כי אתה נרי ה׳ והוי״ה יגיה חשכי

המאמר נפתח בפסוק שאמר דוד המלך, שבו שם הוי׳ מופיע פעמיים. אדמו״ר הזקן שואל מדוע השם חוזר, ומדוע בפעם השנייה נוספה לו האות ו׳ — ״והוי׳״.

הוא פותח בפסוק ממשלי המכנה את נשמת האדם ״נר ה׳״. הנשמה, בהיותה בגוף, היא נר של שם זה, מפני שלכל אחת מארבע אותיות השם יש מקבילה בחלקי הנר; אור התורה, המובא בהערת קה״ת, מציין כמקור ללימוד זה את פרי עץ חיים של האריז״ל (שער השבת, סוף פרק ד׳).

בנר יש ארבעה מרכיבים: השמן, הפתילה ושני גווני להבה. האור הכהה סמוך לפתילה ונאחז בה, ואילו האור הלבן עולה מעליה.

בנשמה יש אותם ארבעה מרכיבים, ולכן היא נקראת נר; ארבעת המרכיבים מקבילים לארבע אותיות שם הוי׳. בהמשך המאמר מוסבר איזה מרכיב מתאים לכל אות.

מועלות כאן יחד שתי שאלות: מהם ארבעת חלקי המנורה בתוך הנשמה, ומה משמעותם של נרות המקדש, המנורה.

הגמרא שואלת אם ייתכן שה׳ זקוק לאור המנורה, ומשיבה שהנרות היו עדות לעולם שהשכינה (הנוכחות האלוקית) שורה בקרב עם ישראל. אדמו״ר הזקן שואל מדוע דווקא הנרות הם עדות זו.

הוא מתחיל בתיאור אופן פעולתה של להבה. הלהבה מאירה כשהיא נאחזת בפתילה ושורפת אותה, אך פתילה שנשרפת לבדה הייתה כבה במהרה.

השמן הוא שמקיים את החיבור בין הלהבה לפתילה וגורם לאור להאיר היטב. כך אפשר להחיל את המשל על הנשמה.

השמן יוצר את האור הלבן, ואילו הפתילה יוצרת את האור הכהה. שני גווני הלהבה נובעים אפוא משני הדברים שמזינים אותה.

כעת מיישמים את המשל: האור של נפש האלקית הנתפס בנפש הבהמית דומה ללהבה האוחזת בפתילה. נפש הבהמית באה מקליפת נוגה — בחינת הסתר שאפשר עדיין לברר ולהעלות — ויש לה עשרה כוחות של שכל ורגש.

הדברים מבוססים על העיקרון שה׳ ברא את הקדושה ואת הניגוד לה כדברים מקבילים: עשרת הכוחות של נפש האלקית הם בקדושה, ואילו עשרת הכוחות של נפש הבהמית פועלים למען עצמם. דברי קהלת ״אשר שלט האדם באדם״ מתייחסים בפשטות לשליטתו של אדם אחד באדם אחר; כאן הם רומזים לשתי הנפשות שבאדם, הנאבקות על השליטה.

ה׳ אמר לרבקה שעל התאומים שבבטנה נאמר ״ולאם מלאם יאמץ״, ואדמו״ר הזקן מיישם זאת על שתי הנפשות. הכוחות של הנפש האלקית נכנסים לכוחות המקבילים של הנפש הבהמית כדי להפוך אותה ולכלות אותה באור הנשמה.

המטרה היא הן להכניע את הנפש הבהמית (אתכפייא) והן להפוך אותה (אתהפכא), כמו שהלהבה מכלה את הפתילה. כשם שהפתילה עצמה נעשית לאור ולאש, כך גם הנפש הבהמית עצמה אמורה להשתנות.

אדמו״ר הזקן שואל כיצד הנפש הבהמית, שרק מחיה את הגוף, יכולה לעלות למדרגה כה גבוהה, עד שתהיה מקור לאור ולאלקות גלויה. התשובה מתבררת בפסקאות הבאות.

הוא פותח בפסוק הראשון בתהילים קמ״ה: ״ארוממך אלקי המלך״. ״ארוממך״ יכול להתפרש כהעלאת הדברים מלמטה למעלה, או כהמשכת הרוממות מלמעלה למטה, אל תוך העולם.

המילה ״אלקי״, שפירושה ״א־לי״, נדרשת כקשורה לביטוי ״אלי הארץ״, כלומר בעלי הכוח, ולכן היא מציינת כוח. דוד המלך דיבר על ה׳ כעל הכוח הפועל בעולם כולו.

הכוח והחיות הנמשכים לעולם מאור אין סוף, כפי שהוא ממלא כל עלמין, באים מה׳ כמלך. מכיוון שהוא מלך על העולם, העולם חי ומתקיים ונברא מאין, והכול מכוח מלכותו.

שלטונו של מלך פונה כלפי חוץ אל נתיניו; הוא אינו חלק מאישיותו, כפי שחכמתו ותכונותיו האחרות הן. המלכות היא רק הארה מן המלך, המתפשטת אל הזולת.

כך מתבאר הפסוק ״מלכותך מכ״ע״: העולמות והחיות שמקיימת אותם באים רק ממידת המלכות של ה׳, ולא מעצמותו. כל הבריאה נובעת מהארה חיצונית של ה׳.

כדי שאור אין סוף יתפשט בבחינת המלכות, נדרשו כמה צמצומים. הפסוק מתהילים קמ״ה מזכיר את ״גבורותיו״ של ה׳ לצד ״כבוד הדר מלכותו״.

המילה ״גבורותיו״, שפירושה מעשים אדירים, יכולה להתפרש גם ככוחות של ריסון; לכן אדמו״ר הזקן קורא אותה כצמצומים המאפשרים את המלכות. המלכות היא רק זיו, כפי שמרמזת התשובה ״בשכמל״ו״: מדובר בשם בלבד, ולא בעצמותו של ה׳.

לכן ״ארוממך״ פירושו להפנות את האהבה מעבר לזיו, אל אור אין סוף עצמו, ולאהוב את ה׳ ״בכל לבבך״, בשני היצרים — הטוב והרע. כאשר היצר הרע נכפף, האדם אינו רוצה דבר מלבד ה׳, כפי שנאמר: ״מי לי בשמים וכו׳״.

אהבה זו, העולה אל עצמותו של ה׳, היא ״ארוממך״ מלמטה למעלה, ולשם כך מצוטט הזוהר על וארא. המשמעות השנייה — המשכת הרוממות מלמעלה — תתבאר בהמשך.

כדי להסביר את המשמעות של המשכה מלמעלה למטה, אדמו״ר הזקן מצביע על שני סדרים של אותן מילים בתפילה: באחד ״מלך״ מופיע בסוף, ובשני הוא מופיע בתחילה.

בנוסח ״יחיד חי העולמים מלך״, ה׳ מופיע תחילה כ״יחיד״: הוא לבדו, קדוש ומובדל מן העולמות. רק לאחר מכן הוא מתואר כמחיה העולמות וכמלכם.

בסדר הראשון, ה׳ נעשה ל״חי העולמים״ רק באמצעות כמה צמצומים, המביאים אותו לבחינת מלך על העולם. אדמו״ר הזקן קושר זאת למשמעות השנייה של ״ארוממך״: המשכת הרוממות מלמעלה למטה.

בסדר השני, ״מלך״ קודם: כדי להחיות את העולמות, ה׳ מצמצם את עצמו לבחינת מלך. אף שבחינה זו היא האחרונה והנמוכה ביותר ביחס לאין סוף עצמו, היא עדיין בבחינת ״יחיד״, קדושה ונבדלת ביחס לעולמות.

משום כך, מלכות ה׳ יכולה להביא את האיכות של ״יחיד״ אל תוך העולמות עצמם, כך שהמלך הקדוש והנבדל מתלבש בתוכם. הדבר מתרחש דווקא בעולם הגשמי, שכן, כפי שאומר ספר יצירה (Sefer Yetzirah), ראשית הדברים ״נעוץ תחלתן בסופן״: העליון ביותר קשור לנמוך ביותר.

הפסוק ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום״ מתפרש כהמשכה של אור אין סוף עצמו. המילה ״מצוך״ נדרשת מלשון צוותא, כלומר חיבור, משום שהמצווה מחברת את האדם לה׳.

הדבר מתרחש דווקא ״היום לעשותם״ — בעולם הזה, עולם העשייה, כפי שהגמרא דורשת את המילים — ולא בעולמות העליונים. העולמות העליונים נוצרים בירידה הדרגתית מעילה לעלול, ולכן הם רחוקים מאור אין סוף עצמו.

בסוף המעשה, בנקודה הנמוכה ביותר, מתגלה אור אין סוף עצמו, לא באמצעות ירידה הדרגתית. הדבר דומה ללהבה הנאחזת בפתילה: לפני שהיא נאחזת בה, היא אינה נחשבת אור כלל.

להבה נעשית אור גלוי רק כשהיא נאחזת בדבר גשמי, ולכן אורו של ה׳ מתגלה באמצעות מעשים גשמיים. אולם יש להמשיך את האור הזה באמצעות עבודתו של האדם עצמו: כפי שאומר הזהר, ״רוח אייתי רוח ואמשיך רוח״ — רוח מלמטה מביאה רוח מלמעלה. דברי אליהוא בספר איוב, שבפשטות נאמר בהם ״אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף״, נקראים כאן כאילו האדם שם את לבו כלפי ה׳ ואוסף אליו את רוחו ואת נשמתו.

הדלקת הנרות פירושה להמשיך את האור למטה, כך שייאחז בפתילה. זהו פירושו של ״קרוב ה׳ לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת״: הקריאה אליו ממשיכה למטה את קרבתו.

לקרוא אליו ״באמת״ פירושו להביא לעולם את ״אמת ה׳״. האמת הזאת היא שהעליונים והתחתונים שווים לפניו, וכפי שנאמר: ״כחשיכ' כאורה״.

הסדר המדורג של העולמות העליונים והתחתונים קיים רק מנקודת המבט שלנו ושל הנבראים, כדי שלא יתבטלו במציאות; זה נקרא ״דמות״ של ה׳. לעומת זאת, ״צלם״ של ה׳ הוא אמיתת אחדותו, הנוכחת במידה שווה בעולמות העליונים ביותר ובעולמות התחתונים ביותר.

כיצד נמשכת אמת הוי׳ אל העולם? הדבר נעשה באמצעות ״כי גבר עלינו חסדו״: התגברות של חסד ואור עליונים, העולה על הסדר המדוד של ירידת העולמות.

התגברות זו באה באמצעות הנפש הבהמית, כאשר היא מתהפכת ונכנעת. אף שמעמדה בעולם הזה נמוך, שורשה של הנפש הבהמית גבוה מאוד.

שורשה של הנפש הבהמית הוא במדרגה של ״לפני מלך מלך״ — מלכי אדום, שעל פי הקבלה הם עולם התוהו שקדם לעולמות המסודרים. בתורה אור, פרשת בשלח, מסביר אדמו״ר הזקן באותו אופן מדוע המאכל, אף שהוא נמוך מן האדם, יכול לקיים אותו: הניצוץ האלקי שבו מושרש במקום גבוה יותר, בעולם התוהו.

לכן, כאשר הנפש הבהמית מתהפכת מכוח התגברות הטוב על הרע, היא מעוררת בשורשה הנעלה התגברות של אור וחסד עליונים. כך מתגלה בעולם אמת הוי׳, אמיתת הוי׳ עצמה.

הסוגריים מסבירים שמדובר בחסד עליון ה״ממתיק״ את הגבורות. כפי שהוסבר לעיל, המלכות מתגלה רק באמצעות גבורות וצמצומים — ״גבורותיו״ שבפסוק.

אור הבחינה של ״כי אתה נרי הוי׳״, לעומת זאת, הוא החסד ש״גבר״, המביא תוספת אור ללא צמצומים. מיתוק זה הוא יחוד הקב״ה ושכינתו, הנידון בהגהה שבתניא, פרק מ״א.

במשל הנר יש מרכיב נוסף: שרפת הפתילה לבדה אינה מאירה היטב ללא שמן. כעת יש למצוא לשמן מקבילה בעבודת הנפש.

גם בעבודת האדם כשהנשמה נמצאת בגוף נדרש ״שמן״. שמן זה הוא התורה, המרומזת ב״שמן משחת קדש״.

״קדש״ [קדושה] מציין את בחינת חכמה, ו״אורייתא מחכמה נפקת״. השמן הוא החיות הפנימית ביותר של כל דבר שסוחטים ממנו שמן.

מאחר שהכול נברא באמצעות חכמה, בכל נברא יש חיות פנימית — ה״שמן״ שלו — אפילו באבנים. נוסח אחר של מאמר זה (ספר המאמרים 5568), המובא בהערת קה״ת, מביא את הפסוק ״ושמן מחלמיש צור״ כהוכחה לכך שהשמן הוא הפנימיות של כל דבר קיים.

השמן הנמשך מ״קדש״, חכמה עילאה, מתלבש גם באופן שבו התורה עוסקת בעניינים גשמיים. זרעים ומועד הם סדרים במשנה העוסקים בחקלאות ובחגים.

השמן גורם לאור להאיר בעוצמה: הוא מביא להתגלות ממשית של אור אין סוף בנפש האדם, מוחשית כאילו הוא יכול לראות אותו.

אין מדובר בדימוי חולף שנוצר מן המחשבה לבדה, דוהה ואינו מותיר רושם של ממש. ההתגלות צריכה להיות קבועה בלב, איתנה כיתד שאינה זזה, כך שתישאר לנגדו תמיד.

התגלות יציבה כזאת מביאה לכך ש״יראת ה׳ על פניו״ — יראה עלאה, ביטול גמור — תהיה נוכחת בו; יראה זו נרמזת באות יו״ד של הוי׳. כידוע, ארבע אותיות הוי׳ הן יראה ואהבה, ואחר כך אהבה ויראה; בלקוטי תורה על שיר השירים מובא מאמר זה בדיוק בעניין זה: אהבה רבה היא ה״א עילאה, ויראה עלאה היא יו״ד.

היו״ד מייצגת את החכמה, ולכן היא רומזת ליראה עלאה, כפי שמלמד המאמר ״אם אין חכמה אין יראה״. משום כך יש ללמוד תורה, הנמשכת מן החכמה, באימה וביראה של מעמד הר סיני.

הסיבה היא שחכמה עילאה מלובשת בתורה, ושם שורה ומתגלה אור אין סוף במצב של ביטול. כך הוא אפילו בדיוני התורה בעניינים גשמיים.

כל הלכה בתורה היא אפוא באמת דבר ה׳. כשהאדם לומד תורה, דבר ה׳ ורוח פיו מדברים דרכו.

דברי ישעיהו ״ודברי אשר שמתי בפיך״ תומכים בכך. ״ודברת בם״ מתפרש כהמשכת חכמה ויראה עילאה אל דברי התורה שאדם אומר.

תפילת שמונה עשרה נאמרת בלחש ובחשאי משום שהיא מבטאת את ה״שמן״ הזה, את הביטול שביראה העילאה. גם הכריעות שבתפילה ממשיכות ביטול זה.

מלאכי יחזקאל מרפים את כנפיהם כשהם עומדים ללא תנועה, בדומה לשקט שבתפילת לחש. יראה תתאה, הנרמזת באות ה״א האחרונה של שם הוי׳, היא החשש למרוד במלך; היא מקבילה לפתילה, שהלהבה גוברת עליה, הופכת אותה ומכלה אותה.

שני גווני הלהבה מקבילים לשתי ההופעות של אהבה בצירוף יראה ואהבה, אהבה ויראה; ״ואהבת״ (414) שווה בגימטריה לפעמיים ״אור״ (207). האהבה של ה׳ הראשונה היא אהבה רבה הבאה מלמעלה, ״אהבה בתענוגים״, הניתנת במתנה.

האהבה הבאה מלמעלה היא האור הלבן. אהבת הו׳ נולדת כשהנפש מבינה ומתבוננת בגדולת ה׳; זהו האור הכהה, הקרוב לפתילה ונאחז בה.

כעת מתבאר החלק הראשון של הפסוק: הוי׳ מקבלת צורה של נר, ובו שמן, פתילה ושני גווני אור, כנגד ארבע אותיות הוי׳. היא נעשית ״נרי״ בכך שהיא מתלבשת בנשמת האדם, שהיא ״נר הוי׳״.

החלק השני של הפסוק, ״והוי׳ יגיה חשכי״, משתמש בצירוף ״והוי׳״, עם תוספת ו׳, ומצביע בכך על בחינה נעלית עוד יותר של הוי׳. אותו שם כפול פותח את שלוש־עשרה מידות הרחמים: ״הוי׳ הוי׳ אל רחום וחנון״. בלקוטי תורה על חוקת, המצוין בהערת קה״ת, מובא בשם האידרא שהוי׳ הראשון שם הוא בז״א, והוי׳ השני בעתיק, הבחינה הפנימית של כתר.

שם מפריד בין שני השמות סימן טעם (פסיק), ומראה שיש שתי בחינות של הוי׳. בכתוב נאמר גם ״הוי׳ רחום וחנון״ וגם ״חנון ורחום הוי׳״; סדר המילים השונה יסביר את שתי הבחינות.

הצירוף ״הוי׳ רחום וחנון״ מקדים את שם הוי׳ למדות. בעצמותו של ה׳, אור אין סוף, אין אף אחת מן המדות הללו, כפי שנאמר בתיקוני זהר (Tikkunei Zohar); לכן נדרשה בחינת הוי׳, המתבטאת בצמצום ובהתפשטות, בהמשכה שמאפשרת למדות הרחמים והחנינה להתגלות.

ב״חנון ורחום הוי׳״ הסדר הפוך, והמדות מופיעות תחילה: משום שה׳ ״חפץ חסד הוא״, נמשכת ממדות הרחמים והחנינה בחינת הוי׳ של סדר ההשתלשלות, על הצמצום וההתפשטות שבה.

בחינת הוי׳ שמופיעה לפני ״רחום וחנון״ בשלוש עשרה המדות גבוהה יותר, והיא למעלה מגבולות העולמות המסודרים.

גם בבחינת הוי׳ העליונה יש מעין צמצום והתפשטות, אך מטרתם להכניס את מדות הרחמים והחנינה אל בחינת הוי׳ התחתונה, שבסדר ההשתלשלות. כך השם העליון הוא מקור החסד שמגיע אל הבחינה התחתונה.

אדמו״ר הזקן מפנה לשני מאמרים נוספים העוסקים בשני שמות הוי׳. הערות קה״ת מציינות שהם נדפסו באור התורה (Or HaTorah), על פרשת ואתחנן, ובתורה אור (Torah Ohr), על פרשת בשלח.

בתקופות קדומות, כגון בתקופת הנביאים והשופטים, דורות שלמים היו זכאים כולם או חייבים כולם. הצדיקים היו צדיקים גדולים או נביאים, והחייבים היו רשעים גמורים, ולא היה איש באמצע.

בדורות האחרונים הקצוות נעשו פחות חריפים. אין בהם רשעים כאלה, וגם לא צדיקים נעלים כאלה.

בדורות הראשונים היו נשמות נעלות, שכוחן העצמי אפשר להן להתגבר על הרע שבתוכן; עצם ההתבוננות בגדולת ה׳ הביאה אותן לידי יראה. רק אדם רשע גמור, שחיזק במכוון את הרע שבו, לא הגיע לכך.

הנשמות בדורות האחרונים, ״עיקבא דמשיחא״ — בחינת העקב, החלק הנמוך ביותר בגוף — אינן חזקות דיין כדי להתגבר על הרע בכוחות עצמן, ולכן עליהן להתייגע מאוד, הן בנפש והן בגוף.

״והוי׳ יגיה חשכי״ מתייחס לחושך שבדורות המאוחרים האלה. דוד המלך דיבר בשם כל העם היהודי, כולל הדורות שלפני ביאת המשיח, שבהם נר הנשמה עצמו דועך.

בדורות האלה הנשמה אינה נר המאירה מכוחה שלה. ואף על פי כן, הוי׳ העליונה, שלמעלה מהעולמות המסודרים, מאירה את החושך למענו, כי חפץ חסד הוא; זוהי אתערותא דלעילא שאינה תלויה באתערותא דלתתא.

נס חנוכה ממחיש את הרעיון הזה. היוונים נכנסו להיכל, מקדש בית המקדש, המקביל למוח: אותיותיו נחלקות לה״י, שהערת קה״ת מסבירה כה״א של בינה, ולכ״ל, שערכו המספרי, חמישים, מתאים לחמישים שערי בינה.

היוונים מסמלים את החכמה של הקליפה, חכמה חיצונית כגון פילוסופיה. באותה תקופה היו פילוסופים שכפרו בנבואה.

היוונים טימאו את השמנים, את החכמה שבקדושה, במטרה לגרום לישראל לשכוח את התורה, כפי שנאמר בתפילת חנוכה: ״להשכיחם תורתך״. הנס התרחש באמצעות פך שנחתם בחותמו של הכהן הגדול, המייצג את החסד העליון: אהרן, שהדליק את הנרות ונקרא ״שושבינא דמטרוניתא״ — המלווה של המלכה, השכינה.

חסדו של אהרן הוא אהבה הבאה מלמעלה, הניתנת ללא התעוררות מלמטה. מאותו פך הדליקו במשך כל שמונת הימים, כנגד המחשבה ושבע המדות, כדי שכולן יאירו באהבה העליונה הזאת, הבאה מבחינת ״וְהוי׳״, בתוספת וי״ו, הרחק למעלה מן העולמות המסודרים.