ביאור על הנ״ל

מאמר זה הוא הסבר נוסף למאמר שקדם לו בתורה אור, העוסק בברכת יעקב ליהודה: ״חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב״. הוא חוזר לנושאים שנידונו במאמר הקודם — אהבות לה׳ ויין התורה — ומבאר אותם בהרחבה רבה יותר.

הפסוק המתבאר עוסק ביין ובחלב, והתורה נקראת בשני השמות האלה, כפי שמזמין הפסוק בישעיהו את הצמאים ״ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב״. כדי לבאר זאת, אדמו״ר הזקן מציג תחילה שני סוגי אהבה לה׳: אהבה רבה, ואהבת עולם.

אהבה רבה היא מתנה מלמעלה: הנפש מתלהטת מאליה, בלי מאמץ. אהבת עולם היא אהבה שהאדם בונה באמצעות התבוננות בגדולת ה׳. מעל שתיהן עומדת ״אהבה בתענוגים״, ביטוי משיר השירים, שהמאמר יזהה עם גילוי התענוג העליון.

על פי הקבלה, יש ארבע דרכים למילוי אותיות שם הוי׳, שלכל אחת מהן ערך מספרי אחר: 72 (אב), 63 (סג), 45 (מה) ו־52 (בן). שם ב״ן קשור למה שנפל בשבירת הכלים הקדמונית, ושם מ״ה הוא שמברר ומתקן את מה שנפל.

הבירור נעשה בשני שלבים. תחילה מלכות דאצילות, הספירה האחרונה בעולם העליון, הנקראת גם שם ב״ן, מבררת את 288 הניצוצות שנפלו והתפזרו בשלושת העולמות התחתונים; לאחר מכן שם מ״ה נמשך למטה ומברר אותם פעם שנייה.

מלכות דאצילות יורדת בכל לילה לעולמות בריאה, יצירה ועשיה כדי לאסוף ולהעלות את הניצוצות שנפלו לשם. הדימוי שבזהר, ״אלף טורין דאכלה בהמה רבה ושתית לון בגמיעא חדא״, מתאר זאת: היא קולטת את כל מה שצריך להתברר.

למילה בהמה יש ערך מספרי של 52, כמו לב״ן, ולכן הבהמה היא מלכות דאצילות, המבררת את הניצוצות שנפלו מעולם תוהו. לאחר שנפלו לעולמות התחתונים ולנוגה, שבהם הטוב והרע מעורבים, הניצוצות אינם עוד אלוקות; הבירור הופך אותם בחזרה לאלוקות.

האהבה הקשורה לב״ן נקראת אהבת עולם, ו״עולם״ בא מאותו שורש כמו ״העלם״ (he’elem, [הסתרה]). זו אהבה הטמונה בלב בהעלם לפני התפילה, ויוצאת מן הכוח אל הפועל באמצעות התפילה.

מאחר שהיא מתעוררת באמצעות ההתבוננות שבתפילה, אהבה זו תלויה במאמץ של האדם עצמו. לשם יש גם משמעות נוספת: האהבה מתעוררת מן העולם, ממה שהאדם רואה בבריאה.

הדוגמה היא אדם שרואה נס המהפך את הטבע, כגון מים שהופכים לאש או אש שהופכת למים — דבר אחד נעשה לדבר אחר לגמרי. כשהוא רואה זאת, הוא תופס את גדולת ה׳ ומתעוררת בו אהבה לה׳; האהבה אמיתית, אך דבר בעולם עורר אותה.

אהבה זו נקראת אהבת עולם משום שדבר כלשהו בעולם מעורר אותה. כך גם למעלה: בירור הניצוצות של שם ב״ן בעולמות התחתונים נקרא אהבת עולם, משום שמה שהיה שייך ל״עולם״ מתברר עד שנעשה אלוקות.

לעומת זאת, שם מ״ה הוא כנגד אהבה רבה, מפני שהוא אלוקות מצד עצמה. הסוגריים מסבירים את הניגוד: שם ב״ן הוא אלוקות שמקורה במה שהתברר מן העולמות התחתונים, והם נכללים בו.

אלוקותו של שם ב״ן באה על ידי הפיכת הרע לטוב, ולכן היא נקראת אהבת עולם, כמו אהבתו של אדם שמשתנה בעקבות ראיית מופתים.

שם מ״ה הוא שמברר את שם ב״ן, בדומה לכך שאהבה רבה, האהבה שמתלהטת מאליה, נעלית מאהבת עולם. היא נקראת ״רבה״ מפני שבאהבת עולם יש גם צד שכנגד: כפי שנאמר בקהלת, ה׳ עשה ״זה לעומת זה״, ולכן אהבה שבאה מן העולם יכולה לפגוש משיכה נגדית שמקורה בעולם.

כך מובן כיצד אדם יכול לחוש אהבה לה׳ בשעת התפילה, ולאחר מכן לעסוק בענייני העולם: גם האהבה וגם ענייני העולם שייכים ל״עולם״, ולכן זה יכול לעמוד כנגד זה. הביטוי הארמי לענייני העולם, מילי דעלמא (milei de’alma), כולל בעצמו את המילה עלמא, שפירושה ״עולם״.

אהבה רבה באה מניצוץ האלוקות עצמו, ולכן אין דבר בעולם שעומד כנגדה. כך גם למעלה: שם מ״ה הוא אלוקות שלא נזקקה לבירור, בדומה לאהבה רבה שבאה מאליה מלמעלה.

אף שמ״ה הוא אלוקות שאינה זקוקה לבירור, הוא בכל זאת יורד ומתלבש בב״ן כדי לפעול את הבירור השני; וכך גם אהבה רבה מתלבשת באהבת עולם. האהבה השלישית, ״אהבה בתענוגים״, המקבילה לשם ע״ב, אינה מתלבשת באף אחת מהן.

הדרך להמשיך את שם ע״ב, אהבה בתענוגים, היא באמצעות החיבור בין אהבה רבה לאהבת עולם, שם מ״ה ושם ב״ן. כאשר השניים מתאחדים, גם השם הנעלה יותר נמשך, אף שהוא נעלה משניהם.

כדי להסביר כיצד הדבר אפשרי, אדמו״ר הזקן מזכיר שכל אחד מארבעת העולמות כולל עשר ספירות, וכן ״עולמות״ ו״היכלות״ — מדרגות שכפי שיוסבר בפסקה הבאה, צריכות להתברר.

עשר הספירות הן אלוקות ואינן זקוקות לבירור, בדומה לשם מ״ה. העולמות וההיכלות, לעומת זאת, צריכים להתברר לפני שיוכלו להיכלל בספירות.

תחילה הם מתבררים באמצעות שם ב״ן, הקולט את מה שהתברר מן העולמות וההיכלות; אחר כך שם מ״ה נמשך ומתלבש בשם ב״ן כדי לברר פעם נוספת. החיבור בין מ״ה וב״ן הוא יחוד הוי׳ ואלקים, בחינת זכר ונקבה.

הכתוב אומר שה׳ ברא אותם ״זכר ונקבה״ ואחר כך ״ויברך אתם״. הזוהר מסביר את הטעם לכך: הקדוש ברוך הוא שורה רק במקום שלם; זכר לבדו או נקבה לבדה הם ״מקום פגום״.

כאשר הזכר והנקבה מתאחדים, האיחוד שלהם מעורר בחינה הגבוהה מכפי יכולתה של כל אחת מהן. הדוגמה שבסוגריים היא החופה: מכיוון שהחתן והכלה נכנסים אליה יחד, מתגלה בה גם אור מן המקיפים, האורות המקיפים.

כך פועל התהליך: כאשר שם ב״ן מברר את העולמות התחתונים, הוא מעלה את מה שהתברר כמ״ן, מיין נוקבין — ״מים נקביים״, המונח הקבלי לאתערותא דלתתא, התעוררות מלמטה. הדבר גורם לשם מ״ה להימשך למטה ולברר עוד.

לאחר שמ״ה וב״ן מתלבשים זה בזה, כלומר מתאחדים ביחוד הוי׳ ואלקים, נמשך גם שם ע״ב, אהבה בתענוגים.

כך מתפרש הפסוק: ״זכר״ הוא שם מ״ה, ״נקבה״ היא שם ב״ן, ו״ויברך אתם״ הוא המשכת החכמה, שם ע״ב. החכמה מכונה ״ברוך״, ולכן הברכה היא המשכת החכמה אל הזוג המאוחד.

עתיקא קדישא, העתיק הקדוש, הוא הרובד הפנימי ביותר של כתר, והאור שלו מתגלה בחכמה דאצילות מפני שחכמה נתונה בביטול מוחלט, ולכן יכולה לקבל את מה שלמעלה ממנה. במונחים אנושיים, עתיק מקביל לתענוג.

המשל האנושי הוא שהתענוג מתגלה במחשבה. כאשר מגיע לאדם חידוש של השכלה מכוחו המשכיל — הבזק של חכמה היוצא ממקורה — הוא חש תענוג נפלא.

בדומה לכך, אורם של עתיק יומין ואריך אנפין, שתי הבחינות של כתר, מתגלה בחכמה דאצילות, שהיא שם ע״ב (אב).

לכן שם ע״ב נקרא ״אהבה בתענוגים״: במקום זה מתגלה התענוג העליון. המילים ״בתענוגים״ מדויקות אפוא.

הפסוק אומר שעיניו של יהודה אדומות מן היין. הגמרא דורשת את המילה החריגה ״חכלילי״ כ״חיך לי לי״: כל חיך שטועם אומר ״לי לי״. אדמו״ר הזקן שואל מדוע אומרים ״לי״ פעמיים.

שתי ה״לי״ הן שתי עליות: אהבה רבה (מ״ה) ואהבת עולם (ב״ן) עולות כל אחת לעתיק יומין ולאריך אנפין. הן מגיעות למדרגות אלה על ידי עלייתן לשם ע״ב, בחינת חכמה, שבו מתגלים עתיק ואריך.

״חיך הטועם״ הוא חכמה דאצילות, שהקבלה מכנה ״חיך״. חכמה היא בחינת הטעמים — מונח המתייחס גם לטעם וגם לטעמי המקרא — והטעמים שייכים לשם ע״ב. המילים ״שם מ״ה״ כאן מעוררות תמיהה, שכן במאמר חכמה מזוהה בדרך כלל עם שם ע״ב; במהדורת קה״ת מציינים שבכל הדפוסים הנוסח הוא כך.

בתורה הכתובה יש ארבעה מרכיבים: טעמים, נקודות, תגין ואותיות, והם מקבילים לארבעת השמות ע״ב, ס״ג, מ״ה וב״ן. לכן הטעמים, הראשונים שבהם, הם בחינת חכמה — ״חיך הטועם״.

כשם שטעימת מאכל מתוק גורמת לאדם תענוג, כך הטעמים שבחכמה נושאים את גילוי עתיק, התענוג העליון.

הביטוי התלמודי מתפרש כאן כך: ״חיך הטועם״, חכמה, שם ע״ב, אומר ״לי לי״, משום ששתי האהבות עולות אליו.

הפסוק אומר שהעיניים אדומות ״מיין״, ואדמו״ר הזקן מסביר זאת באמצעות האמירה ״שנכנס יין״ ו״יצא סוד״. היין כאן הוא יינה של תורה, שמגלה את מה שמוסתר בנפש.

״סוד״ הוא אהבה רבה הנסתרת, שהתורה מוציאה מן ההעלם אל הגילוי, כדי שתתלבש באהבת עולם — מ״ה בב״ן. כשהן מתחברות כך, שתי האהבות עולות ונכללות בחכמה; לכן העיניים האדומות הן ״מיין״.

אם כן, אמירת החיך ״לי לי״ — העלייה של מ״ה וב״ן לע״ב — באה ״מיין״. יינה של תורה מגלה את הסוד, התלבשות מ״ה בב״ן, ועל ידי כך מעוררים את שם ע״ב להיות ״חיך הטועם״.

גילוי שם ע״ב מתרחש בשבת, שבה נמשכים מוחין דאבא, חכמה. בשבת נמשך התענוג העליון של עתיקא קדישא אל תוך חכמה.

ישעיהו מכנה את השבת ״ענג״, ואדמו״ר הזקן מבאר את ״וקראת״ כהמשכת התענוג אל תוך חכמה. הוא מוסיף את ההוראה התלמודית, המתבארת במקום אחר, שמי שאומר בשבת ״ויכלו״ — הקטע העוסק בהשלמת הבריאה — נחשב שותף עם ה׳ במעשה בראשית.

לאכילה בשבת יש אותה מטרה: להמשיך את בחינת עתיק, התענוג, אל תוך חכמה. אולם חז״ל אמרו: ״מי שטרח בע״ש יאכל בשבת״ — כלומר, התענוג תלוי בעבודה שקדמה לו.

העבודה היא שמסומלת באדמומיות העיניים. בעיניים יש שתי בחינות: הזוהר האדום והלובן, והפסקה הבאה מסבירה כל אחת מהן.

האדום שבעיניים מסמל התלהבות ו״רשפי אש״ — רצון בוער ״לאסתכלא ביקרא דמלכא״. הזהר מפרש את הפסוק ״הסבי עיניך מנגדי״ כך שהעיניים מציתות אותו ב״שלהובין דרחימותא״.

האדרא רבה, חלק מהזהר, מתארת את אותו עניין בעולמות העליונים: כאשר ז״א מביט במצחו של אריך אנפין, הוא מקבל 370 אורות, ובפנים — 150 אורות. המספר 150 נרמז בפסוק ״כי יקרא ק״ן צפור לפניך״, שכן האותיות ק״ן עולות בגימטרייה 150; והמילה ״לפניך״ קשורה למילה ״פנים״.

אריך אנפין, כתר, הוא הבחינה הנמוכה ביותר של המאציל עצמו, ועדיין שייך למקור ולא למה שנאצל. ז״א הוא המקור לשלושת העולמות התחתונים. לכן ז״א נקרא ״עולם״, כמו שכתוב: ״עולם חסד יבנה״.

מכיוון שז״א נקרא ״עולם״, הוא בוער להיכלל באור אין סוף של אריך אנפין. הסוגריים מציגים את ההקבלה לעבודת האדם: עבודתו של אדם היא ״לאסתכלא ביקרא דמלכא״, ״עיני תמיד אל ה׳״ — התלהבות העולה מלמטה למעלה, דווקא באמצעות העיניים.

ההתלהבות היא האדמומיות שבעיניים. מכיוון שז״א מביט למעלה מתוך התלהבות זו, נמשך אליו לאחר מכן שפע אור מאריך אנפין.

זהו פירוש ״עין ה׳ אל יראיו״: עינו של ה׳ פונה אל האדם משום שהוא הפנה תחילה את עיניו אל ה׳. זוהי הטרחה בערב שבת המזכה בסעודת השבת; באמצעותה נמשך האור מלמעלה למטה.

370 או 150 האורות שז״א מקבל הם השפע מלמעלה — הלובן שבעין. האדרא רבה מתארת כיצד עיניו של ז״א מתרחצות בלובן של ״עינא טבא״, העין של אריך אנפין.

הראייה היא כוח חיצוני: בניגוד לחכמה או לרגשות, היא אינה מכניסה אל האדם את מה שהוא רואה.

כך מוסבר מדוע הקשר עם אריך אנפין הוא באמצעות ראייה: ז״א מביט במצחו של אריך אנפין ומקבל משם אור, ואור נעלה כל כך אפשר לקבל רק באמצעות ראייה, שנשארת מבחוץ ואינה נכנסת פנימה. מה שמעבר לכוחותיו הפנימיים של אדם יכול להיראות, אף שאי אפשר להכילו.

המחצית השנייה של הפסוק, ״ולבן שינים״, עוסקת בבירור, שכן השיניים מפרקות את המזון ומפרידות אותו. בנפש, הדבר דומה לעיבור המדות בתוך השכל, ״בבטן אימא״ (בינה): השכל מתבונן במדות ובוחן אותן היטב כדי לראות אם מעורב בהן דבר זר.

למעלה, בז״א, העיבור הוא המצב המכונה ״תלת כלילן גו תלת״: שש המדות כלולות זו בזו, כך ששלוש כלולות בתוך שלוש האחרות. בשלב זה מה שעבר בירור נעשה חלק מאצילות ומאלקות, הפסולת נדחית, ואותו תהליך נמשך עד לדרגות הגבוהות ביותר.

לאחר הלידה באה גדילה באמצעות היניקה, באמצעות החלב. אור וחיות נמשכים אל המדות, כדי שיאירו ויהיו ברורות.

כעת מתבאר עניין ״ולבן שינים״: השיניים נעשות לבנות באמצעות החלב. כל עוד הן בתהליך הבירור, בהסתכלות ובפשפוש, הן עדיין אינן לבנות.

שלב הבירור הוא קטנות — מצב לא בשל. שיניים לבנות מסמלות שלב מאוחר יותר, שבו המדות נעשו לבנות ומאירות; זהו בירור נוסף, מעבר לבירור הראשון.

כל זה בא באמצעות ״פותח את ידיך״, כאשר את המילה ״ידיך״ דורשים גם כ״יו״דיך״. הכוונה לי״ג תיקוני הזקן של אריך אנפין — דימוי בזוהר לשלושה עשר ערוצי רחמים הנמשכים מכתר. כל אחד מהם נקרא מזל (ערוץ של שפע), מלשון ״נוזל״, כלומר זורם. הם מורכבים מיו״דים ווי״וִים: הגומות והשערות הצומחות מהן. אבא, חכמה, יונק מהמזל השמיני, הנקרא נוצר (״שומר״ [את החסד]); אותיותיו הן גם אותיות רצון.

כך נמשך רצון גם ״לכל חי״, כפי שמסתיים הפסוק. הדבר נעשה באמצעות התורה, שהיא בחינת אבא: מי שלומד תורה ממשיך את אור אבא אל נפשו. מאחר שאבא יונק מהמזל השמיני, מתגלה בתוך הנפש רצון שמקורו נעלה מאוד.

היו״דים והווי״וִים הם דימוי מפנים האדם: היו״ד היא צמצום האור בעור הפנים, המכסה אותו ומאפשר לו לצאת רק דרך גומה; והווי״ו היא השערה המתארכת ויוצאת ממנה. הדברים מסתיימים במילים ״וד״ל״ — די למי שמבין.