ביאור על הנ״ל

המאמר הקצר הזה מוסיף הסבר לרעיון מן המאמר הקודם לפרשה, על ״ויגש״. המאמר הקודם לימד שלעתיד לבוא מלכות תעלה מעל ז״א, והכותרת מבהירה לקורא שהדברים הבאים מבארים זאת.

הרעיון שיש לבאר הוא שמלכות, האחרונה שבספירות, המקבלת כעת מז״א, תעלה לעתיד לבוא מעליו. המפתח לכך הוא הברכה האחרונה מבין שבע ברכות הנישואין, שבה מתפללים שקולות השמחה וקולות החתן והכלה יישמעו שוב בקרוב בערי יהודה וברחובות ירושלים, והיא מסתיימת במילים ״משמח חתן עם הכלה״.

הברכה השישית של הנישואין מסתיימת במילים ״משמח חתן וכלה״, ואילו השביעית מסתיימת במילים ״עם הכלה״. המאמר שואל מדוע הנוסח משתנה מ״ו״ ל״עם״.

שאלה נוספת נוגעת ל״קול חתן וקול כלה״ שבברכה האחרונה: מה מסמל קולה של הכלה? כאן מתחילה התשובה: הנוסח הקודם, ״משמח חתן וכלה״, מתאר את התקופה הנוכחית.

הברכה האחרונה מבקשת תחילה על הגאולה — ״מהרה ישמע״ — ורק לאחר מכן אומרת ״עם הכלה״. סדר הדברים מראה ש״עם הכלה״ מתאר את התקופה שלאחר ביאת הגואל.

כדי להסביר מדוע העתיד נקשר דווקא ל״עם הכלה״, המאמר פונה לשני השלבים של הנישואין היהודיים. האירוסין (קידושין) קושרים בין בני הזוג, אך הם עדיין אינם חיים יחד; הנשואין משלימים את האיחוד.

הקשר שלנו כיום עם ה׳ באמצעות התורה דומה לאירוסין. חז״ל דורשים את הפסוק ״תורה צוה לנו משה מורשה״ כאילו נאמר בו ״מאורשה״, ומלמדים שהתורה וישראל קשורים זה לזה כבאירוסין.

חז״ל דורשים את הביטוי ״ביום חתונתו זה מ״ת״ על מתן תורה; המאמר מדגיש שמעמד הר סיני היה בחינת אירוסין. אף שה׳ דיבר שם ״פב״פ״, מה שהתגלה היה הצד החיצוני של התורה — דיני האסור והמותר.

פנימיות התורה, התענוג האלוקי הטמון בדיניה, לא התגלתה במתן תורה; היא נותרה בבחינת ״מקיף״ — אור המקיף את האדם מלמעלה, בלי להיכנס לתוכו.

גם האירוסין דומים לכך: הקשר קיים, אך עדיין אינו נמשך פנימה; מורגשת רק הארה חיצונית שלו, ואילו עיקרו נשאר מסביב ומלמעלה. הדימוי במאמר הוא טבעת הקידושין: בהיותה עגולה, היא מקיפה את היד מבחוץ, ומתאימה לשמש תמונה לאור מקיף.

לעתיד לבוא תתגלה פנימיות התורה, התענוג העליון שבה. אז הקשר בין ישראל לה׳ יהיה בבחינת נישואין — נישואין שלמים.

הנביא מכנה את ה׳ ״בועליך״ — כלומר, בעלה של ישראל; המילה ״בועליך״ מתייחסת לאיחוד שבנישואין. ודיני הקידושין והנישואין פותחים במילים ״האשה נקנית כו׳״, ומונים את האיחוד כאחת הדרכים שבהן נוצרים הנישואין. הנישואין, בשונה מהאירוסין, באים לאחר שהקשר כבר נכנס פנימה; לכן הם מתארים את העתיד לבוא.

המאמר מציג כאן עיקרון ידוע על סדר ירידת האור. בזמן הגלות מלכות מקבלת את אורה רק באמצעות ז״א, וז״א עצמו מקבל מאימא, כלומר מבחינת בינה.

הפסוק ״בעטרה שעטרה לו אמו״ מתאר את ז״א, המלך, כשהוא מוכתר בידי אימא, ורק לאחר מכן משפיע למלכות. לעתיד לבוא, ״א״ח עט״ב״: מלכות תהיה עטרה מעל ז״א, משום ש״נעוץ סופן בתחלתן״, והמדרגה האחרונה מושרשת בראשונה.

הטעם לדברי חז״ל שלעתיד יאמרו ״קדוש״ לפני הצדיקים הוא שהמדרגה התחתונה תעלה מעל המדרגה העליונה. כיום אומרים בברכה ״משמח חתן וכלה״, מפני שהכלה, מלכות, מקבלת הכול באמצעות החתן, ז״א.

לאחר הגאולה, כשמלכות תעלה, אומרים בברכה ״משמח חתן עם הכלה״: ה׳ משמח את החתן באמצעות הכלה, שכן היא נעשתה ״א״ח היא עט״ב״. משום כך הברכה האחרונה מחברת את הבקשה לגאולה עם ״קול כלה״.

בגלות מלכות שותקת, כפי שנאמר ״נאלמתי דומיה״: היא מקבלת ואינה משפיעה. הדבר מתבטא בחופה: החתן אומר ״הרי את מקודשת לי״, והכלה אינה אומרת דבר. לעתיד לבוא גם היא תשפיע, והשפעה זו היא ״קול כלה״.

המאמר קושר בין תפילת שמונה עשרה הנאמרת בלחש לבין הנוקבא, כלומר מלכות. כיוון שבזמן הזה היא רק מקבלת ואינה משפיעה, התפילה נאמרת בלחש.

לעתיד לבוא מלכות תעלה ותשפיע כמו הזכר, ז״א, ואז תפילת שמונה עשרה תיאמר בקול; גם זהו ״קול כלה״. מילות הסיום, ״ודי בזה למבין״, מזמינות את הקורא להעמיק ברעיון.