני השמות נמשלים לשמש ולמגן המגן עליה.
פי׳ הוי״ה הוא גילוי והמשכת ה, אההארה להיות מקור להתהוות העולמות כי הוי״ה מלשון התהוות4 כנודע.
כלומר, הוי׳ הוא גילוי והמשכה של האור, כדי שיהיה מקור להתהוות העולמות, שכן הוי׳ קשור ללשון ״התהוות״, כידוע.
שם הוי׳, השם בן ארבע האותיות, נקרא כקשור למילה ״התהוות״: זהו האור שהוא מקור לכל המציאות. (בהערות קה״ת מצוין שבכתב־יד אחד הצמח צדק תיקן את המילה ל״מהווה״, כלומר מביא לידי התהוות.)
אך אם היה הארה זו מתגלית ונמשכת להיות חיות לנבראים כמו שהיא בעצמותה לא היו הנבראים כלל על אופן שהם עתה
אך אילו האור הזה היה מתגלה ונמשך להיות חיות לנבראים כפי שהוא בעצמותו, הנבראים לא היו מתקיימים כלל באופן שבו הם מתקיימים כעת;
אילו האור המחולל היה מתגלה כפי שהוא באמת, הנבראים לא היו יכולים להתקיים באופן שבו הם מתקיימים כעת.
כי לא היה יכול להיות מציאות יש ונפרד כמו שהוא עתה מאחר שאור וחיות המהוה היה מאיר עליו בגילוי אלא היו בבחי׳ ביטול המציאות מכל וכל כמו שהוא קמי׳ [קמיה] ית׳ דכולא כלא חשיבי.5
שכן לא הייתה יכולה להתקיים מציאות של ״יש״ נפרד [דבר הנתפס כעצמאי], כפי שהיא כעת, מאחר שהאור והחיות המהווים אותו היו מאירים עליו בגלוי; אלא הנבראים היו נתונים בביטול מוחלט של המציאות, כפי שהיא לפניו ית׳, שלפניו ״דכולא כלא חשיבי״.
כל עוד האור המהווה את הנבראים היה מאיר בגלוי, לא הייתה יכולה להתקיים מציאות נפרדת הנראית כעצמאית (״יש״); הנבראים היו בטלים לחלוטין, כפי שהם לפני ה׳ עצמו, שלפניו ״דכולא כלא חשיבי״.
הוי׳ הוא האור המהווה; אילו התגלה ללא הסתר, הבריאה הייתה מגיעה לביטול מוחלט, ומכאן עולה השאלה כיצד יכולה להתקיים בכלל מציאות של עולם נפרד.
בתניא, שער היחוד והאמונה, פרק ד, מוסבר אותו פסוק: שם אלקים הוא כיסוי ל״שמש״ של הוי׳, כדי שהנבראים יוכלו לשאת את האור; ושם הוי׳ מבטא שהוא מהווה את הכול יש מאין בכל רגע.
מראי מקומות
- 1לא טוב היות האדם לבדו · המאמר הוא משנת תקע״א. ב׳ הנחות אחרות במאמרי אדה״ז פרשיות ע׳ מד, בשינוים קלים ממה שנדפס כאן עם איזה הגהות מהצ״צ. ונוסחא שני׳ שם ע׳ מז באריכות. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. המאמר עם הגהות באוה״ת בראשית כרך ו תתרנה, א (מלקו״ת לג׳ פרשיות כו, א). סיום המאמר נזכר בלקו״ת שמע״צ צב, סע״ב.
- 2לא טוב היות האדם לבדו · Genesis 2:18
- 3כי שמש ומגן הוי״ה אלקים · Psalms 84:12
- 4הוי׳ מלשון התהוות · Tanya, Sha’ar HaYichud 4:1
- 5דכולא כלא חשיבי · Zohar, Introduction 20:188–22:199
לכן עשה ה׳ יתברך מגן ונרתיק לשם הוי׳, וזו בחינת שם אלקים, המעלים ומסתיר את עוצמת ההארה,
כך עשה ה׳ מגן או נרתיק לשם הוי׳ — כלומר, שם אלקים — המסתיר את עוצמת האור, כפי שנרתיק מצל על השמש.
והיינו ע״י גבורות וצמצומים ואז יכול להיות התהוות היש ונפרד וזהו פי׳ שם אלקים לשון שררה כי אין מלך בלא עם.23
כלומר, באמצעות גבורות וצמצומים, ואז יכולה להיווצר מציאות ה״יש״ והנפרד. וזהו פירוש השם אלקים: הוא מבטא שלטון, שהרי ״אין מלך בלא עם״.
אלקים פועל באמצעות גבורות (מידות של דין) וצמצומים (הגבלות), וכך מתאפשרת מציאותם של נבראים נפרדים. משום כך אלקים מציין שלטון: למלך דרוש עם — נתינים הנבדלים ממנו.
ובחי׳ זו הוא הנק׳ ג״כ בשם שכינה כי שכינה הוא מלשון ושכנתי בתוכם4 שע״י מדה זו הוא מתלבש בנבראים
בחינה זו נקראת גם שכינה, שכן שכינה היא מלשון ״ושכנתי בתוכם״; באמצעות מידה זו הוא מתלבש בנבראים;
אותו כוח של הסתרה הוא השכינה, מן הביטוי ״ושכנתי בתוכם״ (שמות 25:8): באמצעותו ה׳ שוכן בתוך הנבראים ומתלבש בהם.
משא״כ אם היה ההארה מתגלית כמו שהיא בעצמותה לא היו הנבראים יכולים להכיל אותה כלל וכנ״ל.
ואילו ההארה הייתה מתגלה כפי שהיא בעצמותה, הנבראים לא היו יכולים להכיל אותה כלל, כפי שנאמר לעיל.
בלעדיו, הנבראים לא היו יכולים להכיל את האור כלל.
השם אלקים מסתיר את אור הוי׳, וכך מאפשר את קיומה של מציאות נפרדת — ובעקבותיה גם את מלכותו של ה׳ ואת השראת שכינתו.
הצמח צדק מוסיף בהגהותיו, המצוטטות בהערות קה״ת, שמטרת בריאתו של ״עם״ נפרד אינה שיישאר נפרד, אלא שיבוא לביטול; כך מתכונן השלב הבא במאמר.
מראי מקומות
- 1שם אלקים מלשון שררה · ראה רש״י בראשית ל, ב.
- 2כי אין מלך בלא עם · Tanya, Sha’ar HaYichud 6:7–8
- 3כי אין מלך בלא עם · Rabbeinu Bahya, Bereshit 38:30:5
- 4ושכנתי בתוכם · Exodus 25:8
מטרת הירידה וגלות השכינה ¶3–4
3והנה נז׳ [נזכר] בדרז״ל [בדברי רבותינו זכרונם לברכה] ענין גלות השכינה כמו שאמרו גלו לאדום שכינה עמהם1 גלו לבבל כו׳.2
והנה, עניין גלות השכינה נזכר בדברי חז״ל, זכרונם לברכה, שאמרו: ״גלו לאדום שכינה עמהם גלו לבבל כו׳״, וכו׳.
חז״ל מדברים על ״גלות השכינה״: בכל מקום שאליו הוגלו ישראל — לאדום (רומי) או לבבל — השכינה הלכה איתם (ספרי במדבר 161; מגילה 29a).
וענין גלות זה הוא כך בהיות כי תכלית ירידת והמשכת אור אלקותו ית׳ שנמשך להתלבש בנבראים ולהחיותן ע״י צמצום דשם אלקים כנ״ל עד שיהיו מתהוים באופן שהם בחי׳ יש ונפרד. הוא בשביל שאח״כ יתבטל היש לאין
עניין גלות זו הוא כך: תכלית ירידתו והמשכתו של אור אלוקותו יתברך, הנמשך כדי להתלבש בנבראים ולהחיותם באמצעות צמצום של שם אלקים, כפי שנתבאר לעיל, עד שהם מתהווים באופן שהם בבחינת יש ונפרד, היא שלאחר מכן היש יתבטל לאין,
העניין הוא שאורו של ה׳ יורד ומתלבש בנבראים באמצעות הצמצום של שם אלקים, וכך הם מתקיימים כישויות נפרדות. תכלית הירידה הזאת היא שאותו יש יתבטל לאחר מכן לאין, למקורו האלוקי.
ע״ד מ״ש וצבא השמים3 לך משתחוים שכל המלאכים צבא מעלה מיכאל וגבריאל כו׳ עם שהם בחי׳ יש ודבר4 אבל הם בטלים אל האין.
על דרך מה שנאמר ״וצבא השמים לך משתחוים״: כל המלאכים, צבא מעלה, מיכאל וגבריאל וכו׳, אף שהם בבחינת יש ודבר, בטלים לאין.
כך הדבר גם ביחס למלאכים: ״וצבא השמים לך משתחוים״ (נחמיה 9:6). אף שמיכאל, גבריאל וכל צבא השמים הם ישויות ממשיות, הם בטלים לפני ה׳.
לירידת אור ה׳ אל תוך ישויות נפרדות יש תכלית: שאותן ישויות יתבטלו לפניו.
מראי מקומות
- 1גלו לאדום שכינה עמהם · Sifrei Bamidbar 161:5
- 2גלו לאדום שכינה עמהם, גלו לבבל כו׳ · Megillah 29a:4
- 3וצבא השמים · Nehemiah 9:6
- 4שו״ה בחי׳ — יש ודבר · בפרשיות ע׳ מה: ”יש ודבר נבדל [בכמה כת״י — נפרד] מאלקותו ית׳”.
4וזהו נח״ר [נחת רוח] לפניו ית׳ שיהיה יש ושיתבטל ובזאת דוקא הוא חפץ. ובשביל זה היה ירידת הארת אלקותו ע״י העלמים והסתרים עד שיהיה התהוות היש כנ״ל וכדכתיב כל הנקרא בשמי1 ולכבודי בראתיו וגו׳.
וזהו נחת הרוח שלפניו יתברך: שיהיה ״יש״ ושיתבטל; ודווקא בכך הוא חפץ. לשם כך ירדה הארת אלקותו דרך העלמות והסתרים, עד שהתהווה ה״יש״, כפי שנתבאר לעיל; וכמו שכתוב: ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו׳״.
נחת הרוח של ה׳ היא דווקא זו: שיהיה ״יש״ שיתבטל. לשם כך ירד אורו דרך העלמות והסתרים, כפי שנאמר: ״ולכבודי בראתיו״ (ישעיהו 43:7).
אבל בחי׳ גלות השכינה הוא כשנמשך הארת אלקותו ית׳ הנק׳ בשם שכינה ומתלבשת בע׳ [בשבעים] שרים להחיותן והם יש ודבר בפ״ע [בפני עצמו] לי יאורי2 כו׳ רק דקרו ליה אלקא דאלקיא.3
אבל גלות השכינה היא כאשר הארת אלקותו יתברך, הנקראת בשם שכינה, נמשכת ומתלבשת בשבעים השרים כדי להחיותם, והם יש ודבר בפני עצמם — ״לי יאורי כו׳״ — ורק קוראים לו ״אלקא דאלקיא״.
גלות השכינה היא כאשר האור האלוקי נמשך אל ״שבעים השרים״, הכוחות הרוחניים הממונים על שבעים האומות, ומחיה אותם, בשעה שהם רואים את עצמם כמציאות עצמאית, כמו שפרעה מתרברב: ״לי יאורי״ (יחזקאל 29:3). הם מכירים בה׳ רק כ״אלקא דאלקיא״ (מנחות קי ע״א) — כוח עליון הניצב מעל לכוחם שלהם, ולא כמי שלפניו הם בטלים.
אשר זהו בחי׳ גלות ממש מאחר שלא נעשה בחי׳ ביטול אח״כ מירידה זו.
וזוהי גלות ממש, שכן בעקבות ירידה זו לא נעשה לאחר מכן ביטול.
מכיוון שירידה זו אינה מביאה לידי ביטול, הרי זו גלות ממש: האור מחיה מציאות שאינה שבה אל ה׳.
וזהו הפך הכוונה כנ״ל והוא סוד גלות השכינה שהארת אלקות מקור חי העולמים נשפלת ונגלית עד תחתית המדרגות שהם מדור הקליפות והיכלות החיצונים וכנודע:
וזהו היפך הכוונה, כפי שנתבאר לעיל; וזהו סוד גלות השכינה: הארת אלקות, מקור חיי העולמים, מושפלת ומתגלית עד לתחתית המדרגות, שהן מדור הקליפות וההיכלות החיצונים, וכידוע.
הדבר מסכל את תכלית הבריאה: האור שהוא מקור כל החיים שוקע אל המדרגות הנמוכות ביותר, תחום הקליפות, כוחות ההסתר, וההיכלות החיצונים שלהן.
תכלית הבריאה היא ביטול; גלות השכינה היא מצב שבו האור האלוקי מחיה כוחות שאינם מתבטלים.
מראי מקומות
- 1כל הנקרא בשמי · Isaiah 43:7
- 2לי יאורי · Ezekiel 29:3
- 3דקרו לי׳ אלקא דאלקיא · Menachot 110a:5–6
המראה והאור החוזר ¶5–6
5והנה השכינה נקראת בכתוב בשם מראה. כמ״ש במראה אליו אתודע.1 והענין שהוא עד״מ כמו המראה הגשמית שפעולתה להראות לאדם מה שמלאחוריו
השכינה נקראת בכתוב בשם ״מראה״, כפי שנאמר: ״במראה אליו אתודע״. העניין הוא, בדרך משל, כמו ראי גשמי, שתפקידו להראות לאדם את מה שנמצא מאחוריו.
הכתוב מכנה את השכינה ״מראה״: ״במראה אליו אתודע״ (במדבר יב, ו). המילה מראה (mar'ah) פירושה גם ״ראי״. ראי מראה לאדם את מה שנמצא מאחוריו.
והיינו ע״י שהזכוכית מצופה בצפוי כסף שהוא מכסה ומסתיר על הזכוכית ומונע את הראות בלתי תוכל להתפשט עוד להלאה.
הדבר מתאפשר מפני שהזכוכית מצופה בציפוי כסף, המכסה ומסתיר את הזכוכית וחוסם את קו הראייה, כך שאינו יכול להמשיך הלאה.
הדבר מתאפשר מפני שצדה האחורי של הזכוכית מצופה בכסף, החוסם את קו הראייה מלהמשיך דרכה.
ומחמת העכוב והמניעה נעשה אור חוזר עד שתפול הראות גם לאחוריו (והוא מכח הזכוכית והצפוי) מה שלא היה יכול לראות אם לא היה צפוי זה.
ובגלל העיכוב והחסימה נוצר אור חוזר, עד שהראייה מגיעה גם אל מה שנמצא מאחוריו (וזה מכוח הזכוכית והציפוי) — דבר שלא היה יכול לראות אלמלא ציפוי זה.
האור נחסם ומוחזר, וכך אפשר לראות את מה שנמצא מאחור — דבר שאי אפשר לראות בלי הציפוי.
אך מ״מ היינו דוקא כשהיא מצופה ומכוסה בכסוי דק וקלוש כמו הכסף אבל כשהיא מכוסה בכיסוי עב וחשוך לא יראה בה כלום.
אולם הדבר אפשרי דווקא כשהיא מצופה ומכוסה בכיסוי דק ועדין, כמו כסף; אבל כשהיא מכוסה בכיסוי עבה וכהה, אי אפשר לראות בה דבר.
אולם הציפוי צריך להיות דק, כמו כסף; כיסוי עבה וכהה אינו מחזיר דבר.
המשל של הראי: שכבה דקה שמסתירה יוצרת אור חוזר, המגלה את מה שהראייה הישירה אינה יכולה לראות, ואילו שכבה עבה חוסמת הכול.
מראי מקומות
- 1במראה אליו אתודע · Numbers 12:6
6וכך יובן הנמשל. והוא כי הנה שם הוי״ה הוא בבחי׳ המשכה מלמעלה למטה כנ״ל
וכך יש להבין את המשל המקביל. שם הוי׳ הוא בחינת המשכה מלמעלה למטה, כפי שנאמר לעיל;
לפי היישום כאן, הוי׳ הוא האור שנמשך כלפי מטה, כפי שהוסבר לעיל.
ובחי׳ מל׳ ית׳ שהוא הנק׳ בשם אלקים היינו בחי׳ צמצום והסתר שבה מסתתר׳ [מסתתרת] ומתעלמת ההארה בלתי תתפשט ותתגלה עוד כנ״ל.
ומדרגת מלכותו יתברך, הנקראת בשם אלקים, היא בחינת צמצום והסתר, שבה ההארה מוסתרת ונעלמת, ואינה מתפשטת ומתגלה עוד, כפי שנאמר לעיל.
מלכות, ריבונותו של ה׳, הנקראת אלקים, היא כמו ציפוי שמסתיר את האור ומונע ממנו להתפשט הלאה.
ומחמת צמצום והעלם זה נעשה אור חוזר שהוא חוזר ועולה למעלה מעלה יותר מכפי ערך כח מקור ההארה המתפשטת דשם הוי״ה
ומחמת הצמצום וההסתר האלה נוצר אור חוזר, השב ועולה מעלה מעלה, למעלה מכפי מידת כוחו של מקור ההארה המתפשטת של שם הוי׳;
בגלל ההסתר הזה נוצר אור חוזר — אור שעולה בחזרה כלפי מעלה ומגיע אף למעלה ממקורו של האור הישר של הוי׳.
וכמ״ש אשת חיל עט״ב [עטרת בעלה]1 וכתיב והיה אור הלבנה2 כאור החמה כו׳. והיינו כמשל המראה שע״י הכיסוי המסתיר ומונע התפשטות ההארה נעשה או״ח [אור חוזר] עד למרחק וד״ל [ודי למבין].
וכמו שכתוב, ״אשת חיל עט״ב״, וכן כתוב, ״והיה אור הלבנה כאור החמה״ וכו׳. והיינו כמו במשל המראה: באמצעות הכיסוי המסתיר ומונע את התפשטות ההארה, נוצר אור חוזר המגיע למרחק, ודי למבין.
ומכאן ש״אשת חיל עט״ב״ (משלי יב, ד), ולעתיד ״והיה אור הלבנה כאור החמה״ (ישעיהו ל, כו): הבחינה המקבלת והמסתירה — מלכות, ה״אישה״ וה״לבנה״ — תעלה למדרגת הנותן ואף למעלה ממנה.
וז״ש [וזהו שכתוב] עולת שבת בשבתו.3 וכן מ״ש רז״ל [רבותינו זכרונם לברכה] (כתובות סא) ע״פ בעולת בעל4 בעלייתו של בעל5 עולה עמו כו׳.
וזהו שנאמר על קורבן העולה של שבת: ״עולת שבת בשבתו״. וכן אמרו חז״ל (כתובות סא) על הפסוק ״בעולת בעל״: ״בעלייתו של בעל עולה עמו״ וכו׳.
כך גם ״עולת שבת בשבתו״ (במדבר כח, י), מלשון עלייה; וכן דרשו חז״ל את ״בעולת בעל״ כאילו נאמר ״בעלייתו של בעל עולה עמו״ (כתובות סא ע״א).
ועמ״ש ע״פ הראיני את מראיך67 כו׳ שזהו ג״כ ענין ירידת הנשמה בגוף המסתיר שהוא צורך עליה לחזור ממטה למעלה להתכלל באור ה׳ כו׳.
וראה מה שנכתב על הפסוק ״הראיני את מראיך״, שגם זה עניינו ירידת הנשמה אל תוך הגוף המסתיר, לשם עלייה — לשוב מלמטה למעלה ולהיכלל באור ה׳ וכו׳.
אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על הפסוק ״הראיני את מראיך״ (שיר השירים ב, יד): גם ירידת הנשמה אל תוך גוף מסתיר נועדה לעלייה גדולה יותר, לשוב ולהיכלל באור ה׳.
אלקים, בדומה לציפוי הכסף שבמראה, מסתיר את אור הוי׳, וההסתר עצמו יוצר אור חוזר העולה למעלה מן המקור שממנו נמשך האור הישר.
בקבלה, אור ישר יורד מן המשפיע, ואילו אור חוזר עולה מן המקבל; כאן האור החוזר גבוה מן האור הישר, שכן מלכות נעשית לכתר של בעלה.
מראי מקומות
- 1אשת חיל עט״ב · Proverbs 12:4
- 2והי׳ אור הלבנה · Isaiah 30:26
- 3עולת שבת בשבתו · Numbers 28:10
- 4בעולת בעל · Genesis 20:3
- 5
- 6ע״פ הראיני את מראיך · ראה לקו״ת שה״ש יז, ג. בלקו״ת שמע״צ צב, סע״ב מציין לכאן.
- 7הראיני את מראיך · Song of Songs 2:14
העזר כנגדו ¶7–8
7והוא ג״כ מ״ש ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור1 וילבשם שהוא בחי׳ לבוש המכסה ומעלים וע״י לבוש והעלם זה נעשה אח״כ הכאת האור חוזר כנ״ל.
וזהו גם מה שנאמר: ״ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם״. זהו עניינו של לבוש המכסה ומסתיר; ובאמצעות הלבוש וההסתר הזה נוצרת לאחר מכן הכאת האור החוזר, כפי שנאמר לעיל.
אותו רעיון מופיע בפסוק ״ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם״ (בראשית ג, כא): לבוש מכסה ומסתיר, ודרכו האור החוזר ״מכה״ בחזרה כלפי מעלה.
וזהו ה, בלא טוב היות האדם לבדו.2 פי׳ וענין היות האדם לבדו היינו להיות הכל המשכה בבחי׳ גילוי מלמעלה שז״ס [שזה סוד] אדם העליון שם מ״ה [שם מ״ה] על הכסא דמות כמראה אדם3 כו׳
וזהו ״לא טוב היות האדם לבדו״. פירוש הדבר הוא, שהאדם יהיה לבדו, כלומר, הכול יהיה המשכה בגילוי מלמעלה — וזהו סוד אדם העליון, שם מ״ה, ״על הכסא דמות כמראה אדם״ וכו׳ —
כעת מתפרש הפסוק הפותח: ״היות האדם לבדו״ פירושו שכל האור האלוקי יימשך למטה בגלוי. אור זה הוא ״אדם העליון״, שם מ״ה: הוי׳ כשהוא נכתב במילוי אלפי״ן, שערכו המספרי 45, כערכה של המילה אדם (אדם); יחזקאל ראה אותו כ״על הכסא דמות כמראה אדם״ (יחזקאל א, כו).
שיהיה בבחי׳ גילוי מאליו ומעצמו למטה שאז היה הכל בבחי׳ ביטול כמו שהוא למעלה בבחי׳ יחו״ע [יחודא עילאה]4 דכולא כלא חשיבי כאין ואפס וזהו היות האדם לבדו ר״ל [רוצה לומר] שהי׳ [שהיה] הכל בביטול אליו ית׳.5
כך שהדבר יהיה בגילוי למטה מאליו ומעצמו; ואז הכול יהיה במצב של ביטול, כפי שהוא למעלה, בבחינת יחודא עילאה, שבה ״דכולא כלא חשיבי כאין ואפס״. וזהו ״היות האדם לבדו״, כלומר, הכול יהיה בטל אליו ית׳.
במצב כזה האור היה מתגלה למטה מאליו. אז הכול היה בביטול, כמו ביחודא עילאה, שבו הכול נחשב לאין לפני ה׳. זהו ״היות האדם לבדו״: רק ה׳, בלי שדבר אחר יורגש כקיים.
אעשה לו עזר כנגדו שיהיה עזר וסיוע מבחי׳ כנגדו6 דוקא דהיינו מבחי׳ הצמצום וההסתר המנגד להתפשטות ההארה כנ״ל שמחמת זה מתהווה הגוף ונפש הבהמית שהם בחי׳ יש ונפרדים כנ״ל
״אעשה לו עזר כנגדו״: שתהיה עזרה וסיוע דווקא מבחינת ״כנגדו״, כלומר, מבחינת הצמצום וההסתר המתנגדים להתפשטות ההארה, כפי שנאמר לעיל; בשל כך מתהווים הגוף והנפש הבהמית, שהם בחינת ״יש״ ונפרדים, כפי שנאמר לעיל;
״אעשה לו עזר כנגדו״: העזרה באה דווקא ממה שמתנגד — ״כנגדו״ (מולו; מנגד, מתנגד) — מן הצמצום וההסתר העוצרים את התפשטות האור, ושמהם מתהווים הגוף והנפש הבהמית, שהם ״יש״ נפרד.
ומזה דוקא יהיה העזר כי מהעלם זה נעשה אח״כ או״ח [אור חוזר] למעלה מעלה.
ודווקא מכך תבוא העזרה, שכן מן ההסתר הזה נוצר לאחר מכן אור חוזר העולה מעלה מעלה.
דווקא מן ההסתר הזה נוצר אור חוזר העולה גבוה עוד יותר; זוהי ה״עזרה״.
הפסוק הפותח מתפרש כך: ״היות האדם לבדו״ פירושו גילוי שאינו נתקל במעצור וביטול מוחלט; ״עזר כנגדו״ הוא ההסתר — הגוף והנפש הבהמית — שמחולל אור חוזר נעלה יותר.
הצמח צדק (בהגהות המובאות בהערות קה״ת) קושר בין ״כתנות עור״ (עור בעי״ן) ל״כתנות אור״ (אור באל״ף), ומפרש את ״לבדו״ כ״אין עוד מלבדו״.
מראי מקומות
- 1ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור · Genesis 3:21
- 2לא טוב היות האדם לבדו · Genesis 2:18
- 3על הכסא דמות כמראה אדם · Ezekiel 1:26
- 4פי׳ וענין היות האדם לבדו . . למעלה בבחי׳ יחו״ע · ראה לקו״ש ח״ה ע׳ 22.
- 5שו״ה בביטול — אליו ית׳ · במאמרי אדה״ז פרשיות ע׳ מו הגה״ה מהצ״צ: ”שזהו פי׳ לבדו שיהי׳ בחי׳ ביטול כמו שבאמת אין עוד מלבדו”.
- 6שיהי׳ עזר וסיוע מבחי׳ כנגדו · ראה פרדס ערך מערב. ובאוה״ת פ׳ מסעי ע׳ א׳שצז.
וכמו שכתוב, ״צחוק עשה לי אלקים״: עיקר הצחוק והתענוג לעתיד לבוא — ״ישמח ה׳ במעשיו״ — נמשך משם אלקים,
דברי שרה בלידת יצחק, ״צחוק עשה לי אלקים״ (בראשית 21:6), מראים שעיקר הצחוק והתענוג של העתיד לבוא, כאשר ״ישמח ה׳ במעשיו״ (תהלים 104:31), נובעים באמצעות שם אלקים, כוח ההסתרה.
כמ״ש במ״א שעי״ז יהיה אח״כ הגילוי מבחי׳ שלמעלה משם הוי״ה כמ״ש עד יעבור עמך2 הוי״ה והוא בחי׳ אשר לא ישב אדם שם3 כמ״ש ע״פ בעטרה שעטרה לו אמו45 כו׳.67
כפי שהוסבר במקום אחר, באמצעות כך תתגלה לאחר מכן בחינה שלמעלה משם הוי׳, ככתוב: ״עד יעבור עמך הוי׳״; וזוהי הבחינה ״אשר לא ישב אדם שם״, כפי שהוסבר על הפסוק ״בעטרה שעטרה לו אמו״ וכו׳.
באמצעות ההסתרה של אלקים תבוא התגלות שמעל אפילו להוי׳. בשירת הים, הביטוי ״עד יעבור עמך הוי׳״ (שמות 15:16) פירושו עד שישראל יעברו; המאמר דורש זאת כמעבר אל מעבר להוי׳, לבחינה ״אשר לא ישב אדם שם״ (ירמיהו 2:6), שמעל אפילו ל״אדם העליון״.
ההסתרה של אלקים היא המקור לתענוג העליון של העתיד לבוא, להתגלות שמגיעה ממדרגה שמעל הוי׳ עצמה.
תורה אור, תולדות (18a), המצוטט בהערות קה״ת, מסביר שיצחק (שפירוש שמו ״הוא יצחק״) נקרא על שם תענוג עתידי זה, שמתגלה לאחר השלמת הבירורים והפיכת החושך לאור.
מראי מקומות
- 1צחוק עשה לי אלקים · Genesis 21:6
- 2עד יעבור עמך ה׳ · Exodus 15:16
- 3לא ישב אדם שם · Jeremiah 2:6
- 4כמ״ש ע״פ בעטרה שעטרה לו אמו · אולי הכוונה ללקו״ת במדבר ד, ג. שה״ש כב, ב. הענין מובא בכ״מ בדא״ח.
- 5בעטרה שעטרה לו אמו · Song of Songs 3:11
- 6ישמח ה׳ במעשיו . . כמ״ש במ״א · ראה לקמן יח, א. לקו״ת שמע״צ פד, א ואילך. פח, ד ואילך.
- 7ישמח ה׳ במעשיו · Psalms 104:31
כתנות עור ועבודת הבירור ¶9–11
והנה לאחר חטאו של אדם הראשון נאמר ״כתנות עור״, בעי״ן.
לאחר החטא נקראים לבושיו של אדם ״עור״ (עור, באות עי״ן), ולא ״אור״ (אור, באות אל״ף). המדרש מספר שבספר התורה של רבי מאיר נכתב ״כתנות אור״ (בראשית רבה 20:12), והערה של הצמח צדק על מאמר זה, המצוטטת בהערות קה״ת, מדברת על ״כתנות אור״ באל״ף.
כי מקודם החטא היה הכסוי וההעלם דק ביותר2 דהכתיב ויניחהו בג״ע [בגן עדן]3 כו׳ אבל אחר החטא הוא בחי׳ הכנגדו ביותר שהוא בחי׳ קליפת נוגה וזהו ענין כתנות עור.
שהרי לפני החטא היה הכיסוי וההעלם דק ביותר, כפי שנאמר ״ויניחהו בג״ע״ וכו׳; אבל לאחר החטא זו בחינת מה שמנגד לו במידה הגדולה ביותר, בחינת קליפת נוגה; וזהו עניין ״כתנות עור״.
לפני החטא הייתה שכבת ההסתר דקה מאוד, כיאה לגן עדן שבו הניח אותו ה׳ (בראשית ב, טו). לאחר החטא נעשתה ההתנגדות גסה הרבה יותר: קליפת נוגה, קליפה המעורבת מטוב ומרע. זהו עניין ״כתנות עור״.
כי הנה עיקר4 ענין יניקת החיצונים הוא ע״י העור כי יניקתם הוא מבחי׳ השערות כמ״ש כרחל לפני גוזזיה נאלמה5 (עמ״ש פ׳ פנחס ע״פ צו את קרבני6 כו׳)
שהרי עיקר יניקתם של החיצונים הוא דרך העור, שכן יניקתם היא מבחינת השערות, כפי שנאמר ״כרחל לפני גוזזיה נאלמה״ (ועיינו במה שנכתב בפרשת פנחס על הפסוק ״צו את קרבני כו׳״),
העור הוא המקום שממנו הכוחות החיצוניים, הקליפות, יונקים את חיותם, משום שהם ניזונים מבחינת השערות, כפי שנאמר ״כרחל לפני גוזזיה נאלמה״ (ישעיהו נג, ז); אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו בפרשת פנחס.
ועיקר צמיחת השערות הוא ע״י העור שיש בו גומות שמהם השערות צומחות כו׳ כמ״ש גבי פרה אדומה7 היו בה שתי שערות בתוך גומא8 א׳ פסולה כו׳
ועיקר צמיחת השערות היא באמצעות העור, שיש בו גומות שמהן השערות צומחות וכו׳, כפי שנאמר לגבי פרה אדומה: ״היו בה שתי שערות בתוך גומא א׳ פסולה״ וכו׳;
השערות צומחות מתוך זקיקי העור; ההלכה מתייחסת לכך, שכן פרה אדומה שיש בה שתי שערות הצומחות מתוך זקיק אחד פסולה (משנה פרה ב, ה).
ובפרק העור והרוטב נאמר: ״נקב שאין הדיו עובר עליו״ וכו׳; ולכן העבודה היא, בדרך משל, עיבוד עורות.
הגמרא, בדיונה בעור מנוקב שהשערות עוברות דרכו, עוסקת בנקב ובדיו שנכתב עליו (חולין קיט ע״ב). לכן עבודת ה׳ נמשלה לעיבוד עורות: המילים ״עבודה״ ו״עיבוד״ נגזרות מאותו שורש, והעור הגס מעובד עד שהוא ראוי לשימוש.
לאחר החטא נעשה ה״לבוש״ המסתיר גס — קליפת נוגה — ועבודת האדם נמשלה לעיבוד עורות, כלומר לזיכוך הגסות הזאת.
בלקוטי תורה, פנחס (כפי שמצוין בהערות קה״ת), העור הוא המחיצה שבין הבשר לצמר: ה״שערות״, צירופי האותיות שבאמצעותם באים עולמות נפרדים לידי מציאות, צומחות רק דרך מסך מפריד כזה. הצמח צדק מוסיף ששני הדברים נכונים: דרך העור הפסולת יוצאת, בעוד החלק הפנימי נשאר; לכן העור הוא גם המקום שבו נעשה הבירור.
מראי מקומות
- 1והנה אחר חטא אדה״ר · ראה גם סה״מ אדה״ז כתובים כרך א ע׳ קכט. ספר החקירה סח, ב.
- 2הי׳ הכסוי וההעלם דק ביותר · בספר החקירה סח, ב ובאוה״ת בראשית תלח, ב מציין כ״ק אדמו״ר הצ״צ ע״ז ”ע״ד הפרסא שבין אצילות לבריאה שהי׳ מבחי׳ חשמל” ע״ש. ראה במאמרי אדה״ז כתובים-א ע׳ קכט.
- 3ויניחהו בג״ע · Genesis 2:15
- 4כי הנה עיקר יניקת החיצונים · בסה״מ תקע״א ע׳ נו מובא קטע מכאן. ראה אוה״ת נ״ך ע׳ א׳שלא. בספר החקירה ובאוה״ת שם: ”ולעיל נת׳ שע״י העור הוא הבירור וי״ל שניהם אמת היינו שע״י העור יוצא הפסולת לחוץ והפנימית נשאר בפנים”. עכ״ל שם.
- 5כרחל לפני גוזזי׳ נאלמה · Isaiah 53:7
- 6צו את קרבני · Numbers 28:2
- 7כמ״ש גבי פרה אדומה · פרה ב, ה.
- 8היו בה שתי שערות בתוך גומא · Mishnah Parah 2:5
- 9ובפרק העור והרוטב · Chullin 119b
- 10צו . . את קרבני · לקו״ת פנחס עח, ג. וראה גם באוה״ת משפטים ע׳ א׳רכא.
וזה נקרא ״עובד אלקים״ (oved): מי שמתקן את ההסתר שבבחינת העור שהוזכרה לעיל, הנמשך משם אלקים, כדי שתהיה ״אתהפכא חשוכא לנהורא״ וכו׳.
אדם כזה נקרא ״עובד אלקים״ (oved) — מי שעובד ומשרת, ובמובן של הפסקה הקודמת, ״מעבד״ כמו מעבד עורות. הוא מזכך את ההסתר של ה״עור״ שנובע מאלקים, והופך את החושך לאור.
ולכן נאמר ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור2 שני שמות כו׳. וגם הפי׳ דשני שמות קאי לאדם ולאשתו לאדם עשה שם הוי״ה ולאשתו שם אלקים.
לכן נאמר: ״ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור״ — שני שמות וכו׳. פירוש נוסף הוא ששני השמות מוסבים על ״לאדם ולאשתו״: שם הוי׳ עשה אותם לאדם, ושם אלקים לאשתו.
משום כך נאמר בפסוק: ״ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור״, ובו מופיעים שני השמות. לחלופין, שני השמות מתייחסים ל״לאדם ולאשתו״: הוי׳ עשה את לבושו של אדם, ואלקים — את לבושה של אשתו.
עבודת ה׳ היא עיבוד ההסתר של העור שמקורו באלקים, והפיכת החושך לאור.
מראי מקומות
- 1עובד אלקים · Malachi 3:18
- 2ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור · Genesis 3:21
11וחנוך היה תופר מנעלים1 פי׳ לאחר שנתקן בחי׳ עור הנ״ל ע״י כתנות עור דאדם וחוה תפר מהם חנוך מנעלים כמ״ש ענין זה ע״פ מה יפו פעמיך בנעלים23 כו׳ ע״ש.
״וחנוך היה תופר מנעלים״, כלומר, לאחר שבחינת העור שהוזכרה לעיל נתקנה באמצעות כתנות העור של אדם וחוה, חנוך תפר מהם נעליים, כפי שמוסבר בעניין זה על הפסוק ״מה יפו פעמיך בנעלים״ וכו׳; עיינו שם.
מדרש, המובא בחיבור הקבלי עמק המלך, אומר שחנוך היה תופר נעליים. לאחר שהעור זוכך באמצעות כתנות העור של אדם וחוה, חנוך תפר ממנו נעליים; ראו את המאמר על הפסוק ״מה יפו פעמיך בנעלים״ (שיר השירים 7:2).
ומ״מ גם אילו לא חטא אדה״ר [אדם הראשון] ולא היה קליפת נוגה מ״מ היה שייך עזר מבחי׳ כנגדו רק שהיה בחי׳ הכנגדו בדקות יותר.
אף על פי כן, גם אילו אדם הראשון לא חטא ולא הייתה קליפת נוגה [קליפה שיש בה תערובת של טוב ורע], עדיין היה מקום לעזר מבחינת ״כנגדו״; אלא שבחינת ״כנגדו״ הייתה מעודנת יותר.
גם בלי החטא, ובלי קליפת נוגה, היה תפקיד ל״עזר כנגדו״, אלא שבצורה מעודנת יותר.
זיכוך העור נמשך באמצעות הנעליים שתפר חנוך; וגם לפני החטא הייתה בחינת ״כנגדו״ מעודנת יותר, שתפקידה לסייע.
הצמח צדק (אור התורה, כפי שמובא בהערות קה״ת) קושר את השם חנוך לחינוך, ומסביר את הקשר המיוחד שלו דווקא לנעל.
מראי מקומות
- 1וחנוך הי׳ תופר מנעלים · ראה עמק המלך שער קרית ארבע פצ״ד בשם מדרש. בענין שם ”חנוך” ראה באוה״ת בראשית כרך ב דרושים לחנוכה שב, ב שהוא מלשון ”חינוך” והשייכות דוקא לנעל.
- 2ע״פ מה יפו פעמיך בנעלים · לקו״ת שה״ש מג, ג ואילך.
- 3מה יפו פעמיך בנעלים · Song of Songs 7:2
הפרסא לפני החטא ואחריו ¶12–14
12והוא שהיתה העבודה להעלות מתחת הפרס׳ [הפרסא] כי יש בחי׳ פרסא בכל העולמות שמה שתחת הפרסא אינו ממהות שלמעלה מן הפרסא
כלומר, העבודה הייתה להעלות את מה שמתחת לפרסא [מחיצה], שכן בכל העולמות יש בחינה של פרסא, ומה שמתחת לפרסא אינו מאותה מהות של מה שלמעלה מן הפרסא;
לפני החטא, עבודתו של האדם הייתה להעלות את מה שנמצא ״מתחת למחיצה״ (פרסא). בכל עולם יש מחיצה כזאת, ומה שנמצא מתחתיה הוא מטבע שונה מזה של מה שנמצא מעליה.
כמו באדם יש בחי׳ פרסא שהוא חצר הכבד המפסיק ומבדיל והרי כל בחי׳ האדם המוח והלב וכל החושים הן למעלה מן הפרסא.
כמו שבאדם יש בחינת פרסא, שהיא הסרעפת, המפסיקה ומבדילה; ואכן, כל הבחינות [העיקריות] שבאדם — המוח, הלב וכל החושים — נמצאות מעל לפרסא.
בגוף האדם הסרעפת היא המחיצה: המוח, הלב והחושים — הכוחות העליונים — נמצאים מעליה.
לפני החטא, תפקידו של ״עזר כנגדו״ היה להעלות את מה שנמצא מתחת למחיצה הקיימת בכל עולם.
13ומה שלמטה מן הפרסא אינו ע״ד מהות הכחות המעולים שלמעלה מהפרסא. ועד״ז יובן למעלה בענין בחינת פרסא שיש בעולמות דקדושה עצמן בין אצי׳ לבריאה כו׳.
ומה שמתחת לפרסא (מחיצה) אינו דומה במהותו לכוחות הנעלים שמעל לפרסא. וכך ניתן להבין גם למעלה, בעניין בחינת פרסא הקיימת בעולמות הקדושה עצמם, בין אצילות לבריאה וכו׳.
מה שמתחת לפרסא נחות במהותו מן הכוחות הנעלים שמעליה. בדומה לכך, גם למעלה, בתוך הקדושה עצמה, פרסא מפרידה בין אצילות לבריאה.
לכן היה שייך להעלות מתחת הפרסא אף גם בבחי׳ היותו קודם החטא וזה היה ענין העזר כנגדו בכוונת הבריאה. אבל אחר החטא הוא עזר כנגדו ענין בירור קליפת נוגה.
לכן היה מקום להעלות את מה שמתחת לפרסא, גם במצב שלפני החטא, וזה היה עניין ״עזר כנגדו״ בכוונת הבריאה. אך לאחר החטא, עניין ״עזר כנגדו״ הוא בירור קליפת נוגה (קליפה המעורבת בטוב וברע).
לכן, גם לפני החטא הייתה עבודה להעלות את מה שנמצא מתחת לפרסא; זה היה עניין ״עזר כנגדו״ שנכלל בתוכנית הבריאה. לאחר החטא נעשה עניין ״עזר כנגדו״ בירור קליפת נוגה.
לפני החטא, ה״התנגדות״ הייתה הפרסא שבתוך הקדושה עצמה; לאחר החטא — קליפת נוגה, שיש לבררה.
הצמח צדק (בספר החקירה, כפי שצוטט בהערות קה״ת) משווה את הכיסוי הדק שלפני החטא לפרסא שבין אצילות לבריאה, שהיא מבחינת חשמל (כיסוי דק המבדיל).
וזהו עניין ״ויגרש את האדם״ וכו׳. ואף על פי כן, גם בחינה זו נמשלה לציפוי דק וקלוש, שממנו יכול להיווצר אור חוזר.
הגירוש מגן עדן (בראשית ג, כד) משקף מצב גס יותר. ואף על פי כן, אפילו קליפת נוגה נחשבת ל״ציפוי דק״, בדומה לציפוי הכסף של מראה, שממנו יכול להיווצר אור חוזר.
כי ק״נ [קליפת נוגה] היא כלולה מטו״ר [מטוב ורע] והוא חיות כל דברים המותרים כו׳ שנק׳ היתר שאינו אסור וקשור בידי החיצו׳ [החיצונים] ויוכל להעלות הטוב בבחי׳ אור חוזר כו׳.
כי קליפת נוגה מורכבת מטוב ורע, והיא החיות של כל הדברים המותרים וכו׳, הנקראים ״היתר״ (מלשון שחרור), שכן אינם אסורים וקשורים בידי החיצונים, וניתן להעלות את הטוב שבהם בבחינת אור חוזר וכו׳.
קליפת נוגה כוללת טוב ורע ומחיה את כל הדברים המותרים. הם נקראים ״היתר״, כלומר משוחררים, משום שאינם ״אסורים״ — קשורים — בידי החיצונים, ולכן ניתן להעלות את הטוב שבהם בבחינת אור חוזר.
קליפת נוגה, מקורם של הדברים המותרים, עדיין דקה דיה כדי שאפשר יהיה לברר אותה ולהפיק ממנה אור חוזר.
גם בתניא (Tanya, תניא), פרק 7, ובאגרת הקודש (Iggeres HaKodesh, אגרת הקודש) 26 מוסבר בדומה לכך, שדברים מותרים נקראים היתר (מותר), משום שאינם קשורים בקליפה, ואדם יכול להעלותם לקדושה כשהוא אוכל אותם לשם שמים.
מראי מקומות
- 1ויגרש את האדם · Genesis 3:24
חתן וכלה ¶15
15ובכ״ז [ובכל זה] יובן מה שאומרים בברכת חתנים בברכת שמח תשמח משמח חתן וכלה1 ובברכה אחרונה שהיא אשר ברא אומרים משמח חתן עם הכלה
ועם כל זאת יובן מה שאומרים בברכות הנישואין: בברכת ״שמח תשמח״ אומרים ״משמח חתן וכלה״, ובברכה האחרונה, שהיא ״אשר ברא״, אומרים ״משמח חתן עם הכלה״.
הדבר מסביר פרט בברכות הנישואין: ברכת ״שמח תשמח״ מסתיימת במילים ״משמח חתן וכלה״, ואילו הברכה האחרונה, ״אשר ברא״, מסתיימת במילים ״משמח חתן עם הכלה״.
פי׳ כי הכלה היא בחי׳ מל׳.
כלומר, הכלה היא בחינת מלכות.
הכלה מייצגת את מלכות, בחינת הקבלה.
תחלה היא מקבלת האור מהחתן שנמשך מעלמא דדכורא בעלמא דנוקבא. וזהו חתן וכלה. אמנם אח״כ הוא משמח חתן עם הכלה שע״י הכלה הוא משמח את החתן שהרי נעשה לו עזר ממש ותוספת אור מבחי׳ כנגדו כנ״ל. וזהו שנעשית עטרה לבעלה:
תחילה היא מקבלת את האור מן החתן, הנמשך מעלמא דדכורא [העולם הזכרי] אל עלמא דנוקבא [העולם הנקבי]; וזהו ״חתן וכלה״. אולם לאחר מכן נאמר ״משמח חתן עם הכלה״: באמצעות הכלה הוא משמח את החתן, שהרי היא נעשית לו עזר ממש ותוספת אור מבחינת ״כנגדו״, כפי שנאמר לעיל. וכך היא נעשית ״עטרה לבעלה״.
תחילה היא מקבלת אור מן החתן, הנמשך מ״עלמא דדכורא״ אל ״עלמא דנוקבא״ — ״חתן וכלה״, כל אחד בתפקידו. לאחר מכן נאמר ״משמח חתן עם הכלה״: באמצעותה החתן מתמלא שמחה, שכן היא נעשית לו ״עזר כנגדו״ ממש ומוסיפה אור בדרך של השתקפות. כך היא נעשית ״עטרה לבעלה״.
ברכות הנישואין משקפות את נושא המאמר: תחילה המקבל מקבל, ולאחר מכן, באמצעות ה״כנגדו״ שלה, היא מוסיפה אור נעלה יותר ונעשית כתר לנותן.
מראי מקומות
- 1משמח חתן וכלה · Ketubot 8a:5–6
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
אדם אינו צריך לראות בגוף, בנפש הבהמית ובדברים המותרים שבעולם הזה מכשולים בלבד: הם ה״עזר כנגדו״. על ידי עבודת ה׳ באמצעותם — ״עיבוד העור״, בירור קליפת נוגה והעלאת הטוב שבה — הופכים חושך לאור ומביאים ליצירת אור חוזר העולה למעלה מגילוי לבדו; כך גם ירידת הנשמה לתוך גוף מסתיר היא לשם עלייה גדולה יותר.
שאלות לשיחה
- מדוע גילויו של אור הוי׳ ללא הסתר היה מונע את קיומו של עולם נפרד, וכיצד אלקים מאפשר את קיומו?
- מה מבדיל בין הירידה המכוונת של האור האלוקי לבין ״גלות השכינה״?
- כיצד משל המראה מסביר שהסתר יכול ליצור אור הנעלה ממקורו, ומדוע הציפוי צריך להיות דק?
- באיזה מובן הגוף והנפש הבהמית הם ״עזר כנגדו״ לנפש האלקית?
- כיצד שני הנוסחים החותמים את ברכות הנישואין מבטאים את היחס בין המשפיע למקבל המתואר במאמר?