ביאור על הנ״ל

כותרת קצרה זו מציינת שהמאמר הוא ביאור נוסף לתורה שלפניו בתורה אור, מקץ. הדברים הבאים מפתחים ביתר פירוט את הרעיונות שבמאמר הקודם.

המאמר מבוסס על הפסוק ״כי עמך מקור חיים״ (תהילים לו, י). הזוהר מלמד שתרי״ג המצוות מקבילות לתרי״ג ״ארחין״ שבראש (גולגלתא) של ז״א, תצורת המדות האלוקיות, ושורשן בארחא חדא של א״א, התצורה העליונה של הרצון האלוקי. חז״ל אומרים שהקב״ה עצמו ״מניח תפילין״, ״מתעטף בציצית״ ו״מתפלל״; המאמר בא להסביר מה פירוש הדבר שהמצוות הן המצוות של הקב״ה עצמו.

גם אצילות, הגבוהה שבעולמות, אינה נחשבת כלל לעומת עצמות אור אין סוף. בכך נפתח הקושי: כיצד אפשר להמשיך לתוכה אור נעלה כל כך מאצילות?

מה שמגיע לאצילות הוא רק הקו, הארה דקה מאור אין סוף; וגם הוא עובר צמצומים רבים נוספים לפני שהוא מופיע כחכמה וחסד. הירידה עצומה, והמאמר יזהה אותה עם ה״מצוות״ של הקב״ה.

בקבלה, ״שערות״ מסמלות ערוץ המעביר רק עקבה קלושה מן המקור, כמו שערה הצומחת מן הראש אך מקבלת ממנו חיות מועטה בלבד. ״אבא [חכמה] יונק ממזלא״ — שערות הזקן של א״א — מפני שהשפע מהמדרגה שלמעלה מחכמה אל חכמה צריך לדלג על פער עצום. ירידה גדולה זו היא כוונתנו באמירה שהקב״ה ״מקיים את המצוות״.

״הנחת תפילין״ של הקב״ה היא התלבשות אור אין סוף בחכמה. המילה ״תפילין״ קשורה להתקשרות ולהתחברות, לקשר שבין העליון לתחתון. לכן התפילין של הקב״ה כוללות שבח לישראל: ״כי מי גוי גדול...״ (דברים ד, ז).

השפע של חכמה מיועד בסופו של דבר לנשמות ישראל, נקודה שהמאמר מבטיח לפתח בהמשך. ״מצוות הצדקה״ של הקב״ה היא המשכת חסד, כדי ש״עולם חסד יבנה״, כלשון הפסוק.

כעת עובר אדמו״ר הזקן למשל מהאדם. בכל מצווה שאדם מקיים אפשר להבחין בשני שלבים; הראשון הוא חפץ המצווה כפי שהוא קיים לפני שהוא משתמש בו.

השלב הראשון הוא החפץ עצמו, כגון תפילין או ציצית. השלב השני הוא מעשה המצווה: הנחת התפילין או ההתעטפות בציצית.

המעשה הוא שמשלים את המצווה. בלי הנחת תפילין על הראש ועל היד אין מצווה.

תפילין שנכתבו כראוי הן קדושות גם כשהן מונחות בקופסה על המדף. אך רצון העליון מתגלה רק כשיהודי מניח אותן, ולכן קדושת החפץ לבדה עדיין אינה גילוי רצון ה׳ שהמצווה מביאה.

כשמדובר למעלה, ״התפילין עצמם״ הם ארבעת המוחין, הכוחות השכליים של חכמה, בינה ודעת, כאשר הדעת מתחלקת לצד החסד ולצד הגבורה. (גם בתפילין של ראש הגשמיות יש ארבעה בתים.) אלו הם השלב הראשון, ״חפץ״ המצווה.

״הקב״ה מניח תפילין״ פירושו שאור אין סוף מתלבש במוחין הללו, ובכך המצווה מגיעה לשלמותה. כשם שתפילין שמניחים אותן עולות לאין ערוך על תפילין המונחות על מדף, כך המוחין שאור אין סוף נמצא בהם אינם בערך כלל למוחין כשהם לעצמם.

אדמו״ר הזקן מקשה על המשל. למטה המצווה היא מעשה הנחת התפילין, אך האם אפשר להבחין הבחנה דומה גם למעלה?

התפילין הגשמיות קיימות בנפרד מן האדם, ולכן הן יכולות להיות חפץ שבקדושה עוד לפני שהוא מניח אותן. אבל למעלה נאמר: ״כי ממך הכול״ — למוחין אין מציאות עצמאית, בנפרד מן האור הבא מה׳.

החכמה עצמה מתהווה מה׳, וכפי שכתב הרמב״ם, ה׳ הוא ״היודע והוא הידוע והוא הדעה״, והוא אחד עם ידיעתו. אם כן, כיצד ייתכן שיש ״תפילין״ אלוקיות הקיימות לפני שה׳ מניח אותן?

התשובה תתבאר על פי ״פתח אליהו״, תפילתו של אליהו בתיקוני זוהר, שבה נאמר שכאשר ה׳ מסתלק מהספירות הן נשארות ״כגוף בלי נשמה״. אך מתעוררת אותה שאלה: כיצד הספירות יכולות להישאר בכלל, אפילו כגוף, בלעדיו?

באדם הגוף קיים בפני עצמו, משום שהוא נוצר מההורים ולא מהנשמה. אך למעלה הכול בא מה׳, ולכן לא ברור כיצד דבר כלשהו יכול להישאר לאחר שאורו מסתלק.

התשובה היא ש״מסתלק״ אינו פירושו הסתלקות מוחלטת. מסתלקים רק המוחין דגדלות, ואילו המוחין דקטנות נשארים, כמו אצל אדם ישן שנותרת בו מידה מצומצמת של מודעות, אף ששכלו במלואו אינו פעיל.

לכלים, הנקראים ״גוף״, יש שורש משלהם באור אין סוף, בבחינה הנקראת ״מטי ולא מטי״, הנוגעת במקור הכלים אך אינה נכנסת לתוכו ממש. לאחר מכן מתלבש בהם אור גבוה יותר, כנשמה בגוף; אולם הכלים עצמם קיימים מכוח שורשם שלהם.

הכלים יכולים להיות במצב של קטנות או של גדלות. מכיוון שיש להם שורש משלהם, הם נשארים כגוף גם כשהמוחין דגדלות מסתלקים מהם.

הם נקראים ״גוף בלי נשמה״ לא מפני שהם חסרי חיות, אלא מפני שמצבם בלי האור הבשל אינו בערך כלל למצבם כשהאור הזה מאיר בהם.

כך גם ״ה׳ מניח תפילין״ פירושו תוספת אור בחכמה ומוחין גדולים, בעוצמה כזו שהם ״בולטים על הראש״, כשם שהתפילין בולטות על ראשו של אדם.

״התפילין עצמם״ מקבילים לכלים הקיימים כגוף בלי נשמה. אותו עיקרון חל גם על כל המצוות של ה׳: יש כלי קיים, ונוסף עליו אור המתלבש בו.

חז״ל אומרים שהקב״ה ״יושב ועוסק בתורה״: פירוש הדבר הוא המשכת האותיות משמו הגדול. הם אומרים גם שהקב״ה מתפלל: ״יהי רצון מלפניי שיכבשו רחמיי את כעסי״.

תפילתו של הקב״ה פירושה שמדותיו של אריך אנפין, הרחמים העליונים כגון ״רב חסד״, יימשכו לז״א. לפי פירוש שני, ״הקדוש ברוך הוא״ מתייחס לז״א דאצילות עצמו.

לפי הפירוש השני, התפילין הן המוחין שז״א מקבל מאבא ואמא, והם למעלה ממנו. הדבר מתאים עוד יותר לתפילת הקב״ה, שכן אדם מתפלל על דבר שנמצא למעלה ממנו.

לפי פירוש זה, תפילת הקב״ה היא שמדות אריך אנפין יימשכו לז״א. הערת סוגריים מציינת ששני הפירושים נדונים גם בפירוש על לשון הזוהר ״הקב״ה בא להשתעשע בגן עדן״, וששניהם נכונים.

מבחינים בין שתי רמות של מצוות אלוקיות: ״מצוותיי״, של המאציל עצמו, ו״מצוות הוי׳״, של ז״א. עבור ז״א, מצווה היא אור הנמשך מלמעלה ממנו; ואילו אצל אין סוף, ״מצוותיי״ הן האור שהוא ממשיך מעצמו אל שורשי הכלים.

לכן הכתוב מכנה את המצוות ״דרך הוי׳״ ו״ארחות הוי׳״. הן הדרך שבה אור אין סוף נמשך להתלבש באצילות, וכל המשכה כזאת עוברת דרך שם הוי׳, שפירושו הבאה לידי הוויה.

מטרת המצוות שאדם מקיים למטה היא להביא לכך שהקב״ה יקיים את ״מצוותיו״ למעלה, כלומר להוסיף את האור שתואר קודם. בלשון הקבלה זה נקרא ״להוסיף אור באצילות״.

מטרה זו מתקיימת במלואה אצל צדיקים, שאין בנפש, ברוח ובנשמה שלהם שום רע. אצל בינונים, האנשים ה״בינוניים״ המתוארים בתניא, שעדיין מתמודדים עם הרע, מטרתן העיקרית של המצוות היא לברר את נפשם שלהם.

אדמו״ר הזקן מקשה על מה שנאמר קודם. המצווה זהה לכולם: בתפילין של משה ואהרן היו אותן ארבע פרשיות תורה כמו בתפילין שלנו, אז כיצד יכולה מטרתה העיקרית להיות שונה כל כך אצל צדיק ואצל בינוני?

התשובה היא שלמעשה מדובר בכוונה אחת. כאשר מצוות הצדיקים מוסיפות אור באצילות, האור הנוסף עצמו מעניק את הכוח לברר את הרע המעורב בקליפת נוגה — הקליפה המאירה של העולמות התחתונים, שאינה קדושה גמורה ואינה רוע גמור, ושבירורה הוא משימתו של הבינוני.

הפסוק ״המשפילי לראות בשמים ובארץ״ (תהילים קיג, ו) מתפרש כתיאור של המצוות האלוקיות: הקב״ה משפיל את עצמו להתלבש ב״שמים וארץ״. לפי הפירוש הראשון, אלה הם ז״א ונוקבא, המבנים הזכרי והנקבי שבאצילות.

הקב״ה ״רם על כל״, ולכן אורו יכול להסתלק מכלי עשר הספירות, מצב המתואר במילים ״כד אנת תסתלק מינייהו״. אדמו״ר הזקן משווה זאת לשינה, שבה המוחין של האדם מסתלקים אל עצם הנפש ואינם פועלים.

בחלומות המוח עדיין מצרף את אותיות המחשבה, אך ללא חכמה — כדמיון בלבד. כאשר האדם מתעורר, השכל שוב מאיר במחשבתו.

למעלה, כאשר האור והמוחין דגדלות מסתלקים מעשר הספירות וחוזרים אל עצמות אור אין סוף, הגילוי שנותר למטה דומה לשינה: הצורות נמשכות, אך ללא האור הפנימי האמיתי שלהן.

במצב ה״שינה״ הזה יכלו גם האומות עובדות האלילים, מצרים ובבל, לשלוט, משום שהאור האלוקי לא התגלה במלוא עוצמתו. כאשר האור והמוחין דגדלות מתלבשים בספירות — וזה פירוש ״הקב״ה מניח תפילין״ — המצב משתנה.

זהו הקב״ה המשפיל את עצמו אל תוך ״שמים וארץ״, שעל כך מתפלל משה: ״השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך ישראל״ (דברים כו, טו). ״השקיפה״ של הקב״ה היא כניסת אורו לספירות, וממנה נובעת ברכת ישראל.

״באורך נראה אור״ (תהילים לו, י) מתפרש כאן כך: ישראל ״נראים״ כדבר חשוב. הטעם הוא שכל השתלשלות העולמות נועדה לתורה ולמצוות שישראל מקיימים.

לפי הפירוש השני של ״המשפילי לראות על השמים ועל הארץ״, ״השמיים והארץ״ הם הגורם להשפלת ה׳, ולא רק המקום שאליו היא מגיעה. כדי להסביר זאת, אדמו״ר הזקן מקדים ומבאר את חזונו של זכריה על מנורת זהב, שבה ״גולה על ראשה״ (זכריה 4:2).

האור עובר מה׳, המאציל, אל העולמות הנאצלים באמצעות בחינת כתר. בכתר יש משהו מן הבחינה התחתונה של המדרגה שמעליו, והיבט זה נקרא עתיק, ״העתיק״.

לדוגמה, מלכות, הבחינה התחתונה של אצילות, נעשית עתיק — הכתר הפנימי — של העולם הבא, בריאה. לכן כתר דבריאה כולל את הבחינה התחתונה ממש של אצילות.

בדומה לכך, מלכות דאדם קדמון, המדרגה הקדמונית שמעל אצילות ונקראת גם מלכות דאין סוף, נעשית העתיק והכתר של אצילות. זהו ״הגולה שעל ראשה״ של מנורת זכריה.

הביטוי ״גולת הכותרת״ (מלכים א 7:41) מלמד שהגולה מונחת למעלה ומקיפה את הראש ככתר. בדומה לכך, כתר הוא כעטרה המקיפה את המוחין ואינו נמצא בתוכם.

שבעת נרות המנורה הם שבע המדות דאצילות, ו״שבעה מוצקות לנרות״ הן שבע הספירות התחתונות של עתיק יומין, המשפיעות להן. כשם שצינורות מעבירים שמן אל המנורה, כך המדות העליונות האלה מספקות את ההשפעה למדות דאצילות.

יש שני סוגים של מדות. הסוג הראשון הוא מדות שנולדות מן השכל וההתבוננות: אהבה ויראה שאדם מגיע אליהן כשהוא מתבונן בגדולת ה׳. הן נקראות ״טורי נהורא״, הרי אור, משום שהן מוארות על ידי ההבנה.

הסוג השני הוא מדות שלמעלה מן השכל ומן הטעם, כגון ״אהבה רבה״, והן נקראות ״טורי חשוכא״, הרי חושך, משום שהשכל אינו יכול להשיגן. המדות העליונות האלה הן ה״מוצקות״ המזינות את המדות שנולדות מן השכל, שהן ה״נרות״.

״שני הזיתים״ שלצד הגולה (זכריה 4:3) הם חכמה ובינה דעתיק אנפין. הם גם שני ה״מזלות״ הנקראים ״נוצר״ ו״ונקה״, משלוש עשרה מידות הרחמים, שהם מקורות חכמה ובינה דאצילות.

הזית מר, אך כתישתו מוציאה ממנו שמן. הדבר מסמל את בירור רפ״ח הניצוצין שנפלו בעולמות התחתונים, הנעשה על ידי אתכפיא של הסטרא אחרא ועל ידי הפיכתה לאלוקות — אתהפכא.

הזוהר אומר שכאשר הסטרא אחרא נכפפת, כבודו של הקב״ה עולה ומתגלה. בירורים אלה הם גם המקור להמשכת מ״ן, מים נוקבין — אתערותא דלתתא — ולמ״ד, מים דוכרין — השפעה מלמעלה; שניהם נמשכים משני המזלות.

מזל ״ונקה״ הוא השורש לאתערותא דלתתא, ו״נוצר״ הוא השורש להשפעה מלמעלה. לכן הם שני הזיתים, שהשמן המופק מהם בכתישה מזין את המנורה.

״הגולה שעל ראשה״ — הכתר, המקיף שלמעלה מן השכל — נמשכת בעיקר באמצעות ביטול הרצון. זוהי עבודת ה׳ שמעבר לבחירה הנעשית על פי שיקול שכלי, ולכן היא מגיעה למדרגה שאף היא למעלה מן השכל.

בירור רפ״ח הניצוצין יוצר ״אור חוזר״, כלומר אור העולה מלמטה למעלה. הוא עולה עד למעלה כל כך, עד שהוא מגיע גם לחכמה סתימאה, החכמה הנעלמת דעתיק אנפין.

האור העולה מתואר כבקיעת שערות הראש. בתגובה לכך נמשכים מלמעלה תוספת אור ושפע רב, היורדים באמצעות ״שערות הדיקנא״, צינורות ההשפעה מלמעלה למטה.

המצוות המעשיות נעשות באמצעות דברים גשמיים מקליפת נוגה, כגון צמר הציצית וקלף התפילין. השימוש בהם למצווה מברר את הניצוצות שבהם וממשיך אור נוסף לאצילות.

ביטול הרצון מגיע רחוק יותר. האדם מניח בצד את רצון הגוף כולו, ולא רק רצון הקשור למעשה מסוים, ומחליט ללכת אחרי ה׳. בכך הוא מכניע את הסטרא אחרא יותר מכפי שנעשה בקיום מצווה מסוימת.

בהשלמת המשפט הקודם, אדמו״ר הזקן מתאר ביטול מוחלט של הרצון: לאדם אין רצון משלו, מלבד מה שה׳ רוצה. הדבר מכניע את הסטרא אחרא בעוצמה רבה יותר מקיום מצווה אחת, וממשיך את ״וגולה על ראשה״ — הכתר שלמעלה מאצילות.

הגולה היא ״רעוא דכל רעוין״, מקורו של כל רצון אלוקי פרטי. תרי״ג המצוות, תרי״ג הארחין שבראש ז״א, הן, בהשוואה, כמו רצונותיו הפרטיים של אדם, שכל אחד מהם הוא ביטוי מסוים של רצון.

שורשן של כל המצוות הפרטיות הוא רעוא דכל רעוין, ומגיעים אליו רק באמצעות הנחת הרצון האישי הצדה; כך מתקשרים לבעל הרצון עצמו, ולא רק לאחד מרצונותיו. ביטול עצמי זה נקרא ״ארץ״, מפני שהאדם משים את עצמו כעפר שכולם דורכים עליו.

במאמר מוסגר מוגדרים ״שמים״ כאור המקיף, המושג באמצעות אהבה ״בכל מאדך״, אהבה שאין לה גבול ממש. כמו ביטול הרצון, גם היא למעלה מן השכל, והיא ממשיכה את הגולה ואת המוצקות — הערוצים מן המאציל אל העולמות.

כך מתפרש בדרך השנייה הפסוק ״המשפילי לראות בשמים ובארץ״: באמצעות ״שמים״ אלה — אהבה בלי גבול — ו״ארץ״ — ביטול הרצון — אין סוף עצמו משפיל את עצמו, כדי שכתר יימשך לאצילות. כאן השמים והארץ הם הגורמים להשפלה.

לאחר מכן, תורה ומצוות ממשיכות את האור מכתר אל תרי״ג ארחין דז״א ואל ״רמ״ח איברין דמלכא״ — רמ״ח מצוות עשה. הדבר תואם את הפירוש הראשון, שבו ה׳ משפיל את עצמו בתוך שמים וארץ, ז״א ונוקבא.

במאמר מוסגר מובאים דברי האריז״ל: היחוד העליון של אבא ואמא, חכמה ובינה, נעשה באמצעות מסירות נפש, ואילו יחוד ז״א ונוקבא נעשה באמצעות תורה ומצוות. אלה מקבילים לשני הפירושים בפסוק, המדברים על ״שמים וארץ״ עליונים ותחתונים.

המשנה שואלת מדוע אומרים את שמע לפני ״והיה אם שמוע״: כדי שיקבל אדם תחילה את עול מלכות שמים ואחר כך את עול המצוות. ״בכל מאדך״ שבשמע היא האהבה בלי גבול הנקראת ״שמים״ בפירוש השני.

חז״ל דורשים את ״מאדך״ כ״בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, הוי מודה לו״. קבלת כל מה שה׳ שולח בהודיה היא ביטול הרצון הנקרא ״ארץ״.

כל אלה יחד הם קבלת עול מלכות שמים, כאשר ״מלכות שמים״ פירושה מלכות דאין סוף, בחינת אור מקיף. על ידה נמשכת ״הגולה על ראשה״.

מלכות דאין סוף נעשית אפוא עתיק לאצילות. רק לאחר מכן, ״והיה אם שמוע״ — קיום המצוות — ממשיך את האור לתוך הכלים שבז״א ונוקבא.

המאמר חוזר לפסוק הפותח, ״כי עמך מקור חיים״. מלכות דאצילות, שנעשית עתיק — הכתר הפנימי — של העולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה, היא ״מקור החיים״ שלהם, מפני שכתר הוא השורש של כל עולם.

אותו מקור הוא רק ״עמך״: הוא טפל ובטל לעומת עצמות האצילות, המדרגה התחתונה שלה. משום כך הפסוק אומר ״עמך״ ולא ״אתה מקור חיים״.

למעלה יותר, מלכות דא״ק היא מקור החיים של אצילות, אך גם היא רק ״עמך״, בטלה לעומת עצמותו של א״ק. זהו ״המגביהי לשבת״ (תהלים קיג, ה): העצמות נותרת נישאה, ורק המדרגה התחתונה שלה נעשית מקור למדרגה שמתחתיה.

״המשפילי לראות בשמים ובארץ״, לפי שני הפירושים, פירושו שעבודת האדם ממשיכה תוספת אור מעצמותו ממש של א״ק אל ״הגולה שעל ראשה״. יותר מן המדרגה התחתונה הרגילה יורד ונמשך.

הדבר מסביר מדוע הגולה, אף שהיא כתר המקיף, היא גם מקבלת. רש״י מפרש שם בזכריה שהיא כקערה המחזיקה שמן, וכאן היא מקבלת את תוספת האור מעצמות האור דא״ק.

״באורך נראה אור״ פונה אל ה׳ ישירות (״באורך״), ומצביע על בחינת ״אתה״ — העצמות — ולא רק על בחינת ״עמך״. הפסוק מתאר את המשכת תוספת האור מעצמות א״ק ואת גילויה בכל ארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה.

אפשר לפרש ״נראה״ גם במשמעות של ״ניראה״: בבחינה זו ישראל נחשבים חשובים. הדבר מתקשר ל״השקיפה... וברך את עמך ישראל״ (פסקה 18), וחותם את המאמר.