יבל הוא היה אבי יושב אהל ומקנה

המאמר פותח בפסוקים על בניו של למך: יבל, ״אבי יושב אוהל ומקנה״, ואחיו יובל, ״אבי כל תופש כינור ועוגב״. לאחר מכן הוא מצטט משנה על בעלי החיים שמותר להם לצאת בשבת: ״כל שיש לו שיר יוצא בשיר״. במשנה הכוונה במילה ״שיר״ היא לרצועה או לשרשרת הקשורה לצוואר, אך אדמו״ר הזקן קורא את המילה במשמעותה האחרת — ״שירה״.

הוא מסביר שכל עלייה מדרגת קיום אחת לדרגה גבוהה ממנה — למשל, עליית הנשמה מגן עדן התחתון לגן עדן העליון — מתרחשת באמצעות ״שירה״.

שירה היא ביטול ה״יש״ של האדם — תחושת הקיום והמודעות העצמית שלו. כלל הוא שאין דבר חדש נוצר מדבר כל עוד הוא נשאר כפי שהוא; תחילה עליו להיעשות ״אין״, ואז יכול להיווצר ממנו קיום חדש וגדול יותר.

הדבר מתבטא בגרעין הנטמן באדמה: תחילה עליו להתפרק ולאבד את צורתו, ורק אז יכול לצמוח ממנו צמח שיניב גרעינים רבים.

אותו כלל חל גם על נשמות ומלאכים למעלה: כדי לעלות להשגה גדולה יותר באלוקות, על האדם להניח בצד את קיומו העצמי ואת ההשגה שכבר הייתה לו.

רק אז אפשר להגיע להבנה עמוקה יותר. זהו פירוש ה״עמוד״ שעל פי הזוהר מחבר בין גן עדן התחתון לגן עדן העליון: העמוד שבאמצעותו הנשמות עולות הוא מצב של ביטול.

זהו פירוש ״כל שיש לו שיר יוצא״: הם יוצאים מההשגה שבה הם נתונים ונמשכים כלפי מעלה באמצעות השירה. משום כך ליוותה שירה את הקרבת הקרבנות בבית המקדש.

הקרבן הוא העלאה מלמטה למעלה — ״אשה ריח ניחוח״ — ולשם העלאה זו נדרשת שירה, כלומר ביטול.

לביטול יש מדרגות רבות, וכך גם לשירה. אדמו״ר הזקן מבחין בין ״שיר פשוט״ ל״שיר כפול״, ומזכיר את שלושת צבעי העמוד שבגן עדן: לבן — חסד, אדום — גבורה, וירוק, המשלב ביניהם.

הביטול הפשוט ביותר הוא נקודה אחת, כמו האות יו״ד: התבטלות מוחלטת. ביטול שלם יותר כולל גם רגש, כגון אהבה או יראה. גם הביטויים החיצוניים של חסד וגבורה יכולים להשתלב, כאשר חסד כלול בגבורה.

אב המכה את בנו פועל מתוך גבורה, אך מתוך אהבה, כדי להדריך אותו בדרך הישרה. משום כך הוא מכה דווקא את בנו ולא את בנו של אדם אחר. ככתוב במשלי: ״את אשר יאהב יוכיח״.

ביטול פשוט נקרא ״שיר פשוט״. דרגה גבוהה ממנו היא ביטול המשולב במדה אחת, אהבה או יראה.

ביטול המשולב ברגש אחד נקרא ״שיר כפול״. כאשר גם האהבה וגם היראה משתלבות בביטול, הוא נקרא ״שיר משולש״; וכך יכולה להיות גם ״שירה מרובעת״. הסוגריים מפנים לביאור אדמו״ר הזקן בזוהר על אנשי קרח, ״קרואי מועד״.

ארבעת החומרים של יריעות המשכן — תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש משזר — מסמלים ארבע מידות המשולבות זו בזו: אהבה, יראה, רחמנות, ושש, שהיא האהבה המסותרת, האהבה הטבעית שיש לכל נשמה יהודית לה׳.

ההתכללות המרובעת דומה ל״ארבע רוחות השמים״ שבספר זכריה: רוח הנושבת מצפון לדרום משלבת את התכונות של שני הכיוונים.

גם רוח ממזרח למערב פועלת כך; לפעמים רוח משלבת יחד את כל ארבעת הכיוונים.

מסלולה היומי של השמש ממזרח למערב מבטא גם הוא ביטול. הדבר נובע מ״נפש״ השמש — מהכרתה בבוראה.

בגלל הכרה זו גוף השמש נע תמיד בעולם הגשמי מתוך ביטול. אדמו״ר הזקן מפנה למאמר ״חרבות צורים״, שבו מוסבר עניין עמידת השמש בגבעון.

יש שתי דעות בשאלה מה מניע את השמש: אהבה ותשוקה או ביטול פשוט. האמת היא ששני המצבים מתקיימים — לפעמים ביטול פשוט, ולפעמים ביטול המשולב באהבה.

קהלת מתאר את זריחת השמש ושקיעתה — מזרח ומערב — ואת הליכתה דרומה וסיבובה צפונה. הזוהר בתחילת פרשת ויצא מסביר שמסלול זה משלב את כל ארבעת הכיוונים — מעין ״שירה מרובעת״.

כעת מתבאר הפסוק על יובל. השם יובל קשור להובלה — ״מוביל״, נושא ומוליך: הוא נושא וממשיך את הנשמה כלפי מעלה באמצעות הכינור והעוגב, כלומר באמצעות השירה והביטול. זוהי העלייה של ״יוצאין בשיר״.

יבל, האח האחר, מייצג את המקור של אותו ביטול. בעל התהילים אומר שה׳ ״שם אוהל לשמש בהם״: הביטול והתשוקה של השמש, שתוארו לעיל, נובעים מ״אוהל״ זה.

אוהל מקיף את מי שנמצא בתוכו, ולכן הוא מסמל אור מקיף מלמעלה, המשאיר את השמש תמיד במצב של ביטול. השם יבל מזכיר את הביטוי ״ויבל לחמורים״ — מזון מעורב — ולכן עניינו ערבוב והתערבות.

אור מקיף נמצא מעל לכל חלוקה, ולכן הכול יכול ״להתערבב״ בו, והארתו יכולה להגיע גם למקומות הנמוכים. כך מתאפשר השלב הבא: יובל וכינורו — הביטול של השירה.

זהו ״אבי יושב אוהל״ — האור המקיף — ומאותה סיבה הוא יכול להיות גם ״אבי מקנה״, כלומר להמשיך את האור אל הדברים הנמוכים ביותר.

לאור המקיף אין ״מעלה״ ו״מטה״; הוא מקיף הכול בשווה, ככתוב ״ומתחת זרועות עולם״, ולכן הוא יכול להגיע גם למטה. יעקב הוא דוגמה לכך: הוא רעה צאן באמצעות מקלות של לבנה לחה ועצים אחרים.

הזוהר רואה במקלות אלה שילוב של חסד, גבורה ותפארת. רועה רגיל מטפל בצאן בדרך גשמית בלבד, אבל יעקב, ״יושב אוהלים״ — הקשור לאורות המקיפים — המשיך מן המדרגה הנשגבת הזאת אל עבודת הרעייה.

זהו ״יושב אוהל ומקנה״. הסוגריים החותמים מפנים למאמרים נוספים: על יובל בפרשת שלח, בעניין האיש ״מקושש עצים״, ועל ״מקנה״ בפרשת ויצא, על הפסוק ״ושש שנים בצאנך״, ובפרשת משפטים, על הפסוק ״ואלה המשפטים״.