ביאור על הנ״ל

מאמר זה מובא כביאור נוסף למאמר הקודם שבתורה אור. הוא מפתח את הרעיון שנידון שם — כיצד יש להמשיך את האחדות הקיימת בעולם העליון ביותר, אצילות, אל תוך העולמות התחתונים — באמצעות פסוק מישעיהו על ״השמים החדשים והארץ החדשה״.

הפסוק החותם את ספר ישעיהו הוא הנושא המרכזי של המאמר כולו. הנביא מבטיח שכפי שהשמים החדשים והארץ החדשה של העתיד יעמדו לפני ה׳, כך יעמדו ״זרעכם״ ו״שמכם״ של ישראל. בהמשך המאמר יתבאר כל אחד מהמונחים: השמים והארץ החדשים הם גילוי חדש שלמעלה מסדר העולמות הרגיל, ה״זרע״ הוא התורה, וה״שם״ הוא קבלת עול המצוות.

הדיון נפתח בהנחה ידועה: לפני ירידתה לגוף הייתה הנשמה קרובה לה׳, אהבה אותו ויראה ממנו. הדבר התאפשר משום שיש לנשמה שכל ורגשות משלה, שבאמצעותם היא יכולה להבין אלקות ולהגיב באהבה וביראה. אם כן, לשם מה נדרשה הירידה?

הנשמה ירדה והתעטפה בגוף ובנפש הבהמית, המסתירים את האור האלקי שבה. ״הלבושים הצואים״ — דימוי מחזון זכריה על הכהן הגדול — הם הרגשות שמקורם בצד הקליפה, כוחות ההסתר: אהבה ויראה המופנות לענייני העולם במקום לה׳.

ובכל זאת, לירידה יש תכלית נעלית יותר. באמצעות התורה והמצוות, שבהן מלובש אור אין סוף, הנשמה מבררת — כלומר, מפרידה וממיינת — את הטוב מן הרע בעולם ובתוכה, וכך עולה למדרגה גבוהה מזו שהייתה בה קודם.

באמצעות התורה והמצוות מתגלה על הנשמה אור אין סוף עצמו — ולא רק הארה ממנו. אדמו״ר הזקן מבקש כעת להבין מדוע הדבר כך.

הקושי הוא שגם התורה שבידינו ירדה דרך כל המדרגות, עד שהיא עוסקת בעניינים גשמיים כגון שוורים ונכסים. הגמרא מספרת שכאשר עלה משה לקבל את התורה, ביקשו המלאכים מה׳ להשאיר אותה בשמים: ״תנה הודך על השמים״. אם התורה ירדה כל כך, במה היא גדולה מאהבה ומיראה הטהורות שהיו לנשמה למעלה?

קושי נוסף: בתיקוני זוהר נאמר שתורה ללא אהבה ויראה ״אינה פורחת למעלה״. האהבה והיראה הן כנפיים המעלות את התורה. אם כן, נראה שאהבה ויראה נעלות בהרבה מן התורה עצמה.

התשובה מתחילה בפסוק המחלק את הבריאה לשני סוגים: ״הנקרא בשמי״ ו״נברא לכבודי״. אצילות, העולם העליון ביותר, ״נקרא בשמי״ ממש: הוא עצמו אלקי.

באצילות שורה אור אין סוף עצמו, והכול שם מאוחד עמו לחלוטין. כך נאמר בתיקוני זוהר: באצילות ה׳ אחד עם ״חיוהי״ — כוחות החיים שלו, האורות — ועם ״גרמוהי״, איבריו, הכלים. אין שם דבר שחווה את עצמו כמציאות נפרדת.

אדמו״ר הזקן מסייג את הדברים: גם אצילות אינה בת השוואה לה׳ עצמו. כידוע בקבלה, אפילו ״אדם דאצילות״ — המבנה האלקי של אותו עולם — נחשב ביחס לעצמות ה׳ כמו העולם הנמוך ביותר, העולם הגשמי. אצילות היא רק זיו של ה׳, ולא עצמותו.

ייחודו של עולם האצילות הוא שההארה מתקבלת בו ללא פירוד או התחלקות: הכול מלא בה, ושום דבר אינו מצוי שם כמציאות בפני עצמה מלבדה.

גם שמו של עולם האצילות מלמד על עניינו. הוא נגזר מהפסוק שבו ה׳ ״האציל״ מן הרוח שעל משה ונתן לשבעים הזקנים; התרגום מפרש את המילה ״ואפריש״. משה לא נתן לזקנים את כל רוחו, באופן שיהיו שווים לו.

אדרבה, חלק מרוחו הורד והותאם ליכולת הזקנים, כדי שיוכלו להשתתף עמו בנשיאת העול ולהיות ״אחד״ איתו. הם לא היו אחד איתו בעצם מהותם, אך התאחדו עמו באמצעות החלק מרוחו שקיבלו — בדומה לאצילות, המאוחדת עם ה׳ באמצעות האור שהיא מקבלת ממנו.

הזקנים התאחדו עם משה באמצעות אור רוחו שהגיע אליהם. בדומה לכך, אצילות היא אור אין סוף שהופרש: הארה שנפרדה ממנו והורדה לעולם.

אותה הארה מאפשרת לנמצאים באצילות לקבל את אורו של ה׳ במצב של אחדות. הכול שם מתאחד עם האין סוף — לא עם עצמותו, אלא עם האור והזיו הנמשכים ממנו.

לייחוד שבאצילות יש שני צדדים, כנגד שני חלקי הביטוי שבזוהר. ״חיוהי״ הם האורות — המקורות שמהם מתהוות הספירות, כגון חכמה וחסד.

האור כשלעצמו פשוט ואינו מחולק: ברמת האורות בלבד עדיין אין מדות מובחנות שאפשר לכנותן ״חכמה״ או ״חסד״.

הוכחה לכך שהאורות אינם מחולקים מצד עצמם: הזוהר מדבר על אורות ש״אחליפו דוכתייהו״, כך שאור החסד שורה בכלי הגבורה. הדבר לא היה אפשרי אילו האור כבר היה מוגדר כחסד. לעומתם, ״גרמוהי״ הם הכלים, המעניקים לכל אור את גבולותיו ואת הגדרתו.

רק הכלי גורם לכך שאור ייקרא ״חכמה״ או ״חסד״. ובכל זאת, באצילות אור אין סוף שורה בכלים באחדות גמורה, ולכן הם נקראים חכמת אין סוף וחסד אין סוף.

אף שניתן לה שם, חכמת האצילות אינה חכמה מוגבלת ומדידה. כפי שאומר אליהו בתיקוני זוהר, ה׳ חכם, אך לא בחכמה ידועה — חכמתו מאוחדת עמו.

הרמב״ם כותב שה׳ הוא היודע, הידוע והידיעה עצמה — חכמתו אינה דבר נפרד ממנו. לכן האצילות נקראת ״בשמי״. לעומת זאת, מהבריאה ולמטה העולמות הם רק ״לכבודי בראתיו״.

״כבוד״ פירושו כאן לבוש. בתפילת אליהו נאמר שה׳ ״תיקן לבושים״ לספירות — העולמות התחתונים קשורים לאור ה׳ כפי שלבוש קשור לאדם הלובש אותו: הלבוש אינו אחד עמו.

הלבוש גם מסתיר את מי שבתוכו, כך שרואים אותו רק דרכו. עם זאת, המילה ״תקינת״ שבה משתמש אליהו ל״תיקן״ פירושה גם ״תיקן״ או ״זיכך״.

הלבוש מועיל: בלעדיו הבריאה לא הייתה יכולה לקבל כלל את האור האלוקי; באמצעות הלבוש האור יכול להתגלות אליה.

מכיוון שאור ה׳ מתגלה באמצעות לבוש זה, המלאכים שבבריאה — ״צבא השמים״ — משתחווים לו: הם בטלים בפני האור שהם תופסים. אך מכיוון שהאור מגיע אליהם רק באמצעות לבוש…

…הם נשארים ישויות נפרדות. הפסוק על הנהר ש״משם יפרד״ לארבעה ראשים מתפרש בזוהר כנקודה שבה מתחיל תחום הפירוד — ״טורי דפרודא״. בשונה מהאצילות, הנבראים שבבריאה אינם מאוחדים עם ה׳.

עבודת המלאכים מתוארת בתפילת הבוקר: הם עומדים ״ברום עולם״ ומשמיעים ביראה את קדושת ה׳. אדמו״ר הזקן מביא תיאור בסגנון הזוהר: ״אריה שאג״ רומז למלאך מיכאל, שהוא פני האריה שבצד ימין במרכבת יחזקאל; כשהוא שואג, שלוש מאות ושבעים אלף האריות שבמחנהו שואגים עמו.

השאלה היא: המלאכים תופסים מטבעם את האופן שבו מציאותם באה מה׳ מאין ליש, ולכן הם בטלים לפניו. אם זהו פשוט טבעם, כיצד הדבר נחשב ״עבודה״? ולמה הם שואגים ברעש כזה — מהו החידוש שהם תופסים, ולמה הם משתוקקים?

התשובה מתחילה כך: האצילות היא ״עולם התיקון״, שבו האורות והכלים כבר מאוחדים. לעומת זאת, בריאה, יצירה ועשיה כוללות את שברי הכלים של עולם התוהו שקדם להן; הכלים נשברו משום שהאורות שהיו בהם היו עזים מכדי שיוכלו להכילם, ונפלו לעולמות התחתונים האלה.

מכיוון שהעולמות התחתונים מורכבים משברים של תוהו, הם זקוקים ל״עבודה שלמה״: מאמץ שממשיך אליהם את הסדר המתוקן של עולם האצילות, כדי שגם הם יתרוממו ויתאחדו עם האלוקות.

הזרימה הרגילה של החיות האלוקית לעולם הבריאה — כשהיא עוברת דרך מסך ומתלבשת, מדרגה אחר מדרגה, כפי שמבנה הבריאה קובע — אינה מספיקה. לפי הסדר הטבעי הזה, עולם הבריאה נשאר עולם של פירוד, ״טורי דפרודא״.

נדרש אור חדש מלמעלה, שירומם את עולם הבריאה ויכלול אותו באחדות של עולם האצילות עצמו. זהו פירוש ״ברא ה׳ לעשות״: העולמות התחתונים נבראו כדי שיהיה צורך ״לעשות״ בהם, כלומר לתקן אותם, ולהשלים את מה שסדר הבריאה הטבעי הותיר בלתי מתוקן.

הקבלה מפרשת את רשימת מלכי אדום, ״אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל״, כמתארת את עולם התוהו: כל אחד מהמלכים ״מלך ומת״, כלומר התמוטט. על האחרון, הדר, לא נאמר שמת, והוא מסמן את ראשית התיקון. אדמו״ר הזקן מקשר את בעל חנן, המלך שקדם לו, לעולם העשיה, העולם הנמוך ביותר — ומכאן שאפילו עולם העשיה עתיד להגיע לתיקון.

זהו סיכום העבודה כולה בעולמות התחתונים: מצויים בהם הכלים השבורים של עולם התוהו, ויש לתקנם כדי שיעלו וייכללו באצילות. התיקון הזה נעשה רק באמצעות עבודה.

אפילו את העולם הגשמי והגס שלנו אפשר לתקן, מפני שהחיות שלו נובעת מ״העפר העליון״ של עולם התוהו — המדרגה הנמוכה ביותר של אותו עולם נשגב, שלמעלה מעולם האצילות. ככל שמקורו של דבר גבוה יותר, כך הוא עשוי ליפול למטה יותר, ובכל זאת נשארת בו האפשרות לשוב ולהיתקן.

תיקון פירושו ״בירור״: הפרדת הטוב מן הרע המעורב בו, בדומה להתכת מתכת כדי להוציא ממנה את הסיגים, וכך לאפשר לטוב לעלות למקורו.

העולמות התחתונים נבדלים זה מזה בכמות הרע המעורב בהם: בעולם הבריאה הרוב טוב, וכן הלאה עד עולם העשיה, שבו הרע הוא הרוב והוא מעורב בטוב. הפרדת הרע דורשת עבודה יסודית בכל מדרגה.

הבירור הזה נעשה באמצעות התפילה, שכל סדרה נועד לכך. התפילה פועלת באמצעות רצוא — כמיהת הנשמה לפרוץ את גבולותיה ולרוץ אל ה׳. הפסוק מאיוב, ״אם ישים אליו לבו״, מתאר את כמיהת הנשמה להיכלל בה׳.

דברי דוד המלך ״אדלג שור״ מתארים את הרצוא. ה״שור״, כלומר החומה, הוא המקיפים המקיפים את העולמות; מתוך כמיהתה, הנשמה מדלגת אפילו מעבר להם, ומבקשת להידבק בעצמותו האין־סופית של ה׳.

העצמות היא למעלה מכל העולמות — למעלה הן מבחינת ממלא כל עלמין, האור הממלא את העולמות, והן מבחינת סובב כל עלמין, האור המקיף אותם. ביחס אליה, אפילו עולם האצילות — עולם הברודים, ״העולם המנומר״ של התיקון — נחשב רק למדרגה הנמוכה ביותר, ״אדם דעשיה״; ועולם הנקודים הקדום יותר הוא ״אדם דיצירה״.

הרצוא הזה הוא שמפריד את הרע מן הטוב. התהילים מתארים זאת: ״יתפרדו כל פועלי און״; ולמי ש״רוממות אל בגרונם״ יש ״חרב פיפיות״ בידם — ההכרה ברוממות ה׳ היא עצמה כלי הנשק הכורת את הרע.

כל התפילה היא ״רוממות אל״, ולכן היא האמצעי להפריד את הטוב מן הרע. במונחי הקבלה, זהו בירור המ״ן, ״מים נוקבין״: התעוררות והעלאה מלמטה.

התהליך המשלים הוא המ״ד, ״מים דכורין״: המשכה מלמעלה, מעולם האצילות, שמביאה את העולמות התחתונים לאחדות המלאה של עולם האצילות — שבה האורות והכלים מאוחדים לחלוטין עם ה׳.

ההמשכה מלמעלה נעשית באמצעות תורה ומצוות, משום שמקורן ביחוד העליון עצמו: הזוהר אומר ש״התורה והקדוש ברוך הוא כולא חד״.

תיקוני זוהר מכנה את רמ״ח מצוות עשה רמ״ח ״איברין דמלכא״. כשם שאיברי האדם הם כלים לנשמתו, כל מצווה היא כלי לאור ולחיות של ה׳ עצמו — ממש ״איבריו״.

המצוות התלבשו בדברים גשמיים, כגון תפילין מעור וציצית מצמר, לשם מטרה: להעלות את הגשמיות עצמה ולכלול את החיות שלה באור העליון. משום כך נדרשה החיות האלוקית לרדת נמוך כל כך.

כעת אפשר להשיב על השאלה שבפתיחה: מדוע תורה ומצוות בעולם הזה נעלות על אהבתה ויראתה של הנשמה לפני שירדה לעולם.

אהבתה ויראתה של הנשמה למעלה נעלות מאוד, ואף גבוהות מאלו של המלאכים בכל עולם, משום שהמלאכים נובעים מההיבט החיצוני של העולמות, ואילו הנשמות נובעות מההיבט הפנימי שלהם.

ובכל זאת, הנשמה היא נברא שהתהווה יש מאין, ולכן אינה אחד עם ה׳. התורה והמצוות, לעומת זאת, הן חכמתו ורצונו של ה׳ עצמו, והן אחד עמו, כפי שהוא אחד עם הידיעה. לכן התורה והמצוות בעולם הזה יוצרות אחדות עם ה׳ שנברא, נעלה ככל שיהיה, אינו יכול להשיג בכוחות עצמו.

כעת עולה השאלה השנייה: מדוע תורה ללא אהבה ויראה אינה ״פורחת למעלה״? משום שהתורה ירדה והתלבשה בעניינים גשמיים, ולכן היא קשורה לעולם שלמטה ונמצאת במצב של ירידה מאור פניו של ה׳.

האהבה והיראה מגלות את אור אין סוף הגנוז בתורה ומביאות לייחוד מלא עם ה׳. לכן אין הן נעלות מן התורה; הן האמצעי שמגלה את האלוקות שכבר מצויה בה. כאן מובא מאמר חז״ל על לימוד תורה ״לשמה״: ה׳ אומר, ״מעלה אני עליהם כאילו עשאוני״.

אדמו״ר הזקן מפרש את ״עשאוני״ כפשוטו: לימוד התורה ממשיך את הווי״ו של שם הוי׳, שהיא תפארת, והמצוות — שהצדקה מסכמת אותן — ממשיכות את הה״א האחרונה של שם הוי׳. כך התורה והמצוות ״בונות״ את השם האלוקי.

באופן כללי יותר, שלושת עמודי העולם — תורה, עבודה (תפילה) וגמילות חסדים — ממשיכים את שלושת הקווים של הספירות, כגון הקו הימני הכולל חכמה, חסד ונצח. הם מקבילים לשלושת הפסוקים הפותחים במילים ״ויסע״, ״ויבא״ ו״ויט״ (שמות יד, יט–כא); כל אחד מהם פותח באות וי״ו, שצורתה מבטאת המשכה מן היו״ד שבראשה.

חז״ל נחלקו אם השמים או הארץ נבראו תחילה; בית הלל אומרים שהארץ קדמה. בעבודת ה׳, ״ארץ״ — הרצוא שבתפילה, בירור המ״ן העולה מלמטה — אכן צריכה לבוא תחילה.

לאחר מכן באים ״השמים״: ההשפעה מלמעלה, מ״ד, הנמשכת באמצעות התורה והמצוות. השמים הם במהותם משפיעים, כפי שמתאר הפסוק את השמים המורידים גשם על הארץ.

ארץ ישראל ״שותה מים למטר השמים״. השפע מלמעלה מברר את מה שהעבודה מלמטה העלתה, עד שגם עשיה נכללת באחדות של אצילות.

הסדר חשוב: האתערותא דלתתא — המ״ן, העלייה באמצעות התפילה — צריכה לבוא תחילה. בלעדיה אין לשפע מלמעלה, המ״ד הנמשך באמצעות התורה והמצוות, על מה לפעול, והוא אינו יכול לברר.

עבודה זו, בת שני השלבים, היא תפקידנו לאורך הגלות, שבה הרע חזק ויש להפרידו מן הטוב.

כאשר יבוא המשיח יושלם הבירור: המוות יבוטל והטומאה תוסר, כפי שהבטיחו הנביאים. אז תהיה הבריאה כולה במצב של תיקון, מאוחדת עם ה׳ למטה כשם שאצילות מאוחדת עמו למעלה.

אך גם זו אינה התכלית הסופית. התכלית היא גילוי עולם העקודים, מדרגה גבוהה מאצילות. תיאור המשיח בישעיהו כ״נשא וגבה מאד״ — שלושה ביטויים הולכים ועולים — רומז לגילוי זה, שלמעלה מאצילות.

עולם העקודים מקביל ל״פנימיות עתיק״ — המדרגה הפנימית ביותר של הרצון האלוקי, שטרם התגלתה. גילויה יביא ״נשמות חדשות״, נשמות שמעולם לא היו חלק מתערובת הטוב והרע ולכן אינן זקוקות לבירור.

כל הנשמות עד ימינו נכללו באדם הראשון והושפעו מחטאו, ולכן הן זקוקות לבירור. הן ירדו מהחיצוניות של עתיק דרך סדר המדרגות. מה שכבר מצוי בתוך הסדר הזה אינו יכול, מעצם טבעו, להיות דבר חדש.

נשמות שהן באמת ״חדשות״ חייבות לבוא מלמעלה מסדר ההשתלשלות — מפנימיות עתיק, שמעולם לא התגלתה בתוכו.

הכלל בסדר ההשתלשלות הוא שרק ההיבט החיצוני של מדרגה עליונה נעשה הליבה הפנימית של המדרגה שמתחתיה. ההיבט הפנימי של המדרגה העליונה ביותר אינו יורד כלל — ולכן גילויו יהיה דבר חדש לחלוטין.

האור החדש שלעתיד לבוא הוא עולם העקודים, שקדם לאצילות. באצילות, עולם התיקון, הכול מסודר בדרך הנחוצה לסדר ההשתלשלות.

סדר זה פירושו חלוקה למדות מובחנות, חכמה, חסד וכן הלאה. בדברי אליהו ״אנת הוא חכים״ מתוארת התלבשות אור אין סוף בחכמה; ״ולא בחכמה ידיעא״ פירושו שבאצילות חכמה זו עדיין מאוחדת עמו.

״אתה חכם״ פירושו שאור אין סוף מתלבש במידת החכמה; וכך גם ביחס לבינה ולשאר המידות. גם הפסוק ״ה׳ צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו״ מונה מידות שונות.

המידות האלה שבאצילות הן המקורות לחכמה ולחסד דבריאה, שהן חכמה וחסד ״ידועים״ ומוגדרים. לעומת זאת, עולם העקודים כולל את כל הכוחות כשהם ״עקודים״ יחד בכלי אחד.

בעקודים אין כלל חלוקה למידות נפרדות. גילוי זה הוא מה שישעיהו מכנה ״השמים החדשים והארץ החדשה״.

המילה ״אני״ (״אשר אני עושה״) מודגשת: התחדשות זו באה מהמאציל עצמו, שכן רק אין סוף יכול להביא לידי מציאות דבר חדש ממש. ואף על פי כן, הנביא מכנה אותה ״שמים וארץ״.

מאחר שבעקודים יש גילוי — מקור למקור של כל סדר העולמות — מוכרח להיות בו דבר מה הדומה למבנה של סדר זה, כגון שמים וארץ.

מכיוון ששמים וארץ קיימים בסדר ההשתלשלות, מוכרח להיות להם מקביל גם בעקודים. אלא ששם הסדר הוא ״שמים תחילה״: ההשפעה מלמעלה היא הקודמת. מצב זה מתואר במונח הזוהרי ״מטי ולא מטי״.

״מטי״ — האור מבקש להשפיע; ״ולא מטי״ — הכלי שלמטה אינו יכול להכיל אותו. בעבודה מלמטה למעלה הסדר הפוך: תחילה בא הרצוא, כפי ש״המים התחתונים״ בכו כדי להתקרב לה׳. מכיוון שכאן ההשפעה מלמעלה קודמת, נאמר על השמים והארץ החדשים שהם ״עומדים״ — לעד.

עקודים קיים גם כיום, אך הוא נסתר; בעתיד הוא יתגלה. ״לפניי״ (לְפָנַי), הקשור למילה ״פנים״, פירושו שהדברים שייכים לרובד הפנימי ביותר — לפנימיות עתיק.

ישעיהו מוסיף כי ״זרעכם״ ו״שמכם״ של ישראל יתקיימו כמו השמים והארץ החדשים. ״זרעכם״ הוא ההשפעה מלמעלה באמצעות התורה. התורה שהתלבשה בעניינים גשמיים דומה לזרע שנזרע באדמה: הזרע עצמו מתכלה, אך הכוח הפנימי שבו מצמיח את הצמח.

זרע מצמיח רק את מינו, כפי שאומרת התורה על צמחי הבריאה: ״למינהו״. כך גם כוחה של התורה מצמיח דברים השייכים לאותו סוג רוחני.

אף שהתורה התלבשה בעניינים גשמיים — ובתלמוד אף מובאת דעה שהמצוות יתבטלו לעתיד לבוא — אור התורה הוא המצמיח, והוא מברר ומעלה את הטוב מלמטה.

״שם״ הוא קבלת עול מלכות שמים באמצעות המצוות. כאשר ישראל מקבלים עליהם את מלכות ה׳, שמו נקרא עליהם. תפילת ערבית משבחת את ישראל על שקיבלו את מלכותו ״ברצון״.

מלך, בניגוד למושל, מולך בהסכמת העם. המושג הקבלי ״כתר מלכות״ מבטא זאת: הכתר שהעם מעניק למלך הוא רצונו, וכתר הוא מדרגת הרצון.

ספר יצירה אומר על הספירות ש״תחילתן נעוץ בסופן״: מלכות, הספירה האחרונה, נמשכת מכתר, הראשונה — מדרגת הרצון. לכן קבלת מלכות ה׳ נקראת ״שמכם״.

״זרעכם ושמכם״ — התורה והמצוות — הם ההשפעה מעולם האצילות, המבררת את מה שעולה מעולם העשייה ומכלילה אותו באצילות.

לכן היה אפשר לחשוב שלאחר שהבירור יסתיים בעתיד והאור העליון של עקודים יתגלה, תפקידם של התורה והמצוות יושלם ולא תהיה להן עלייה נוספת.

אפשר היה לחשוב שהתורה והמצוות יישארו במדרגת האצילות, שהיא מקורן. לכן הנביא מבטיח שגם התורה והמצוות ״יעמדו״ בשמים ובארץ החדשים.

גם לאחר שהבירור כולו יושלם, התורה והמצוות יעלו עוד, לעולם העקודים, הנעלה מאצילות. בכך באה תשובת המאמר לשאלתו: לתורה ולמצוות יש ערך נצחי גם לעתיד לבוא.