והבדילה הפרוכת לכם

המאמר פותח בפסוק העוסק בפרוכת שהבדילה בין הקודש לקודש הקודשים במשכן. אדמו״ר הזקן קושר אותו מיד לרעיון קבלי מעץ חיים של האריז״ל: גם בעולמות הרוחניים יש ״פרסא״, מסך המבדיל בין מדרגה אחת לבאה אחריה.

התלמוד מספר שבבית המקדש השני היו שלוש עשרה פרוכות, ושבע מהן נתלו כנגד שבעת השערים שבעזרה. רש״י מסביר שפרוכות השער לא היו חלק ממבנה השער, אלא נועדו ״לצניעות״ — להסתיר את מה שבתוך העזרה ממבט ישיר.

הפרט הזה מחדד את העניין: ממילא השערים היו נעולים בלילה, ולכן הפרוכות נצרכו רק ביום, כשהשערים היו פתוחים ואנשים עברו דרכם. גם כשהכניסה הייתה פתוחה, מה שבתוך העזרה נשאר מוסתר; המאמר יחיל זאת על האופן שבו האור האלוקי עובר מעולם לעולם.

המקדש שלמטה משקף מבנה שלמעלה. העזרה והלשכות שבו מכוונות כנגד מלכות דאצילות, הספירה התחתונה בעולם העליון, הפונה אל העולמות שמתחתיה. הזוהר מדבר גם על הר בית המקדש שלמעלה, המשתרע על פני חמש מאות אמה.

הזוהר מלמד שבלילה נסגרים שערי גן עדן, משכנן הרוחני של הנשמות, בדומה לשערי המקדש שננעלו. הפסוק על ״אשת חיל״ הקמה בלילה ומאכילה את בני ביתה, הנקרא כאן על מלכות המקיימת את העולמות, אינו סותר זאת: בלילה נמשכת רק החיצוניות של ההשפעה האלוקית, ולא האור הפנימי.

אדמו״ר הזקן ממחיש זאת באמצעות השינה. בשינה חיות הנפש נאספת אל הלב ונסגרת שם; בגוף נשארת פעילה רק ״קיסטא דחיותא״, מידה קטנה של חיות, כלומר התפקודים החיצוניים והבסיסיים של החיים.

בשינה ממשיכים לפעול התפקודים הצמחיים של הגוף, ההזנה והעיכול. הם נחשבים חיצוניים לעומת הכוחות הנעלים יותר של הנפש — מחשבה, רגש, ראייה ושמיעה — השובתים בזמן השינה.

כוחות ההזנה והעיכול פועלים בעיקר בשינה. כשהאדם ער וחושב, הכוחות הנמוכים הללו נטמעים בשכל הדומיננטי, כפי שאורו של נר נבלע באור אבוקה, ולכן השכל מונע מהם להתפשט במלואם.

בשינה, כשהנהגת השכל מסתלקת, הכוחות הנמוכים מתפשטים בחופשיות: הקיבה מעכלת ומעבירה את המזון לכבד. כוחות ההזנה, העיכול וההפרשה הם הכוחות החיצוניים והתחתונים של הנפש, הפועלים גם כשהכוחות הנעלים מסתלקים.

כעת מוחלת ההקבלה על העולמות העליונים. ב״לילה״ שבמלכות דאצילות נסגרים שערי גן עדן: זיו השכינה, שהנשמות נהנות ממנו בגן עדן, הוא האור הפנימי של מלכות, והוא המסתלק.

האור הפנימי של גן עדן נמשך משלוש הספירות הראשונות שבמלכות. בלילה הוא מסתלק, ורק השפעה חיצונית נמשכת לבריאה, יצירה ועשיה — ״ותתן טרף לביתה״ — והיא באה משבע הספירות התחתונות, המדות, שבמלכות. זהו המינימום המקיים, בדומה לעיכול בזמן השינה.

ביום החסדים, המדות של חסד, גוברים, כפי שנאמר ״חסד אל כל היום״, ולכן ההשפעה הפנימית נפתחת. ואף על פי כן, בדומה לפרוכות שנתלו בשערי המקדש הפתוחים, יש פרסא שההשפעה עוברת דרכה.

הפרסא מזוהה עם החשמל, ה״אלקטרום״ המסתורי מחזון יחזקאל, שעל פי הקבלה הוא הלבוש החיצוני ביותר של בינה. הוא עוטף את הספירות של ז״א ונוקבא מן הצדדים, כמו ״כתנות עור״ שעשה ה׳ לאדם וחוה.

מטרת הלבוש היא למנוע מהכוחות החיצוניים, כוחות הקליפה, לינוק מן הקדושה. החלק שמתחת ל״רגלי״ הספירות נקרא ״נעל״, והוא יוצר את ההבדלה בין אצילות לעולמות התחתונים.

אדמו״ר הזקן מצטט את עץ חיים של האריז״ל: ה״נעל״ היא המסך והפרסא המבדילים בין אצילות לבריאה. הוא חוזר למונח של רש״י, ״צניעות״, כדי להסביר מה המסך משיג.

״צניעות״ פירושה שאצילות אינה מתגלה בגלוי בבריאה. האור עובר רק דרך המסך: מלכות דאצילות ״בוקעת״ את המסך ונעשית עתיק, המדרגה העליונה הנסתרת, של בריאה. אותו מבנה חוזר בין כל עולם לעולם שמתחתיו.

גם בבריאה הלבוש החיצוני של בינה שבה עוטף את ז״א ונוקבא שלה ונעשה ״נעל״ מתחתיהם. בהערת סוגריים אדמו״ר הזקן דן בדעה אחרת בעץ חיים, שלפיה המסך התחתון הזה בא מתפארת דבריאה, ומיישב אותה: גם בתפארת יש חשמל, כפי שכותב רבי משה זכות, הרמ״ז, בשם ספר הקבלה אדם ישר.

הוא מוסיף שדברי האריז״ל על מאמר חז״ל ללבנה ״לכי ומעטי את עצמך״ תואמים את הנאמר כאן, ומפנה לביאורו על הפסוק ״כי ביום הזה יכפר״, שנדפס בלקוטי תורה, אחרי.

כעת הוא מסביר את החשמל מתוך החוויה האנושית — ״מבשרי אחזה אלוקה״. הרגשות של האדם אינם יכולים להכיל את מלוא שכלו; אילו הכילו אותו, היו מתבטלים בו ולא מתגלים כלל כרגשות.

עם זאת, אור קטן מחיצוניות הבינה — מעין התבוננות שמקיפה ונשארת מעל הרגשות — עוטף אותן. תפקידו להגן: במדות יכול הסטרא אחרא, הצד שמתנגד לקדושה, למצוא אחיזה.

חז״ל מציינים שגם מחסדו הגדול של אברהם יצא ישמעאל, דבר המלמד שגם רגש קדוש עלול להוליד דבר שלילי; ושבירת הכלים הקבלית התרחשה אף היא במדות. לכן החשמל מקיף אותן ומאפשר לכוחות החיצוניים לינוק רק במידה מזערית, כדרך השערות והציפורניים, כלומר רק מה שמיותר ורק במידה הנצרכת.

לכן ההגנה באה מבינה: בינה קשורה לחכמה, ״תרין ריעין״, ומחכמה אין לחיצונים אחיזה כלל. חכמה היא ״כוח מה״, ביטול מוחלט לפני אור אין סוף; הפסוק ״ימותו ולא בחכמה״ נדרש לומר שלכוחות המוות אין חכמה.

עולה כאן שאלה: החשמל הוא לבוש חיצוני של ז״א ונוקבא, ולכן נראה שהוא נמוך ממה שהוא מלביש; ובכל זאת מקורו בבינה, הגבוהה מהם. כיצד ייתכן הדבר?

התשובה טמונה במשל. המשל הוא לבוש למשמעותו: המילים והתמונות שבו גסות וגשמיות לעומת הרעיון שהן מעבירות.

אף על פי כן, רק בעלי השכל הגדולים מסוגלים ליצור משלים. ״משלי שלמה״ הם דוגמה מובהקת לכך; רבי מאיר חילק את שיעורו לשלישים, ואחד מהם היה משלים; וכשמת, אמרה המשנה, ״בטלו מושלי משלים״.

רק שכל נעלה מסוגל לדחוס את תובנותיו לתוך דימוי שתואם בדיוק את הרעיון שהוא מבטא.

שכל פחות נעלה מסתפק בהבנת הרעיון כפי שהוא.

אדם כזה אינו יכול להציג את הרעיון באמצעות משל מתאים; ואם ינסה, המשל לא יכוון אל הנמשל. כך גם החשמל: הוא לבוש סביב המדות, כשם שמשל מלביש רעיון.

החשמל נמשך מבינה, ולכן שורשו גבוה בהרבה מן הרגשות; רק כשהוא מתבטא כלבוש חיצוני שלהם הוא נמצא למטה מהם, כשם שהמשל חיצוני למשמעותו.

מכאן שבחשמל יש שני היבטים. הראשון הוא שורשו, הגבוה מאוד מן המדות.

שורשו גבוה משום שהוא בא מבינה. ההיבט השני הוא התגלותו: הממד החיצוני ביותר, כמו ״אותיות״, שהן המדרגה האחרונה בכל ספירה. העובדה שהוא מלביש את ז״א ונוקבא דומה לאותיות ולמילים המלבישות רגשות.

המילה חשמל מתפרקת לשני חלקים: ״חש״ ו״מל״. ״חש״, שתיקה, משקף את הבחינה הראשונה — שורשו בבינה.

״סייג לחכמה שתיקה״ (אבות): חכמה היא מקום גילוי הוי׳, והיא ביטול מוחלט; השתיקה מבטאת את הביטול הזה. בדומה לכך, משה, שהיה נעלה בחכמה, היה ״כבד פה״.

״מל״, דיבור, הוא ההיבט השני: החשמל כלבוש לז״א ונוקבא, בדומה לאותיות המלַבישות משמעות. באמצעות לבוש זה יכולה השפעה להימשך למדרגות שמתחתיו.

כל מה שנאמר עד כאן נוגע לחשמל שבתוך הספירות עצמן. אותו מבנה קיים גם במלאכים, שיש בהם דרגות רבות מספור — ״היש מספר לגדודיו״ — ויש מהם שנוצרים מן החשמל, באמצעות הכלים דאצילות.

הבהרה בסוגריים: החשמל שתואר לעיל שייך לבינה דאצילות, המקיפה את ז״א ונוקבא דאצילות. לכל אחד מן העולמות התחתונים יש חשמל משלו סביב ז״א ונוקבא שלו, ומהם נמשכים המסכים שבין בריאה ליצירה ובין יצירה לעשיה.

גם בעולמות התחתונים יש מלאכים שמדרגתם מבחינת החשמל. מטטרון, המלאך הראשי, נקרא ״נעל דשכינתא״; מאחר שנתבאר שהנעל היא בחינת החשמל, הדבר מתאים. על כך נסב גם מאמר חז״ל: ״בשעה שהדיבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא — חשות״, כלומר מלאכי החשמל שותקים.

כדי להסביר את מאמר חז״ל אדמו״ר הזקן מגדיר את מונחיו. ״הקדוש ברוך הוא״ מציין את ז״א, ו״שכינתיה״ את מלכות, כדרך הביטוי המוכר על שניהם יחד. שכינה פירושה מדרגה השוכנת ומתלבשת בתוך הנבראים, כשם שמלך זקוק לעם; ״קדוש״ פירושו נבדל ונעלה מהם.

מדותיו של הקב״ה כפי שהן לעצמן — ״לך ה׳ הגדולה״ וכן הלאה — אינן בערך לנבראים ואינן קשורות אליהם. משמעות ״קדוש״ היא נבדלות זו, ולכן ״הקדוש ברוך הוא״ הוא ז״א.

״הדיבור היוצא״ של ה׳ הוא גילוי, בחינת ״מל״ — דיבור — שבחשמל. הדבר מתרחש כשז״א ונוקבא בוקעים את המסך ויורדים להתגלות בעולם שמתחתיהם.

באותו רגע מלאכי החשמל שותקים: הם נכללים בביטול הנמשך מחכמה, ב״שתיקה״ שתוארה לעיל ב״סייג לחכמה שתיקה״. האור המתגלה מציף אותם, ואין הם יכולים לומר דבר.

כשהדיבור אינו יוצא, כלומר כשהאור האלוקי מסתלק, המלאכים מדברים. אז הם ״ברעש גדול״ וקוראים ״ברוך כבוד ה׳ ממקומו״: השבח הרם שלהם שייך למצב שבו האור מסתלק.

זהו החשמל המקיף את ז״א ונוקבא מן הצדדים ומונע מן החיצונים לינוק. מתחת ל״רגליהם״ נמצאת הנעל, שעליה נאמר ״מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב״, ואותה מזהה אדמו״ר הזקן עם מלכות.

לנעל תפקיד נוסף מלבד ההגנה. היא מונעת את גילויו המלא בבריאה של אור אצילות, שבו ה׳ והספירות שלו — ״גרמוהי״ — מאוחדים לגמרי.

לעומת זאת, בריאה אמורה להתקיים כ״יש״, נברא החווה את עצמו כמציאות נפרדת. המסך שבין אצילות לבריאה גורם לכך שהאור המגיע לבריאה ומחיה אותה הוא רק ״אור של תולדה״ — תולדה מן האור, ולא עצמותו.

לכן הבריאה נקראת ״יש מאין״. אפשר לשאול: הרי הכול בא מה׳ — ״ממך הכל״, והכול נחשב כאין לפניו; מדוע אפוא המקור נקרא ״אין״? התשובה היא שהנברא מתהווה מן האור העובר דרך הפרסא, ואור זה נחשב ״אין״.

האור הזה נחשב ״אין״ משום שאינו עצמות האור שמעבר לפרסא; ביחס לעצמות זו אור התולדה הוא כ״אין״. לכן ״מאין״ מתאר את מקור הבריאה ביחס לאור האמיתי, ולא ביחס לה׳ עצמו.

אדמו״ר הזקן מסיים בהפניות לעיון נוסף: ״סוד החשמל״ שבזוהר, פירושו של האריז״ל לזוהר הרקיע על הקטע, דברי רבי משה זכות (הרמ״ז), וספר הזוהר הדרת מלך.

כעת מוחל מבנה המסכים על הזמן. בשבת אור אצילות מגיע למטה כשהוא מתלבש בבריאה בלבד, ולכן הוא עובר דרך מסך אחד בלבד — המסך שבין אצילות לבריאה.

בימות החול האור עובר דרך מסכים רבים יותר, וגם למקום יש משמעות: בארץ ישראל הנהגת ה׳ בעולם היא באמצעות יצירה, ובחוץ לארץ באמצעות עשיה, עולם נמוך יותר. עם זאת, כל העולמות האלה עדיין קדושים; אפילו תחושת היש שבהם בטלה לה׳, כמאמר ״צבא השמים לך משתחוים״.

הפרוכות והפרסאות שנדונו עד כאן מבדילות בין קודש לקודש, כמו הפרוכת שבמקדש בין הקודש לקודש הקודשים. גם עשר הספירות של עשיה, העולם התחתון ביותר, הן קדושות.

למטה מעשיה יש סוג נוסף של מסך: קליפת נוגה, תחום שאינו קדוש ואינו טמא ויכול להיתקן לכל אחד מן הכיוונים. היא נמשלת לערלה המכסה את הברית.

עץ חיים של האריז״ל מכנה אותה קליפת נוגה ומתאר אותה כערלה המכסה על יסוד. מסך זה אינו מבדיל בין קודש לקודש, אלא בין קודש לחול, התחום הגשמי והיומיומי.

אדמו״ר הזקן מציע שהפרסא בין הספירות דעשיה לקליפת נוגה עשויה להיות אף היא מעין חשמל, המבדיל בין הקדושה לנוגה. (בכתב יד אחד ההערה נפתחת במילים ״ובמקום אחר מצאתי״.)

הוא מבסס זאת על מאמרו על קריאת שמע בפרשת ואתחנן, שבו מוסבר גם כן שההבדלה נעשית באמצעות החשמל, וכן על דיון אחר ב״עטופים״ — הצאן החלוש בבראשית ל׳ — כמדרגה ממוצעת בין הקדושה לקליפת נוגה.

הדבר מסביר את הפסוק ״אשר ברא אלקים לעשות״: הבריאה הושארה לאדם כדי ״לעשות״, להשלים ולתקן, כשם שלפי המדרש יש לתקן תורמוסים לפני שאפשר לאוכלם. האדם, שנברא ״בצלמנו כדמותנו״, כולל בתוכו את מסך הנוגה.

תפקידו הוא לתקן את המסך, כך שהחולין ייעשו ״על טהרת הקודש״, בדומה למאכלים רגילים שהוכנו על פי דיני טהרת הקודשים. הדבר נעשה כאשר מכניסים את ימי החול אל קדושת השבת.

השבת קדושה משום שבה אצילות מאירה באמצעות בריאה בלבד, בלי המסכים שבין בריאה ליצירה ובין יצירה לעשיה. קל וחומר שקליפת נוגה אינה מתערבת, שכן האור כלל אינו עובר דרכה.

לכן יהודי שובת ממלאכת ימי החול ואינו עוסק בדברים גשמיים: היום הוא ״שבת לה׳ אלקיך״, יום של ביטול. זהו עדיין ביטול של בריאה, של נברא שהוא ״יש״ המתבטל, ולא אחדות מוחלטת כפי שהיא באצילות.

בימות החול, שהתהוותם באמצעות יצירה ועשיה, קליפת נוגה חופפת על החיים. האדם מברר את הנוגה בששת ימי החול באמצעות ״יגיע כפיך״.

האדם עוסק ביושר ולשם שמים, ומתפלל ולומד באמצעות הכוח שקיבל מעבודתו. כך הוא מעלה את חיי החול אל הקדושה. משום כך מברכים במוצאי שבת ״ברוך המבדיל בין קודש לחול״: עצם ההבדלה נובעת ממקום גבוה מאוד, בדומה לחשמל.

״ברוך״ נדרש מלשון המשכה: אור נמשך מאותו מקור נעלה כדי להאיר דרך הפרסא. בלי הפרסא לא הייתה יכולה להיות בריאה חדשה של יש מאין ולא תיקון של החולין והפיכתם למוכנים על טהרת הקודש.

בלי הפרסא היה קודש בלבד. אבל תכלית הבריאה, דירה בתחתונים, דורשת מציאות נפרדת, ״יש״ שהוא בחינת חול; לאחר מכן היא מתבטלת ונעשית טהרת הקודש.

כל עוד האור עובר דרך הפרסאות, הוא נותר קדוש, עד סוף העשיה, ששם מתחילה נוגה. מצות מילה נוגעת בדיוק לנקודה זו: את המילה ״מילה״ דורשים כ״מל י״ה״ — ה״מל״, צד הדיבור, שבחשמל של בינה, השייך לשם האלוקי המורכב מי׳, חכמה, וה׳, בינה.

חכמה ובינה הן ״תרין ריעין״ שאינן נפרדות, ולכן החשמל דבינה הוא קדוש. כשהערלה — קליפת נוגה — מוסרת, נשאר החשמל דבינה בלבד: הלבוש ההכרחי המאפשר את קיומם של בריאה, יצירה ועשיה. את הערלה, לעומת זאת, יש להסיר.

בתחילה היה צורך שהערלה תהיה קיימת, כדי שקליפת נוגה תוכל לקבל חיות, וממנה גם הקליפות הטמאות. נוגה היא החוצצת בין הקדושה לבין הטומאה הגמורה. אך תכלית עבודת האדם היא לברר את נוגה ולהפוך אותה לקדושה.

כשמסירים את הערלה, מסך הנוגה, נעשה אברהם ״אב המון גוים״: ניצוצות קדושה מן העולם הרחב יכולים להתווסף ולהיכלל באלוקות, משום שנוגה שוב אינה חוצצת בפניהם. הפסוק על ברית המילה אומר זאת במפורש.

המילה ״אני״ שבפסוק מוטעמת בזקף גדול, כלומר ״זקוף גדול״. ״אני״ מורכבת מאותן אותיות כמו ״אין״, הרומז לכתר, ולמלכות, האומרת ״אני״, יש שורש בכתר. הזקף הגדול מציין את עליית המלכות אל שורשה.

באמצעות המילה ״בריתי״ עצמה נעשית ״אתך״: יסוד, הספירה המזוהה עם הברית, מתגלה. בכל פרסא ובכל עולם יש בחינה של יסוד, מיסוד אבא, חכמה, ולמטה ממנו.

בסוף העשיה הפרסא נעשית ערלה ממש. כשמסירים אותה מתגלה הברית, וה״אני״ של המלכות העולה נמשך למטה, כך שה׳ נמצא באמת ״אתך״, שוכן ומתגלה למטה כפי שהוא למעלה.

הערת הסיום מסבירה: כפי שכותב האריז״ל בעץ חיים, כל עוד הערלה מחוברת, האורות העליונים אינם מתגלים ביסוד אלא נשארים סתומים למעלה. כריתתה מושכת את בחינת ״אני״, שהיא ״אין״, אל ״בריתי״, ומשם ממש אל האדם, ״אתך״.