ביאור על פסוק כי אתה נרי הנה בארוממך…

1ביאור על פסוק1 כי אתה נרי הנה בארוממך לשון נוכח יש ב׳ פירושים. הא׳ מלמעלמ״ט2 הרוממות שלמעלה יומשך למטה יחיד חי העולמים מלך שהוא לבדו יחיד ומיוחד3 וחי העולמים נמשך להיות במל׳ ריבו רבבות עלמין.

2ובכהאריז״ל כ׳1 שע״י צמצום ומקום חלל כו׳ כי א״א להיות עולמות וברואים כלל מבחי׳ א״ס בעצמו וכל המשכות עליונות נמשכו במל׳ כנודע כי י״ג ת״ד נמשכו למטה במל׳ לפי שרגליה יורדות כו׳.

3ולכן נק׳ המל׳ בשם עטרה בספרי המקובלים כי המלכות היא בחי׳ כ״ע שנמשך במל׳. וגם ארוממך לרומם המל׳ מלך יחיד חי העולמים כנודע כי מל׳ דאצי׳ נעשה עתיק לבריא׳ בחי׳ יחיד כדי להיות חי העולמי׳ וצריך לרומם המל׳ בבחי׳ יחיד עד מל׳ דא״ס ממטה למעלה.

4וב׳ בחי׳ אלו הן שבת וחנוכה.1 כי שבת העלאה ממטה למעלה וחנוכה המשכה מלמעלה למטה. והעלאה זו היא ענין הבירורים מצמיח חציר לבהמה אלף טורין כו׳ שהם מבחי׳ אל שדי במילואו כו׳.

5והיינו שנכלל בבהמה להיות אין כי ענין הבירורים הוא להיות מיש אין כי בהמשכה נעשה מאין יש שם ב״ן ס״ג גס שהוא ישות והבירור הוא לאהפכא מיש לאין והיינו ע״י שם מ״ה בחי׳ בטול.

6ולמטה הנה בחי׳ זו היא בנפש הבהמית כד אתכפייא כו׳ שעי״ז מגביה למעלה מאד כי נה״ב שרשה מעולם התהו כמו כל המאכלים הגשמיים שירדו בשבה״כ מעולם התהו. ולכן אמרו חמרא וריחנא פקחין.1 ואמרו לא אכילנא בישר׳ דתורא2 כו׳ שהם משרש עליון.3 וכן נה״ב שבאדם שרשה משם כי היא נלקחה משמרי האופנים והחיות שבמרכבה פני ארי׳ ממנו נמשך חיות כל החיות. ומפני שור חיות הבהמות. ומפני נשר חיות העופות כו׳. וכולם שרשם מעולם התהו שירדו בבריאה בשבה״כ.

7והנה ענין עולם התהו הוא שלא היה התכללות מחמת רבוי אור ומיעוט כלים שהי׳ תגבורת האור כמו בלע בן בעור1 ושם עירו דנהבה דין הבה דין גמור2 בלי התכללות לפי שהוא דין חזק.

8וכן יובב1 חסד כו׳ ולכן א״א להיות התכללות כו׳. משא״כ שם מ״ה בחי׳ בטול עולם התיקון רבוי כלים ומיעוט האור ונעשה חלישות האור. ולכן הגם שיש בו דין מ״מ אינו חזק כ״כ ויוכל להיות התכללות כו׳.

9ונה״ב שרשה מתהו משא״כ נה״א היא מבחי׳ תקון. ולכן היא המבררת כו׳. ונה״ב כד אתכפיא היא הגבה למעלה כו׳. וזהו צעק לבם דקאי על נה״ב שהיא בחי׳ לב וצעקה היא העלאה ממטלמ״ע במאד.

10וזו היא העלאה לבחי׳ המל׳ ארוממך למעלה מעלה עד הכתר כי הכל נעשה ממותרי מוחין בחי׳ שערות כו׳ כי לגבי א״ס ב״ה בעצמות אין לו שייכות וערך ויחוס עם בריאת העולמות. אלא ע״י שערות מותרי מוחין הארה בעלמא שאינו נוגע לעצמותו כמו אם יחתוך השער לא יכאב כו׳ רק שמקבל יניקה דרך שערה מצומצמת מאד ממותרי מוחין כו׳.

11וכאשר ישים האדם אל לבו שאין זה רק הארה בעלמא להיות ממכ״ע וסוכ״ע אי לזאת תגדל הצעקה בלב כו׳. וזהו בחי׳ רצוא בחי׳ הפתילה. אך אם רץ לבך שוב לאחד1 המשכה מלמעלמ״ט בחי׳ חנוכה כי הפתילה היא כבה מהר וגם אינה מאירה כ״כ והיינו ע״י השמן.

12וענין השמן הנה בכל הדברים יש שמן כו׳ כי יש חכמה דאצי׳ וחכמה דבריאה כו׳ עד שנעשה חכמה דעשיה היא התורה שלפנינו המלובשת בגשמיות ויש תורה דבריאה שע״ז אמרו קיים אאע״ה את התורה עד שלא ניתנה1 דהיינו קודם התלבשותה בעוה״ז הגשמי.

13ולכן קיים מצות תפלין הגם שלא נכתב עדיין קדש לי כל בכור שלא היה יצ״מ כלל. וכן מילה קיים ג״כ קודם שמל א״ע בגשמיות כי ענין מילה היא הסרת הערלה שלא יהיה יניקת החיצונים וקיים אאע״ה מצוה זו למעלה שהסיר יניקת החיצוני׳ אך שלא היתה מצוה זו מלובשת בגשמיות מעשה המילה ממש וזהו עד שלא ניתנה ועיקר המשכת השמן הוא להיות המשכת ח״ע כי יש ח״ע וח״ת. חכמה תתאה שנלקחה מן המדות.

14וח״ע למעלה מן המדות דו״ר רו״ד יראה תתאה מיחודא תתאה במל׳ משא״כ יראה עילאה בחכמה עלאה ושרשה מו״ס1 שהיא מגבורה דעתיק שמשם נמשך השערות בבחי׳ י״ג ת״ד. אבל מקורם ושרשם הוא במו״ס ולא אבא דאצי׳.

15והיינו בחי׳ חכמה שבכתר ע״פ קבלת מהרמ״ק1 וע״פ קבלת האריז״ל היא הגבה למעלה במל׳ דא״ס ומקור זה נמשך בתורה שלפנינו בגשמיות נתב״ס דייקא אשר אנכי מצוך הוא בהיום לעשותם דייקא משא״כ למעלה היא דרך השתלשלות מעילה לעלול בכמה רבבות מדרגות. וא״כ רחוקה היא מאד בחי׳ מל׳ מבחי׳ מו״ס חכמה שבכתר. אבל בעשיה גשמיות נמשך שלא כדרך ההשתלשלות:

16וזהו ענין נס דחנוכה שטמאו היונים כל השמנים1 כי הם מבחי׳ חכמה דקליפה. כי בבל נק׳ רישא דדהבא2 ופרס ומדי ב׳ זרועות כו׳ ולא נשאר אלא פך א׳ בחותמו של כה״ג. חותם הוא יסוד3 וכה״ג הוא כהנא רבא רב חסד שהוא בי״ג ת״ד דיקנא דכהנא רבא. וכהנא רבא המקור הוא מו״ס4 הנ״ל. וזהו ענין הוי׳ הוי׳ אל רחום וחנון כו׳ שלהיות אל רחום וחנון כו׳ שהן הי״ג ת״ד שראשיתם היא מבחי׳ אל צ״ל המשכה מבחי׳ הוי׳ הוי׳ ב׳ פיאות כו׳. שהוא המקור הנמשך ממ״ס כו׳.

17והנה בתורה כתיב הוי׳ הוי׳ ופסיק טעמא בגווייהו. ובנביאים כתיב כי אתה נרי הוי׳ והוי׳ יגיה חשכי.1 הוי׳ והוי׳ בתוס׳ וי״ו המחבר ואינו פסיק כו׳. הענין הוא כי הנה כתיב חנון ורחום ה׳. וכתיב ה׳ רחום וחנון.2 שיש ב׳ הויות א׳ בז״א להיות עולמות הברואים כו׳. והא׳ בא״א להיות חנון ורחום.

18והנה ה׳ רחום וחנון הוא בא״א המשכת הוי׳ דא״א ב׳ פאות כו׳. להמשיך י״ג ת״ד בז״א אבל חנון ורחום1 ה׳ היינו המשכת חנון ורחום י״ג ת״ד בז״א להיות הז״א בשם הוי׳ כו׳.

19וזהו כי אתה נרי ה׳ היינו הוי׳ דז״א שהוא בבחי׳ השתלשלו׳ מי״ג ת״ד והוא נגד דורות הראשונים שהיתה נשמתם בעצם במעלה עליונה. משא״כ והוי׳ יגיה חשכי.1 חשכי עקבות משיחא נמשך משם הוי׳ דא״א שלא כדרך ההשתלשלות וצ״ל וי״ו החבור להמשיך ממקום עליון כזה.

20והיינו ע״י צדקה וכמאמר רז״ל אין ישראל נגאלין אלא בצדקה.1 כי על צדקה נאמר זורע צדקות2 שהיא בבחי׳ זריעה כמו הגרעין הנזרע בארץ שמצמיח הרבה מחמת כח הצומח אשר בארץ שהיא בהעלם ויש בו בחי׳ א״ס להצמיח עד אין קץ.3 כך הצדקה היא בבחי׳ זריעה שיש בה בחי׳ כח א״ס בהעלם שהוא מבחי׳ א״א סתימא דכל סתימין.4

21ועי״ז מתרבה גלוי אור א״ס עצמו שהי׳ בהעלם במ״ס קודם שירד לימשך בי״ג ת״ד וזה הי׳ ג״כ בחנוכה שטמאו כל השמנים למטה ולא היה אפשר להמשיך כ״א ע״י הפך של שמן שבחותמו של כה״ג כהנא רבא הנ״ל. וענין השמן הוא ההעלם שהרי השמן נבלע בפתילה. ומשם מאיר ביתר שאת כאשר השמן נמשך אחר הפתילה.

22והנה ע״י בחי׳ השמן והפתילה נעשה ב׳ גווני אור1 נהורא תכלא ע״י הפתילה שהוא רק שיהא האור נאחז אבל אינו מאיר כ״כ אלא ע״י השמן שהוא המאיר אור צח ובהיר.2 נהורא חיורא דהיינו שיהא בגלוי לנוכח כאילו רואה ולא בדמיונות במחשבה לבדה שנק׳ העלם ולא גלוי כדמותנו כו׳.

23וענין ב׳ נהורין נהורא תכלא ונהורא חיורא הן ב״פ רחימו שבאמצע ב״פ דחילו כי יו״ד דחילו וה״א רחימו והוי״ו רחימו והה׳ דחילו. והענין כי יש יראה עילאה בחכמה בחי׳ בטול ממש. משא״כ יראה תתאה בחי׳ פחד במלכות שלא למרוד במלך זעות מחיל כסא.

24וכולם משמיעים ביראה ופחד כו׳. והיא פחד מבחי׳ חיצונית. אבל יראה עלאה היא בחי׳ בטול ממש מאחר שאין עוד מלבדו. והוא ענין תפלת י״ח כריעות והשתחוואות המשכת הבטול. ושני פעמים רחימו היינו ה׳ עלאה בינה היא אהבה בתענוגים והיא אהבה הבאה מלמעלה ורחימו בוי״ו הוא ז״א1 אהבה שע״י ההתבוננות נפש המשכלת ממטה למעלה וזהו ואהבת ב״פ אור2 כו׳ וד״ל: