ביאור על הנ״ל

כותרת זו מציגה את הדברים הבאים כביאור: מאמר נוסף המפתח בהרחבה את הרעיונות שבמאמר שקדם לו. המאמר הקודם פותח בכלל שלפיו יש להניח את נר חנוכה משמאל לפתח, כדי שהמזוזה תהיה מימין, וביאור זה מסביר את הכלל הזה.

הביאור מציג את הנושא שלו: הכלל שלפיו נר החנוכה נמצא בצד שמאל של הפתח והמזוזה בצד ימין. לאחר מכן הוא מציג את ההבחנה המרכזית: המצוות פועלות ״מלמטה למעלה״, כאשר האדם מעלה את העולם הגשמי אל ה׳, ואילו התורה פועלת ״מלמעלה למטה״, כאשר חכמת ה׳ יורדת אל האדם.

שתי התנועות נפגשות כמו שני אנשים בסולם, האחד עולה והשני יורד, והם נפגשים באמצע. בהמשך הביאור מוסבר כיצד התנועה כלפי מעלה של המצוות והתנועה כלפי מטה של התורה מתחברות זו לזו.

שני פסוקים נראים כמתארים את הבריאה בדרכים שונות. האחד אומר שה׳ עשה את כל אשר חפץ, כאילו הבריאה נבעה מרצונו; האחר אומר שהשמים נבראו בדברו, כלומר באמצעות דיבור.

אדמו״ר הזקן מיישב בין הפסוקים: דבר ה׳ הביא את החומר הגולמי של כל דבר לידי מציאות, ואילו צורתו המיוחדת נובעת מחפצו. הרצון לתת לכל דבר את צורתו פועל באמצעות החכמה, כפי שנאמר בפסוק השלישי: ״מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית״.

החכמה קשורה כאן לגבורות, לכוחות הריסון והמידה, משום שהענקת צורה משלה לכל דבר פירושה חלוקה והגדרה. היא מותחת גבולות בין צורה אחת לאחרת, עד לפרטיו של כל מין.

מקורה של החכמה המבחינה בין הפרטים גבוה עוד יותר, במה שמכונה בקבלה בוצינא דקרדוניתא — ״קו המידה״ המתווה את ממדי כל מה שעתיד להתקיים. מוקדם יותר במקץ (תורה אור, מקץ 11:6) מסביר אדמו״ר הזקן את מקור השם: ״קרדנייסא חיטי״ הוא ביטוי הקשור לעמימות ולשחרות, מפני שהמידה קובעת גבול — ״עד כאן בחינת חכמה״. הדימוי של ישעיהו לכך שה׳ מודד את המים בשעלו מתאר את אותה מדידה אלוקית. המדידה מתגלה לראשונה בחכמה של עולם האצילות, המכונה אור אבא, ושם ״מה רבו מעשיך״ כבר מופיע כריבוי גדול של פרטים.

אף שהפרטים רבים, בחכמה הם קיימים יחד, כשהם כלולים באחד. בדומה לכך, שכלו של אדם יכול לקלוט רעיונות רבים ברגע אחד, אך ביטויים במילים, בזה אחר זה, עשוי להימשך שעה או שעתיים.

כך גם כל צורות הבריאה כלולות יחד בחכמה, והן פורטו באמצעות עשרת המאמרות שבהם נברא העולם. ובכל זאת יש רק עשרה מאמרות, מפני שהדיבור העביר את הבריאה רק בקטגוריות רחבות, ולא פרט אחר פרט.

הדיבור נדרש כדי שנבראים יוכלו להתקיים כיש, כלומר כמציאות שיש לה קיום משל עצמה. חכמה דאצילות, ואפילו ז״א — בחינת שם הוי׳ — אינם יכולים להוליד מציאות כזאת, משום שכל מה שיש שם עדיין מאוחד לחלוטין עם אין סוף: ״דאיהו וחיוהי חד״.

הקיום הנפרד מתחיל רק במלכות דאצילות, מלכותו של ה׳, שנמשלה לדיבורו של מלך השולט באחרים. מלכות דאצילות יורדת ונעשית עתיק דבריאה, המקור הפנימי והעליון ביותר של עולם הבריאה, העולם הראשון שבו מצויים נבראים נפרדים; הדרגה התחתונה של העולם העליון נעשית הדרגה העליונה של העולם התחתון.

אף על פי כן, הוי׳, שם ה׳ המבטא את היותו נעלה מן העולמות ומחיה אותם, שולטת במלכות, כך שהנבראים מתבטלים לפניו. המלאכים, ״וצבא השמים לך משתחוים״, מתבטלים בכלות הנפש — כמיהה עזה כל כך, עד שהנפש כלה אל מקורה.

גם השמש והירח ״משתחוים״ — לא רק ברוחניות, אלא בגופם ממש, כשהם סובבים בלי הרף במסלול שנקבע להם. ביטול זה נובע מרצונו של ה׳, המשתלשל דרך חכמה דאצילות, אחר כך דרך החכמה שבמלכות דאצילות, עד שהוא מתלבש בשלושת העולמות התחתונים: בריאה, יצירה ועשיה.

הפסוק ״כי גבוה מעל גבוה שומר״ [עליו] נקרא כתיאור של שרשרת השגחה: כל דרגה מקבלת מן הדרגה שמעליה, עד לראש הפסגה. כך רצונו של ה׳, הנמצא בראש השרשרת, מנהיג את כל מה שמתחתיו.

בהערת אגב מציין אדמו״ר הזקן שגם הפילוסופים מקבלים את קיומה של השתלשלות כזאת, אלא שהם מכירים רק את עשר הדרגות התחתונות. לפי האסטרונומיה של התקופה, השמים היו מורכבים מגלגלים זה בתוך זה: שמונה גלגלים שנשאו את כוכבי הלכת והכוכבים, וגלגל תשיעי, ״הגלגל היומי״, המסובב את כל השמים פעם ביום.

אדמו״ר הזקן מפנה לפרדס רמונים, חיבור קבלי של רבי משה קורדובירו, המתאר את מה שהחוקרים הסכימו עליו, ובכלל זה ״וגלגל השכל העשירי כו׳״. לדבריו, מעבר לכך הם אינם מתיימרים לדעת; ואף על פי כן, אין בדבריהם שלהם כדי לשלול את האפשרות שיש מדרגות נוספות מעל אלה.

עובדי הכוכבים והמזלות טוענים שמכיוון שאורו של ה׳ השתלשל דרך שכבות של הסתרה, באמצעות שם אלקים המצמצם ומסתיר אותו, העולם חייב להישאר כך. לשיטתם, לאחר שסדרי הטבע נקבעו, הם פועלים מעצמם.

כנגד זאת עומד הפסוק ״כי אני ידעתי״, ״כי גדול הוי׳״. ה״אני״ היודע הוא מלכות וכנסת ישראל, המכירות בכך שהוי׳ שולטת בכל בחינה של אלקים, כלומר בכל סדרי הטבע. פרעה, שאמר ״לא ידעתי את הוי׳״, הכיר רק את אלקים — את ה׳ כפי שהוא נסתר בתוך הטבע.

הדברים ״עזב ה׳ את הארץ״, שנאמרים בספר יחזקאל מפי זקני ישראל שעבדו עבודה זרה בסתר, מבטאים את אותה אמונה: שה׳ הסתלק והותיר את העולם להתנהל בכוחות עצמו. ההערה שבסוגריים דוחה את הטענה הזאת ומפנה לתניא, חלק ב׳ (שער היחוד והאמונה), פרק ב׳: בריאת שמים וארץ יש מאין היא נס גדול יותר מקריעת הים, והעולם, כמו הים שנבקע, מתקיים רק כל עוד דבר ה׳ ממשיך לפעול בו. מן האמונה המוטעית הזאת נובעת הלעג שהאומות משמיעות בתהילים: ״איה אלקיהם״.

האמת היא ש״כל אשר חפץ הוי׳ עשה״: שם הוי׳ הנעלה פועל בתוך הטבע עצמו. זהו ייחוד הוי׳ עם אלקים, הנקרא גם ייחוד הקב״ה והשכינה: שם הוי׳ נמשך ומשתלב בשם אלקים, כך שהמציאות הנבראת עומדת בביטול לפני ה׳.

האיחוד בין הוי׳ לאלקים יכול להתרחש בשתי דרכים. בדרך הראשונה, הוי׳ יורד לתוך אלקים; הדבר נקרא שילוב הוי׳ באלקים, שבו אותיות שני השמות מתחלפות זו בזו ויוצרות שם משולב אחד.

בצירוף הזה האל״ף, האות הראשונה של אלקים, קודמת ליו״ד, האות הראשונה של הוי׳. הדבר מראה שאלקים נמצא מבחוץ ומלביש בתוכו את הוי׳.

הדרך השנייה היא ההפך: אלקים עולה ונכלל בהוי׳. אז היו״ד קודמת, ומראה שהוי׳ הוא המוביל כעת ואלקים נכלל בו.

אדמו״ר הזקן קובע שהדרך השנייה, עליית אלקים, היא הנעלה יותר. כדי שהוי׳ ירד ויתלבש באלקים נדרשים צמצומים רבים, כדי שיוכל להתלבש ביש, במציאות נבראת; אבל כאשר אלקים עולה אל הוי׳ ונכלל בו, הוא מתעלה אל האין, ה״אין״ האלוקי שמעבר לכל מציאות מוגדרת.

הפסוק ״נר מצוה״ ו״תורה אור״ מבטא שני חלקים המתאימים לשתי התנועות: המצווה, שהיא הנר, היא בחינת העלאה; והתורה, שהיא האור, היא בחינת המשכה. כדי להסביר זאת, אדמו״ר הזקן דן תחילה במהות האותיות.

האותיות יוצאות מחמשת מוצאות הפה: אחה״ע — אל״ף, חי״ת, ה״א ועי״ן — מן הגרון, ושאר קבוצות האותיות מן החך, הלשון, השיניים והשפתיים. ובכל זאת, איברים אלה אינם יוצרים את האותיות כפי שכינור מפיק צליל: כל עוד אין מי שמנגן בו, אין בכינור מוזיקה; רק כאשר אדם מנגן בו נולד הצליל.

הדיבור שונה: האותיות כבר קיימות בנפש, שהיא ״מליאה אותיות״. כשהן מגיעות אל הפה, הן שמניעות את איברי הדיבור, ולא האיברים יוצרים אותן.

לאותיות יש כמה מדרגות: אותיות המחשבה, הקשורות לבינה (הבנה), ואותיות הדיבור, הקשורות למלכות (ריבונות).

שתי המדרגות יחסיות זו לזו: הדיבור במדרגה עליונה הוא כמו המחשבה שבמדרגה שמתחתיה, ולכן דיבורם של המלאכים, שעליהם נאמר ״וקרא זא״ז״ בשבח, הוא בבחינת המחשבה האנושית. התרגום מפרש את הביטוי הזה כ״מקבלי' דין מן דין״, וכך כל מדרגה מקבלת מזו שמעליה, עד למעלה מעלה: מה שנחשב מחשבה למדרגה תחתונה אינו אלא דיבור ביחס למדרגה שמעליה, שהמחשבה שלה נעלמת עוד יותר.

לאחר שהראה שהאותיות קיימות עוד לפני הדיבור, אדמו״ר הזקן עוקב אחר שורשן למעלה יותר. גילוין מתחיל בחכמה: הפסוק אומר שהאדם נעשה ״נפש חיה״, שבמובנה הפשוט פירושו יצור חי; אדמו״ר הזקן מפרש את ״חיה״ כמדרגת חיה שבנשמה, המקבילה לחכמה.

החכמה היא רק המקום שבו האותיות מתחילות להתגלות; שורשן הנעלם גבוה הרבה יותר, בכתר, המדרגה שמעל השכל. הזוהר מכנה את האותיות ״אינון כתרין עילאין״ ומתאר את האות כ״ף יורדת מעל כיסא הכבוד של ה׳, ובכך מראה שהאותיות יורדות מהמקום הנעלה ביותר.

האותיות אינן תוצר של השכל. השכל אינו יכול לתפוס מה הן האותיות מצד עצמן, או כיצד הן נהגות כא, ב, ג, אף שהן יוצאות מכוחות השכל עצמו; בעיקרן הן נמשכות מבחינה שלמעלה מן השכל.

משם הן נעשות לבוש לשכל. באמצעותן השכל יכול להבין ולהביע כל עניין, בכל אחת משבעים הלשונות.

כל רעיון נתפס רק באמצעות אותיות, אך האותיות אינן הרעיון עצמו אלא לבושו. לכן אותו רעיון יכול להתלבש פעם במערכת אותיות אחת ופעם במערכת אחרת.

אפשר לבטא אותו רעיון במילים שונות: תוספות והר״ן, שניים מפרשני התלמוד הקלאסיים, יכולים להציג אותו מהלך שכלי, כל אחד במילים משלו. מכאן שהאותיות אינן הרעיון עצמו; הן באות מלמעלה מן השכל, אף שהן מתגלות רק בתוכו.

מובא כאן משל: כוח ההולדה, שמקומו במוח, מתהווה באדם רק כשהוא מגיע לגיל מסוים. מובאים שני גילאים, שלוש־עשרה או תשע, וההפניה היא לתחילת הפרק השמיני במסכת סנהדרין, שבו הגמרא דנה בשאלה אם ילד בן תשע כבר יכול להוליד.

שכלו של ילד עשוי כבר להתפתח בשלמות, ובכל זאת כוח ההולדה אינו מושלם עד שהוא מגיע לגיל זה, והשלמתו תלויה במאכלים שהוא אוכל. בלקוטי תורה, ואתחנן, אדמו״ר הזקן משתמש באותו משל ומפנה בחזרה לביאור הזה: לילד שטרם מלאו לו תשע יש די חיות ושכל לצורכי עצמו, אך רק תוספת אור, כלומר המוחין הבשלים, מאפשרת לו להשפיע למטה ולהוליד מציאות חדשה; לכן המשפיע זקוק לתוספת אור כדי להשפיע.

הראיה היא מן הדין שאין מאכילים את הכהן הגדול בערב יום הכיפורים מאכלים שמרבים את הזרע, כדי שלא ייטמא באותו יום. יש מאכלים שמרבים את הזרע ואחרים שממעטים אותו, ולכן למזון יש השפעה ישירה על כוח זה.

במאכלים עצמם אין כוח הולדה. רק כשהם מגיעים למוח ומחזקים אותו, הכוח הזה מתהווה ונעשה שלם.

כך הוא גם ביחס לאותיות: הן באות ממדרגה שלמעלה מן השכל, שאינה נתפסת כלל באותיות. אך כשהן מגיעות לשכל, באמצעותן השכל מתגלה.

זו הסיבה שאומרים על מטטרון, מלאך בכיר, שהוא ״קושר כתרי' לקונו״ מתוך תפילותיהם של ישראל. אותיות התפילה עולות באמצעות המלאכים, שרבים מהם ממונים בכל היכל שמימי לקבל את התפילות, והזוהר אומר שהמלאך ״נשיק לה״ — נושק לתפילה.

הנשיקה מוסברת באמצעות משל: מי שמנשק מכניס את רוחו במה שהוא מנשק.

כך המלאך מכניס את רוחו שלו, את חיותו, באותיות התפילה. באופן זה הוא מעלה אותן מדיבור האדם לדיבור המלאכים, שהוא, כפי שהוסבר לעיל, מדרגת המחשבה ביחס לעולם שמתחתיו.

כך התפילה עולה מעולם אחד לבא אחריו, עד העולם העליון ביותר, שבו מט״ט עושה ממנה כתר: הוא מעלה את האותיות למקורן ולשורשן, שבכתר.

מטרת העלאת האותיות היא להמשיך אותיות חדשות. התפילה אומרת ״יהי רצון״, כלומר שיהיה רצון: היא מבקשת שיימשך רצון חדש, שונה מן הרצון שנמשך תחילה בחכמה; וחכמה, כפי שהוסבר קודם, היא בחינת דין ומידה מדויקת.

גם התורה נובעת מחכמה, והיא נקראת ״מימינו אש דת למו״, ביטוי המצביע על אש וגבורות (מידת הדין): לפי מידתה של התורה, אין יסורים בלא עון. אבל בכתר יש רחמים פשוטים, והוא ״נושא עון״, כלשון הפסוקים המתארים את מידות הרחמים של ה׳; ומשם נמשכות אותיות חדשות, שהן הביטוי לרצון חדש. בלקוטי תורה, חוקת, אדמו״ר הזקן חוזר לביאור הזה ומכנה את האותיות הללו, שהן למעלה מהתורה עצמה, ״אותיות החקיקה״ (אותיות חקוקות).

אותו דפוס מתקיים גם במצוות, ככתוב ״נר מצוה״. להבה מאירה רק כשיש סביבה אוויר; בלי אוויר היא כבה ואינה מאירה כלל.

האוויר מקביל לאותיות, וכמוהן הוא מדורג למטה: בסדר ארבעת היסודות, האוויר נמצא מתחת לאש. הערת קה״ת מביאה את דברי המדרש (שמות רבה ובמדבר רבה) ואת דברי הזהר על סדר זה.

ובכל זאת, האוויר עדין ומזוכך הרבה יותר מהאש. הסיבה לכך היא שאף שהאוויר נמצא מתחת לאש, שורשו גבוה יותר.

כדי להסביר זאת, אדמו״ר הזקן פונה ליעקב, שאמר ״מה נורא״ כשקם מחלומו על הסולם. לכן, כשאנו מתארים את ה׳ כ״הגדול הגבור והנורא״ — דברי משה (דברים 10:17), שאנו אומרים בברכה הראשונה של תפילת העמידה — ״נורא״ היא מידתו של יעקב; הערת קה״ת מציינת שהמקור לכך הוא זהר (2:79a, המצוטט באור התורה).

לכאורה, היראה שייכת ליצחק ולא ליעקב, שכן על ה׳ של יצחק נאמר ״פחד יצחק״. התשובה היא שיעקב היה הממוצע בין האבות, וחיבר בין החסד של אברהם לגבורה של יצחק; בהערת קה״ת מובא זהר (1:60b) כמקור למקומו של יעקב ביניהם.

שני הפכים אינם יכולים להתחבר מכוח אחד מהם בלבד; הם מתאחדים רק כאשר רוח ממדרגה שלמעלה משניהם נשפכת עליהם. כך ה׳ ״עושה שלום במרומיו כו׳״, ומביא לידי שלום בין כוחות מנוגדים ממקום שלמעלה מהם.

יעקב חיבר בין שני הצדדים, ולכן גילה את בחינת ״נורא״, שלמעלה משניהם. גם האוויר הוא ממוצע, ומכאן נובעת הדקות שלו: הוא שייך לקו האמצעי של הספירות, בין קו ימין של חכמה, חסד ונצח לקו שמאל של בינה, גבורה והוד.

הקו האמצעי עובר דרך כתר, דעת, תפארת ויסוד. האויר מקביל לקו זה, שהוא ז״א, בחינת תפארת; לכן המילה העברית לאוויר, אויר, נכתבת כמו אור, בתוספת יו״ד.

היו״ד מייצגת את העלם האור, שמוריד וממשיך אותו כדי שיוכל להאיר; האותיות פועלות באופן דומה, כהעלם שדרכו מועבר השכל. הביאור במאמר שקודם לביאור זה אומר את אותו הדבר (תורה אור, מקץ 14:32): האויר גורם לנר להאיר, מפני שאויר הוא אור בתוספת יו״ד, והיו״ד הנסתרת בו היא האור הנעלם, שיוצא דרכה לידי גילוי.

בתוך האותיות ועל ידיהן נתפס השכל ומתגלה; כפי שהוסבר לעיל, שום רעיון אינו יכול להתקיים בלי אותיות.

האוויר, שהוא המצע המעלים, ממלא תפקיד דומה ביחס לאור: בתוכו ועל ידו נתפס אור הלהבה ומגיע לידי הארה.

זהו פירוש ״כי נר מצוה ותורה אור״: באמצעות ״נר מצוה״ — המצווה שהיא נר — התורה נעשית אור. המצוות עולות עד הכתר, שורשן, הנקרא ״תר״ך עמודי אור״: תר״ך הוא הערך המספרי של המילה כתר, וזהו מספרן של תרי״ג מצוות התורה יחד עם שבע מצוות חכמים. כל אחת מהן היא עמוד המחבר בין מעלה למטה.

יעקב נקרא ״יעקב חבל נחלתו״: בפסוק, חבל פירושו חלק שהוקצה ונמדד באמצעות חבל, אך אדמו״ר הזקן משתמש בדימוי של חבל, שקצהו העליון נע כאשר מזיזים את קצהו התחתון. כך המצוות, המצויות במלכות, מגיעות לכתר, ומשם נמשכות אותיות חדשות — תוספת אור — כדי שאור התורה יאיר. התורה נקראת ״משל הקדמוני״; במשמעות הפשוטה, מילים אלה פירושן אמרת הקדמונים. בתורה אור, מגילת אסתר, מסביר אדמו״ר הזקן ש״הקדמוני״ הוא עצמותו של ה׳, שלמעלה מן העולמות לחלוטין.

התורה כונתה זה עתה ״משל״, ואדמו״ר הזקן מסביר את משמעות הדבר באמצעות שלמה, שאמר ״שלשת אלפים משל״. חכמת שלמה היא ״חכמה תתאה״, בחינת מלכות שבעולם האצילות, האחרונה שבספירות עולם האצילות.

ליתר דיוק, מדובר במלכות דאצילות כפי שהיא מאירה בעולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה. מלכות דאצילות עצמה היא רוח הקודש, נצח והוד דאצילות הם מקור הנבואה, ובאצילות הכול אחד עם ה׳.

מכיוון שהנבואה ורוח הקודש באות מאצילות, שהיא אחד עם אין סוף, יש שש מאות אלף פירושים לכל פסוק בתורה ובנביאים. משלי ושיר השירים, שאמר שלמה ברוח הקודש, באים ממלכות דאצילות עצמה, מדרגה שלמעלה מחכמתו של שלמה.

החכמה שה׳ נתן לשלמה, לעומת זאת, היא חכמה תתאה של עולם הבריאה. באמצעותה אמר שלמה שלושת אלפים משלים על כל עניין בתורה.

המשלים האלה מבטאים את המשמעות הרוחנית שבדברי התורה כפי שהיא קיימת בשלושת העולמות בריאה, יצירה ועשיה. בהערת אגב שבסוגריים מוסיף אדמו״ר הזקן שכל מה שקיים למטה יש לו מקבילה למעלה: האתרוג שנוטלים למטה מעורר את מקבילו למעלה, ולכן המצווה היא דווקא באתרוג ולא בתפוח.

כדי לקרב זאת אל השכל, הדבר דומה לעצם גשמי המצטייר בדמיונו של אדם. אבל דמיונו של האדם אינו פועל דבר, ואילו למעלה ״כי לא מחשבותי כו׳״: שם המקבילה היא ממשית ובעלת השפעה.

שלמה השיג את המדרגות האלה, מן המדרגה הנמוכה ביותר שבעשיה ועד למדרגה הראשונה שבבריאה. בכל עולם יש עשר ספירות, כל אחת מהן כלולה מעשר, וכל אחת מהעשרות שוב כלולה מעשר — אלף בכל עולם; בשלושת העולמות יש שלושת אלפים משלים.

השגתו של שלמה לא הגיעה לאצילות, שבה ״דאיהו וחיוהי חד״. ואף על פי כן, גם התורה כפי שהיא באצילות היא רק ״משל״ ביחס לה׳ עצמו, המאציל העליון.

על פי דברי הזהר, שלפיהם ״דאוריית' מתקשרא בקוב"ה״, אדמו״ר הזקן משווה בין יחסה של התורה לה׳ לבין יחסם של ישראל לתורה. ישראל אינם בני השוואה לתורה, ואף על פי כן הם קשורים אליה; בדומה לכך, התורה, אף שהיא רק ״משל״ לה׳, קשורה אליו.

כדי שאור אין סוף, הקב״ה המאציל, יימשך ויתפשט בתורה, יש צורך ב״נר מצוה״. המצווה היא האוויר שסביב הלהבה, והוא ״אור״ עם יו״ד, כפי שהוסבר לעיל.

המצוות הן העלאות, כמו הקרבנות שבמקדש, שבהם הועלו הבהמות כדי להיות ״אשה ריח ניחוח״ לה׳.

בדומה לכך, תפילין נכתבים על קלף העשוי מעור בהמות, וציצית עשויה מצמר. בכל אחד מהמקרים מעלים דבר גשמי והוא נכלל ברוחניות המתבטאת בברכה ״אק״ב״.

המצוות אכן ממשיכות גם אלוקות, אך מאחר שהן נעשות באמצעות פעולה גשמית של האדם, הן נחשבות העלאות: האדם מעלה אותן ומקשר אותן לאור אין סוף שבתוכן. לימוד התורה, לעומת זאת, הוא המשכה בלבד; המילה ״קורא״ מתארת גם קריאה בתורה וגם קריאה למישהו, והקורא בתורה קורא וממשיך את מה שכבר קיים, כפי שאדם קורא לחבר.

ההעלאה באמצעות המצוות היא שמביאה להמשכת התורה. זו משמעות האמירה ״יהא שמו הגדול מבורך״, תגובת הציבור בקדיש, שאדמו״ר הזקן מבאר באמצעות שם הוי׳, בחינת מלכות.

הוי׳ הוא ז״א, ו״שם הוי׳״ — הגילוי שלו — הוא במלכות; לעומת זאת, ״שם הגדול״ הוא בכתר, מלכות דאדם קדמון, הרמה הראשונית שמעל אצילות. ההערה שבסוגריים מיישבת מאמר בזהר הממקם אותו בבינה: עתיק, הפנימיות של כתר, מתגלה בבינה, ולכן שני התיאורים מצביעים על אותו עניין. בתחילת לך לך (תורה אור, לך לך 1:7) מסביר אדמו״ר הזקן את הסיבה לכך: עתיק הוא מקור התענוג, שלמעלה מחכמה, והוא מתגלה רק באמצעות בינה.

לכן התגובה אומרת ״מברך לעלם״ — ״מברך לעולם״ — בלשון יחיד: היא מתייחסת לעולם האצילות האחד, רשות היחיד, מילולית ״רשותו של היחיד״, שבו הכול מאוחד עם ה׳. לתוך עולם זה נמשך שם הגדול, הנמצא למעלה מאצילות.

הגמרא אומרת שכאשר נאמרת תגובה זו, הקב״ה ״מנענע בראשו״; אותו פועל פירושו גם ״מזיז״, ו״ראשו״ הוא כתר, שאותו הוא מנענע וממשיך למטה. הדבר מתרחש דווקא באמירת ״איש״ר״ שלאחר אגדה — דברי חז״ל שאינם הלכתיים — מפני שאגדה היא בחינת חכמה, שבה, כפי שכתב האריז״ל (רבי יצחק לוריא), גנוזים רוב סודות התורה. אדמו״ר הזקן משתמש באותן מילים גם באגרת הקודש, סימן כ״ג, שם הוא מעודד קבוצות של עשרה ללמוד את האגדה שבעין יעקב בין מנחה למעריב.

אומרים ״איש״ר״ רק בציבור, כי רק אז ה׳ ״מנענע״ כל בחינה של ״ראשו״, וממשיך מבחינת כתר כולה. כאשר אדם יחיד לומד תורה, הקדוש ברוך הוא לומד כנגדו, אך ההמשכה מגיעה רק לחלק ששייך לנפשו; ציבור ממשיך את הכללות.

כעת אפשר להשיב על השאלה שפתחה את המאמר: מדוע נר חנוכה משמאל והמזוזה מימין. המזוזה מייצגת את המצוות, שעניינן העלאה.

המזוזה מכריזה שביתו של האדם וכל מה שבתוכו בטלים לפני ה׳ האחד: על קלף המזוזה כתובות המילים ״אחד״ והפרשה הפותחת ב״ואהבת״. בפרשה זו, ״בכל לבבך״ מקביל לתפילה, עבודת הלב.

״ובכל נפשך״ מכוון ללימוד התורה, הקושר את מחשבת האדם למחשבה האלוקית ואת דיבורו לדיבור האלוקי, ככתוב ״ודברי אשר שמתי בפיך״. ״ובכל מאדך״, שפירושו כל רכושו של האדם, היא המזוזה עצמה, הקבועה בקצה הבית המכיל את הרכוש הזה.

מכוח עלייה זו נמשך נר חנוכה שבצד שמאל, כלומר המשכת ״תורה אור״. היוונים ביקשו ״להשכיחם תורתך״, כלשון תפילת ״על הנסים״ הנאמרת בחנוכה, וחכמים תיקנו להניח את הנר בפתח הבית, כשהוא פונה החוצה, אל רשות הרבים.

מלכות נקראת פתח הבית, שכן הכול נכנס ויוצא דרכו. את הפסוק ״בזאת יבא אהרן אל הקדש״, שפשוטו עוסק בקרבנות שבעזרתם נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים ביום הכיפורים, דורשים כרומז למלכות, שהיא הדרך אל הקדושה. כאשר מלכות יוצאת אל בריאה, יצירה ועשיה, היא שולטת בכול: בפסוק ״מלכות בכל משלה״ מופיעה ממש אותה מילה, מלכות.

יש להוריד את אור התורה גם לשם, אל הרי הפירוד, המכונים ״על הרי בתר״ — המקומות הרחוקים מן הקדושה. משום כך נר חנוכה נמצא בצד שמאל, צד הגבורות (כוחות של ריסון); והמאמר מוסיף שהדבר היה בזמן בית שני, תקופת נס חנוכה.