רני ושמחי בת ציון כי הנני בא

המאמר פותח במילים הראשונות של ההפטרה הנקראת בשבת חנוכה, מספר זכריה הנביא. הוא מציג שתי שאלות: מה פירוש ״רני ושמחי״, ומדוע ההפטרה מתחילה כאן ולא בחזון המנורה העשויה זהב, המופיע בהמשך אותה פרשה ושנראה מתאים יותר לחנוכה.

התשובה נפתחת בפסוק מתהילים המצמיד את השמחה לרננה, ובדברי הזהר המשייכים את השמחה לבוקר ואת הרננה לערב. המאמר מציג ארבעה מושגים שיש לבאר: בוקר, ערב, שמחה ורננה.

לפני התשובה, המאמר מניח יסוד: המלאכים עובדים את ה׳ בשירת שבחו. פרק שירה הוא לימוד קדום שבו מובאים פסוקי שירה ושבח בפי השמים, הארץ, הצמחים וכל היצורים החיים.

כל המלאכים, בכל העולמות, שרים. המאמר מגדיר את שירתם כביטוי חיצוני לכמיהה עזה.

דברי בעל התהלים ״נכספה וגם כלתה נפשם״ מתארים את הכמיהה הזאת: להידבק בה׳ ולהיכלל באור אין סוף, אורו של ה׳ כפי שהוא, למעלה מכל גבול. הכמיהה אינה פוסקת, מפני שהיא אהבתם היחידה של המלאכים.

בשונה מנשמות ישראל, למלאכים אין עבודה אחרת: אין להם תורה ומצוות, הממשיכות אלוקות מלמעלה למטה. עבודתם היא רק מלמטה למעלה.

הכמיהה הזאת מקבלת ביטוי בשירה, מפני שהניגון מבטא את התעוררות הלב. ההערה מוסיפה שניגון יכול לבטא שמחה או מרירות, בהתאם לרגש שבלב.

שירה כזאת שייכת לממד החיצוני, ולא לפנימיות עצמה; המשל מבהיר מדוע. אדם שנמצא בתוך ארמון המלך, בנוכחותו, אינו צריך לתאר את גדולתו. רק מי שיצא החוצה מספר בשבחו של המלך ומפליג בגדולתו, ומתפעל מכך.

בתהלים קמה נאמר ״וצדקתך ירננו״: שירת המלאכים מכוונת ל״צדקתך״ של ה׳, שתקוני זהר מזהה עם מלכות, מלכותו של ה׳. ההערה מפרשת את ״מאזני צדק״ כדימוי למלכות, השוקלת ומקציבה לכל אחד את מידתו של עול מלכות שמים.

פסוק נוסף, ״צדק מלאה ימינך״, מכין את הצעד הבא. הבורא נעלה לאין ערוך מכל נברא, ולכן הנבראים יכולים לקבל ממנו חיים רק באמצעות מלכותו: מפני שהוא מלך עליהם, הם חיים וקיימים.

הפסוק ״מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור״ מתפרש כמתייחס הן למרחב (״עולמים״) והן לזמן (״דור ודור״). שניהם נמשכים ממלכותו של ה׳, שכן המרחב והזמן עצמם נבראו והובאו לידי מציאות מאין ליש.

לפני הבריאה לא היו זמן ומקום כלל. נבראים, שמעצם טבעם נתונים בגבולות הזמן והמקום, לא יכלו להתהוות מצד עצמם.

הבריאה אפשרית רק באמצעות מלכותו של ה׳, שאליה שייך הזמן, כפי שעולה מלשון התפילה ״מלך מלך ימלוך כו׳״. אור אין סוף עצמו אינו מוגבל כלל: כשמו, אין סוף, הוא חסר קץ.

מכיוון שהחיות נמשכת ממלכות, שהיא בחינת ״צדק״, הפסוק אומר שצדק זה ממלא את ״ימינו״ של ה׳. הימין מסמל חסד: החיות הניתנת באמצעות המלכות היא מעשה של חסד.

שני מקורות תומכים בכך: ״מכלכל חיים בחסד״, מתוך תפילת העמידה היומית, והפסוק בנחמיה: ״ואתה מחיה את כולם וצבא השמים לך משתחוים״. מכיוון שה׳ נותן להם חיים, צבאות השמים משתחווים לפניו, מעמידים את עצמם בביטול ונכללים בו.

ביטולם של צבאות השמים מופנה אל אור אין סוף עצמו, כפי שהוא מתלבש במלוכה כדי להחיותם, ולא אל המלוכה כשלעצמה. העיקרון ״אליו ולא למדותיו״, שפרדס רמונים מצטט מן הספרי, מלמד שפונים אל ה׳ עצמו ולא אל המדות שדרכן הוא פועל.

כאן הפסוק בתהילים קמה, ז׳ נדרש בעיון. ״טובך״ הוא השפע האלוקי והחיות העוברים מעולם אחד למשנהו, כלפי מטה.

הנביא ישעיהו אומר ״אמרו צדיק כי טוב״, ובפשטות הפסוק מבטיח טוב לצדיק; המאמר דורש את הדברים כך שהטוב הוא בחינת הצדיק, ומקשר בין הטוב לבין הצדיק, המחבר בין עולם אחד למשנהו ומעביר הלאה את השפע. הפסוק ״כי כל בשמים ובארץ״, שהתרגום מבאר במילה ״דאחיד״, מובא כדי להראות את תפקידו כמקשר.

״רב טובך״ מתייחס לאינספור המדרגות שדרכן האור יורד, מעולם לעולם. בתום הירידה הזאת, אור אין סוף מאיר באמצעות מלכותו של ה׳, כדי לברוא ולקיים יצורים עד אין קץ.

״זכר״ (zecher) פירושו רושם בלבד: המלאכים מקבלים רק הארה מטובו הרב של ה׳. לכן הם ״שרים״, מתוך כמיהה לדבר שאין להם השגה מלאה בו.

המלאכים משתוקקים להיכלל באור אין סוף, ושואלים, במילות הקדושה: ״איה מקום כבודו״. הם אינם יכולים להשיג את אור אין סוף עצמו; הם מגיעים אליו רק באמצעות המלכות, ״צדקתך״.

כעת מוסבר הביטוי של הזוהר, ״רננה ברמשא״. ערב, מידת הלילה, הוא מלכות, מלכות ה׳, משום שהמילה ״עולם״ קשורה למילה ״העלם״; בגמרא דורשים את אותן האותיות גם במשמעות של הסתרה. הרמז בדברי הגמרא שצריך להזכיר את מידת הלילה ביום מכוון לכך.

הזוהר מדבר על ״לאכללא״ — הכללת הלילה ביום. משום שהמלאכים משיגים שה׳ נסתר, ״ישת חשך סתרו״, הם כמהים אליו ביתר שאת. דברי ישעיהו ״נפשי אויתיך בלילה״ מתפרשים בפשטות כהשתוקקות לה׳ בכל הנפש, ונדרשים כאמירה של האדם להקדוש ברוך הוא: ״הרי נפשי אתה, לכך אויתיך״.

מכיוון שהחיות נסתרת, כמו בלילה, הכיסופים גוברים. אדם משתוקק רק לדבר שחסר לו; אין הוא משתוקק לדבר שכבר יש לו.

״בואו לפניו ברננה״ מבטא עלייה מלמטה למעלה: מאמץ הנשמה לצאת מגבולות הגוף ומלבושי הנפש הבהמית ולהידבק בה׳. רינה זו שייכת לערב, למידת הלילה — לבחינה שבה אור אין סוף נסתר ומלובש. בהמשך תורה אור (מגילת אסתר) אדמו״ר הזקן חוזר למאמר הזה ומיישם אותו על אסתר, שעליה נאמר ״בערב היא באה ובבקר היא שבה״: העלייה שייכת ללילה, וההמשכה — ליום.

בקריאת שמע, ״בשכמל״ו״ בא לאחריה ״ואהבת״. המאמר דורש את המילים אחת לאחת: ״ברוך״ פירושו נמשך; ״שם״ הוא הארה בלבד מאור אין סוף; היא נעשית ״כבוד מלכותו״; ו״לעולם ועד״ פירושו שההארה נמשכת למטה עד אין קץ.

הבנת הדברים מביאה את האדם לאהוב את הוי׳, את אור אין סוף עצמו, ״בכל לבבך ובכל נפשך״. הזוהר מתאר אהבה כזו כדבקות ״לאדבקא רוחא ברוחא״.

אהבה זו היא עדיין עלייה מלמטה למעלה, ״בואו לפניו״, ולכן היא ״ברננה״. עבודת האדם צריכה להתחיל כך, כפי שמתארת הגמרא את בריאת העולם: תחילה חושך ואחר כך אור.

״יום״ הוא התנועה ההפוכה: אור אין סוף נמשך מלמעלה למטה לתוך ארבעת העולמות — אצילות, בריאה, יצירה ועשיה — וזוהי ״עבדו את ה׳ בשמחה״. בכך הנשמות עולות על המלאכים, שעבודתם היא רננה בלבד, עלייה מלמטה למעלה.

לנשמות ישראל יש עבודה נוספת: להמשיך אלקות מלמעלה למטה ולהביא את הנסתר לידי גילוי. שמחה מוגדרת כגילוי של מה שבפנימיות.

שמחה זו באה מאור אין סוף הנמשך באמצעות התורה והמצוות, שניתנו לישראל ולא למלאכים. הגמרא מספרת שהמלאכים ביקשו שהתורה תישאר בשמים, ואמרו ״תנה הודך על השמים״, אך היא לא ניתנה להם.

את הפסוק ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך״ דורשים כאומר שהמצוות באות מ״אנכי מי שאנכי״, מעצמותו של ה׳. המאמר הראשון בתורה אור (בראשית) דורש את הפסוק באותו אופן: באמצעות ״הדברים האלה״ מתגלה אלקותו העצמית של ה׳ והתורה באה לידי התהוות.

בעלייה מלמטה למעלה הנשמה יכולה לעלות רק באמצעות מלכות, ״צדקתך״, הרננה של הערב. אולם מלמעלה למטה אור אין סוף נמשך מאליו, אפילו מעצמותו של ה׳; לפניו ״כחשיכה כאורה״, ולכן ההעלם אינו מעכב אותו.

התהילים מתאר את ה׳ כמי שמשפיל את עצמו להביט בשמים ובארץ כאחד: מבחינתו, הרוחני והגשמי שווים. הביטוי ״השוה ומשוה קטן וגדול״ לקוח מהפיוט לימים הנוראים ״האוחז ביד״.

ההמשכה הזו באה באמצעות התורה והמצוות. רמ״ח מצוות עשה נקראות ״רמ״ח איברין דמלכא״: כשם שהנשמה נעה לכל מקום שאליו מניעים את האיברים שהיא ממלאת, כך אורו של ה׳ נמשך יחד עם קיום המצוות.

המצוות נחלקות לשלושה קווים: מימין קו החסד, שאליו שייכת הצדקה; והתורה היא הקו האמצעי. ההערה שבסוגריים משווה את התורה לאיברים הפנימיים ואת שאר המצוות לאיברים החיצוניים.

״עבדו את ה׳״ מתייחס לאין סוף, שאורו נמשך למטה באמצעות התורה והעבודה; ״בשמחה״ היא שמחת המצווה, שחכמים מרחיבים גם ללימוד הלכה. שמחה זו היא גילוי אור אין סוף עצמו בנפש.

השמחה הזאת באה רק לאחר שתחילה ״באו לפניו ברננה״. הפסוק נקרא כמדבר מלמעלה למטה: תחילתו מצווה על השמחה, והמשכו מלמד כיצד להגיע אליה — באמצעות הרינה.

המאמר חוזר לפסוק הפותח אותו. בגלות כנסת ישראל, כלומר עם ישראל כולו, נקראת ״בת ציון״. כדי להסביר את עניינה של ״ציון״, המאמר פונה לפסוק בתהילים הקושר בין מלכות ה׳ לציון.

בפסוק ״ימלוך ה׳ לעולם״, המילה ״לעולם״ משמעותה גם ״עולם״, ולכן היא מייצגת את המקום; ״לדור ודור״ מייצג את הזמן. מלכות ה׳ על שניהם נמשכת באמצעות ״ציון״.

האמירה ״בצלמנו כדמותנו״ מתפרשת לאור דברי תיקוני זהר (תיקוני זהר), שלפיהם המצוות הן ״רמ״ח פקודין רמ״ח אברין דמלכא״. המציאות הרוחנית שלהן, כפי שהיא קיימת למעלה באור אין סוף, היא בחינת ״בצלמנו ממש״.

המצוות הגשמיות, כגון ציצית מצמר ותפילין הכתובים על קלף, הן בחינת ״ציון״, משום שציון היא סימן או סמן. הביטוי ״ציון המצוינת״, מתפילות ההושענות, משחק על אותו שורש.

סימן מצביע על דבר שמעבר לו: המצוות הגשמיות מצביעות על המציאות הרוחנית שבהן, ובאמצעותן אור רוחני זה נמשך למטה.

הטלית וציציות הצמר שלה מזכירות פסוקים המתארים את ה׳ כמי ש״עטה אור כשלמה״, שלבושו ״כתלג חיור״ ושער ראשו ״כעמר נקא״. הציציות מקבילות ל״שערות״: חוטים גשמיים המצביעים על מציאות רוחנית.

כך הוא גם בכל מצווה ובכל לימוד תורה. התורה כפי שאנו לומדים אותה עוסקת בעניינים גשמיים, ובכל זאת לימודה ממשיך את אור התורה העליונה, העוסקת במציאויות רוחניות.

אם כן, התורה והמצוות הגשמיות הן ״סימנים״ של הרוחניות. באמצעותן עובר האור מן הרוחניות אל הגשמיות, והן עצמן מקור המקום והזמן; לכן מלכות ה׳ על המקום והזמן באה ״דרך ציון״.

בברכה הנאמרת לפני כל מצווה, ״ברוך אתה״, מופיעה המילה ״ברוך״. המאמר קושר אותה למונח שבמשנה לתיאור הברכת גפן: מכופפים זמורה וטומנים אותה בקרקע, וכך צומחת ממנה גפן חדשה. הברכה פירושה אפוא המשכת שפע מעולם אחד לעולם שאחריו.

כשיוסף התמנה לשליט, קראו לפניו ״אברך״. בפשטות, זו קריאה לכרוע ברך; המאמר שומע בה גם רמז להברכת גפן, המונח שממנו נובעת המילה ״ברוך״. יוסף היה צדיק המקשר בין העולמות ומעביר את השפע ביניהם; הטקסט מוסיף את הפועל ״מַבְרִיחַ״, במשמעות של מתמשך, מונח המתאר את הבריח התיכון במשכן שעבר מקצה אל קצה.

תכליתה של הברכה היא להמשיך את השפע מעולם לעולם, עד שה׳ יתגלה כ״מלך העולם״, כפי שנאמר במילות הברכה. ה״עולם״ אמור להפוך למקום שבו מורגשת מלכותו.

המטרה היא שמלכות ה׳ תהיה גלויה לעיני העולם כולו, כך שהעולם כבר לא יסתיר אותה.

במילות הברכה, המילה ״ברוך״ פירושה המשכה של בחינת הוי׳ — השם שמבטא את ה׳ שמעבר לעולם — אל בחינת ״אלקינו״, כלומר אלקים כאלקינו, השם שבו ה׳ מוסתר בתוך הטבע. משם צומחת מלכותו ומתגלית, כמו הגפן החדשה הצומחת מן הענף שהבריכו.

כאשר עם ישראל נוקט יוזמה — אתערותא דלתתא — כנסת ישראל עצמה היא ״ציון״: סימן לאור הרוחני שזורם לתוכה. הצמח צדק, ב״אור התורה״ המצוטט בהערת קה״ת, מוסיף שכנסת ישראל מקבלת אז את כל האורות מלמעלה בתוך היסוד שלה, הנקרא ״נקודת ציון״.

בגלות, בלי יוזמה כזאת, כנסת ישראל היא רק ״בת ציון״ — מי שמקבלת מציון.

המאמר מביא הוראה הידועה מהזהר בעניין ההתעברות: כאשר האיש מזריע תחילה, נולדת בת, וזהו המצב שבו אין אתערותא דלתתא. אבל על ציון נאמר ״ולציון יאמר איש ואיש״: כאשר האישה מזריעה תחילה, נולד זכר, והמאמר קושר זאת לחסדים.

יוזמתה של כנסת ישראל פירושה להקדים את הרינה והשמחה שתוארו לעיל: ״בואו לפניו ברננה״ — העלייה מלמטה למעלה, ״רננה ברמשא״.

אותו סדר מעצב גם את תפילת שחרית. פסוקי דזמרה, פסוקי השבח, נאמרים תחילה כדי לעורר את הלב, ולאחריהם באה ברכת ״יוצר אור״, המתארת כיצד המלאכים מקדישים את ה׳.

ברכת ״יוצר אור״ מתארת את האופנים, סוג של מלאכים, עולים ״ברעש גדול״. כל זה הוא עלייה מלמטה למעלה: רינה שמרוממת את הנשמה אל מחוץ לגוף וללבושי נפש הבהמית.

רק לאחר מכן באה עבודת השמחה: גילוי אור אין סוף לנשמה בקריאת שמע.

כאשר הרינה אינה קודמת, השמחה אינה יכולה לשרות בנשמה; האדם נשאר בבחינת מקבל בלבד, בבחינת ״נקבה״, של מה שבא מלמעלה. ואף על פי כן, אור אין סוף עדיין יורד ונמשך בכל מצווה שעשה, ביוזמתו של ה׳ — אתערותא דלעילא — כמו שנאמר בישעיהו: ״למעני למעני אעשה״.

אך האור שמגיע בדרך זו נשאר בחיצוניות; כדי להיכלל בפנימיות יש ״לבוא לפניו ברננה״.

כעת מוסברים דברי הנביא. גם בגלות, כאשר ישראל הם רק ״בת ציון״, הנביא אומר להם לשיר ולשמוח, משום ש״כי הנני בא״.

יש אתערותא דלעילא גבוהה כל כך, ששום יוזמה אנושית אינה מגיעה אליה: סובב כל עלמין, האור המקיף את כל העולמות, גדול מכדי להיכנס לתוכם. משם יימשך אור גם ל״בת״, למקבלת שלא עוררה את עצמה תחילה.

כך יהיה לעתיד לבוא, כפי שנאמר בנבואות ישעיהו על העבד, שעליו נאמר ״ירום ונשא וגבה מאד״, ועל ״ונחה עליו רוח ה׳״.

״ולציון יאמר איש ואיש יולד בה״ נקרא כהבטחה שהכול יהיה במדרגת ״איש״, המשפיע, אפילו ה״בת״.

הדבר הוא משום ש״הוא יכוננה עליון״: יסודה יהיה אור עליון ונעלה מאוד. ״כי הנני בא ושכנתי בתוכך״ פירושו שה׳ עצמו, כביכול, הוא אור אין סוף ממש.

נר חנוכה מוצב בכניסה לבית, מבחוץ. המאמר קושר זאת לפסוק ״פתחו לי שערי צדק״.

״שערי צדק״ הם המבוא אל ״צדקתך ירננו״ — השירה המכוונת למלכות, הפותחת את הדרך פנימה. פסוקי דזמרה תוקנו למטרה זו.

מי שעומד מחוץ לשער, בלי שירה והתעוררות הלב, אינו מאבד חלילה משום כך את גילוי אור אין סוף.

לכן הציבו [חכמים] את האור והשמן בפתח, מבחוץ: גם מחוץ לשער נמשך אור אין סוף לכל מצווה שאדם עושה ולכל התורה שהוא לומד.

יתרה מזו, את הנר מניחים ליד הדלת הסמוכה ביותר לרשות הרבים, מקום הקליפות, הכוחות המסתירים את הקדושה, כדי להפוך את החושך עצמו לאור. זהו פשר הפסוק הבא בהפטרה: ״ונלוו גוים רבים אל ה׳״.