וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים…

המאמר פותח בפסוק המתאר את שנות הרעב במצרים: יוסף אסף את כל הכסף ששולם תמורת התבואה והביא אותו לאוצרו של פרעה. לצד הפסוק מובאת דרשת חז״ל שלפיה יוסף הטמין שלושה אוצרות: שניים מהם התגלו — אחד אצל קרח ואחד אצל אנטונינוס — ואילו השלישי שמור לצדיקים לעתיד לבוא.

כדי להסביר את האוצר הגנוז, המאמר פונה לפסוק ״אור זרוע לצדיק״. אור זה מזוהה עם האור הקדמון, האור הראשון, שהאיר מקצה העולם ועד קצהו, עד שה׳ גנז אותו לצדיקים.

כדי להסביר מה פירוש הדבר שהאור ״נגנז״, המאמר מבחין בין שני סוגי אהבה לה׳. הראשונה נולדת מתוך התבוננות: כשאדם מעמיק בגדולתו של אור אין סוף, מתעוררים בו כמיהה ולהט לה׳, שכן, כפי שנאמר בפסוק, ״לפי שכלו יהולל איש״ — הרגשות נמשכים אחר השכל.

מכיוון שאהבה זו נוצרת מתוך ההתבוננות, היא בגדר ״לידה חדשה״ — דבר שלא היה קיים באדם קודם לכן.

האהבה השנייה היא ״האהבה המסותרת״, חלק מטבעה של הנפש האלקית. מכיוון שאין סוף הוא מקור הנפש ושרשה, היא חפצה מטבעה להיכלל בו מחדש.

אצל האדם אהבה זו נתונה בהעלם עמוק, וההתבוננות היא שמוציאה אותה אל הגילוי, כפי שמוסבר בתניא.

לכן, כשהאהבה מתגלה באמצעות ההתבוננות, השכל אינו מוליד אותה: היא היתה בנפש מלכתחילה, אלא שהיתה נסתרת. ההתבוננות אינה יוצרת אותה, אלא רק מוציאה אותה מן ההעלם אל הגילוי.

מאמר חז״ל ״נכנס יין יצא סוד״ מתפרש כאן כתיאור של האהבה המסותרת. ה״סוד״ הוא האהבה המסותרת, וה״יין״ שמוציא אותה לגילוי הוא ההתבוננות, המכונה ״יין של תורה״.

כאן נערכת השוואה בין שתי האהבות. האהבה שנולדת מהתבוננות היא דבר חדש ממש, ואילו האהבה המסותרת רק יוצאת ממחבואה; ואף על פי כן היא גדולה יותר, מפני ששורשה גבוה יותר.

האהבה שנולדת מהתבוננות נמוכה ממנה במדרגה. יתרונה היחיד הוא שלא ירדה נמוך כל כך כמו האהבה המסותרת שהוזכרה לעיל, שלמרות שורשה הנעלה באה לידי הסתר עמוק.

ההערה הזאת מצטטת את התניא: כשהאהבה המסותרת מתגלה, היא נקראת אהבה רבה, והיא למעלה מאהבת עולם, הנובעת מהתבוננות. היא גם מפנה בהמשך המאמר לתורה אור על ברכת יעקב ליהודה, ״חכלילי״ (בראשית מט, יב), פסוק שעוסק גם ביין ושבו נדונות שתי האהבות הללו.

כאן נקשרת האהבה המסותרת ליוסף, ״צדיק עליון״. יוסף מקביל ליסוד (בסיס), הספירה שהקבלה מכנה ״צדיק״, ומדרגתו היא האהבה רבה המסותרת המצויה בכל נפש מישראל. המילה ״יסוד״ נדרשת כאן כצירוף של יו״ד ו״סוד״ (דבר נסתר), אותו ״סוד״ עצמו של האהבה המסותרת.

הפסוק ״אור זרוע לצדיק״ מתפרש כך: האור הזרוע הוא האור הקדמון שנגנז לצדיקים, והוא האהבה רבה המסותרת. גם אהבת עולם נקראת ״אור״, אך היא נמוכה בהרבה מן האור הקדמון.

ההערה מסבירה מדוע האהבה נקראת אור: אור מקביל לחסד. לכל אחת מן האהבות מקביל חסד הנקרא בשם דומה: אהבת עולם, הנמשכת מן השכל, היא חסד עולם; ואילו אהבה רבה, האור הקדמון שלמעלה מן השכל, נלקחת מבחינת ״ורב חסד״ ומן החסד שעליו נאמר ״וחסדי מאתך לא ימוש״.

ה׳ גנז את האור הזה לצדיקים בבחינת יוסף צדיק עליון, ומיוסף הוא נזרע בכל יהודי כאהבה מסותרת. מכיוון שהיא נזרעת ונגנזת, היא נותרת ״סוד״ היוצא רק כאשר נכנס ה״יין״ של ההתבוננות.

הזוהר שמובא כאן מתאר את אותו אור: ה׳ זרע אותו בגן עדן שלו באמצעות ״האי צדיק״, הגנן, שלקח את האור וזרע אותו כ״זריעה דקשוט״. כפי שהמאמר יאמר, הגנן הוא יוסף הצדיק.

בגלות הגנן אינו נכנס לגן, ובכל זאת האור שנזרע ממשיך להניב פירות ולזרוע את עצמו ״כקדמיתא״. המאמר ישתמש באור הזורע את עצמו כדימוי לאהבה המסותרת.

ה״גן״ הוא מלכות. הקו, הקו הדק של האור האלוקי, וה״חוט״ הנמשך עמו, מתחילים במלכות של אין סוף — מידת המלכות שבאור אין סוף עצמו — וכל הקו, מראשיתו ועד סופו, נקרא ״גנתא״.

הסוגריים מפנים למקדש מלך, פירוש על הזוהר, לקטע בפרשת בא העוסק ב״בחד צדיק״ וב״דזרע בגנתא״. כפי שמביא הצמח צדק בקטע המצוטט בהערת קה״ת, מקדש מלך מסביר בשם רבי חיים ויטאל שהצדיק הזה הוא יסוד דאדם קדמון — הדרגה העליונה בסדר האלוקי — הזורע במלכות הגנוזה בו.

חז״ל משווים את כנסת ישראל לגן שצריך לעדור, להשקות ולזמור. טיפוח הגן הוא עבודת הבירורים — בירור הטוב והעלאתו — והיא נעשית באמצעות יוסף הצדיק.

כדי להמחיש את שתי האהבות, המאמר עובר לעולם החקלאות. באדמה הגשמית יש שני סוגי צמיחה, והראשון הוא תבואה שזורעים מדי שנה, ולאחר מכן היא נובטת וצומחת.

הסוג השני של הצמיחה הוא ספיחין — צמחים שעולים מעצמם, בלי זריעה חדשה, מזרעים שנפלו לקרקע קודם לכן. האמרה בארמית ״ספיחא דארעא דמקיימי ארעא״ מציגה את הצמיחה שלא נזרעה כגורם העיקרי לקיומה של הארץ.

אותם שני סוגי צמיחה קיימים גם למעלה, בארץ העליונה, ה״גנתא״, שהיא מלכות. הראשון הוא השפע האלוקי הנמשך לתוכה בדרך של זריעה, כמו בפסוק ״אור זרוע״.

הסוג השני דומה לספיחים: הוא עולה ממה שנזרע זמן רב קודם לכן.

המאמר מבהיר שספיחים אינם התהוות חדשה ממש או המשכה חדשה, אלא צמיחה של מה שהיה טמון בהעלם בארץ. אף על פי כן יש בהם מעלה מיוחדת: שורשם גבוה ביותר.

כך נאמר גם על האהבה המסותרת: אף שאינה נוצרת מחדש, כפי שקורה באהבה שנולדת מן ההתבוננות, שורשה גבוה יותר. גילויה הוא הספיחים שהארץ מוציאה מעצמה.

הביטוי של הזוהר ״ומגרמיה אזדרע״ מתייחס לאהבה שנזרעה בנפש כבר לפני זמן רב ונותרה בהעלם. זהו עניין ״אור זרוע״ לצדיקים.

ההערה משלימה את המשל: האהבה המסותרת נזרעה כבר מזמן בנפש האלקית, ואילו אהבת עולם, האהבה שנולדת מהתבוננות, דומה לזרע שנזרע מחדש.

כל הזריעות האלה באות מיוסף הצדיק, ״גננא דגנתא״, שדרכו נמשך אור למלכות, ה״גנתא״. מלכות היא מקור נשמות ישראל, ולכן מה שנזרע בה מגיע לכל נשמה יהודית.

המאמר חוזר לפסוק הפותח. ה״כסף״ שיוסף ליקט הוא החסדים, חסדי ה׳ (בקבלה, כסף מסמל חסד), שכולם נמשכים באמצעות יוסף הצדיק.

כפי שנתבאר לעיל, האור הקדמון שנגנז לצדיקים נמשך בבחינת יוסף, ״צדיק עליון״: כפי שמבואר בלקוטי תורה על ראה, הוא מחבר בין המשפיע שלמעלה למקבל שלמטה וממשיך את השפע כלפי מטה. הוא ״גנן הגן״, ובאמצעותו נמשכת האהבה המסותרת לכל נשמה מישראל.

״בית פרעה״, שאליו הביא יוסף את הכסף, הוא המלכות, הנקראת ״גן״ ו״העולם הגלוי״ (בניגוד לבינה, ״העולם הנסתר״), והיא מקור נשמות ישראל. מכאן עובר המאמר להסביר את שלוש המטמוניות שהטמין יוסף.

לפי האריז״ל, החסד — כאן מדובר בחמשת החסדים הנמשכים בז״א, התצורה של שש ספירות המדות, ובחסד שבתפארת — מתחלק לשלושה ״פרקים״, כלומר שלישים. השליש העליון נשאר נסתר ונקרא ״חסדים מכוסים״, ואילו שני השלישים התחתונים מתגלים.

שלוש המטמוניות הן שלושת השלישים הללו. שני השלישים שהתגלו הם שתי המטמוניות שנחשפו, ואילו השליש העליון, ה״שכל״ שבחסד — החכמה, הבינה והדעת שלו — נשאר מכוסה עד שיתגלה לצדיקים לעתיד לבוא, כפי שנאמר: ״אור זרוע לצדיק״.

השליש העליון הנסתר הוא האור הקדמון. יוסף ״הטמין״ את כולו, משום שהוא בחינת היסוד, הערוץ שדרכו נמשכים החסדים; הביטוי ״כידוע ליודעי חן״ מציין שמדובר בתורת הקבלה.

כאן מובא בסוגריים פירוש נוסף: החסדים המכוסים הם אהבה רבה, האהבה הנסתרת, והחסדים המתגלים הם אהבת עולם; יוסף ליקט ״את כל הכסף״ — את שני הסוגים.

כל החסדים מובאים ל״בית פרעה״, המלכות, ושם הם מתגלים באמצעות הייחוד של ז״א ונוקבא, המדות והמלכות. פירוש נוסף קושר את ״פרעה״ ל״פריעה״, גילוי, שבאמצעותו מתגלים שלושת פרקי החסד, כפי שנאמר בעץ חיים; שני הפירושים מכוונים לאותו עניין.

הטקסט מפנה לזהר על פרשת בלק, המדבר על שני בקרים, של אברהם ושל יוסף: הזוהר מסביר שההארה של בוקרו של יוסף התפשטה מקצה העולם ועד קצהו — הביטוי ששימש לעיל לתיאור האור הקדמון — עד שהעולמות התחתונים לא יכלו לשאת אותה. לכן דוד, המייצג את מלכות, עשה לה חופה (chuppah) שכיסתה אותה. הזוהר מוצא לכך רמז בפסוק של דוד: בוקרו של יוסף הוא ״בקר״, ואת המילה ״ואצפה״, שפירושה הפשוט הוא ואשגיח, דורשים כאן במשמעות של כיסוי, כפי שציפו את הארון בזהב.

הכוונה היא ל״וילקט יוסף את הכסף ויבא ביתה פרעה״: האור שנאסף ביוסף מובא אל מלכות, ואת הנקודה הזאת הטקסט משאיר למי שמבין.

הפסוק ״וימינך מקרב חיקך כלה״ מוסבר במקום אחר כגילוי החסדים — מידת חסדו של ה׳ — מתוך הכיסוי שלהם, יסוד דאימא, כלומר יסוד הבינה, העוטף אותם. אפשר להציע גם קריאה נוספת: הכסף שבארץ מצרים הוא החסדים המכוסים, ואילו הכסף שבארץ כנען, המוזכר במילים הבאות בפסוק, הוא החסדים המגולים.