(ענין לך לך וילך למסעיו ממטה למעלה מלמעלה…

כותרת המציינת את הפסוקים שהמאמר יבאר: קריאתו של ה׳ לאברם, ״לך לך״, ומסעותיו המאוחרים של אברם, שאדמו״ר הזקן קורא בהם תנועה מלמטה למעלה וגם מלמעלה למטה. שני המזבחות שבנה אברם — האחד ״לה׳ הנראה אליו״ והאחר ״לה׳״ סתם — מייצגים מדרגה גלויה באלקות ומדרגה גבוהה יותר, שאינה מוגדרת.

השם אברם נדרש כ״אב רם״: מדרגה שכלית עמוקה כל כך, שאין מחשבה יכולה להשיגה, והיא גבוהה אפילו מחכמה. תפקידו של אברם הוא להביא מדרגה נסתרת זו לידי גילוי, כך שתרד שלב אחר שלב דרך כל העולמות, עד למדרגה הנמוכה ביותר.

מטרת הירידה היא שהאלקות תתגלה גם בעולמות הנבראים התחתונים, בריאה, יצירה ועשיה. שם היא נחווית כגן עדן, שבו הנשמות והנבראים מקבלים גילוי של תענוג אלקי.

הזוהר אומר שחסד מתגלה ב״פומא דאמה״ — יסוד, ערוץ ההשפעה וההתקשרות. אברהם, איש החסד, מבטא זרם של חסד המחבר בין המשפיע למקבל; משום כך הוא יושב ״פתח האוהל״, המקום שבו הפנים נפתח אל החוץ.

אולם גילוי החסד יכול להגיע אל הנבראים רק באמצעות צמצומים והעלם, הקשורים ליצחק ולגבורה. הפסוק ״ויהי ערב ויהי בוקר״ מלמד שהחושך, ההעלם, בא תחילה, ורק אחריו בא האור.

ההעלם מאפשר שתהיה מציאות של ״יש״ נברא. אך בתוך היש צריך להיות ״יום אחד״: המשכת אחדותו של ה׳ לתוכו, כך שהוא מתקיים ובה בעת בטל לפניו.

כדי שהאלקות תתגלה דרושה מצוות מילה. הערלה מייצגת את קליפת נוגה, ״הקליפה השקופה״ המכסה על הקדושה וניזונה ממנה; כל עוד היא קיימת, הגילוי יכול לבוא רק במידה המצומצמת שמקיימת אותה.

אדמו״ר הזקן שואל מדוע מיד לאחר ציווי המילה התורה מכנה את אברהם ״אב המון גויים״. מה הקשר בין הגויים למילה?

תשובתו היא שהגילוי שנוצר על ידי המילה נותן כוח לברר ולהעלות. כפי שאומרת הגמרא, הצדיקים לפני השכינה דומים לנר לפני אבוקה: הלהבה הקטנה נכללת בלהבה הגדולה. כך גם כל מה שנמצא בקרבת האור הגלוי נמשך אליו.

הגמרא מלמדת שישראל גלו בין האומות רק כדי שיתווספו עליהם גרים. אדמו״ר הזקן מפרש זאת בפנימיות: ה״גרים״ הם ניצוצות הקדושה הכלואים בקליפת נוגה, במאכלים ובמשקים המותרים שבעולם הזה. כאשר השכינה מתגלה, ניצוצות אלה בטלים לפניה ונכללים בקדושה, כנר לפני אבוקה.

זהו פירושה הפנימי של קריאת ה׳ לאברם: אב רם, השכל הנעלם, צריך לרדת בהדרגה אל הגילוי. התכלית היא תיקון ובירור — לתקן את העולם ולברור את הטוב שבו.

הדורות שקדמו לאברם, עד המבול, מקבילים לשבירת הכלים הקבלית, מצב של חוסר סדר. עם אברם מתחיל עולם התיקון; ״לך לך״ נקרא כיציאתו של שם מ״ה, הכוח האלקי שמתקן ומברר.

הירידה הדרגתית, מדרגה אחר מדרגה: מאב רם, המזוהה עם יסוד אבא, נקודת ההמשכה של חכמה, עד ״הארץ״, המסמלת את מלכות, הספירה הנמוכה ביותר. ״אשר אראך״ מציג את תכלית המסע.

״אשר אראך״ מתפרש כ״אגלה אותך לעצמך״: השכל הנעלם שבאברם יבוא לידי גילוי באמצעות מצוות המילה. לכן הפסוק קושר את המילה לשם החדש אברהם, ״אב המון גויים״.

לכאורה, ההפיכה לאברהם היא ירידה מן המעלה הנעלה של אב רם. אך האות ה׳ שנוספה לשמו היא ה״א עילאה, המייצגת את בינה, ופירוש הזוהר לפסוק העוסק בלוויים מלמד על מעלתה.

הזוהר מפרש את המילה ״הוא״ בפסוק כרמז לעתיקא, ״העתיק״, המדרגה הפנימית ביותר של כתר. גילויו הוא דווקא בבינה ולא בחכמה, הנקראת ״עדן״, שבה אין גילוי של עתיק.

עתיק הוא מקור כל התענוג, והתענוג הוא למעלה מן החכמה. בחכמה, שהיא רק ״נקודה״ — הבזק ראשוני שעדיין לא התפתח — התענוג עדיין אינו יכול להתגלות.

התענוג מתגלה רק בבינה, שבה נקודת ההשכלה מתרחבת ונעשית מובנת, כ״נקודה בהיכלא״. הפסוק ״נקבה תסובב גבר״ רומז לכך שבינה, המקבלת, ה״נקבה״, מקיפה ומקבלת את אור עתיק. הכלל הוא שכל התפשטות וירידה באות ממדרגה גבוהה עוד יותר.

כדי להבהיר את העיקרון, אדמו״ר הזקן פונה לשלמה המלך, ש״וידבר שלשת אלפים משל״. ידיעת רעיון אינה זהה ליכולת להסביר אותו לאדם אחר.

לפני ההסבר, על המלמד להתרכז בעוצמה ולחשוב כיצד אפשר להוריד את הרעיון למונחים פשוטים יותר ולהלבישו במשל, תוך מציאת אותה חכמה גם בדברים נמוכים יותר.

לשם כך נדרשת הבנה גדולה באמת. תבונתו הרחבה של שלמה אפשרה לו למצוא שלושת אלפים משלים לרעיון אחד.

שלושת אלפים המשלים הם שלושת אלפים מדרגות יורדות; בכל אחת מהן יכול היה שלמה עדיין למצוא ולהראות את אותה חכמה עצמה שידע.

המסקנה היא שכדי שרעיון ירד ויתרחב להבנה מפורטת ורחבה, כלומר בינה, כוחו צריך לבוא ממקור הגבוה מן ההברקה המקורית, חכמה.

בינה אינה יכולה לנבוע מחכמה בלבד. שורשה הוא גילוי עתיק, הנעלה מחכמה, בתוכה; באמצעותו היא מתפתחת ומתפשטת בהרחבה.

כך גם באותיות השם: היו״ד, נקודה בלבד, מייצגת את חכמה; הה״א, שיש בה אורך ורוחב, מייצגת את בינה. היו״ד יכולה להתפשט לה״א רק באמצעות ה״קוץ״ שלה, הרומז לעתיק, מדרגה שמעל חכמה.

רבי משה קורדובירו מסביר בפרדס שליו״ד יש שלושה קוצין; הה״א נמשכת מן הקוץ התחתון, ובקוץ התחתון כלולה בחינה כלשהי מן הקוץ העליון.

מכאן שבינה, הה״א, נושאת הארה מן הקוץ העליון, כתר. לכן הירידה מאב רם לאברהם היא למעשה עלייה גדולה: באמצעותה נמשך אור הכתר. גם מסעות אברם ״מנגב״ רומזים לכך.

תחנות המסע מקבילות לספירות: הנגב, הדרום, הוא חסד; בית אל היא מלכות. המסע נע מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, מן המזבח ״לה׳ הנראה״ — מדרגה גלויה — אל המזבח ״לה׳״ סתם, המדרגה הנעלית והבלתי מסויגת.

עתה מיישם אדמו״ר הזקן את הדברים בעבודת האדם. חז״ל מכנים את התורה ״נובלות״ של החכמה שלמעלה — מה שנשר מן העליון וירד מטה. ואף על פי כן, התורה המלובשת בדברים גשמיים באה ממדרגת החכמה הנעלית ביותר, ״חכים ולא בחכמה ידיעא״.

בחכמה העליונה כפי שהיא אין אפשרות להשיג כלל; אפשר לאחוז בה רק כשהיא מלובשת בדברים גשמיים. לכן, כשאדם נוטל אתרוג בסוכות, מכיוון שחכמת ה׳ מלובשת בו, הרי זה כאילו הוא אוחז בחכמה העליונה עצמה.

כיצד יורדת החכמה העליונה לדברים גשמיים? באמצעות אור הכתר, הנעלה מן החכמה. דברי הזוהר שהתורה ״מחכמה נפקת״ מתארים רק את מדרגתה הגלויה.

מקורה של התורה גבוה יותר: תרי״ג מצוות התורה ושבע מצוות דרבנן עולות יחד לתר״ך, הגימטרייה של כתר, ונקראות תר״ך עמודי אור. הן באות מ״ארחין לבנונית״ שבגלגלתא, ה״גולגולת״ של כתר, שהיא מלכות דאין סוף; מכיוון שמקורן גבוה כל כך, הן יכולות להגיע נמוך כל כך.

״קדש״ היא אחת מפרשיות התורה הכתובות על קלף התפילין. מכיוון שחכמת ה׳ מגיעה לקלף באמצעות כתר, שלמעלה מן החכמה, גילויה שם גדול מגילוי החכמה במקומה הנעלה.

משום כך מצוות גשמיות יכולות לחולל ״ייחוד עליון״, חיבור בין מדרגות אלוקיות, באצילות. למשל, נתינת צדקה פועלת למעלה מגן עדן, שבו הנשמות נהנות מזיו האלוקות.

גן עדן הוא בעולם הבריאה, שמקורו הפנימי, עתיק שלו, הוא המדרגה התחתונה של אצילות — מלכות. באמצעות הצדקה מתרוממת מלכות ונשלמת: ״צדק״, המסתיימת בדל״ת, נעשית ״צדקה״ בתוספת ה״א. הזוהר אומר שכל עוד מלכות אינה מקבלת מן הבחינה הזכרית, המשפיעה, היא דל״ת ענייה.

התורה משבחת את הכנסת האורחים של אברהם רק לאחר שהגיע לארץ ישראל, אף שכבר היה בן שבעים וחמש כשבא אליה. מכאן שמעשיו הטובים קודם לכן לא פעלו באותה מידה.

לפני קריאתו של ה׳, מעשיו הטובים לא המשיכו אלקות למטה ולא השפיעו על הייחוד העליון. רק עם ״ויאמר ה׳ אל אברם, לך לך״ המשיך המאציל העליון את כוח הירידה אל א״ב ר״ם.

מכאן ואילך יכול היה הייחוד העליון להיות תלוי במעשי בני האדם שלמטה. הדרך העיקרית שבה הייחוד הזה מתגלה היא התורה.

האבות הכינו את הדרך לתורה. את הפסוק ״ותורה שם בישראל״ דורשים כך: התורה נקבעה באמצעות ״ישראל״ — האבות עצמם; באמצעות אברהם נמשך קו ימין של הספירות, חסד.

כך מובן מדוע בספר בראשית כמעט אין מצוות: הוא מספר את סיפורי אברהם ויצחק, שחיו לפני מתן תורה, אך הם המשיכו את מה שאפשר את נתינת התורה.

שאלה: אם האבות כבר הכינו את התורה, מדוע קיבלו ישראל את התורה רק לאחר השעבוד הקשה במצרים, שבו ״וימררו בחומר ובלבנים״?

שאלה נוספת: אברהם נימול רק בגיל תשעים ותשע. כיצד יכול היה לפעול ייחודים למעלה לפני כן, אם המילה היא המאפשרת את הגילוי?

המשנה אומרת שאברהם קיים את כל התורה, ובכל זאת בתפילין נזכרת יציאת מצרים, שעדיין לא התרחשה. התשובה היא שלמצוות יש פנימיות וחיצוניות, ואברהם קיימן בממד הפנימי, הרוחני.

״ויאמר הוי׳״ אל אברם פירושו שאור אין סוף, מכתר, נמשך אליו בבחינת פנימיות. אולם כדי שאלקות תתגלה גם בחיצוניות, בחפצים גשמיים כגון קלף התפילין, דרוש דבר נוסף.

דבר זה אינו יכול להתרחש באמצעות הירידה הרגילה, שלב אחר שלב, של העולמות. הוא התרחש רק באמצעות השעבוד המר של מצרים, שהמשיך גילוי ממדרגה שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות.

מדרגה שלמעלה מסדר ההשתלשלות יכולה להתגלות גם למטה ממנו, מפני שמבחינתה אין הבדל בין גבוה לנמוך. הפסוק ״כולם בחכמה עשית״ רומז לכך שממדרגה זו חכמה ועשיה שוות.

מאמר קבלי אומר שה״עיגולים״ — האורות המקיפים — של אריך אנפין מקיפים אפילו את ״רגלי״ עשיה, העולם התחתון ביותר. הגילוי בא מאור מקיף הכולל את ארבעת העולמות במידה שווה, ולכן רצון ה׳ יכול לרדת עד לקלף ולדברים גשמיים דומים.

אברהם המשיך אלקות רק בבחינת פנימיות. לכן בתקופתו עדיין לא היה גילוי באמצעות קיום המצוות בפועל בגשמיות; קיום התורה שלו היה פנימי.

בגיל תשעים ותשע קיבל אברהם את מצוות המילה כמעשה גשמי, כ״מתנה״ מלמעלה. מטרתה הייתה שיוולד יצחק, וממנו יעקב, שבניו יקבלו את התורה כמצוות המתבצעות במעשה גשמי.

לכן אברהם עצמו לא קיבל את התורה: ישמעאל נולד לו לפני שנימול. רק לאחר המילה נולד יצחק, שהוביל ליעקב, שבניו קיבלו את התורה של המצוות המעשיות.

המילה המשיכה הארה מן ה״עיגולים״ המקיפים גם אל החיצוניות, מפני שלגבי ה׳, למעלה מסדר ההשתלשלות, מעלה ומטה הם דבר אחד.

הפניה בסוגריים למאמר אחר בתורה אור, על ״משה ידבר״, המסביר את ההבדל בין קיום התורה בידי אברהם לבין מתן תורה בסיני.

בפסוק ״הוא עשנו ולו אנחנו״ יש מילה שנקראת ״לו״ בוי״ו, אך נכתבת ״לא״ באל״ף. כיצד יכולים הנבראים להיות ״עמו״ באמצעות סדר ההשתלשלות הרגיל? הדבר אפשרי רק בזכות האל״ף, הרומזת לכתר.

אל״ף, האות הראשונה, היא ״ראש האותיות״ — כתר. מכיוון שכתר למעלה מסדר ההשתלשלות, הארתו יכולה להגיע גם למטה ממנו, וכך אנו יכולים להיות באמת ״לו״.

כאשר ניתנה התורה כמצוות שיש לקיים בפועל, המצווה הראשונה החלה באות אל״ף: ״אנכי״ (״אני״). קיום המצוות במעשה והבאת ייחודים באמצעותן...

...אפשריים רק אם מתגלה הארה מכתר. לכן המצווה הראשונה פותחת באות אל״ף, המייצגת את כתר — את האור מ״לבנוניות״ הכתר.

יציאתו של אברם מחרן בגיל שבעים וחמש מתפרשת כאן באופן פנימי. בין השכל (מוחין) לרגשות (מדות) יש מעבר המכונה ״גרון״: השלב שבו המחשבה כבר יצאה מן השכל, אך עדיין לא נעשתה לרגש שבלב. שלב הביניים הזה נקרא חרן.

שבעים וחמש הם שבע פעמים עשר — שבע המדות בבחינתן החיצונית — ועוד חמש, חמשת החסדים, בבחינתם הפנימית. יציאתו של אברם מחרן בגיל זה פירושה שהארה מחכמה הגיעה סוף־סוף אל המדות.

התרגום אומר שראשו של עשו נקבר בחיקו של יצחק: היה בעשו דבר־מה ששורשו בקדושה. כך גם לוט, קודם שנברר, היה כלול באברהם בקדושה.

הוא היה כסיגים המעורבים בזהב לפני הזיקוק. לוט (לוט) בגימטרייה ארבעים וחמש, כמו מ״ה, שם התיקון; הוא ה״אחוריים״ שלו, בחינתו החיצונית ביותר.

לוט הוא גם שורש החכמה והבינה של קליפה, השכל של הצד המתנגד לקדושה; שמו קשור ללשון קללה. לכן הלך עם אברהם לפני שהתרחש הבירור.

מלוט יצאו עמון ומואב, ומהם רות המואבייה ונעמה העמונית, שתיהן מאימהות בית דוד. מואב הוא בחינת חכמה דקליפה, ונעמה, מלשון נועם, מתאימה לבינה, שבה מתגלה עתיק.

באמצעות הבירור הוצאו רות ונעמה, נשמות קדושות, מאותה חכמה ובינה של קליפה. לאחר שהטוב נברר, סיגי לוט נפרדו מאברהם.

מסעו של אברם בארץ ממופה אל הספירות של נוקבא (מלכות כמבנה שלם): שכם, שפירושה גם כתף, היא חסד וגבורה שלה, שתי הזרועות; אלון מורה הוא תפארת שלה. כל מה שאברהם המשיך מן השכל הנעלם הגיע אל מלכות, ולכן יכול היה לבקש על ישמעאל בתקווה להעלותו גם הוא.

לאחר שאברם נעשה אברהם, בתוספת ה״א, ולאחר שניתנה לו המילה, יכול היה להמשיך התגלות אל מלכות ולהעלות את ניצוצות הקדושה שסביבו, כך שייבלעו בה כמו נר בפני אבוקה. הפסוק על ״הנפש אשר עשו״ בחרן, האנשים שאברהם ושרה קירבו לה׳, מתפרש לאור זאת.

גם שמה של שרי השתנה: היו״ד שבו, נקודה קטנה, סימלה צמצום; כאשר עמדה ללדת את יצחק נעשתה שרה, עם ה״א, אות רחבה, המסמלת התרחבות והתגלות.

״אברם קרא שם בשם ה׳״ מתפרש כהמשכה: מ״אב רם״, השכל הנעלם (יסוד אבא), אל עשר הספירות של נוקבא, הנקראות ״שם ה׳״. בתמצית, זהו עניינו של המאמר: להמשיך את הנעלם אל הגילוי, עד למלכות.