ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו׳

המאמר נפתח בפסוק הראשון של פרשת מקץ, שבו פרעה חולם שנתיים לאחר ששר המשקים השתחרר מבית הסוהר. אדמו״ר הזקן מציין שפסוק זה בא מיד לאחר הפסוק האחרון של הפרשה הקודמת, שבו שר המשקים שכח את יוסף, ולכן יש לקרוא את שני הפסוקים יחד.

שכחתו של שר המשקים היא שגרמה לחלוף השנתיים הנוספות, ל״קץ״ שבו נפתחת פרשת מקץ. אדמו״ר הזקן יקרא את הסיפור כמפה של הנפש: לכל כוח שבקליפה, התחום שמסתיר את ה׳, יש מקבילה בקדושה, ולכן יש גם ״פרעה״ קדוש ו״שר המשקים״ קדוש.

אדמו״ר הזקן מתחיל מתפיסת הפיזיולוגיה של ימיו: הגוף בנוי מארבעה יסודות, כשהאש שוכנת בלב והמים במוח. הריאות, דרך הקנה, שואבות מהמוח ליחות כלפי מטה כדי לקרר את חום הלב. התמונה הגופנית הזאת תשמש דגם לנפש האלקית.

בנפש האלקית, ״המים שבמוח״ הם חכמה ודעת המופעלות בעבודת ה׳: התבוננות מעמיקה בו. זוהי המקבילה בנפש לליחות השוכנות במוח.

אפשר לשאול: אם שום מחשבה אינה יכולה להשיג את ה׳ כלל, במה יש להתבונן? התשובה היא פירוש הזוהר לפסוק ״נודע בשערים בעלה״: ה׳ נודע לכל אדם לפי מידת הבנתו.

ההתבוננות המדוברת היא באופן שבו גדולת ה׳ מתפשטת בלי גבול למעלה ולמטה, עד שאין שום דבר מלבדו. אלה הם ה״מים״ שבמוח שתוארו בפסקה הקודמת.

כל צבאות השמים נבראו ״ברוח פיו״, ולכן הכול נחשב כאין לפניו. המשל הוא דיבורו של אדם: הוא אינו נחשב כלל לעומת האדם עצמו, שיכול לדבר בלי סוף ואינו מתמעט בשל כך.

כל אדם, כל אחד לפי דרגתו, יכול לדעת שאין שום דבר מלבד ה׳, ושכל הנבראים, העליונים והתחתונים, נמשכים מדיבורו. זוהי הידיעה שה״מים״ שבמוח מעניקים.

מן ההתבוננות הזאת נולדת ״אש״ הלב: צימאון לה׳ אצל מי שמבין באמת שהכול נחשב כאין לפניו. השגת המוח נעשית לגעגוע שבלב.

אהבה זו, כאש, גורמת לנפש להשתוקק לצאת ממקומה ולהתמזג באור ה׳, כשלהבה הניתרת מעלה בטבעה. זוהי אהבה המבקשת להתרומם מעל העולם ולא להישאר למטה.

תנועת המים הפוכה: הם יורדים מלמעלה למטה. הם מבטאים את המשכת אור ה׳ אל תוך חיי האדם באמצעות תורה ומצוות. כך הנפש ממשיכה לפעול למטה, בתוך הגוף, ברוח ״בעל כורחך אתה חי״.

כשם שהמים מכבים אש, כך המשכת אור ה׳ באמצעות התורה והמצוות משביעה את צימאונה הבוער של הנפש. הפסוק ״הוי, כל צמא, לכו למים״ נקרא כך: המענה לצימאון לה׳ הוא מי התורה.

הקנה, כלומר קנה הנשימה, שדרכו עובר הקול, מחבר בין המים שבמוח לאש שבלב. בנפש הוא מקור אותיות התורה, שכן הדיבור נוצר כשהאוויר עובר דרך הקנה.

הפסוק ״קנה חכמה, קנה בינה״ דורש את המילה ״קנה״ במשמעות של קנה הנשימה, וקושר אותו לחכמה. הבחינה המחברת הזאת היא שר המשקים הקדוש, כלומר הממונה על המשקה, מפני שהיא מורידה את ״המשקה״ שבמוח אל הלב.

חלומו של שר המשקים נעשה כאן לתמונה של עבודת הנפש. הגפן היא כנסת ישראל, כלל נשמות ישראל כולן, כפי שהגמרא משווה את ישראל לגפן.

כל ענב הוא ניצוץ של נשמה, ובתוכו ״יין המשמח אלקים ואנשים״: האהבה המסותרת, האהבה הטבעית לה׳ שירשנו מאבותינו. זו אהבה המביאה לשמחה בה׳.

אהבה זו מסותרת עמוק, כמו היין החתום בתוך קליפתו העגולה והחלקה של הענב. היא אינה מתגלה מעצמה.

כשם שהיין יוצא רק כשסוחטים ודורכים את הענבים ומסירים את קליפתם, כך האהבה המסותרת מתגלה רק באמצעות ״מבטשים״ — שבירת תחושת החשיבות העצמית. הפסקה הבאה מסבירה מה הם המבטשים.

המבטשים הם ענווה: לא שאחרים ישפילו את האדם, אלא שהוא יהיה שפל בעיני עצמו בפני הכול, כעפר או כאסקופה שכולם דורכים עליה. כך מסירים את ״ערלת״ הלב, את הגסות המסתירה את האהבה שבתוכו.

גם מי שלא חטא חטאים חמורים צריך ״למול את ערלת לבו״. ערלת הלב היא תשוקתו הבוערת לדברים שמעבר לצרכיו.

״ערלת״ הלב היא כל מה שמכסה ומסתיר מאדם את נוכחות ה׳, כלומר מצב של ״הסתר פנים״. המטרה היא שלא יחצוץ דבר בינו לבין ה׳, אפילו לא הקרום הדק שמסירים בשלב השני של המילה, הפריעה.

לאחר שהלב נחשף, אפשר להניח את ״הכוס״ על כף פרעה. המילה ״כף״ מזכירה שני פסוקים: את כפות ידיו של ה׳ שבהן נחקק ישראל, ואת הכפות שבהן הוא ״מכסה את האור״, פסוק שהגמרא דורשת על התפילה.

הגמרא דורשת ״במפגיע״ כתפילה. כשם שפרעה שבקליפה הוא הסתר קשה ומוקשה, כך יש לו מקבילה בקדושה.

פרעה שבקדושה הוא גילוי אלקותו של ה׳, שכן המילה ״פרעה״ קשורה ל״פריעה״, כלומר חשיפה. גילוי זה בא באמצעות שר המשקים הקדוש, הקנה: קול התפילה מעורר את האדם לכוון ולשמוח בה׳.

הנחת הכוס על כף פרעה פירושה שקול התפילה מוליך את האהבה שהתעוררה בנפש כלפי מעלה, אל מעבר למה שבני אדם יכולים להשיג. האהבה שהשתחררה מן הענבים עולה ומוגשת לגילוי ה׳.

לא כל אחד מגיע ל״יין המשמח״ הזה — אהבת ה׳ השמחה שבתפילה. הוא שייך לישרי הלב, למי שהלכו בדרך ישרה כל חייהם.

מי שפגם בדרכיו בחטאות נעורים אינו יכול בקלות לשמוח בה׳ בתפילה. מחשבות זרות מציפות אותו ומבלבלות אותו.

לאדם כזה יש סוג יין אחר — יין משכר. בספר משלי נאמר שיש לתת יין למרי הנפש, כדי שישכח את עוניו; זו תהיה הדרך למי שאינו יכול להגיע לשמחה.

בתלמוד מסופר שלאדם שעמד להיות מוצא להורג בבית דין נתנו יין, כדי שתיטרף דעתו והוא יוכל לסבול את הכאב. היין המשכר הוא שמאפשר לאדם לשאת את מה שעליו לעבור.

ברוח זו, נוסח קריאת שמע שעל המיטה של האריז״ל כולל קבלת ארבע מיתות בית דין על החטאים, כגון: ״אם פגמתי באות יו״ד, אני חייב סקילה״. הפסקה הבאה מסבירה כיצד קבלה זו פועלת.

ארבע מיתות בית דין מקבילות למצבים פנימיים באדם. לב שנאטם והתקשה כאבן מקביל לסקילה, עונש שהוא יכול לראות בכנות שמגיע לו.

לב הבוער בתשוקה לדברים אסורים מקביל לשריפה, וכל שכן אם האדם יודע שחטא בפועל. כל אחד מעריך זאת בעצמו, שהרי רק הוא מכיר את נפשו.

כדי לקבל עליו בכנות ובשלמות את ארבע מיתות בית דין, האדם זקוק ל״כוס היין״ שתוארה לעיל — היין המשכר שמאפשר לו לשאת את הכאב. הפסקאות הבאות מסבירות מהו היין הזה למעשה.

הזוהר אומר שהצדיקים באמת רואים בכל יום כאילו זהו יומם האחרון בעולם הזה. אדמו״ר הזקן ישתמש בכך כדי להסביר את היין המשכר.

לפי הפירוש הפשוט, המחשבה על המוות היא דרך לירא מעונש — מדרגה נמוכה בעבודת ה׳. מדוע הזוהר משבח את הצדיקים הנעלים ביותר על דבר בסיסי כל כך?

התשובה היא שאפילו צדיק גמור שנכנס לגן עדן צריך לטבול ב״נהר דינור״ כדי לשכוח את העולם הזה, משום שאין אדם יכול לרשת את מקומו שם כל עוד הוא זוכר ולו את החלק הקטן ביותר מענייני העולם. אצל הצדיק, המחשבה על ההסתלקות מן העולם פירושה ויתור על כל זיכרון ממנו.

הנשמה ממשיכה לעלות בגן עדן, ״מחיל אל חיל״, בכל ראש חודש ובכל שבת. בכל עלייה היא זקוקה לטבילה נוספת, כדי לשכוח אפילו את מה שהשיגה במדרגה שמתחתיה.

גן עדן מתואר כמקום שבו הנשמות נהנות מזיו השכינה, וזהו זיו בלבד, לא ה׳ עצמו. על האדם להתבונן בכך.

אם אפילו הנאה זו מזיו בלבד מחייבת שכחת העולם הזה, הרי שהדבקות בה׳ עצמו באמצעות תורה ותפילה מחייבת זאת על אחת כמה וכמה. זהו קל וחומר, טיעון מן הקל אל החמור.

זו כוונת הזוהר: הצדיקים באמת חושבים בכל יום על הסתלקותם מן העולם, כדי להניח בצד את ענייני העולם הזה ולהידבק בה׳ בתורה ובתפילה. אין זו יראת עונש, אלא הכנה לקרבה.

יש גם נהר דינור תחתון, הנוצר, כפי שאומר התלמוד, מזיעתן של חיות הקודש — המלאכים הנושאים את המרכבה האלוקית. חיות הקודש הן האהבה העליונה, היין המשמח.

הזיעה שלהן היא הפסולת של אותה אהבה: כשהאהבה יורדת שלב אחר שלב לתוך העולם הזה הגשמי, היא מותירה אחריה שמרים. הדבר מכין את הקרקע לרעיון שאפשר להשתמש גם ב״שמרים״ של האהבה — במרירות על הריחוק — כדי להתקדם.

על האדם להתבונן עד כמה נפל, עד שלבו נעשה מר והוא זועק אל ה׳. המרירות הזאת היא תחילתו של היין המשכר.

הזעקה צריכה לבוא מן הלב, כמו שנאמר בפסוק, ולהגיע לעומק שבו הוא ״יוצא מדעתו״. אדמו״ר הזקן מסביר: הוא מניח מאחור את המחשבות והדאגות שהיה קשור אליהן כל היום.

כאשר אדם שוקע במחשבתו בעומק מרירות נפשו, הוא שוכח את עסקיו ואת ענייניו. זהו היין המשכר, ״ישתה וישכח״, והוא מאפשר לו לומר לה׳ ״ברוך אתה״, בפנייה ישירה, מעומק הלב.

המרירות היא על העבר, על כך שה׳ היה נסתר ממנו, ולכן לא חש אפילו יראה מה׳ בעוצמה שבה אדם ירא מפני אדם אחר. רבן יוחנן בן זכאי בירך את תלמידיו שמורא שמים עליהם יהיה לפחות כיראתם מפני בשר ודם.

כשאדם שב אל ה׳, הוא מבקש שה׳ יתגלה אליו, וזהו עניינו של ״ברוך אתה״ — פנייה ישירה אל ה׳. על יסוד זה בנויות כל התפילות והבקשות.

כך גם קבלתו את עונשי המוות בקריאת שמע שעל המיטה היא כנה, משום שהוא באמת רוצה להידבק בה׳ וכואב את ריחוקו מנוכחות המלך.

אף שהוא עדיין רחוק מה׳, יש משמעות לשאלה מי הוא זה שרחוק: מי שכואב את ריחוקו אינו דומה למי שהדבר אינו נוגע לו. אדמו״ר הזקן מפנה להסברו במקום אחר.

גם לפני ה״סחיטה״ שממנה מתקבל היין הזה, עליו לעשות עצמו כשיריים, כחסר חשיבות, על ידי מחשבה על כל המעשים, הדיבורים והמחשבות שלו שלא היו לשם ה׳. השפלות העמוקה הזאת היא סחיטת הענבים.

יש עצה נוספת הנוגעת לשני סוגי היין, השמח והמר. חז״ל אמרו שהאור שה׳ ראה היה ״טוב לגנוז״; וכך גם האור שאדם מגיע אליו בתפילה צריך להיות גנוז ושמור.

הפסוק משיר השירים מתאר את האחיזה באהוב ואת הבאתו אל ״בית אמי״ ואל ״חדר הורתי״. את האהבה שהתגלתה בתפילה צריך להביא למקום שבו תוכל להישאר.

״בית אמי״ הוא התורה שבכתב, ו״החדר״ הוא התורה שבעל פה. הן הכלים המכילים את גילוי ה׳, והן ״כוס פרעה״.

הכוס מחזיקה את היין, ובהיעדר כלי האור מסתלק, כפי שידוע מתורת הקבלה על אורות וכלים. לכן אהבת התפילה נשמרת רק כשהיא נתונה בתוך התורה.

על האדם לזכור גם שעבודתו אינה למען עצמו, אלא כדי לגרום נחת רוח לה׳ וכדי לעשות את העולם הזה דירה לו.

הדבר נעשה כאשר האדם מכניס את אור ה׳ לתוך אותיות התורה, שהן כלים לאור זה. זו בחינת יוסף, שפירוש שמו הוא ״יוסיף״: הוא מוסיף תענוג ונחת רוח לפני ה׳.

אדמו״ר הזקן חוזר לפסוקים שבהם פתח: שר המשקים שכח את יוסף, ואז הגיע ״הקץ״. כעת הוא מסביר אותם ביחס לנפש.

כאשר ״שר המשקים״, קול התפילה, אינו זוכר את יוסף — את המטרה להוסיף תענוג לפני ה׳ — התוצאה היא ״מקץ״, כלומר סוף והפסק. מה שמסתיים הוא הבחינה הנקראת ״שנתים ימים״.

״שנתים ימים״ היא התורה: חז״ל דורשים את הפסוק ״ואהיה שעשועים יום יום״ כשני ״ימים״ של ה׳, כלומר אלפיים שנה, שבהן קדמה התורה לעולם. לכן שכחת יוסף עלולה להביא, חלילה, לכך שהתורה תסתלק מחיי האדם.

בתיקוני הזוהר נאמר שה׳ חכם, אך לא בחכמה שאפשר לדעת, ומבין, אך לא בבינה שאפשר לדעת. חכמה מקבילה לתורה שבכתב, ובינה לתורה שבעל פה — שני ה״כלים״ של הפסקאות הקודמות.

מי שמתפלל למען עצמו אינו מקפיד להחזיק את האור בכלי התורה. די לו בחוויית הגילוי שבתפילה.

במשך הזמן הדבר נעשה ״ופרעה חולם״: אפילו הגילוי שהאדם חש בתפילה מתגלה כדמיון בלבד, כמו חלום. בלי כלי, האור מסתלק.

בלי כלי התורה, האדם יורד לבחינת המדות, הרגשות המורגשים כחוויה שלו עצמו. אלו הן ״שבע פרות הטובות״ שבחלום פרעה — רגשות טובים בשעת התפילה, שנבלעים במהרה בידי ״שבע פרות אחרות״, רגשות לא טובים שעולים אחריהם.

כמו בחלום פרעה, שבו הפרות הרזות אכלו את הפרות השמנות ולא היה לכך כל סימן, כך אור התפילה שלו נעלם לחלוטין, כאילו מעולם לא התפלל.

בחינת יוסף היא ההפך: עבודתו מכוונת להוסיף תענוג ונחת רוח לפני ה׳, ולהכין מקום להשראתו. החלק הבא משלים את הרעיון.

מי שעובד כדי לעשות לה׳ דירה למטה אינו חש את רגשותיו כחוויה שלו עצמו, אפילו לא את הרגשות הטובים. ומכיוון שאין רע יורד מלמעלה, כל מה שנראה רע בעבודתו טומן בתוכו טוב.