אלה תולדות יצחק וגו׳

המאמר פותח בפסוק שבראש פרשתנו, ומיד מצרף אליו פסוק משיר השירים העוסק ביד שמאל וביד ימין. יד שמאל קשורה ליצחק, שעבודתו היא ״מלמטה למעלה״: הנברא עולה אל ה׳.

יד ימין קשורה לאברהם, שעבודתו היא ״מלמעלה למטה״: הורדת אלקות אל העולם. שתי הפעולות שהתורה מתארת אצלם — הכנסת האורחים של אברהם וחפירת הבארות של יצחק — מבטאות את שני הכיוונים האלה.

הפסוק ״ואהבת״ מנוסח כציווי, אך אהבה היא רגש, וקשה להבין כיצד אפשר לצוות על אדם להרגיש. התשובה מתחילה בפסוק שקודם לו — ההצהרה שהוי׳ אחד.

כשאדם מתבונן במשמעות ״אחד״, בכך שאין לה׳ שום ערך והשוואה לשום דבר, הוא מבין גם את הביטוי מן הברכה הראשונה בתפילת העמידה: ״אלקינו ואלקי אבותינו״. ״אלקינו״ מורה על הצמצום, ההעלם העצמי של ה׳; ״אבותינו״ מורה על חכמה ובינה, כוחות השכל הראשונים, שיכלו להתהוות רק לאחר הצמצום הזה.

המילים המצוטטות הן מתפילת אליהו בתיקוני הזוהר: ״אתה חכם, אך לא בחכמה ידועה; אתה אחד, אך לא במספר״. גם לחכמה האלוקית אין שום ערך ביחס לעצמותו יתברך, ולכן לפני שחכמה תוכל להתקיים מוכרח להיות תחילה צמצום — בחינת ״אלקינו״.

רק לאחר הצמצום באה האות וא״ו שבמילים ״ואלקי״ — וא״ו היא קו ישר הממשיך כלפי מטה — והיא מביאה להתהוות בחינת ״אבותינו״, חכמה ובינה. יהודי שתופס שכל מה שלמטה אינו אלא הארה מצומצמת מן האחד, ישתוקק בטבעו להיכלל בו, ולא להישאר בחשכת העולם הזה התחתון.

ההשתוקקות לעלות ולהתבטל בתוך ה׳ נקראת רצוא, ״ריצה״; אחריה צריך לבוא שוב, חזרה לחיים ולעבודה למטה, מפני שה׳ רוצה דירה דווקא בתחתונים, ושלאור היוצא מן החושך יש מעלה מיוחדת. לכן הציווי ״ואהבת״ אינו עוסק בעלייה למעלה, אלא בהפך: בהמשכת אהבה אלוקית מלמעלה למטה, אל תוך העולם. בכך מתבאר כיצד אפשר לצוות על אהבה.

דברי חז״ל שיש להתנהג באופן ששם שמים יהיה אהוב על הבריות מתפרשים כאן כמשימה להמשיך את האלקות למטה. אברהם עשה זאת באמצעות הכנסת אורחים: הוא האכיל את הערביים שעברו ובאו לאוהלו.

לאחר שאכלו ורצו לברך אותו, אמר להם אברהם שיידעו את מי הם מברכים באמת — את ה׳ הזן את הכול. כך גם אנשים הרחוקים מה׳ באו להכיר בו; זוהי ההמשכה מלמעלה למטה המאפיינת את אברהם.

הבארות של יצחק מציגות את הכיוון ההפוך. המים כבר היו שם, נסתרים בתוך הקרקע; החפירה מסירה את מה שכיסה אותם. כך גם עבודת יצחק חושפת את האלקות שכבר נסתרת בתחתונים ומעלה אותה לגילוי.

אברהם חפר תחילה את הבארות, אך הפלשתים סתמו אותן; יצחק פתח אותן מחדש וקרא להן בשמות שקרא להן אביו. בפסוק, ״שמות״ הראשון כתוב עם וא״ו, והשני בלעדיה, והמאמר מסביר כעת את הסיבה לכך.

האות וא״ו מורה על שש המדות, שכן ערכה המספרי הוא שש. לאחר שיצחק חפר, נביעת הבארות לא פסקה עוד, ולכן המדות ממשיכות לנבוע; משום כך ״שמות״ שלו כתוב מלא, עם וא״ו.

אפשר היה לסתום את הבארות של אברהם, והדבר מורה על כך שכוחות המתנגדים לקדושה יכלו לינוק מהן; לכן ״שמת״ שלו חסר וא״ו. הטקסט מפנה לביאור מקביל על הכתיב המלא של ״מצות״ במאמר אחר, ואז עובר לעתיד לבוא.

הפסוק בישעיהו ״כי אתה אבינו״ נדרש, בעקבות הגמרא, כאמירה המכוונת ליצחק לעתיד לבוא. אז עיקר הצחוק והשמחה יבואו מעבודתו של יצחק, העלייה מלמטה, שהיא בלתי מוגבלת.

להמשכה מלמעלה יש גבולות, משום שעליה להתאים ליכולת של המקבל. הכפלת השם ״אברהם אברהם״ בעקדת יצחק רומזת לשני שלבים בהמשכה זו: הראשון מביא להתהוות חכמה ובינה של עולם האצילות, בחינת ״ואלקי אבותינו״ שנתבארה לעיל.

השלב השני נמשך אל שלושת העולמות התחתונים — בריאה, יצירה ועשיה. לעומת זאת, עלייתו של יצחק אינה מסתיימת, כפי שנאמר בתפילה: ״והכל ירוממוך סלה״.

שמו של יצחק פירושו ״יצחק״ — יצחק, ישמח. חז״ל אומרים שהשמים נותנים ואינם לוקחים בחזרה: הנתינה מאת ה׳ היא השתלשלות העולמות, שבה דבר מתהווה מאין ליש.

תפקידו של האדם הוא לעשות את ההפך, להפוך את ה״יש״ של העולם ושל עצמו ל״אין״ — לביטול לפני ה׳. היפוך זה הוא מקור הצחוק והתענוג הגדול של יצחק.

בפסוק על עקדת יצחק נאמר שהוא הבן ״אשר אהבת״. המאמר שואל מדוע מודגשת אהבתו של אברהם ליצחק, ומשיב שהטבע אוהב את ההפך ממנו.

הפסוק ממשלי מראה שאדם תשוש וחם משתוקק למים קרים; וכך גם להפך — מי שקר לו מאוד רוצה מים חמים. הניגודים מושכים זה את זה.

אברהם, שעבודתו כולה המשכה, אוהב את דרכו ההפוכה של יצחק — העלייה. מידתו של יצחק נקראת ״פחד יצחק״: יראה וביטול לפני ה׳.

משום כך אברהם לא יכול להוריד את מדרגת יצחק אל העולם: הנבראים אינם יכולים לשאת ביטול מוחלט כל כך, שאילו היו חווים אותו היו חדלים מלהתקיים כישויות נפרדות.

הגמרא מספרת שהקב״ה הושיט את אצבעו הקטנה בין קבוצת מלאכים ושרף אותם; הגילוי היה רב מכדי שיוכלו להכיל אותו. אם אפילו מלאכים אינם יכולים לשאת זאת, קל וחומר שנבראים שלמטה אינם יכולים.

בעקדה הונח יצחק ״מעל לעצים״, והמילה ״עצים״ יכולה להתפרש גם כאילנות. נמצא שהוא היה למעלה מעץ החיים ומעץ הדעת, במדרגה שלמעלה מן העולמות; רק שם יכולה הייתה בחינת ״פחד יצחק״ להתגלות.

על יעקב נאמר: ״ופחד יצחק היה לי״. יעקב הוא בחיר האבות משום שהוא כולל את אברהם ואת יצחק, כמו הבריח התיכון במשכן, שהגיע מקצה אל קצה.

משום שכלל את שניהם, היה יעקב יכול להמשיך למטה אפילו את פחד יצחק — דבר שאברהם לבדו לא יכול היה לעשות.

כעת פחד יצחק אינו יכול להיות בבחינת ״אבינו״, כלומר, בדרגה הנמשכת אלינו, מפני שהבריאה אינה יכולה לשאת אותה, כפי שהוסבר.

לעתיד לבוא, כאשר המוות ייבלע ורוח הטומאה תוסר, המכשולים ייעלמו, ודרגת היראה של יצחק תתגלה למטה ותהיה בבחינת ״אבינו״.

ישעיהו מנבא שבני אדם יסתתרו בנקרות הסלע מפני פחד ה׳: יראה וביטול יתגלו בגלוי בעולם הזה, ו״כל בשר״ יראה אלקות.

הפסוק הפותח מזכיר את אברהם פעמיים ואת יצחק פעמיים. המאמר מסביר זאת באמצעות משל מן ההולדה הגשמית: הזכר יכול להזריע בלי הנקבה, אך הנקבה אינה יכולה ליזום זאת לבדה.

חז״ל אומרים שכאשר האישה מזריעה תחילה נולד זכר; ואף על פי כן, הדבר מתאפשר רק בעקבות התעוררות האיש. המשל מכין את הקרקע לרעיון שהעלייה מלמטה, בחינת יצחק, תלויה בהתעוררות מלמעלה, בחינת אברהם.

בהמשך למשל: יצירת הוולד באה בעיקר מטיפת הזכר, שהיא מקור ה״לובן״, והיא מבררת וממיינת, כך שהפסולת יוצאת והוולד נוצר.

כך גם למעלה: לעלייה של יצחק מלמטה אין שום ערך ביחס לה׳, והיא לא הייתה יכולה להגיע אליו בכוחות עצמה. היא מתאפשרת באמצעות ״בן אברהם״ — האור הנמשך מלמעלה, המעורר בכל אדם את העלייה הנקראת העלאת מיין נוקבין.

לכן הפסוק מכנה את יצחק ״בן אברהם״, ולאחר מכן חוזר ואומר ש״אברהם הוליד את יצחק״: העלייה של יצחק צריכה ״להיוולד״, כלומר, לבוא לידי קיום ממשי.

אין לנברא שום ערך לעומת בוראו, ולכן ביטול מוחלט לה׳ יכול לבוא רק באמצעות אברהם. אותיות שמו יוצרות את הצירוף אב״ר מ״ה, הקשור לחכמה; באמצעות החכמה מתברר הכול.

חכמתו של אברהם מבררת ומולידה את העלייה של יצחק, כדי שהאדם יוכל לתפוס גילוי אלקות והפסולת תצא, כמו במשל על טיפת הזכר. המאמר מסיים באומרו שהעניין מובן למי שמבין.