ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו׳

המאמר פותח בפסוק שבו יהודה ניגש אל יוסף כדי לבקש על בנימין, שאחיו עדיין אינם מזהים. המילה הפותחת ״בי״ היא לשון בקשה, אף שמשמעותה המילולית היא ״בי״; במשמעות זו יעסוק המאמר בפסקה 11. לצד הפסוק הזה מציב המאמר פסוק משיר השירים על בתים שקורותיהם עשויות ארז, ושואל מה מבדיל בין המשכן, המקדש הנייד שבמדבר, לבין בית המקדש הקבוע בירושלים, כשהוא פותח בכך שהמשכן נבנה מעץ.

הפסוק ״עצי שטים עומדים״ מתאר את הקרשים הזקופים שיצרו את קירות המשכן; המאמר מכנה אותם ״ארזים״, וחז״ל מונים את השיטה בין מיני הארז. מעל הקירות היו יריעות עשויות שיער עיזים וכיסויים מעורות אילים ומעורות תחשים, ואילו בית המקדש נבנה מאבן ומעפר.

בסוגריים מציין אדמו״ר הזקן שההלכה אוסרת לבנות בבית המקדש עץ בולט או אכסדראות מעץ, כפי שפוסק הרמב״ם וכפי שנידון בספר החינוך. העץ היחיד שהיה בו היה מערכת של כלונסאות ארז בתקרת האולם, אולם הכניסה שלפני ההיכל.

שאלת המאמר היא: מדוע העץ היה החומר העיקרי במשכן, ואילו העפר היה רק הקרקע שמתחתיו?

בבית המקדש היו היחסים הפוכים. האבן והעפר היו חומרי הבנייה של הבניין כולו, אפילו של הגג, וכלונסאות הארז היו רק תוספת למבנה האבן.

התשובה מתחילה בחלוקה הידועה של הבריאה לארבעה סוגים: הדומם (מינרלים ועפר), הצומח (צמחים), החי והמדבר (האדם). כל אחד מהם נמצא במדרגה גבוהה מזה שלפניו.

האדם, שהוא המדבר, הוא הנעלה מכולם. הדבר מעורר תמיהה: אם הצמחים נעלים מן הארץ, מדוע הם צומחים מן הארץ, שהיא המדרגה הנמוכה, כך ש״הארץ תוציא צמחה״?

התשובה היא שלכל מדרגה יש יתרון משלה. הדומם נמוך במדרגתו הגלויה, אך שורשו גבוה משורשי הצומח והחי.

כדי להסביר את עניין השורש, המאמר מביא מחלוקת המופיעה בגמרא, במסכת חגיגה, בשאלה אם השמים או הארץ נבראו תחילה. דעה אחת מסתמכת על הפסוק הראשון בתורה, שבו השמים נזכרים לפני הארץ.

הדעה השנייה מסתמכת על פסוק שבו הארץ נזכרת תחילה. בלשון הגמרא, ״ואלו ואלו דא״ח״ (עירובין יג, ב), כלומר, שתי הדעות אמת: במחשבת ה׳ הארץ קדמה, ואילו במעשה הבריאה השמים נבראו תחילה.

״סוף מעשה במח' תחלה״ הוא שורה בפיוט השבת לכה דודי: מה שנשלם אחרון נועד מלכתחילה. הארץ, שהיא השלב האחרון בעשייה של הבריאה, שורשה אפוא בראשית מחשבתו של ה׳.

השמים, שהופיעו ראשונים בעשייה, היו אחרונים במחשבה. בסדר העשייה העליון קודם, ולכן הצומח נמצא בדרגה גבוהה מן הדומם.

גם החי נמצא בדרגה גבוהה מן הצומח. בסדר שבו ארבע המדרגות יורדות דרך העולמות, עפר הארץ הדומם הוא השלב האחרון.

סדר ירידת העולמות הוא פירושו של ״שמים קדמו לארץ״. במחשבה הקדומה, לעומת זאת, הארץ קדמה לכל שאר המדרגות.

בזכות שורשה הנעלה, דווקא לארץ יש הכוח להצמיח. הצמחים, בעלי החיים ובני האדם מקבלים ממנה את מזונם. כך מתיישבת התמיהה שעלתה בפסקה 2.

המשכן עדיין לא הגיע לשלמות העליונה: הוא היה רק דירה ארעית לה׳, ונישא ממקום למקום במדבר. דברי ה׳ לדוד המלך באמצעות הנביא נתן, ״ואהיה מתהלך באהל ובמשכן״, מתארים את הדירה הארעית הזאת.

מכיוון שהמשכן היה רק דירה ארעית לה׳, הוא נבנה בהתאם לסדר הבריאה הקיים, שבו השמים קודמים לארץ.

קירות המשכן היו עשויים לוחות עץ, מן הצומח, ורק רצפתו הייתה מעפר. הדבר תואם את הסדר הקיים, שבו הצומח נעלה מן הדומם.

הקרשים היו מעץ ארז, הגדל לגובה יוצא דופן, ולכן הוא מייצג את הצורה הנעלה ביותר של הצומח. לעומתו, הדומם אינו מוסיף דבר ואינו גדל כלל.

כיסויי המשכן היו יריעות ועורות של בעלי חיים, השייכים למדרגת החי, הגבוהה אף ממדרגת הצומח.

היריעות שנפרשו מעל הקירות נקראות מקיפים — בחינות מקיפות, מונח שבו משתמשת החסידות לתיאור מה שמקיף ומתעלה מעבר לדבר. בהתאם לכך, הן באו ממדרגת החי, הגבוהה ממדרגת הקרשים שנעשו מן הצומח וכוסו בהן.

המשכן היה אפוא ערוך בדומה לעולמות עצמם, מלמעלה למטה: החי מעל הצומח, והצומח מעל הדומם — הסדר של ״שמים קדמו״.

לעומת זאת, בית המקדש היה דירת הקבע של ה׳ והגיע לשלמות העליונה ביותר; הפסוק ״זאת מנוחתי עדי עד״, שנאמר על ציון, מציין את קביעות זו. הוא היה מעין העולם הבא, האלף השביעי, עידן המנוחה השלמה, שבו הארץ העליונה — מלכות דאצילות, האחרונה במידות האלוקיות — תתרומם מעל כולן.

בשפת הקבלה, ״אשת חיל״ היא מלכות, מידת הקבלה, ו״בעלה״ הוא ז״א, המידות הרגשיות שמשפיעות לה כעת; לעתיד לבוא היא תהיה כתר מעליו. היפוך זה נובע משורשה, שקדם לכל דבר במחשבה הקדומה.

מכיוון שבית המקדש היה מעין העתיד לבוא, הוא נבנה בעיקר מאבן ומעפר, בחינת דומם. גם הגג ושכבת המעזיבה שמעליו, המקיפים את המבנה מלמעלה כבחינת מקיף, היו עשויים מאבן ומעפר ולא מארז.

הדבר שיקף את הסדר העתידי, שבו הארץ, ששורשה במחשבה הקדומה, נעשית לכתר.

כלונסאות הארז המעטים שבתקרה תמכו רק בגג האבן, בדומה ל״תמכין דאורייתא״ — כינוי למה שתומך בתורה אך אינו התורה עצמה. ההפניה שבסוגריים היא למאמר אחר, על דברי יהונתן לדוד ״ואנכי אהיה לך למשנה״, שבו יורשו של שאול המלך מקבל עליו להיות שני לדוד, משבט יהודה.

אפשר לראות את מעלתה של הארץ: היא מונחת תחת רגליהם של הכול, דבר הממחיש ביטול מוחלט. הצמחים, לעומתה, גדלים כלפי מעלה ונישאים לגובה.

ביטול הארץ נובע משורשה במחשבה. את האותיות של המילה מחשבה אפשר לקרוא גם ״חשב מה״, ה״מה״ של התבטלות מוחלטת; אותה ״מה״ שבה הגדירו משה ואהרן את עצמם באומרם ״ונחנו מ״ה״.

הביטול שבמחשבה נמשך ומתלבש בארץ, ובגללו הארץ תתעלה בעתיד ותהיה כתר. גם משום כך היה צריך לבנות את בית המקדש מאבן.

הסוגריים מפנים למאמר על המזמור לחנוכת הבית. הגמרא אומרת שכורש, שהתיר לבנות את בית המקדש השני, החמיץ לאחר מכן; המאמר מסביר את הפגם: הוא ציווה לשלב שורת עץ בין שורות האבן, ובכך לערב את הצומח בבניין שהיה צריך להיות כולו מאבן.

כך גם בתפילה: ההשתחוויות בשמונה עשרה, הנאמרת ב״קול דממה דקה״, שייכות לבחינת הביטול של הדומם, וכך גם אותיות התפילה. המילה ״דממה״ קשורה בשורשה למילה ״דומם״.

המשכן, לעומת זאת, נבנה לפי הסדר הקיים כיום, שבו הצומח גבוה מן הדומם; לכן קירותיו היו עשויים עץ, ורק רצפתו הייתה עשויה עפר.

אותו ניגוד — בין שמים וארץ, ובין מה שצומח למה שהוא דומם — מתאר גם את יוסף ויהודה.

השם יוסף פירושו ״תוספת״: הוא מייצג את מה שהולך ומוסיף ועולה, בדומה לצומח, ובייחוד לארז ההולך וגובה.

הפסוק מדמה את הצדיק לתמר ולארז, ויוסף מכונה ״הצדיק״. ההערה שבסוגריים מסבירה שז״א, המדות האלוקיות, נקרא ״צומח״ מפני שהמדות מתפתחות וגדלות; ואילו מלכות, המתבטאת באותיות ובדיבור, נקראת ״דומם״. גם במדות יש שלב בלתי מפותח ושלב מפותח — קטנות וגדלות.

האזוב, צמח נמוך, מייצג את השלב הבלתי מפותח של המדות, והארז — את השלב המפותח שלהן. יוסף מקביל ליסוד, המדה המאחדת ומעבירה את השפע, העולה עד הדעת ומשם עד הכתר; כשהוא עולה לגובה זה, הוא נקרא ״ארז בלבנון״.

יהודה הוא מלכות דאצילות, ה״ארץ״ — בחינת הדומם של אותו עולם. שמו נגזר מלשון הודאה והכנעה: בלידתו אמרה לאה ״הפעם אודה את ה׳״ (בראשית כט:לה). זוהי בחינת הביטול המצויה בדומם יותר מכול.

בסדר הנוכחי, יוסף נמצא במדרגה גבוהה מיהודה, שכן מלכות מקבלת את כל השפע והחיות שלה מז״א.

יוסף מלך במצרים משום שהוא מייצג את מדרגת הצמיחה וההתרוממות, והוא סיפק תבואה ומזון לכולם, ובכללם לאחיו.

יהודה, בתור מלכות, הוא המקבל. את המילים ״בי אדני״, שמובנן בדרך כלל ״בבקשה, אדוני״, קוראים כאן כפשוטן: ״בתוכי, אדוני״ — ביהודה תימשך ההשפעה מיוסף. הזהר מסביר ש״ויגש״ פירושו קירוב של עולם אחד לעולם אחר.

ה״עולם התחתון״, מלכות, מתייחד ומתקרב אל ה״עולם העליון״, ז״א, כדי לקבל ממנו את השפע.

הסדר שבמשכן, שבו הנותן נמצא למעלה מן המקבל, הוא הסדר הנוכחי. לעתיד לבוא הסדר יתהפך, ויהודה יעלה למעלה מיוסף, כשתהיה ״אשת חיל״ לכתר בעלה, משום ששורשו עלה תחילה במחשבה.

מחשבה היא ״חשב מ״ה״ — ביטול מוחלט, והוא בחינת חכמה דאצילות. את המילה חכמה דורשים כ״כוח מ״ה״: החכמה מתחילה בתודעה שאינה תופסת את עצמה כדבר בעל חשיבות.

״אבא יסד ברתא״ הוא מאמר של הזוהר: ״אבא״, האב, הוא חכמה, ו״ברתא״, הבת, היא מלכות. מאחר שחכמה נקראת ״יראה עילאה״ ומלכות נקראת ״יראה תתאה״, פירוש המאמר הוא שמלכות נמשכת מחכמה ומיוסדת עליה.

לעתיד לבוא תעלה מלכות אל מקורה, יראה עילאה, וכך תהיה עטרה. הביטול שהיא מקבלת מחכמה נעלה במדרגתו מאהבה ויראה, שהן מדות הנמשכות מחסד וגבורה.

גם עכשיו יש בארץ, ששורשה בחכמה, ביטול גדול יותר. הביטול של יראה עילאה הוא מדרגתו של משה רבינו, שאמר: ״ונחנו מה״.

הסוגריים מפנים לשלושה מאמרים הקשורים לעניין: מאמר בהמשך תורה אור על ״יהודה אתה״; מאמר על קטע מהזוהר בפרשת אמור העוסק בדברי אברהם על שרה, ״וגם אמנה אחותי בת אבי״, ובפסוק ״בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה״; ומאמר בפרשת בראשית על הסיבה שיצירת גוף האדם הייתה שונה מיצירתם של שאר הנבראים.

בהפטרה של פרשת ויגש, בספר יחזקאל, מתוארים שני מקלות: על האחד כתוב שהוא ליהודה, ועל האחר שהוא ליוסף, ״עץ אפרים״; הנביא מצווה לקרב אותם זה לזה.

ה׳ אומר שייקח את עץ יוסף ויניח עליו את עץ יהודה. הנבואה ממשיכה עד למלכותו של ״עבדי דוד״, מלך משבט יהודה, על העם שהתאחד.

כעת יוסף נמצא למעלה מיהודה, כמו הארז שמוסיף לצמוח לגובה.

גדולתו של יוסף מתבטאת גם במספר השבטים: הפסוק מכנה את שבטי ישראל ״חביריו״, ולכן עשרת השבטים שייכים אליו ויש לו יותר שבטים מליהודה.

השם יוסף, שמשמעותו תוספת, מבטא את עניין ההוספה שבו, שכן הוא בחינת דעת עליון.

אבל לעתיד לבוא יוסף ויהודה יהיו מחוברים באחדות שלמה ואמיתית. החיבור הזה הוא המשמעות הפנימית של ״ויגש אליו יהודה״ ושל הפסוק באיוב, ״אחד באחד יגשו״; ובאחדות זו יהודה יתרומם מעל יוסף, כשם ש״אשת חיל״ נעשית ״עטרת בעלה״.

לכן הנבואה מסתיימת בכך שדוד, משבט יהודה, יהיה מלך על כל ישראל. כאשר יוסף כבר לא יכול היה להתאפק והתגלה לאחיו, יוסף ויהודה התחברו באחדות שלמה.

ההערה מפנה לשלושה מאמרים הקשורים לנושא: על הנבואה שבני יהודה ובני ישראל יתקבצו יחד וימנו לעצמם ראש אחד; על ההוראה שלעתיד לבוא דוד המלך ע״ה יברך על כוס יין המשומר; ועל יהונתן ודוד.

לקוטי הש״ס של האריז״ל מבאר קטע מן התלמוד: הקב״ה תפס את ירבעם בן נבט, המלך הראשון של השבטים שנפרדו מבית דוד, והפציר בו לחזור בתשובה. כששמע ירבעם שדוד בן ישי יהיה בראש, הוא סירב.

סיפורו של ירבעם משתלב בנושא המאמר: אילו חזר בתשובה, הייתה מאירה בו מדרגת יוסף, ״עץ אפרים״, שכן ירבעם בא משבט אפרים.

בגמרא מסופר שה׳ אומר לירבעם: ״אני ואתה ובן ישי נטייל בג״ע״. המאמר מסביר שאור אין סוף יאיר בשלושתם באור גדול; מילות הסיום שלו, ״וזהו אנ״י כו׳״, מצביעות על משמעות נוספת של ה״אני״ של ה׳, שאינה מפורשת כאן.

ירבעם שאל מי ינהיג, משום שרצה שהסדר הקיים יישאר, שבו יוסף, שורש שבטו שלו, נמצא מעל יהודה; לכן רצה להיות בראש, מעל דוד.

ה׳ השיב שבעתיד לבוא יהודה יעלה, ולכן דוד בן ישי יעמוד בראש. ירבעם סירב, משום שחסרו לו הביטול והשפלות שהיו מאפשרים לו לקבל את עליית יהודה.

חז״ל אומרים שגסות הרוח של ירבעם הרחיקה אותו מן העולם. במקום אחר מוסבר כך גם על המרגלים ששלח משה לתור את הארץ: גם הם חסרו שפלות כלפי ״ארץ העליונה״, מלכות, ולא חשו צורך בה, מפני ששורשם היה בעולם המשפיע; לכן התורה מכנה אותם ״כולם אנשים״.

לעומת זאת, יוסף הצדיק ויהודה יהיו מאוחדים בשלמות לעתיד לבוא, ״למיהוי אחד באחד״.