ביאור על הנ״ל

1ביאור1 על הנ״ל

2ביאור הדברים על ענין נ״ח משמאל ומזוזה מימין. הנה המצות הן מלמטה למעלה והתורה מלמעלה למטה. והיחוד שביניהם הוא כמשל העומד למעלה ורוצה להתקרב עם העומד למטה זה עולה בסולם וזה יורד עד שנפגשין זה בזה.

3וביאור הענין הנה כתיב כל אשר חפץ1 ה׳ עשה. וכתיב בדבר ה׳ שמים נעשו.2 והענין שהחומר נברא בדבר ה׳ והתמונה והציור באיזה אופן שנברא הוא מחפץ ה׳ מה רבו מעשיך3 ה׳ כולם בחכמה עשית. שבחי׳ החכמה היא בחי׳ גבורות. דהיינו התחלקות4 לעשות כל ציור וכל תמונה לכל הפרטים למיניהם.

4ושרש החכמה למעלה הוא בחי׳ בוצינא דקרדוניתא1 קו המדה מדוד משחת׳. מי מדד בשעלו מים2 כו׳. והגילוי הוא בחכמה דאצי׳ אור אבא ושם מה רבו מעשיך שרבו מאד פרטיים רבים. אך שהיו כלולים בחכמה וכמשל השכל הגשמי שתופס ומקיף הרבה ענינים בבת אחת וברגע אחת וכדי להוציא מהעלם אל הגילוי צריך לפרט בדבורים רבים ושונים בשעה ושתים. כך בחכמה כלולים מה רבו מעשיך בכל ציור וכל תמונה ונפרטו בע״מ שנברא העולם. אך המאמרות הן עשרה בלבד כי לא נפרט הכל בדבור רק דרך כלל ולא דרך פרט:

5והטעם כי מה שנפרט בדבור הוא בכדי להיות בחי׳ יש כי מבחי׳ חכמה דאצי׳ לא היה יכול להיות בחי׳ יש ואפי׳ מה שנתלבש בז״א שהוא בחי׳ הוי״ה הכל נק׳ בחי׳ א״ס דאיהו וחיוהי חד.

6ולא היה יכול להיות בחי׳ פירוד רק במל׳ דאצי׳ בדבר מלך שלטון. והיינו ע״י כי מל׳ דאצי׳ נעשה עתיק דבריאה וכו׳. אך מ״מ בחי׳ הוי״ה מושל בבחי׳ מל׳ להיות בטול היש וכענין וצבא השמים לך משתחוים דהיינו בחי׳ בטול המלאכים בכלות הנפש. והשמש והירח משתחוים אפי׳ בגופם שסובבים והולכים ובטול זה הוא ע״י כל אשר חפץ הוי״ה שבחי׳ חפץ זה מתלבש בחכמה דאצי׳ וחכמה דאצי׳ מתלבשת בחכמה דמל׳ דאצי׳ המתלבשת בבי״ע כי גבוה מעל גבוה שומר. וכל מה שלמטה מקבל ממה שלמעלה הימנו עד רום המעלות. (ואפי׳ הפילסופים מודים בזה רק שאין משיגים רק עשר בחי׳ התחתונות ח׳ גלגלים וגלגל היומי. וע׳ בפרדס שער ששי ספ״ג וכבר הסכימו החוקרים כו׳ וגלגל השכל העשירי כו׳ ויותר מזה אין משיגים אבל יכול להיות גם לפי דעתם שיש למעלה מהם ג״כ) רק העכו״ם אומרים מאחר שכבר נשתלשל בהעלם אחר העלם בבחי׳ שם אלקים המצמצם כו׳ מוכרח להיות נשאר כך אבל כי אני ידעתי (אני בחי׳ מל׳ וכנ״י) כי גדול הוי״ה ששם הוי״ה מושל על כל בחי׳ אלקים1 משא״כ פרעה אמר לא ידעתי את2 הוי״ה שלא ידע רק שם אלקים. ואמר עזב ה׳ את הארץ3 (ובאמת לא בדעת ידבר כמ״ש בתניא ח״ב4 שהרי נס של בריאת שמים וארץ גדול מנס של קי״ס כו׳ ע״ש) ולכן אומרים איה אלקיהם. אבל באמת כל אשר חפץ הוי״ה עשה. שזהו ענין יחוד שם הוי״ה עם שם אלקים ויחוד קוב״ה ושכינתיה שיחוד זה היינו בחי׳ המשכה שנמשך שם הוי״ה ומשתלב בשם אלקים להיות בטול היש כו׳.

7והנה בבחי׳ יחוד זה והמשכה זו יש ב׳ דרכים. הא׳ ששם הוי״ה יורד למטה לבחי׳ אלקים ונק׳ שילוב הוי״ה באלקים. ואזי האל״ף קודם לי׳1 ששם אלקים מלביש את שם הוי״ה. ושם הוי״ה מלובש בתוכו. והב׳ ששם אלקים עולה למעלה. ונכלל בשם הוי״ה ואזי היו״ד קודם לאל״ף כו׳ והנה היתרון והמעלה הוא כששם אלקים עולה למעלה כי כשהשם של הוי״ה יורד לבחי׳ שם אלקים להתלבש בו הנה הוא ע״י כמה צמצומים להיות התלבשות בבחי׳ יש אבל כשהשם אלקים עולה ונכלל בבחי׳ הוי״ה ה״ז עולה לבחי׳ אין כו׳:

8והנה נר מצוה הוא בחי׳ העלאה. ותורה אור הוא בחי׳ המשכה וביאור הענין הוא בהקדים להבין ענין האותיות. והוא כי האותיות היוצאות בה׳ מוצאות הפה. אחה״ע מן הגרון כו׳. אין המוצאות עושים ומפעילים את האותיות כמו כנור המנגן שמוציא הקול ע״י האדם המנגן שאז נולד ונתהוה הקול ונגון. אבל האותיות שבה׳ מוצאות הפה אינו כן אלא שהאותיות כבר היו בנפש שכל נפש מליאה אותיות ובבואם לה׳ מוצאות הפה הם המניעים את המוצאות ולא מתנועעים ע״י המוצאות.

9והנה יש כמה בחי׳ אותיות. אותיו׳ המחשבה1 ואותיו׳ הדבור. אותיות המחשבה בבינה ואותיות הדיבור במל׳ ובחי׳ דבור שלמעל׳ הוא בבחי׳ המחשבה למטה שהוא דבור המלאכי׳ וקרא זא״ז וגבוה מעל גבוה שמקבלי׳ דין מן דין עד רום המעלות מה שלמטה הוא בבחי׳ מחשבה נק׳ לגבי שלמעלה בחי׳ דבור ובחי׳ מחשבה שלמעלה יותר נעלמה.

10והנה שרש גלוי האותיות הוא בחכמה ויהי האדם לנפש חיה.1 בחי׳ חיה היא בחכמה. אך אין זה רק בבחי׳ גלוי אבל שרשם הנעלם הוא למעלה מעלה בבחי׳ כתר כמ״ש בזוהר אינון כתרין עילאין2 כו׳ ונחתא כ״ף מעל כורסייא דיקריה כו׳ כי מהות האותיות אינן בחי׳ שכל רק הם למעלה מן השכל שא״א להשיג בשכל מהות האותיות ומוצאן במבטא אב״ג שהם יוצאות מכלי השכל. רק עיקרם נלקחים מבחי׳ שלמעלה מהשכל והן נעשות בחי׳ לבוש להשכל להשכיל כל דבר בכל לשון מע׳ לשון. שכל דבר שכל אינו נתפס אלא באותיות אבל אין האותיות מהות השכל ועצמותו אלא בחי׳ לבושו כנודע שהשכל מתלבש לפעמים באותיות אלו.

11ולפעמים באותיות אלו. כמו דבור התוספות והר״ן שמלבישים כל א׳ השכל באותיות אחרים ונלקחים מלמעלה מן השכל רק שאין מתגלים אלא בשכל. והמשל בזה כח ההולדה1 שבמוח שנתהווה באדם אחרי היותו בן י״ג או ט׳ (סנהדרין רפ״ח) ואף שכבר הי׳ לו מוחין בשלימות מ״מ כח ההולדה לא נגמר עד היותו בן י״ג או ט׳ וגמר כח זה תלוי במאכל אשר יאכל. וכנודע ממה שאין מאכילין את הכה״ג בעיוה״כ דברים שמרבי׳ הזרע. שיש מאכלים מרבים הזרע. ויש מאכלים ממעיטים.

12והנה במאכלים ההם עצמן אין בהם כח ההולדה רק כשבאים להמוח. והמוח מתחזק על ידם אזי נתהוה ונגמר כח ההולדה. כך האותיו׳ באים מלמעלה מהשכל שאינו נתפס באותיות כלל. ומ״מ כשבאים לבחי׳ השכל נעשה גילוי השכל ע״י אותיות.

13ולכן אמרו על מט״ט שקושר כתרי׳ לקונו מתפלותיהם של ישראל. והענין כי אותיות התפלה עולות למעלה ע״י המלאכים כנודע שכמה מלאכים ממונים בכל היכל לקבל התפלות. ואיתא בזוהר שהמלאך נשיק לה.1

14וביאור ענין זה הוא כמו הנושק עד״מ מכניס רוחו והבלו בדבר שנושק. כך המלאך מכניס רוחו והבלו באותיות התפלה להעלותם מבחי׳ דבור האדם לבחי׳ דבור המלאכי׳ שהיא בחי׳ מחשב׳ שלמט׳ וכך עולה התפלה למעל׳ מעולם ועד עולם. עד עולם העליון שם הוא מט״ט שעושה בחי׳ כתר זה. פי׳ שמעלה האותיו׳ עד מקורן ושרשן שהוא בכתר.

15והיינו כדי להמשיך אותיות כי התפלה היא יהי רצון שיהי׳ המשכת רצון אחר מבתחלה שנמשך בחכ׳ וחכמה היא בחי׳ דין. וכן התורה דמחכ׳ נפקת מימינו אש דת למו1 שהיא בחי׳ אש וגבורות וע״פ התורה אין יסורים בלא עון. אבל בכתר שם הם רחמים פשוטים ונושא עון כו׳ ומשם נמשך אותיות חדשות כו׳:23

16והנה ככל הענין הזה באותיות כך הוא בבחי׳ המצות כי נר מצוה. והענין שאין אור הנר מאיר אלא כשיש אויר סביב האור משא״כ כשאין שם אויר יכבה ולא יאיר כלל והנה האויר הוא בבחי׳ אותיות. כי הרי רואין שיסוד האויר הוא תחת יסוד האש.1

17ואעפ״כ הרי יש בו דקות הרבה מיסוד האש. והטעם כי האויר אע״פ שהוא למטה מיסוד האש. מ״מ שרשו הוא למעלה. וביאור הדבר כי הנה יעקב אמר מה נורא.1 ולכן מה שאומרים הגדול הגבור והנורא. נורא הוא מדתו של יעקב.2

18ולכאורה לא שייך בחי׳ נורא ליעקב כ״א לפחד יצחק. אלא לפי שיעקב היה הממוצע בין האבות.1 ונודע שא״א שיחוברו ב׳ הפכים עד שיערה רוח מלמעלה משניהם. כענין עושה שלום במרומיו כו׳.

19ולכן מאחר שיעקב היה המחבר לכך היה בו גילוי בחי׳ נורא שהוא למעלה משניהם. וכך הוא בבחי׳ אויר שהדקות הוא לפי שהוא בחי׳ ממוצע שהוא בקו האמצעי חח״ן מימין. ובג״ה משמאל.

20וכדת״י באמצע הוא בחי׳ אויר שהוא בחי׳ ז״א שהוא בקו הממוצע בחי׳ [ת״ת] ולכן נק׳ אויר אור יו״ד.1 שהיו״ד הוא בחי׳ העלם של האור שמוריד וממשיך להיות האור מאיר. כמו האותיות שהן בבחי׳ ההעלם.

21ובהן ועל ידן נתפס השכל ובא לידי גילוי כי א״א לכל שכל בלי אותיות כנ״ל. כך האויר שהוא בבחי׳ העלם בו ועל ידו נתפס האור להאיר לבא לידי גילוי. וזהו כי נר מצוה ותורה אור. שע״י נר מצוה נעשה התורה אור כי המצות עולות עד הכתר ששם שרש המצות תר״ך עמודי אור עמוד שמחבר מעלה למטה.

22וכענין יעקב חבל נחלתו כשמתנועע החבל למטה כו׳. וכך ע״י המצות שהן במל׳ עולות בכתר ונמשך משם בחי׳ אותיות חדשים דהיינו תוס׳ אור להיות אור התורה מאיר. כי הנה התורה נקראת משל הקדמוני.1

23וענין המשל הוא כמ״ש וידבר שלשת אלפים משל.1 כי הנה חכמת שלמה היא חכמה תתאה2 שהיא בחי׳ מל׳ דאצי׳. והיינו בחי׳ מל׳ המאירה בבי״ע כי מל׳ דאצי׳ עצמה היא רוה״ק ונו״ה דאצי׳ היא בחי׳ נבואה ובאצילות איהו וחיוהי חד. ולכן יש ס״ר פירושים על כל פסוק מד״ת ונבואה. וגם משלי ושה״ש שאמר שלמה ברוה״ק הן במל׳ דאצילות עצמה למעלה מחכמת שלמה אבל מה שנתן חכמה לשלמה היא בחי׳ חכמה תתאה דבריאה ובחכמה זו דיבר על כל דבר מד״ת שלשת אלפים משל דהיינו רוחניות שבד״ת מכל הג׳ עולמות בי״ע (שכל מה שיש למטה יש למעלה כנודע מאתרוג שלמטה שמעורר למעלה שדוקא אתרוג ולא תפוח. ולקרב אל השכל הוא כמו דבר גשמי המצוייר בדמיון האדם. אך דמיון מחשבת האדם אינה פועלת כלום. אבל למעלה כי לא מחשבותי כו׳) שהשיג ממדרגה התחתונה דעשיה עד מדרגה הראשונה שבבריאה. וכל עולם יש בו י״ס וי׳ כלול מי׳ עד אלף וזהו שלשת אלפים. אבל באצי׳ דאיהו וחיוהי חד לא השיג. אבל באמת גם התורה דאצי׳ היא בחי׳ משל לגבי המאציל העליון ב״ה. דאוריית׳ מתקשרא בקוב״ה3 כמו דישראל מתקשראן באוריית׳ שאין להם ערך לגבי התורה אלא דמתקשראן בה.

24וכך התורה מתקשראת בקוב״ה כו׳. וכדי שיומשך ויתפשט אוא״ס ב״ה המאציל בהתורה הוא ע״י נר מצוה שהיא בחי׳ אוי״ר1 אור י׳ שהמצות הן בחי׳ העלאה כמו קרבנות שנעשו מן הבהמות להיות אשה ריח ניחוח. וכן תפלין של קלף מעור הבהמות. וציצית של צמר. והרי זו בחי׳ העלאה מדבר גשמי להיות התכללות ברוחניות אק״ב (וגם הם המשכות אך מפני שנעשות ע״י מעשה האדם בפו״מ הרי הן העלאות שהאדם מעלה ומקשר אותן לאוא״ס הנמשך בתוכן משא״כ התורה היא המשכה לבדה קורא בתורה שקורא וממשיך מה שכבר היה כאדם הקורא לחברו כו׳) וע״י העלאה זו נעשה המשכת התורה. וזהו יהא שמו הגדול2 מבורך כי יש שם3 הוי״ה בחי׳ מל׳ כי הוי״ה הוא ז״א ושמו של הוי״ה דהיינו הגילוי הוא במל׳ ושם הגדול הוא בכתר (ופעם אמרו בזוהר דהיינו בבינה והכל א׳ כי התגלות עתיק בבינה)4 דהיינו מל׳ דא״ק ולכן אומרים מברך לעלם בלשון יחיד שהוא עולם האצי׳ שהוא רה״י דאיהו וחיוהי חד לפי ששם הגדול הוא למעלה מהאצילות ונמשך באצי׳ וזהו הקב״ה מנענע בראשו. פי׳ בבחי׳ כתר שמנענע וממשיך למטה אך דוקא באיש״ר דאגדתא כי אגדה היא בחי׳ חכמה שרוב סודות התורה גנוזין בה כמ״ש האריז״ל.5

25ואיש״ר אומרים בצבור שאז דוקא מנענע בכל בחי׳ ראשו משא״כ אחד העוסק בתורה אע״פ שהקב״ה קורא ושונה כנגדו מ״מ אין המשכה זו רק בחלק נפשו אבל בצבור ממשיכים בחי׳ כללות כו׳.

26ובזה יובן ענין נ״ח משמאל ומזוזה מימין. מזוזה הוא בחי׳ המצות שהמזוזה היא בחי׳ העלא׳. שבית האדם וכל מה שבתוכו בטל לה׳ אחד שכותבין במזוזה אחד ואהבת. כי בכל לבבך הוא בחי׳ התפלה בלב.

27ובכל נפשך היא בחי׳ התורה לקשר מחשבה במחשבה ודבור בדבור. ודברי אשר שמתי בפיך.1 ובכל מאדך היא המזוזה שהיא בסוף ביתו עם כל הרכוש שבתוכו. ועי״ז נ״ח משמאל היא תורה אור שהיונים רצו להשכיחם תורתך ותקנו להניחה על פתח הבית מבחוץ לר״ה. כי המל׳ נק׳ פתח הבית שמשמש כניסה ויציאה וכך כתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש2 כו׳. וביציאתה לבי״ע הנה מל׳ בכל משלה. וצריך להמשיך גם שם בטורי דפרודא. על הרי בתר בחי׳ אור התורה והיא משמאל בחי׳ גבורות וזה היה בזמן בית שני כו׳: