ביאור על הנ״ל

המאמר הזה הוא הסבר נוסף למאמר הקודם, ״יהודה אתה יודוך אחיך״, שבו פורשה ברכת יעקב ליהודה דרך לידתם ושמותיהם של ראובן, שמעון, לוי ויהודה. כאן מוצגים אותם רעיונות במונחים קבליים: הספירות, שלושת הקווים שלהן וסדר תפילות הבוקר.

שנים־עשר השבטים מבטאים שתי תנועות: עלייה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה. בלשון הזוהר הן מכונות ״עולם הנקבה״, שמקבל ועולה מתוך כיסופים, ו״עולם הזכר״, שמשפיע וממשיך כלפי מטה.

הסוגריים האלה מזכירים את המאמר הקודם על חלום האלומות של יוסף. נשמות השבטים באות מבריאה, העולם הראשון שבו הנבראים קיימים כישויות נפרדות, ותפקידן לעלות לאצילות; אולם שורשן הוא באצילות עצמה, בי״ב ״גבולי אלכסון״ של ז״א — מונח מספר יצירה המתאר את שנים־עשר הקצוות שבהם נפגשים ששת הכיוונים. גבולות אלה נקראים ״שבטי י״ה״, שם קדוש, ומשם נמשכים השבטים כלפי מטה.

הכלל ״באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא״ — על ידי התעוררות מלמטה באה התעוררות מלמעלה — מיושם כאן על ראובן. גם בראובן יש שני צדדים: מאמץ אנושי שעולה למעלה, ומענה אלוקי שיורד מלמעלה; המאמץ מלמטה הוא שממשיך את המענה מלמעלה.

הדבר נובע מכך שאפשר לקרוא את שמו של ראובן כ״ראו בן״, ולכן הוא מבטא ראייה; למילה ״ראיה״ אותן אותיות כמו למילה ״אריה״. מלמטה, ״ראייה״ זו היא התבוננות הנשמה בגדולת ה׳, ״לאסתכלא ביקרא דמלכא״ [להביט בכבוד המלך], שמציתה אהבה עזה. אהבה זו היא ״פני אריה״ בצד ימין של המרכבה האלוקית בחזון יחזקאל, שכן ימין הוא צד החסד.

המענה מלמעלה מקביל למאמץ שמלמטה: ה׳ עצמו ״רואה״ את האדם ופונה אליו, כפי שאמרה לאה כשקראה לבנה ראובן: ״כי ראה ה׳ בעניי״. ראייה אלוקית זו היא התקרבות, המתבטאת בתקוותה: ״כי עתה יאהבני אישי״.

הפסוק ״וימינו תחבקני״ משלים את התמונה של ראובן: יד ימין מבטאת אהבה וקרבה. שמעון פועל באותו אופן באמצעות שמיעה: כאשר האדם ״שומע״, ככתוב ״אם שמע תשמעו״, הוא מעורר כנגד זה את ה״שמיעה״ של ה׳, ככתוב בדברי לאה בעת לידת שמעון: ״כי שמע ה׳״.

הראייה שייכת לקרוב והשמיעה לרחוק, כפי שאומר הנביא חבקוק: ״ה׳ שמעתי שמעך יראתי״. בלשון הקבלה, שמיעה היא בחינת האוזניים (אודנין); חבקוק שמע ממרחק, במצב של שוב, כלומר נסיגה לאחור ביראה, כמו בני ישראל בהר סיני ש״וינועו ויעמדו מרחוק״.

דווקא הריחוק הזה מעורר תגובה מלמעלה: לאה קראה לשמעון על שם ״כי שמע ה׳ כי שנואה אנכי״, ומתוך השמיעה הזאת נמשכה קרבה מלמעלה. ההערה שבסוגריים מרככת את משמעות המילה ״שנואה״: לאה הייתה אהובה, אלא פחות מרחל, כפי שנאמר שיעקב אהב את רחל ״גם... מלאה״.

הקרבה נמשכת דווקא משום שהאדם מחזיק את עצמו במרחק, ברוח ״שמאל דוחה״; הכנעה זו היא משמעותה של ״שנואה״ כאן, והיא מתאימה ל״שמאלו תחת לראשי״, שכן השמאל מבטאת ריסון. אחרי הימין, ראובן, והשמאל, שמעון, בא לוי, שהוא בברכות התפילה ברכת ״אמת ויציב״ שלאחר קריאת שמע, הידועה בחמש עשרה מילותיה הפותחות באות ו׳.

שלושת האחים מקבילים לשלושת הקווים של הספירות: קו ימין — חכמה, חסד ונצח; קו שמאל — בינה, גבורה והוד; והקו האמצעי — דעת, תפארת ויסוד, שהוא בחינת לוי. הקו האמצעי מחבר בין שני הצדדים ומאזן ביניהם.

באמצעות שלוש הבחינות האלה נמשכת בחינת יהודה, ששמו קשור להודאה: ״יודוך אחיך״. הודאה זו נקראת כתר מלכות, הכתר של המלכות.

למלכות אין דבר משל עצמה והיא רק מקבלת, ואף על פי כן, לאחר שקיבלה, היא מולכת על מי שהעניקו לה: היא ״כתר מלמטה למעלה״, אף שהם ממשיכים אליה את האורות ואת הפרקין — המפרקים, כלומר החלקים של הספירה בלשון הקבלה. בזהר בפרשת בלק, שאליו מפנה אדמו״ר הזקן, נדרש ״עושי דברו״ על הגיבורים שבונים מחדש את המלכות, המכונה ״דבר״, מנקודה בלבד לצורתה השלמה; ואז כולם עומדים ״לשמוע בקול דברו״, והיא מולכת ביניהם כמלך בקרב חילותיו.

המשל הוא על מלך בשר ודם שמקבל מסים, כסף וזהב מעמו, ואף על פי כן נשאר ריבונם. העובדה שהוא מקבל מהם אינה הופכת אותו לנחות מהם.

מלכות יכולה למשול משום ששורשה בכתר, הדרגה העליונה, כפי שמלמד העיקרון ״נעוץ סופן בתחלתן״: הדרגה האחרונה מושרשת בראשונה. אולם כתר הוא ״טמירו דכל טמירין״, ולכן יש להמשיכו עד שיהיה גלוי; זהו פירוש ״אתה״ שבמילים המופנות ליהודה: ה׳ פונה אליו כנוכח ומתגלה.

משום כך הודאת האחים נמשכת מכתר למלכות באמצעות שלושת הקווים, המתוארים כאן דרך תפילת שחרית. ראובן הוא הפרשה הראשונה של קריאת שמע, הקשורה לשם מ״ב, ושמעון הוא הפרשה השנייה, הקשורה לשם ע״ב; אלה שני שמות אלוקיים בקבלה, המכונים על פי ערכם המספרי.

ההערה שבסוגריים משיבה על קושי: שם מ״ב שייך בדרך כלל לגבורה ושם ע״ב לחסד, ולכן הקישור בין שם מ״ב לפרשה הראשונה, העוסקת באהבה, ובין שם ע״ב לפרשה השנייה, הקשורה ליראה, נראה הפוך. התשובה היא שיש כאן חילוף בין האורות לכלים: אור הגבורה נמצא בכלי החסד, ואור החסד בכלי הגבורה. לוי הוא ״אמת ויציב״, הברכה המתווכת שלאחר קריאת שמע; היא נקראת היכל הרצון, ונעלה מהיכל האהבה השייך לברכה שלפני קריאת שמע. ה״היכלות״ הם אולמות עלייה שדרכם, לפי הקבלה, התפילה עולה.

ההיכל העליון ביותר, קודש הקודשים, הוא תפילת העמידה, הפותחת ב״אדני, [פתח] שפתי״, וצריכה לבוא מיד לאחר ברכת הגאולה. שם מגיעים להודאה שב״יודוך אחיך״: ביטול גמור, בחינת כתר.

לאחר לידת יהודה, לאה ״ותעמוד מלדת״, וחכמים מלמדים ש״אין עמידה אלא תפילה״, כלומר תפילת העמידה. המילה מרמזת גם על עמידה במקום ועל שתיקה, המאפיינות את כתר: כתר הוא לשון של שתיקה, כמו ״כתר לי זעיר״, כלומר ״המתן לי מעט״; וכדברי רבי עקיבא בפרקי אבות (3:13), ״הסייג דחכמה הוא שתיקה״. כך מוסבר במקום אחר גם עניין ״יונת אלם״: כתר נמצא מעל חכמה, כמו גדר המקיפה אותה.

הסעיף השני בברכת יהודה, ״ידך בעורף אויביך״, מוסבר כעת. מלכות עולה ויורדת: היא עולה בהודאה, ״הפעם אודה״.

בלילה היא יורדת לעולמות התחתונים של בריאה, יצירה ועשיה כדי לברר אותם, כלומר להפריד את הטוב שבהם; זהו הלילה שבו האישה בעלת החיל נותנת מזון, כמתואר ב״ותתן טרף״. הבירור נעשה רק באמצעות ״אחוריים״, כלומר דרך מגע חיצוני, כמו העורף שבפסוק; הפנימיות אינה מבררת, אלא נבלעת, כמו ״כנר בפני אבוקה״.

הסעיף השלישי, ״ישתחוו לך בני אביך״, מתאר המשכה מאבא, שהוא חכמה, למלכות, ככתוב ״אבא יסד ברתא״; הבת היא מלכות.

הדבר שונה מ״יודוך אחיך״, שבאה מכתר באמצעות שלושת הקווים: ״בני אביך״ כוללים רק שני קווים — ראובן, קו חכמה, חסד ונצח, שמתגלה באמצעות גמילות חסדים; ולוי, קו דעת, תפארת ויסוד, שמתגלה באמצעות לימוד התורה. התורה מכונה ״נובלות חש״מ״, ולכן היא נושאת את ההמשכה מאבא, שהוא חכמה.

כעת מוסברים דברי לאה בעת לידת ראובן, ״כי ראה ה׳ בעניי״. בירור העולמות התחתונים ותשובה הם תהליך אחד: כל מה שירד ממקום גבוה וצריך לעלות בחזרה, נמצא בתהליך של שיבה.

גם הנשמה עצמה ירדה אל הגוף כדי לעלות עלייה גדולה יותר.

הקרבה שנוצרת מתוך ״בעניי״ — מרירות הנפש על ריחוקה מה׳ — מגיעה עד כדי כך שגם נפש הבהמית והגוף מתהפכים (אתהפכא), והיא גדולה יותר, כיתרונו של אור שבוקע מתוך החושך על פני אור רגיל. אדמו״ר הזקן מפנה למה שנתבאר במקום אחר על ״ויברך יעקב את פרעה״, ומצטט רק את המילים ״מה ההוא סט׳״ — הצד האחר, הסטרא אחרא, המתנגדת לקדושה — וכו׳.