שרי אשתך לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה וגו׳

המאמר פותח בהוראת ה׳ לאברהם לשנות את שם אשתו משרי — המסתיים באות יו״ד — לשרה — המסתיים באות ה״א. אדמו״ר הזקן מציג את הנחת היסוד: מטרת השינוי הייתה להעניק לה את היכולת ללדת.

המדרש אומר ששרי לא יכלה ללדת, ואילו שרה יכלה. הדבר מעורר קושי: בקבלה האות יו״ד מייצגת את החכמה, והאות ה״א את הבינה, והחכמה היא הכוח העליון יותר. מדוע אפוא החלפת אות גבוהה באות נמוכה יותר תביא ליכולת ללדת?

הקושי מתחדד. חכמה נקראת ״אין״, משום שהיא ההברקה הראשונה של השכל, לפני שדבר כלשהו מוגדר. הבאת דבר חדש לידי מציאות — ״יש מאין״ — נעוצה בה. בינה, שבה הרעיון מתפתח ומקבל צורה מוגדרת, נקראת ״יש״ — מציאות שכבר קיימת.

לכאורה השינוי פועל בכיוון ההפוך: כדי להעניק לשרה את כוח ההולדה, נלקחה ממנה היו״ד, האות המייצגת את החכמה ואת מקור המציאות החדשה, ובמקומה ניתנה לה הה״א, המייצגת את הבינה.

התשובה מתחילה בכך שאברהם ושרה מייצגים שתי בחינות של חכמה: אברהם את החכמה העילאה, ששורשה בחכמה דאצילות, ושרה את החכמה התתאה. מה שנכון לגבי אופן ההולדה בבחינה העליונה אינו נכון לגבי הבחינה התחתונה, כפי שיוסבר בפסקה הבאה.

כאן ניתנת התשובה. במדרגה העליונה, של אברהם, מציאות חדשה באמת נוצרת רק באמצעות צמצום — ההעלם העצמי של אור אין סוף. בלי צמצום כזה לא הייתה יכולה להתהוות מציאות נפרדת.

אילו אור אין סוף היה מתפשט כפי שהוא באמת, לא הייתה יכולה להתהוות שום מציאות סופית, גם אילו עברה שלבים רבים מספור של ירידה, שכן טבעו הוא שאין סוף להתפשטותו. משום כך, במדרגה העליונה היו״ד — נקודה אחת מצומצמת — היא האות של ההולדה.

במדרגה התחתונה, של שרה, המצב הפוך. האור שם כבר מוגבל, ולכן צמצום נוסף היה משאיר רק חשכה והסתר; המציאות החדשה מתהווה דווקא באמצעות התפשטות והרחבה. הה״א, אות בעלת רוחב ואורך, מבטאת את ההרחבה הזאת.

הטקסט מביא כאן עצמו ראיה בסוגריים: ליו״ד שלושה קוצין — עליון, אמצעי ותחתון. הקוץ התחתון הוא מקור הבינה וכוחה, והוא תלוי בקוץ העליון. הדבר מראה שההתפשטות הקשורה לבינה שואבת את כוחה מן הבחינה שמעליה.

ראיה נוספת היא צורתן של שתי ההי״ן בשם הוי׳ — אות המתפשטת לרוחב ולאורך. הטקסט מעלה אז קושי: גם אברהם קיבל ה״א, שהרי המדרש אומר ״אברם אינו מוליד״ אלא אברהם מוליד; אך אברהם הוא בחינת חכמה עילאה, שבה ההולדה אמורה לבוא באמצעות צמצום ולא באמצעות התפשטות.

התשובה היא שהה״א של אברהם נועדה למה שנאמר בפירוש בפסוק: שיהיה ״אב המון גויים״. הדבר דומה ל״נפש אשר עשו בחרן״, שלפי המסורת שלנו הכוונה לאנשים שאברהם ושרה קירבו לעבודת ה׳. זוהי העלאה מן הצד המתנגד לקדושה, הדורשת התפשטות כלפי חוץ.

לצורך הולדת יצחק, השייך כולו לצד הקדושה, אברהם לא נזקק לה״א, מפני שטבע הקדושה הוא ביטול ולא התפשטות. לכן במדרגת אברהם, הולדת בן קדוש עדיין באה באמצעות צמצום היו״ד.

שרה, לעומת זאת, בהיותה בחינת חכמה תתאה, נזקקה לה״א לצורך הולדת יצחק, משום שבמדרגתה מציאות חדשה מתהווה באמצעות התפשטות. הטקסט מפנה את הקורא למאמר בפרשת חיי שרה, ״יגלה לן טעמי״, להרחבה בנושא.