תורה אור · פרשת תולדות · מאמר 4
ויחפרו עבדי יצחק בנחל כו׳
״ועבדי יצחק חפרו בנחל... באר אשר חפרוה שרים״
הנקודה
האלוקות שאדם ממשיך בבוקר באמצעות קריאת שמע, תפילה ולימוד תורה יורדת ״מתחת לפני הקרקע״ במהלך יום של עיסוק בענייני העולם; מצוות שנעשות בלב נשבר מעלות אותה שוב כבאר מים חיים, מתוקים עוד יותר משום שעברו דרך עפר הגוף.
המאמר בקצרה
הגמרא מלמדת שהפרת הוא הנהר המקורי של עדן, ושכל מעיין ניזון ממנו מתחת לפני הקרקע. אם כן, מדוע נקראת באר ״מים חיים״, אם מימיה הם למעשה מי הנהר? אדמו״ר הזקן משיב באמצעות הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן — התורה. קבלת מלכותו של ה׳ בקריאת שמע ממשיכה אלוקות למטה, ומקומה הוא בתורה שלומדים מיד לאחר התפילה. אך יום העבודה מכסה אותה: טרדות הגוף וההבנה המוגבלת של האדם דוחקות מן התודעה את ההכרה של הבוקר. לשם כך נתן ה׳ את המצוות המעשיות, שקדושות מצד שורשן ופועלות גם בלי כוונות מיוחדות. הכוונה האחת הנדרשת היא להתבונן עד כמה האדם רחוק מה׳ ולהיכנע, ובכל זאת לרצות להתקרב. אז המצווה מעלה את הנהר הנסתר דרך ״עפר״ הגוף, וכמי באר המזדככים במעבר דרך האדמה, הם נעשים מים חיים ומתוקים למי שרעב לה׳. זו הסיבה שהאריז״ל שמח כל כך במצוות, וזהו ״באר אשר חפרוה שרים״.
מבנה
- הנהר שמתחת לכל מעייןהפרת הוא הנהר המקורי; כל המעיינות ניזונים ממנו מתחת לפני הקרקע, ולכן מעט חפירה מגלה מים חיים.¶1
- הנהר היוצא מעדן: קבלת אחדות ה׳מדוע באר נקראת ״מים חיים״ אם היא ניזונה מנהר? הנהר היוצא מעדן הוא קבלת מלכותו של ה׳ בקריאת שמע, והיא זקוקה למקום שבו תוכל לנוח.¶2
- התורה, היום והמצוותאחדות ה׳ שורה בתורה; היום מסתיר אותה; והמצוות, שקדושות מצד עצמן ונעשות בלב נשבר, מעלות אותה שוב כמים העוברים דרך עפר.¶3
- באר המים החיים בעבודה המעשיתהאדם מסתמך על הקבלה של הבוקר ומקיים מצוות במשך כל היום, והדבר המועט שהוא עושה מתוק לו.¶4–5
- שמחת האריז״ל והנפש הרעבהשמחה במצוות הנולדת מתוך ענווה; לרעב כל דבר מר הוא מתוק; זהו ״באר אשר חפרוה שרים״.¶6
מושגים
- באר מים חייםבאר מים חיים
- מי מעיין הניזונים מנהר נסתר ומזדככים במעבר דרך האדמה; דימוי למצווה שנעשית במהלך יום של עיסוק בענייני העולם.
- נהר יוצא מעדןנהר יוצא מעדן
- המשכת אלוקות מה׳ עצמו (״עדן״), הנעשית באמצעות קבלת מלכותו בקריאת שמע ובתפילה.
- הגןגן
- בגימטרייה 53 — חמישים ושלוש פרשיות התורה: המקום שבו שורה אחדות ה׳.
- קבלת עול מלכות שמיםקבלת עול מלכות שמים
- אמונה וקבלה שלמות של אחדות ה׳ ושליטתו, ובייחוד בקריאת שמע; השלב הראשון בעבודת ה׳.
- מצוות אינן צריכות כוונהמצות אין צריכות כוונה
- המצוות קדושות מצד שורשן וממשיכות אלוקות מצד עצמן, ולא מכוח מצבו הרוחני של העושה.
- ענווהענוה / שפלות
- תחושה עד כמה האדם רחוק מה׳ וראיית הזולת כקרוב יותר אליו; מקורה של שמחת האריז״ל במצוות.
הנהר שמתחת לכל מעיין ¶1
1ויחפרו עבדי יצחק בנחל כו׳. באר חפרוה שרים1 וגו׳. דהנה איתא בגמ׳ ע״פ והנהר הרביעי הוא פרת2 הוא דמעיקרא3 שממנו נפרדו לארבעה ראשים דהיינו ג׳ יצאו ממנו והרביעי
״ועבדי יצחק חפרו בנחל״ וכו׳. ״באר חפרוה שרים״ וכו׳. והנה נאמר בגמרא על [הפסוק] ״והנהר הרביעי הוא פרת״: ״הוא דמעיקרא״, שממנו נפרדו לארבעה ראשים; כלומר, שלושה יצאו ממנו, והרביעי
המאמר פותח בשני פסוקים על בארות: עבדי יצחק חופרים בנחל ומוצאים מים חיים (בראשית כ״ו, י״ט), ושירת הבאר ששרו ישראל במדבר. כדי להסביר אותם הוא פונה לדברי הגמרא על ארבעת הנהרות היוצאים מעדן, שהרביעי בהם הוא פרת: פרת הוא ״הנהר שמתחילתו״, הנהר המקורי שממנו הסתעפו האחרים.
הוא בעצמו ואמרו כל הנהרות למטה מפרת וכל מעיינות שבעולם נובעים מסולמא דפרת פי׳ מתחת לקרקע נוקב והולך עד שבחפירה מועטת ימצא באר מים חיים4.
הוא פרת עצמו. ואמרו: כל הנהרות נמוכים מפרת, וכל המעיינות שבעולם נובעים מסולמא דפרת. כלומר, מתחת לקרקע הוא חותר וממשיך בדרכו, עד שבחפירה מועטת מוצאים באר מים חיים.
הגמרא מוסיפה שכל הנהרות נמוכים מפרת, וכל מעיין בעולם ניזון ממנו באמצעות ״סולם״ תת־קרקעי. אדמו״ר הזקן מבאר זאת כתמונה: מי הפרת זורמים מתחת לאדמה, כך שבכל מקום שחופרים מעט מוצאים באר ״מים חיים״ — מי מעיין טריים.
המאמר מציב את הדימוי המרכזי שלו: כל באר של מים חיים ניזונה למעשה מנהר גדול — הפרת — הזורם מתחת לאדמה, וחפירה מועטה מעלה את מימיו.
מראי מקומות
- 1באר חפרוה שרים · Numbers 21:18
- 2והנהר הרביעי הוא פרת · Genesis 2:14
- 3הוא דמעיקרא · Bekhorot 55b:2–4
- 4
הנהר היוצא מעדן: קבלת אחדות ה׳ ¶2
2ולכאורה תמוה מפני מה יקרא באר מים חיים כיון שעיקר נביעתו הוא מנהר פרת. והענין דהנה כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן1 כו׳
ולכאורה הדבר תמוה: מדוע היא נקראת באר מים חיים, מאחר שעיקר נביעתה הוא מנהר פרת? והעניין הוא כך: הנה נאמר ״ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן״ וכו׳.
השאלה היא: אם מי הבאר מגיעים למעשה מפרת, מדוע היא נקראת ״מים חיים״, כאילו היא מקור בפני עצמה? כדי להשיב, אדמו״ר הזקן פונה לנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, מקורם של ארבעת הנהרות.
ג״ן סדרי דאורייתא פי׳ כידוע שבתחלה צריך לקבל עומ״ש בשלימות דהיינו להאמין באמונה שלימה באחדות ה׳
״גן״ — ג״ן סדרי דאורייתא. כלומר, כידוע, תחילה צריך לקבל עליו בשלמות עול מלכות שמים, דהיינו להאמין באמונה שלמה באחדות ה׳,
הזוהר דורש את המילה ״גן״, שערכה בגימטרייה ג״ן, כנגד חמישים ושלוש פרשיות התורה. ההסבר מתחיל מן הצעד הראשון בעבודת ה׳: קבלת עול מלכות שמים, אמונה שלמה בכך שה׳ אחד.
שהוא המהווה כל העולמות וכולא קמיה כלא חשיב וכולא חד כו׳ וכאשר יתבונן האדם בק״ש וישים ללבו היטיב ענין האחדות ויקבל עליו באמת עול מל׳
שהוא המהווה את כל העולמות, וכולא קמיה כלא חשיב וכולא חד וכו׳. וכאשר האדם מתבונן בקריאת שמע ומשים היטב אל לבו את עניין האחדות, ומקבל עליו באמת עול מלכותו —
לאמונה הזאת יש תוכן: ה׳ מהווה את כל העולמות, כל הבריאה נחשבת כלא לפניו, והכול אחד עמו. האדם מקבל זאת עליו במיוחד בקריאת שמע, כאשר הוא מתעמק באחדות ה׳ ומקבל את מלכותו בכנות.
כי יעקב חבל נחלתו2 חפצם לדבקה בו בכל לבבם ומאמינים באחד וחפצים בו אבל אין מקום שישרה בו בחי׳ אחד לאחר שקבל עליו.
כי ״יעקב חבל נחלתו״ — רצונם לדבוק בו בכל לבם, והם מאמינים באחד ורוצים בו; אך אין באדם מקום שבו תוכל לשרות בחינת ״אחד״ לאחר שקיבל עליו [את הדבר].
הפסוק ״יעקב חבל נחלתו״ מתאר כל יהודי: בעומק לבו הוא רוצה לדבוק בה׳ ומאמין בו. אולם הפסקה מסתיימת בשאלה: לאחר שאדם קיבל עליו בקריאת שמע את אחדות ה׳, היכן יכולה אותה ״אחדות״ לשכון ולהישאר בתוכו?
הפסקה שואלת מדוע מי הבאר נקראים ״חיים״ אם מקורם בנהר, ומתחילה להשיב באמצעות הנהר היוצא מעדן: קבלת אחדות ה׳ בקריאת שמע, הזקוקה למקום שבו תוכל לשרות.
הביטוי ״כולא קמיה כלא חשיב״ הוא לשון הזוהר המתארת את אחדות ה׳, נושא שאדמו״ר הזקן מפתח בשער היחוד והאמונה שבתניא. כאן זהו תוכנה של קבלת מלכות ה׳ בקריאת שמע.
מראי מקומות
- 1ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן · Genesis 2:10
- 2כי יעקב חבל נחלתו · Deuteronomy 32:9
התורה, היום והמצוות ¶3
3ואין לו מקום אלא בתורה שהיינו שמיד אחר קבלת מ״ש ילמוד בעיון מחשבתו ושכלו ודבורו בתורה שבע״פ וקודם למודו יתבונן באחדות ה׳ כו׳
ואין לה מקום אלא בתורה. כלומר, מיד לאחר קבלת עול מלכות שמים ילמד את התורה שבעל פה בעיון, במחשבתו, בשכלו ובדיבורו; ולפני לימודו יתבונן באחדות ה׳ וכו׳.
התשובה לשאלה היא שאחדות ה׳ מוצאת את מקומה רק בתורה. לכן, מיד לאחר קבלת מלכות ה׳ בקריאת שמע ובתפילה, ראוי ללמוד תורה שבעל פה בעיון, לאחר התבוננות קצרה באחדות ה׳.
ועי״ז יגרום לו העסק בתורה בכל עומק מחשבתו ולבבו וכו׳ וזהו נק׳ ונהר יוצא מעדן1 פי׳ מעדן מעם הקב״ה שנק׳ עדן ונהר הוא לשון המשכה
ועל ידי כך תבוא לו העיסוק בתורה בכל עומק מחשבתו ולבו וכו׳. וזהו ״ונהר יוצא מעדן״. כלומר, ״מעדן״ — מהקב״ה, שנקרא עדן; ו״נהר״ הוא לשון המשכה.
ההתבוננות גורמת ללימוד התורה להיות שלם ועמוק מכל הלב. זהו ״נהר יוצא מעדן״: עדן הוא הקב״ה עצמו, ו״נהר״ פירושו המשכה, זרימה של אלוקות ממקורה.
פי׳ כאשר יומשך אלהות מלמעל׳ למטה בקבל׳ מ״ש המשכה זאת משקה את הגן היא התורה שהיא ד׳ אמות של הלכה במקום קדשי קדשים אורייתא היכלא דמלכא שבה שורה אחדות ה׳ כו׳
כלומר, כאשר האלוקות נמשכת מלמעלה למטה באמצעות קבלת עול מלכות שמים, המשכה זו משקה את הגן — התורה, שהיא ״ארבע אמות של הלכה״, במקום קודש הקודשים; ״אורייתא היכלא דמלכא״ — ובה שורה אחדות ה׳ וכו׳.
האלוקות הנמשכת באמצעות קבלת מלכות ה׳ ״משקה את הגן״, כלומר את התורה. הגמרא מכנה את ההלכה ״ארבע אמות״ של הקב״ה, מקומו בעולם, בדומה לקודש הקודשים; והזוהר מכנה את התורה ״היכל המלך״. זהו המקום שבו שורה אחדות ה׳.
כאשר יתקיים בו בחי׳ נהר יוצא מעדן בתפלתו ושעור למודו מיד אחר התפלה אבל אח״כ צריך לעסוק בכל מחשבתו כו׳
כאשר בחינת ״נהר יוצא מעדן״ מתקיימת בו בתפילתו ובשיעור לימודו שמיד לאחר התפילה; אבל אחר כך עליו לעסוק בכל מחשבתו וכו׳,
״נהר יוצא מעדן״ נמצא באדם בזמן התפילה ובשיעור התורה שלאחריה. אולם היום נמשך, ועל האדם להפנות את כל מחשבתו גם לעניינים אחרים.
בעניני עולם השפל ושוכח כל התבוננותו בקבלת מ״ש מפני גשמיות גופו על מעוט דעת שלו ויתרחק מאד מבחינה שהיה לו דעת בתפלתו ועבודתו בתורה כו׳
בענייני העולם השפל, והוא שוכח את כל התבוננותו בקבלת עול מלכות שמים, מחמת הגשמיות שבגופו ומיעוט דעתו, והוא מתרחק מאוד מן הבחינה שבה הייתה לו דעת בתפילתו ובעבודתו בתורה וכו׳ —
כשהוא טרוד בענייני העולם השפל, הוא שוכח את ההתבוננות של הבוקר. הגשמיות שבגוף ודעתו המועטה — יכולתו להחזיק רעיון בתודעתו — מרחיקות אותו מאוד מן ההכרה שהייתה לו בתפילה ובלימוד.
לכך נתן לנו מצות לעשותם כל היום כי ענין המצות מעשיות הם הגבה למעלה מעלה בפנימיותם2 ושרשם
לכן נתן לנו מצוות לעשותן במשך כל היום. עניינן של המצוות המעשיות הוא שבפנימיותן ובשורשן הן נעלות מאוד, למעלה מעלה,
לכן נתן לנו ה׳ מצוות מעשיות לקיום במשך היום כולו. בפנימיותן ובשורשן הן נעלות מאוד, למעלה מן המדרגה שאדם משיג באמצעות הבנתו שלו.
אך3 שנתלבשו בכמה לבושים בהשתלשלות העולמות כו׳ ומ״מ רומזים על מדרגה הגבוה שבשרש׳ כמו מצות4 ציצי׳ שענינה למעלה בעולמות עליונים ונתלבשה מצותה בשמונה חוטין של צמר וה׳ קשרים כו׳
אלא שהן התלבשו בלבושים רבים בהשתלשלות העולמות וכו׳. ואף על פי כן הן רומזות למדרגה הנעלית שבשורשן. למשל, מצוות ציצית, שעניינה למעלה בעולמות העליונים, ומצוותה התלבשה בשמונה חוטי צמר ובחמישה קשרים וכו׳.
המצוות יורדות דרך לבושים רבים, בסדר השתלשלות העולמות, עד שהן מקבלות צורה גשמית; ובכל זאת, צורתן הגשמית עדיין מצביעה על שורשן הנעלה. ציצית היא דוגמה לכך: מצווה שעניינה בעולמות העליונים מתלבשת בשמונה חוטי צמר ובחמישה קשרים.
ולכן המצות לא תצטרך להם עבודת האדם לתקנם ולכוון אל אמתתם כי מצות א״צ כוונה לפי שהן בעצמם מתוקנים ונשתלשלו ממעלה למטה כו׳ והעושה המצוה המשכת אלהות שגורם אינה מצד עבודתו רק מחמת המצות עצמן כו׳.
ולכן אין המצוות זקוקות לעבודת האדם כדי לתקנן ולכוון לאמיתתן, שהרי ״מצוות אין צריכות כוונה״, משום שהן עצמן מתוקנות ונשתלשלו מלמעלה למטה וכו׳. והמשכת האלוקות שגורם מי שמקיים מצווה אינה בזכות עבודתו, אלא מחמת המצוות עצמן וכו׳.
לכן קיומה של מצווה אינו תלוי במאמציו של האדם לתקנה או להבין את פנימיותה. לפי הכלל ההלכתי, ״מצוות אין צריכות כוונה״ כדי לצאת ידי חובה. המצוות באות מלמעלה כשהן מתוקנות, ולכן האלוקות שהן ממשיכות נובעת מן המצווה עצמה ולא ממצבו הרוחני של מקיימה.
משא״כ בתורה ותפלה שהיא עבודת הלב תלויה דוקא בכוונת האדם כו׳ ועיקר הכוונה הצריכה בעשיי׳ המצות הוא שיתבונן בתחילה איך שהוא מאד רחוק5 מה׳
לא כן תורה ותפילה, שהן עבודת הלב ותלויות דווקא בכוונת האדם וכו׳. והכוונה העיקרית הנדרשת בעשיית המצוות היא שיתבונן תחילה עד כמה הוא רחוק מאוד מה׳,
תורה ותפילה, שהן ״עבודת הלב״, שונות בכך: השפעתן תלויה בכוונת האדם. ואף על פי כן, יש כוונה חשובה גם בעשיית מצוות: תחילה להתבונן עד כמה הוא רחוק מאוד מה׳.
ע״י טרדתו כל היום בהבלי חפצי העוה״ז וגשמיות חומרו ועוונותיו מסך מבדיל לבלתי התקרב אל ה׳ אפי׳ מעט ויתבונן
מפני שהוא טרוד כל היום בהבלי ענייני העולם הזה, בגשמיות חומרו ובעוונותיו, שהם מסך מבדיל המונע ממנו להתקרב אל ה׳ אפילו מעט. ועליו להתבונן
הדברים המרחיקים אותו הם טרדותיו במשך היום בהבלי העולם, טבעו הגשמי ועוונותיו, היוצרים ״מסך״ המפריד בינו לבין ה׳.
בזה היטב הדק וישבור לבו בהתבוננ׳ זה ויכנע לבבו מפני שמ״מ חפץ הוא להתקרב אל ה׳ בתורתו כו׳ ויכוון במצוה6 שנזדמנה לידו בעשותו אותה.
בכך היטב ובדקדוק, וישבור את לבו בהתבוננות זו ויכניע את לבבו, משום שלמרות הכול הוא חפץ להתקרב אל ה׳ בתורתו וכו׳. ויכוון במצווה שנזדמנה לידו בעת שהוא מקיים אותה.
עליו להתעמק בכך עד שלבו נשבר ונכנע, דווקא משום שהוא עדיין רוצה להתקרב אל ה׳ באמצעות תורתו. מתוך התחושה הזאת יקיים כל מצווה שתבוא לידו.
שהוא כמו באר מ״ח שנובע מתחת הקרקע מנהר א׳ שאע״פ שהנהר אינו נק׳ מ״ח אבל המים היוצאים ממנו ונוקב והולך עובי עפר הקרקע נק׳ מים חיים מפני שמתברר ומתלבן ע״י דחקם לצאת בעפר החומרי
שהרי הוא כמו באר מים חיים הנובעת מתחת לקרקע מנהר: אף שהנהר אינו נקרא מים חיים, המים היוצאים ממנו וחודרים בעובי עפר הקרקע נקראים מים חיים, מפני שהם מתבררים ומתלבנים כשהם נדחקים לצאת דרך העפר הגשמי.
כאן חוזר הדימוי. הנהר עצמו אינו נקרא ״מים חיים״, אבל המים הפורצים ממנו דרך האדמה העבה נקראים כך, מפני שהמעבר באדמה מזכך ומטהר אותם. בכך מתבהרת השאלה שבפסקה השנייה: המעבר דרך האדמה הוא שהופך את הבאר ל״חיה״.
וכן ממש עשיית המצוות כשהי׳ לו בתחלה בתפלתו ועבודתו בחי׳ נהר יוצא מעדן7 הנ״ל רק שנכסה ונעלם בתוכו ע״י גשמיות תשוקת גופו כל היום.891011121314151617181920
וכך ממש בעשיית המצוות: בתחילה, בתפילתו ובעבודתו, הייתה בו בחינת ״נהר יוצא מעדן״ הנזכרת לעיל, אלא שהיא התכסתה ונעלמה בתוכו במשך היום, מחמת הגשמיות שבתשוקות גופו.
כך גם במצוות: ״הנהר היוצא מעדן״ שהיה באדם בבוקר אינו אובד; הוא יורד למחתרת ומתכסה בתשוקות הגוף במהלך היום. המצווה היא הבאר שדרכה הוא שוב עולה.
עיקר המאמר: האלוקות שנמשכה בתפילה ובלימוד התורה — הנהר — יורדת למחתרת במהלך יום של עיסוקי העולם. המצוות, שהן קדושות מצד עצמן ונעשות מתוך הכנעת הלב, מעלות אותה מחדש כבאר מים חיים.
המצוות כאן נעלות מעבודתו האישית של האדם, שכן קדושתן נובעת משורשן ולא מכוונתו. הערת קה״ת מפנה למאמר מאוחר יותר בתורה אור, בשלח, שממקם את המצוות למעלה מבחינת ״אתערותא דלתתא״. הכוונה היחידה הנדרשת ממנו אינה הבנת סוד המצווה, אלא לב נשבר. הדבר תואם את המובא באור התורה: המצווה היא באר מים חיים דווקא מפני שעברה דרך ״עפר עבה״ של יום העסקים.
מראי מקומות
- 1ונהר יוצא מעדן · Genesis 2:10
- 2למעלה מעלה בפנימיותם · ע׳ לקמן פ׳ בשלח סד, ג. שענין המצות בעצם הוא בחי׳ שלמעלה מאתעדל״ת, וע׳ באוה״ת דרושים לר״ה ע׳ א׳שה שמציין לכאן בענין מצות אין צריכים כוונה.
- 3לעשותם כי ענין המצות — אך · בבוך 1064 קח, א נוסף: כי ענין המצות מעשיות הוא שהם למעלה מעלה פנימיותם ושרשם למה רומזים: אך שנתלבשו.
- 4כמו מצות ציצית · לקו״ת פ׳ חקת סד, א מציין לכאן בענין המצות מעשיות ברעותא דליבא.
- 5ועיקר הכוונה . . איך שהוא מאד רחוק · מובא בהמשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳יג.
- 6ויכוון במצוה . . שנובעת מנהר הנ״ל · ראה אוה״ת פ׳ ויצא כרך א רג, ב: הרי מובן שמה שהמצוה נק׳ באר מ״ח זהו דוקא לפי שעברו דרך עובי עפר הקרקע דהיינו גשמיות עסקי גופו כל היום במו״מ כשמ״מ אח״כ בכח זה עושה המצוה נעשה בחי׳ באר מ״ח. עכ״ל.
- 7כשהי׳ לו בתחלה . . בחי׳ נהר יוצא מעדן · בהמשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳יג מציין ע״ז: י״ל שזהו טפת מ״ד המברר כו׳.
- 8והוא ע״י הכתר שהוא הממוצע · ראה אוה״ת שמות ע׳ פב. ושם ציין הצ״צ ללקו״ת פ׳ צו בד״ה והיה אור הלבנה פ״ג. נסמן לקמן כב, ד.
- 9ונאם הגבר הוקם ע״ל · II Samuel 23:1
- 10שהיו מתים ק׳ אנשים בכל יום · במדבר רבה פ׳ יח, כא. תנחומא ס״פ קרח.
- 11שע״י המאה ברכות פסקו מלמות · ע׳ אוה״ת פ׳ עקב ע׳ תקפח. תקצד.
- 12ויחפרו עבדי יצחק · ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע.
- 13ויחפרו עבדי יצחק בנחל · Genesis 26:19
- 14באר חפרוה שרים · Numbers 21:18
- 15איתא בגמרא ע״פ והנהר הרביעי · Bekhorot 55b:2–4
- 16מסולמא דפרת · וכ״ה בלקו״ת פ׳ חקת סב, ב. אבל הגי׳ בש״ס ווילנא: סולמי דפרת (וכ״ה באוה״ת פ׳ חקת ע׳ תתס). ורש״י פי׳ ”מקלחין תחת הקרקע ועולין בהרים כמו סולם”. ובשיטה מקובצת שם גורס ברש״י ”דפרת מראש פרת מקלחין”.
- 17ולכאורה תמוה מפני מה יקרא . . שעיקר נביעתו הוא מנהר פרת · ראה בסה״מ תרס״א ע׳ רטו ב׳ דיעות איך המים באים לנהרות.
- 18ג״ן סדרי דאורייתא · זח״א (מהנ״ע) קד, ב. וראה נצו״א לזח״ב רו, ב. לקו״ש חי״ט ע׳ 298 ובהערה 3 שם.
- 19כי יעקב חבל נחלתו · Deuteronomy 32:9
- 20שו״ה כו׳ — ומ״מ רומזים . . שבשרש׳ · בכת״י 1064 ליתא.
באר המים החיים בעבודה המעשית ¶4–5
4וכשעושה המצוה שנובעת מנהר הנ״ל פי׳ מפני שזוכר שכבר קבל ע״ע מ״ש בכל לבבו ולכך עושה מצותיו ליכנס בעול מלכותו אע״פ שעכשיו אין לו בחי׳ נהר הנ״ל סומך לבו על שכבר גמר בלבו לעבוד ה׳ באמת זהו
וכשהוא מקיים את המצווה הנובעת מן הנהר הנזכר לעיל — כלומר, משום שהוא זוכר שכבר קיבל עליו עול מלכות שמים בכל לבבו, ולכן הוא מקיים את מצוותיו כדי להיכנס תחת עול מלכותו; אף שעכשיו אין בו בחינת הנהר הנזכרת לעיל, לבו נשען על כך שכבר גמר בלבו לעבוד את ה׳ באמת — זהו
כעת מתברר כיצד הבאר החיה פועלת בפועל. באמצע היום כבר אינו מרגיש את ״הנהר״ של הבוקר, אך הוא זוכר שכבר קיבל עליו את מלכות ה׳ בכל לבו. הוא נשען על החלטתו ומקיים את המצוות כביטוי להתמסרותו למלכות ה׳.
כמו באר מ״ח מפני שמאד ערב לו זאת המעט בעבודת ה׳ מפני שהתבונן שמאד מאד רחוק הוא מה׳.
כמו באר מים חיים, מפני שהמעט הזה בעבודת ה׳ ערב לו מאוד, משום שהתבונן עד כמה הוא רחוק מאוד מאוד מה׳.
זוהי ״באר מים חיים״: משום שהתבונן עד כמה הוא רחוק מה׳, אפילו מעט העבודה הזה מתוק לו.
מצווה הנעשית באמצע יום של עיסוקי העולם, מתוך הסתמכות על ההחלטה של הבוקר ותחושת הריחוק מה׳, היא באר מים חיים.
5ועושה המצוה הוא ע״ד הנ״ל שמאד מתוק וערב לו לעשות המצוה כו׳ כמו הבאר כשחופרין בקרקע ומוצאים מים הם מ״ח מפני שעברו עובי העפר כן עשיית המצות עשייתו אותה נובעת מנהר הנ״ל כו׳.
וכשהוא מקיים את המצווה באופן האמור, כך שהמצווה מתוקה וערבה לו מאוד וכו׳ — בדומה לבאר: כשחופרים בקרקע ומוצאים מים, הם מים חיים מפני שעברו בעובי העפר; כך גם בקיום המצוות — קיומו את המצווה נובע מן הנהר הנזכר לעיל וכו׳.
כאשר מקיימים מצווה בדרך זו, היא נעשית מתוקה. כשם שהמים שנמצאים בחפירה נקראים ״חיים״ מפני שעברו דרך האדמה, כך המצווה שאדם מקיים לאחר יום של מאבק בענייני העולם מעלה את הנהר של הבוקר דרך ״אדמת״ הגוף, וזה מה שמעניק לה רעננות ומתיקות.
הפסקה חוזרת על המשל: מתיקות המצווה נובעת מכך שעברה דרך האדמה.
שמחת האריז״ל והנפש הרעבה ¶6
6וזהו שהיה האריז״ל שמח מאד בעשיית המצות ולכך זכה לרה״ק1 ולא שמח בעבודתו כו׳ כי המצות בפני עצמם קדושתם כו׳
וזהו הטעם שהאריז״ל היה שמח מאוד בעשיית המצוות, ובזכות זאת זכה לרוח הקודש, ולא שמח בעבודתו וכו׳; כי קדושת המצוות עצמן וכו׳,
זה הטעם שהאריז״ל — רבי יצחק לוריא — שמח כל כך בקיום המצוות, ובזכות זאת זכה לרוח הקודש. שמחתו לא הייתה בעבודתו הרוחנית שלו, אלא במצוות שקדושתן עצמית, כפי שהתבאר לעיל.
כנ״ל ועשיותה באמהתבוננות שפלות התקרבותו אל ה׳ שזו היא מדת ענוה באמת שנאמר על מרע״ה2 כי עיקר השפלו׳ בפני כל אדם שאמרו א״א להיו׳ כ״א עד״ז שרואה בחבירו שהוא יותר קרוב לה׳ כו׳
כאמור לעיל. והוא קיים אותן מתוך התבוננות בשפלות התקרבותו אל ה׳. זוהי מידת הענווה האמיתית שנאמרה על משה רבנו, עליו השלום: עיקר השפלות בפני כל אדם, שלדברי חז״ל אי אפשר להגיע אליה אלא בדרך זו, הוא לראות בחברו שהוא קרוב לה׳ יותר ממנו וכו׳.
שמחתו נבעה מן התחושה שעדיין התקרב מעט בלבד אל ה׳. זוהי ענווה אמיתית, הענווה שהתורה מייחסת למשה: להרגיש שפל בפני כל אדם. הדבר אפשרי רק כשרואים בכל אחד אדם הקרוב לה׳ יותר מאיתנו.
וזהו נפש שבעה3 תבוס נופת שאפילו הדבש מר לו אבל נפש רעבה כל מר מתוק
וזהו ״נפש שבעה תבוס נופת״ — אפילו דבש מר לה; ״ונפש רעבה כל מר מתוק״.
הפסוק במשלי מתאר שני מצבים: לאדם שבע אפילו דבש מר, אך לאדם רעב אפילו כל דבר מר מתוק.
פי׳ באר מ״ח הנ״ל ע״י חפירותו בעפר גופו כשיוצא מעט מים מתוקים ערבים לו מאד מפני שגופו רעבה בעבודת ה׳ וזהו באר חפרוה שרים:45
כלומר, באר המים החיים הנזכרת לעיל, שנובעת באמצעות החפירה בעפר הגוף: כאשר יוצאים מעט מים, הם מתוקים וערבים לו מאוד, מפני שגופו רעב לעבודת ה׳. וזהו ״באר חפרוה שרים״.
כך גם בבאר המים החיים: לאחר שהאדם ״חפר״ בעפר גופו ועולים מעט מים, הם מתוקים לו מאוד, מפני שהוא רעב לעבודת ה׳. זהו הפסוק שבו פתח המאמר: ״באר חפרוה שרים״.
המאמר מסתיים באריז״ל כדוגמה: שמחה במצוות הנובעת מענווה, נשמה ״רעבה״ שעבורה גם מעט עבודת ה׳ מתוקה — וזהו פירוש ״באר חפרוה שרים״.
הערות קה״ת מפנות לתניא, פרקים כ״ו ול״א, שבהם מוסבר ששמחה אמיתית בה׳ באה לאחר לב נשבר על הריחוק ממנו. הן גם קושרות את רוח הקודש של האריז״ל לשמחה, באמצעות הירושלמי על שמחת בית השואבה.
מראי מקומות
- 1ולכך זכה לרוה״ק · השייכות לרוה״ק — ראה ירושלמי סוכה רפ״ה וע׳ בלקו״א להה״מ ד״ה וסוכה תהי׳. לקו״ש ח״ט ע׳ 252. לקו״ש חכ״ד ע׳ 639. ועוד. נסמן בארוכה במאמרי אדה״א במדבר ח״ג ע׳ א׳רפ.
- 2שנאמר על מרע״ה · Numbers 12:3
- 3נפש שבעה · Proverbs 27:7
- 4באר חפרוה שרים · Numbers 21:18
- 5וזהו שהי׳ האריז״ל · Tanya, Likkutei Amarim 26
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
פתחו את היום בקבלת מלכותו של ה׳ בקריאת שמע ובלימוד תורה מיד לאחר התפילה. במהלך יום עמוס, קיימו כל מצווה שנקרית בדרככם מתוך הסתמכות על הקבלה של הבוקר, ולאחר התבוננות תחילה עד כמה טרדות העולם והחטאים הרחיקו אתכם מה׳. אז גם מעשה קטן של עבודת ה׳ נעשה מתוק, והשמחה במצוות צומחת מתוך ענווה.
שאלות לשיחה
- מדוע המעבר דרך האדמה הופך את מי הבאר ל״מים חיים״ ולא פוגם בהם, ומהי ה״אדמה״ בחיי היומיום של האדם?
- מדוע אחדות ה׳, שהתקבלה בקריאת שמע, מוצאת את מקומה דווקא בתורה?
- אם ״מצוות אינן צריכות כוונה״, לאיזו כוונה המאמר עדיין דורש לשים לב, ומדוע דווקא לה?
- כיצד תחושת הריחוק מה׳ יכולה להביא לשמחה ולא לעצבות?
- מה פירוש הדבר לראות בכל אדם אחר מישהו שקרוב לה׳ יותר מאשר אני?