ביאור על הנ״ל

כותרת זו מציגה הסבר נוסף למאמר הקודם, שביאר את הפסוק ״רני ושמחי בת ציון״. הדברים שלהלן חוזרים לעסוק בפסוק הזה, מילה במילה ובעומק רב יותר.

הפסוק הוא קריאתו של זכריה: ״רני ושמחי בת ציון״, ובהמשך נאמר שה׳ בא ושוכן בתוך ציון. אדמו״ר הזקן מציין תחילה שהמילה ״ציון״ נושאת משמעות של זכר ושל נקבה, ולכן היא מייצגת בחינה שבה הזכר והנקבה מתחברים.

בקבלה, יסוד הוא ערוץ הנתינה ה״זכרי״, ונוקבא (מלכות) היא המקבלת ה״נקבית״; ציון היא היסוד שבתוך מלכות, ולכן יש בה את שתי הבחינות. הסוגריים מגדירים את מילות הפסוק: ירושלים היא מלכות שבמלכות, והיא נמשלה לחותם; ״בת ציון״ היא מלכות כשהיא יורדת לעולמות התחתונים כדי לברר אותם; ו״רני״ היא כמיהה לוהטת הנובעת מבינה (״גבורות דאימא״), ומעלה את הנשמה אל מעבר לעצמה מתוך התבוננות באין סוף.

״שמחי״ מבטא תנועה הפוכה: חסדים של אימא (בינה; אימא פירושה אם), חסד המביא שמחה וגילוי גלוי, ככתוב ״אם הבנים שמחה״. כדי להסביר מדוע נחוצות הן רינה והן שמחה, אדמו״ר הזקן מקדים ומבחין בין מלאכים לנשמות.

למלאכים יש רק ״רינה״, כמיהה כלפי מעלה, ולא ״שמחה״, משום שאין בכוחם להמשיך את אור ה׳ למטה אל העולם באמצעות תורה ומצוות; זו עבודתן של נשמות בגופים. רינה שייכת לגבורה ולהסתלקות: המשנה פוסקת שבעלי חיים ״כל בעלי השיר יוצאין בשיר״ (כלומר, בעלי שרשרת לצוואר) רשאים לצאת עמה בשבת, ואדמו״ר הזקן דורש את המילה ״שיר״ במשמעות של שירה: השירה מוציאה את האדם או הדבר מן הכלי שלו, אל מעבר לגבולותיו. ב-תורה אור (תורה אור), בראשית (7c), הוא מסביר את אותו מאמר: כל עלייה ממדרגה למדרגה באה באמצעות שירה, שהיא הנחת העצמי הקיים בצד, כשם שגרעין צריך להתפרק לפני שהוא נובט.

אולם ה״יציאה״ של מלאך אינה שלמה: ה״גוף״ שלו, כלומר מציאותו המוגדרת, נשאר במקומו, ורק מתעורר בו רגש. לכן הרינה היא בחינה חיצונית: ברינה מספרים את שבחו של ה׳, והמשבח נשאר בעצמו.

המשל הוא על אדם העומד לפני המלך: הוא שותק מתוך יראה ואין לו מה לומר; רק לאחר שהוא יוצא מנוכחות המלך הוא מדבר על גדולתו, כדי לעורר התלהבות. כך גם שבחם של המלאכים הוא דיבורם של מי שעומדים ״בחוץ״.

״יציאת״ המלאכים מתבטאת בשירה: הם מתענגים על סיפור גדולתו האינסופית של ה׳, ומתוך העונג הזה עולים מעולם לעולם ומהיכל להיכל, ומתמזגים ב״היכלות״ השמימיים. שבחם מושר בניגונים.

ניגון הוא רגש הלב המתבטא בצליל בלבד, לפני שהוא מתעצב למילים: הקול יוצא היישר מן הלב, ואילו הדיבור מחלק אותו למילים מובחנות. לכן המלאכים, ששירתם היא התפרצות של רגש, שרים בניגונים.

הניגונים שונים זה מזה מפני שהאהבות שונות: יש אהבה שיש בה עונג, ״אהבה בתענוגים״; יש אהבה מרירה, שבה האדם כואב את ריחוקו מה׳ דווקא משום שהוא אוהב כל כך; ויש אהבה שמגיעה עד עצם הנפש.

בכללות, כל הניגונים האלה הם ביטוי לאהבה, מפני שהאהבה כוללת בתוכה את שאר המידות. הקבלה מכנה את חסד (אהבה ונתינה) ״יומם״ — ״ביום״, היום ההולך עם כל הימים — מפני שהוא נמשך אל כל המידות שאחריו; הזהר מכנה את אותה מידה ״עננא דאהרן״.

חז״ל מלמדים שענן הכבוד בא בזכות אהרן; אף שהיה זה ענן אחד, הוא כלל שבעה, כנגד שבעת ימי סוכות ושבעה אורות מקיפים (מקיפים). כך גם מידת האהבה האחת מתחלקת לשבע: חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכן הלאה.

שירת הפסוק היא הגבורות של אימא: אהבה שנולדת מן הריחוק ומתחזקת ככל שהאדם חש שהוא רחוק יותר מה׳, ועולה למעלה בעוצמה רבה יותר. דברי בעל המזמור ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות כו׳״ ודברי ישעיהו ״ונפשי אויתיך בלילה״ מבטאים את הכמיהה הזאת.

אפשר לכמוה רק לדבר שחסר לאדם, ולכן הכמיהה שייכת ל״בלילה״ — זמן של העדר. המודעות לריחוק הזה מתבטאת בפסוקים ״וזכר רב טובך יביעו״ ו״וצדקתך ירננו״: יש להם רק ״זכר״, הארה קלושה, מטובו של ה׳, והחסר הזה הוא שמעורר אותם לשיר.

אורו של ה׳ מגיע לצדק — שם נוסף למלכות — רק לאחר צמצומים רבים, ולכן מי שמקבלים אותו שם חשים עד כמה הם רחוקים ממקורו. נפשם משתוקקת אפוא ומתבטלת כלפי אור אין סוף החבוי במלכות; הם משתוקקים לה׳ עצמו, ולא למדותיו.

עם זאת, השגתם באור אין סוף מוגבלת למה שמתלבש במלכות, כלומר למלכותו של ה׳, שהופכת אותו למלך עליהם ומעניקה להם חיים וקיום. הם משיגים אותו רק כמלך עליהם.

כעת מסביר אדמו״ר הזקן את עניין ״רננא ברמשא״, כאשר הלילה הוא מידת המלכות. כשהמלכות יורדת לעולמות התחתונים ועוברת דרך ה״מסך״ המפריד בין אצילות לעולמות אלה, היא רחוקה ממקורה, וזעקתה היא הפסוק ״אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט״ — זעקה שאינה נחה.

במצב זה המלכות שרה, ככתוב: ״נתן זמירות בלילה״. זמרתה היא הכמיהה לעלות ולהיכלל למעלה, כמו הכלה שבשיר השירים, ״מתרפקת על דודה״.

גם עבודת המלאכים היא שירה, משום שהם באים מן המלכות: המלכות של כל עולם היא המקור והחיות של מלאכי אותו עולם. מכיוון ששורשם הוא ״לילה״ של המלכות, עבודתם היא שירת הכמיהה של הלילה.

למלאכים יש רק רינה, משום שמקורם במלכות בלבד. לעומתם, נשמות ישראל כוללות את כל הפרצופים של אצילות, כפי שמשתמע מן הכתוב ״נעשה אדם בצלמנו״: אבא ואמא, ז״א ונוקבא. במקום שבו מובא הקטע הזה בלקוטי תורה לג׳ פרשיות, הוא מסתיים — לפי הערת קה״ת — בכך שלמלאכים העולם אכן תופס מקום כלשהו, משום ששורשם במלכות בלבד, שהיא מקור המקום והזמן.

מכיוון שנשמות ישראל כוללות את המדרגות העליונות, יש להן גם ״שמחה״ — המשכת אורו של ה׳ למטה בעולם באמצעות התורה והמצוות. רמ״ח מצוות עשה נקראות ״רמ״ח איברין דמלכא״, והן מקבילות לתשע הספירות של ז״א.

כך מתקבל המספר: בכל אחת מתשע הספירות של ז״א כלולות כל תשע הספירות, ובסך הכול 81. בכל אחת מהן יש שלושה כלים — פנימי, חיצון ותיכון — ולכן מתקבלים 243. חמשת החסדים שאמא נותנת לז״א לצורך הגדלתו משלימים את המספר ל־248.

התורה והמצוות נמשכות לז״א, שהרי ״אורייתא מחכמה נפקת״; אך שורשן גבוה עוד יותר, בכתר, המדרגה שלמעלה מן השכל. שם הן נקראות ״תר״ך עמודי אור״ — תרי״ג המצוות ושבע המצוות מדברי סופרים — והן מזוהות עם ה״גולגולת״ וה״מוח הסתום״ של אריך אנפין, הפרצוף החיצוני של כתר.

כל האורות הללו נמשכים לז״א, ככתוב: ״כל ארחות הוי׳״. ה״ארחות״ הן תרי״ג הנתיבות היוצאות מן ה״חיוורתי״ — דימוי קבלי לאור חסר צבע של המדרגה העליונה ביותר; באמצעותן נמשך שם הוי׳ למטה.

נשמות ישראל מקבלות את כל האורות הנמשכים בז״א, גם מן הדרגות הגבוהות ביותר, מפני שהן כוללות את כל הדרגות. זהו פירוש ״עבדו את ה׳ בשמחה״: באמצעות עבודתן נמשך שם הוי׳ מלמעלה למטה, והמשכה זו היא שמחה.

ובכל זאת, הפסוק ממשיך: ״באו לפניו ברננה״. לבוא אל המלך, כלומר לעלות מלמטה ולהיכלל בו, אפשר רק באמצעות שירה, הכיסופים של ״רננה ברמשא״, מידת הלילה. השמחה ממשיכה את ה׳ למטה; השירה מעלה את הנשמה.

״וצדקתך ירננו״ מלמד שהשירה מגיעה רק לבחינת צדק, כלומר למלכות, מפני שהעלאת מיין נוקבין [״מים נקביים״] — ההתעוררות העולה מן התחתונים — מגיעה רק עד המלכות.

ההמשכה מלמעלה למטה, לעומת זאת, דומה לכך שהמלך עצמו בא אל נתיניו: אור אין סוף מן הדרגות הגבוהות ביותר נמשך מאליו, מעבר לכל מה שהעלייה יכולה להגיע אליו. אדמו״ר הזקן דורש זאת מן הפסוק ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מי שאנכי מצוך״: ה״אנכי״ הוא עצמותו של ה׳, ״מי שאנכי״, הנמשכת למטה באמצעות המצוות.

כעת אדמו״ר הזקן חוזר אל הפסוק עצמו. כשהמלכות במקומה בעולם האצילות, היא נקראת ״ציון״ — מילה שמשמעותה סימן או חותם. שם היא מקבלת ביסוד שלה, ״נקודת ציון״, את כל האורות שמעליה ממש, הנמשכים בז״א, ונושאת את חותמם, כפי שחותם נושא את הרושם שהוטבע בו.

מה שהיא מקבלת הוא תורה ומצוות. ביאור המצווה — מה היא וכיצד מקיימים אותה — שייך לז״א, ואילו עשייתה בפועל שייכת למלכות, הבחינה שדרכה הדברים באים לידי קיום ממשי.

דוגמה לכך היא ״קדש לי כל בכור״, הפתיחה של אחת הפרשיות הכתובות בתפילין. משמעותה הפנימית קשורה להתלבשות החכמה, ואילו קיומה בפועל הוא בקלף הגשמי המונח על היד ועל הראש.

מכיוון שהאור העליון של החכמה שבפרשה זו נמשך רק באמצעות המעשה הגשמי, מלכות, בחינת המעשה בפועל, נקראת ״ציון״ ו״חותם״. כל האורות העליונים נחקקים בה, כפי שרושם נחקק בחותם.

כך מתבאר העיקרון ש״מצות צריכות כוונה״: המצווה עצמה היא המעשה הגשמי, השייך למלכות, והכוונה היא האורות העליונים הנמשכים לתוכה. בסוגריים מוסיף המאמר שכאשר מלכות מקבלת את כל האורות הללו, היא נמצאת במצב של שמחה.

כאשר מלכות יורדת לעולמות התחתונים, היא נקראת ״בת ציון״, ואז היא במצב של ״רננא ברמשא״. היא עוברת דרך המסך ומתלבשת בע׳ שרים, הכוחות הרוחניים שעל פי מסורת הקבלה ממונים על שבעים האומות, כדי להכניעם, כך שמלכות ה׳ שולטת בכול, ככתוב: ״ומלכותו בכל משלה״.

עיקר ירידתה הוא בזמן הגלות, כפי שאמרו חז״ל: ״גלו לאדום שכינה עמהם״. אז מלכות, ה״דבור״ של ה׳, נפרדת מן ה״קול״ (ז״א) שממנו היא נמשכת.

בגלות מלכות משתוקקת מרחוק: ״נפשי אויתיך בלילה״, והיא מתרפקת על דודה.

אבל בזמן בית המקדש, כאשר ״ותרב חכמת שלמה״, אומר הזוהר כי ״דקיימא סיהרא באשלמותא״: המלכות, שנמשלה ללבנה, הייתה שלמה. אז היא לא הייתה צריכה לרדת בעצמה לעולמות התחתונים כדי לברר אותם; ישראל עשו את הבירור באמצעות הקרבנות, שהעשן שלהם עלה למעלה, והקרבנות, ״אשה ריח ניחוח״, הביאו לייחוד עליון באצילות.

כתוצאה מכך, הכוחות שמחוץ לקדושה היו נכנעים וכפופים לה בלי מאמץ נוסף, וישראל היו מייחדים תמיד את השכינה עם מקורה למעלה. משום כך מלכות נקראת ״בת ציון״ רק בגלות.

הנביא מנחם אפוא: למרות זאת, לעתיד לבוא יהיו גם ״רני״ וגם ״שמחי״. הסוגריים מוסיפים שמלכות תתעלה עד כדי כך שיהיו בה שתי הבחינות בבת אחת: עלייה והמשכה יחד.

היסוד הוא שה׳ יכול לעורר את עצמו מלמעלה גם בלי אתערותא דלתתא: ״למעני למעני אעשה [זאת]״. גם כיום, המשכת המצוות, כגון הנחת טלית, באה לפני אתערותא דלתתא שבתפילה, בפסוקי דזמרה ובקריאת שמע.

אולם המשכה שאינה נובעת מאתערותא דלתתא מגיעה רק לבחינת חיצוניות. אל הפנימיות מגיעים באמצעות ״באו לפניו״ ״ברננה״: ״לפניו״ קשור ל״פנים״, וההגעה אליה היא דווקא באמצעות רננה.

לעתיד לבוא ה׳ ישכון ממש ״בתוכך״. הפסוק מסתיים במילים ״נאם ה׳״, ונאם הוא לשון דיבור: ה׳ ידבר מתוך האדם, כפי שהשכינה דיברה מתוך גרונו של משה.

משה אמר בגוף ראשון, בלשונו של ה׳: ״ונתתי מטר ארצכם כו׳״, ״ונתתי עשב כו׳״, וכל יהודי אומר את אותן המילים בקריאת שמע. כשאדם מגיע למסירות נפש ב״אחד״ וב״בכל מאדך״, מתקיימת ההבטחה ״ודברי אשר שמתי בפיך כו׳״: דבר ה׳ מדבר מפיו.

התלמוד דורש את ״האלהים יעננו בקול״ כ״בקולו״, כלומר בקולו של משה: ה׳ דיבר באמצעות קולו של משה עצמו — דוגמה לכך שהשכינה מדברת מתוך משה. לאחר מכן אדמו״ר הזקן מפרש את ״הנני בא״: ״בא״ פירושו המשכה מלמעלה, שאינה נובעת מהתעוררות מלמטה; ו״הנני״ פירושו ה׳ עצמו, מהמקום הגבוה ביותר.

את הפסוק של ישעיהו, ״ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד״, מייחסים למשיח. מעלתו תבוא מהפנימיות של עתיק, הרובד הפנימי ביותר של כתר, שהיא גם הפנימיות של אריך אנפין.

הפסוק ״ולציון יאמר איש ואיש יולד בה״ נקרא יחד עם דברי הגמרא, שכאשר ״אשה מזרעת תחלה״, היא יולדת זכר. ה״איש״ הראשון הוא ״איש״ סתם, ואילו ה״ואיש״ השני, עם האות ו׳ (קו הנמשך כלפי מטה), הוא המשכה מ״איש״ העליון שלמעלה.

הדבר נובע מכך ש״והוא יכוננה עליון״ — ביטוי שאדמו״ר הזקן קושר למשיח, שעליו נאמר ״ונחה עליו רוח ה׳״ ושיהיה בו ״והריחו״, כלומר, יחוש את יראת ה׳. הביטוי הארמי הבא ממשיך את עניין הריח באמצעות דימוי של ״חוטמא דפרדשקין״ — אף עליון.

כיוון שהעליון עצמו מכונן אותה, הכול יהיה בבחינת ״איש״, הנמשך מלמעלה. לכן גם ב״בת ציון״, הבחינה הנקראת ״בת״, יהיו רינה ושמחה.

דברי הגמרא ממשיכים: כאשר האיש מזריע תחילה, הילדה היא בת. ״בת״ היא הבחינה המקבלת מאתערותא דלעילא; לעתיד היא תתעלה עד כדי כך שתקבל מאתערותא דלעילא העליונה ביותר, משום ש״והוא יכוננה עליון״.

לכן ״רני״ ו״שמחי״ יבואו יחד: ההעלאה וההמשכה יהיו לבחינה אחת. גם בשמחה, שהיא ההמשכה מלמעלה, תהיה רינה.

אותו רעיון מסביר את נר חנוכה, שחכמים קבעו להדליק בפתח הבית מבחוץ. הפתח הוא מלכות, ״שערי צדק״, ומחוץ לו נמצאים העולמות התחתונים, כמתואר בתפילת ההודיה על חנוכה: ״והדליקו נרות בחצרות קדשך כו׳״.

את הנר מדליקים גם ברשות הרבים, המקום הנמוך ביותר. האור, השמן והפתילה יחד, וכן הגוונים הפנימיים והמקיפים שבשלהבת, נמשכים כולם עד למטה מטה. זוהי בחינת אתערותא דלעילא בלבד, בלי אתערותא דלתתא שקדמה לה.