קצת ביאור על זה

הכותרת פותחת הסבר קצר שנוסף למאמר הקודם, ״רני ושמחי בת ציון״. במאמר הקודם הוסברו שלושת הכינויים של עם ישראל במדרש — ״בת״, ״אחות״ ו״אם״ — כשלוש דרגות בעבודת ה׳. כאן נותן אדמו״ר הזקן את הרקע הקבלי, בעיקר לכינויים ״בת״ ו״אחות״. קה״ת מציינת נוסח נוסף של הסבר זה בספר המאמרים 5565 (p. 130), וכן במאמרי אדמו״ר האמצעי, בראשית (p. 353).

ה״בת״ היא הדבר המתברר, הדבר שממיינים ומטהרים; ה״אחות״, בעל התורה — מי שעיקר חייו בלימוד תורה — היא המבררת. לכן תיקוני זהר, חיבור קבלי קלאסי בסגנון הזהר, מכנה את התורה ״פקודא לאפרשא בין דכיא כו׳״ — המצווה להבדיל בין הטהור לטמא. ובישעיהו נאמר שה׳ שם את דבריו בפי ישראל: דברי התורה שהאדם מדבר הם דבריו של ה׳ עצמו, והם מבררים בין טוב לרע.

בגמרא, ברכות לד ע״ב, רבן יוחנן בן זכאי מכנה את עצמו ״כשר לפני המלך״, ואת רבי חנינא בן דוסא — ״כעבד לפני המלך״. כאן, בעל התורה, שמברר, הוא השר; ואילו ה״בת״, שעבודתה היא קיום המצוות, היא העבד. כל זה נרמז בנר חנוכה. בלקוטי תורה, פרשת צו, מסביר אדמו״ר הזקן שכאשר המלך מתגלה, השר, שעובד בשמחה, שמח עוד יותר, ואילו העבד, שעובד ביראה, מתמלא יראה גדולה עוד יותר.

בפרי עץ חיים, רישומיו של רבי חיים ויטאל לתורת האריז״ל על המצוות והמועדים, מדובר בשלושה ייחודים של שם הוי׳: עם אהיה (Ehe-yeh), עם אלקים ועם אדני (Ado-nai). ערכיהם מסתכמים בגימטרייה נר: הוי׳ (26) עם אהיה (21) עולה 47; עם אלקים (86) — 112; ועם אדני (65) — 91. סכום שלושתם הוא 250, ערכה של נר (נו״ן 50 ורי״ש 200).

הייחוד הראשון, של הוי׳ עם אהיה (Ehe-yeh), מחבר את אבא ואמא, חכמה ובינה, ונעשה באמצעות מסירות נפש בקריאת שמע, הממשיכה את אור הכתר, הבחינה שלמעלה מן השכל. בנוסח של אדמו״ר האמצעי, המובא על ידי קה״ת, אהיה — שפירושו ״אהיה״ — נקרא במובן של ״אני מוכן להתגלות״: העצמות הנעלמת של אור אין סוף, המאירה בפנימיות הכתר.

הייחוד השני, של הוי׳ עם אלקים, מחבר את ז״א ונוקבא (מלכות), ונעשה באמצעות לימוד התורה. הייחוד השלישי, של הוי׳ עם אדני, נעשה באמצעות המצוות, כאשר כל האורות נמשכים בדומה לרושם של חותם. וזהו ״תתן אמת ליעקב״: ״תורת אמת״ היא בז״א, והמלכות מקבלת אותה כפי שהשעווה מקבלת את רושמו של חותם.

לעתיד לבוא תתרומם ה״בת״, הדבר המתברר, מעל המברר, משום ששורשה גבוה יותר: שם ס״ג (שם הוי׳ באיות מלא שערכו המספרי 63, הקשור לבינה), שממנו באו, לפי הקבלה, הכלים שנשברו והניצוצות שבהם מתבררים כעת. כפי שנאמר בספר יצירה, ״נעוץ סופן כו׳״; וכפי שמלמד פיוט השבת לכה דודי, מה שהוא בבחינת ״סוף מעשה״ היה ראשון במחשבה.

אז תהיה הבחינה המקבלת ״תגא על רישיה״ — כתר על ראשו. ברעיא מהימנא, חלק מהזהר העוסק במצוות, זהר ח״ב, 158a, נאמר שאשת חיל היא כתר לבעלה: בעולם הזה השכינה היא כלי למטה, המשמשת את בעלה, ואילו לעתיד לבוא היא לא תהיה כלי או משרתת שלו, אלא כתר על ראשו.