לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך

המאמר פותח בפסוק משיר השירים ומתמקד במילותיו האחרונות: ״עלמות אהבוך״. בקריאה ״עולמות״ במקום ״עלמות״, מפרש אדמו״ר הזקן שה״עלמות״ הן נשמות שאינן בגוף, כלומר נשמות השוכנות בעולמות העליונים.

לעומת זאת, הפסוק בישעיהו המכנה את ה׳ ״בעל״ של הנשמה מתייחס לנשמות הנמצאות כאן בעולם הזה, כשהן מלובשות בגופים. אדמו״ר הזקן מפנה את הלומד למדרש ולזוהר, שבהם נדונים שני סוגי הנשמות הללו.

ירידת הנשמה לתוך גוף נקראת ירידה גדולה. הדבר נכון לא רק בזמן הגלות, כשהמקדש חרב; עצם התלבשותה של הנשמה בגוף גשמי היא כבר מעין גלות עבורה.

לפני לידתה נהנתה הנשמה מזיו השכינה, מנוכחותו האלוקית המתגלה של ה׳. התלמוד מביא את משאלתו של חכם לעבור דין כדי להגיע לעולם הבא; מכאן שאפילו כדאי לסבול את ייסורי גיהינום כדי לזכות בתענוג גן עדן.

גם גן עדן התחתון מצדיק את הסבל הזה, וכדי לעלות לגן עדן העליון על הנשמה לעבור תחילה טיהור נוסף, הנקרא נהר דינור. השאלה אפוא חריפה: אם הנשמה כבר נהנתה כל כך למעלה, לשם מה עליה לרדת ירידה גדולה כל כך?

התשובה היא שהירידה היא לצורך עלייה גדולה יותר. דברי המשנה, ששעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה טובה מכל חיי העולם הבא, מלמדים שבעולם הזה יש מעלה שאין בשכר השמימי.

כל השכר של העולם הבא הוא רק ״זיו״ של השכינה, הארה אחת ולא עצמותו של ה׳. התלמוד אומר שהעולם הבא נברא באות יו״ד, האות הקטנה ביותר, המסמלת צמצום גדול ומחשבה אחת.

אות אחת או מחשבה אחת הן ביטוי זעיר ביחס לאדם השלם שמפיק אותן. על יסוד דברי איוב, ״מבשרי אחזה אלוה״ — שאפשר ללמוד על האלוקות מתוך האדם — מחיל אדמו״ר הזקן את הדברים על מהותו ועצמותו של ה׳.

בעיני ה׳, כל הבריאה עד סוף כל הדורות היא כמחשבה אחת או כמבט אחד. המשנה אומרת שהעולם יכול היה להיבראות במאמר אחד, והגמרא מונה גם את ״בראשית״ כמאמר; נמצא שכל הבריאה נובעת מצמצום המסומל ביו״ד.

את הביטוי ״חיי העולם הבא״ קוראים בלשון רבים, והוא מרמז לריבוי מדרגות של שכר. יש גני עדן רבים ותקופות רבות של ימות המשיח, שכל אחת גבוהה מקודמתה, עד חמישים אלף היובלות.

ששת אלפי שנות ההיסטוריה של העולם הזה נחשבות רק למחזור שמיטה אחד בתוך המערך העצום הזה. בכל מחזור כזה יש גן עדן תחתון ועליון משלו ותקופה משלו של ימות המשיח.

המסקנה היא שכל המדרגות הללו יחד אינן אלא הארה אחת מאור אין סוף, ואילו מהותו ועצמותו של ה׳ נשארות מעבר לכל תפיסה של מחשבה. מכאן מתבססת הטענה שתשובה בעולם הזה מגיעה למעלה מכל המדרגות הללו.

העלייה המצדיקה את הירידה היא תשובה, המאפשרת לנשמה לעלות ולהיכלל במהותו ועצמותו של ה׳. לכן שעה אחת של תשובה בעולם הזה טובה מכל העולם הבא.

כוח זה שייך דווקא לנשמה בגלות, בתוך גוף גשמי. תשובתה באה מעומק הלב, כיוזמה אנושית הנולדת מהתבוננות במרחק הרב שבו נפלה ממקורה הנעלה.

״דע מאין באת״ שבמשנה מתפרש כהצבעה על שורש הנשמה שלמעלה מחכמה, ב״אין״ שממנו נמצאת החכמה. ״ולאן אתה הולך״ הוא התלבשותה בעולם הזה, שבו נעשתה גשמית ורחוקה בתכלית מעצמותו של ה׳, גם בלי שחטאה.

על האדם לערוך חשבון נפש כן ולחוש רחמים על ירידת נשמתו, בלב נשבר על חייה הרוחניים. רחמים אלה, המתעוררים מלמטה, מושכים רחמים מלמעלה גם בעניינים גשמיים כגון ילדים, חיים ופרנסה, כבתפילה ״זכרנו לחיים״.

הבטחתו של ישעיהו, ״ברחמים גדולים אקבצך״, מתפרשת כתשובה מעומק הלב. היא באה כאשר האדם מתבונן במילים הבאות: ״ברגע קטן עזבתיך״.

ה״רגע הקטן״ הוא מחשבתו האחת של ה׳ הכוללת את כל ההיסטוריה, את כל גני העדן, את ימות המשיח, את תחיית המתים ואת חמישים אלף היובלות. אדמו״ר הזקן מפנה את הלומד למאמר נוסף להרחבה.

מכיוון שירידת הנשמה גדולה כל כך, התשובה שהיא מעוררת עמוקה, והיא מעוררת רחמים רבים מעצמותו של ה׳. רחמים אלה נמשכים באמצעות שלוש עשרה מידות הרחמים, מפני שעוצמתם גדולה מכדי להיכלל בכלי או במידה אחת.

שלוש עשרה מידות הרחמים מתחילות ב״הוי׳ הוי׳ אל רחום״. שם הוי׳ כאן מציין את ההמשכה מעצמותו של ה׳, שממנה מתגלות שלוש עשרה המידות.

אדמו״ר הזקן חוזר לפסוק בישעיהו, ״כי בועלייך עושייך״, המשתמש בלשון של נישואין. הוא שואל כיצד אפשר להשתמש בלשון זו ביחס לה׳, שאין לו גוף, וביחס לנשמות רוחניות, בייחוד לאור פסוק אחר המשתמש באותה מילה על בחור הנושא בתולה.

התלמוד מלמד שאישה כורתת ברית רק עם מי שעשאה כלי. אדמו״ר הזקן רומז למאמר זה כדי להסביר באיזה מובן ה׳ הוא ״בעל״ ו״עושה״ של הנשמה.

בגלות שבעולם הזה נעשית הנשמה גסה והלב נאטם כאבן. הדבר קורה לא רק בעקבות חטא, חס ושלום, אלא גם בעניינים מותרים, כשהאדם אינו מקדש את עצמו בהם.

שלוש עשרה מידות הרחמים, הנמשכות מלמעלה, מסוגלות לפתוח לב אטום כזה, בדומה לפתיחת מצב הבתולין בנישואין. גם במונחים אנושיים אנו רואים שאפילו לבו של אדם אכזר נפתח כשמתעוררים בו רחמים.

אדמו״ר הזקן מסביר כעת את ״כי בועלייך עושייך״ באמצעות התשובה שתוארה קודם. בהמשך הפסוק נאמר ״ה׳ צבאות שמו״, והוא מפרש זאת כנושא להתבוננות: כל חיי העולם הבא כלולים ב״ה׳ צבאות״.

כל אלה הם רק ״שמו״ של ה׳, הודו המאיר בארץ ובשמים, הארה בלבד מזיו השכינה, כשם ששם הוא רק ביטוי חיצוני של אדם. לעומת זאת, מקור הנשמה נעלה מאוד, ולכן ירידתה לעולם הזה גדולה מאוד.

התבוננות זו מעוררת את שלוש עשרה מידות הרחמים בעוצמה, והן פותחות את לבו האטום של האדם. הלב הפתוח נעשה כלי ו״מכון לשבתך״, מקום שבו ה׳ יכול להשרות את שכינתו.

כש״יאר ה׳ פניו״ אל האדם, האדם, כמו דמות המשתקפת במים, מפנה את פניו בחזרה אל ה׳ בתשובה. עשרת ימי תשובה, מראש השנה ועד יום הכיפורים, הם שיבה לקשר של פנים בפנים.

בשאר השנה, אפילו אדם שעובד את ה׳ עושה זאת כאילו גבו מופנה אליו. אדמו״ר הזקן שואל את לשון תוכחת ירמיהו, ״פנו אלי עורף ולא פנים״, כדי לתאר עבודה שאינה מעורבת בפנימיות.

הפנים מרכזות את חיותו ואת חושיו של האדם, ואילו העורף הוא עצם בלבד. הדימוי ממחיש את ההבדל בין עבודה מתוך החיות הפנימית כולה לבין עבודה חיצונית בלבד.

להפנות את הפנים לה׳ פירושו להקדיש לו לבדו את נקודת הלב הפנימית ביותר, את הרצון ואת כל המחשבה, הדיבור והמעשה. כאמור בתהילים, ״מי לי בשמים״ — האדם אינו מבקש אפילו את גני העדן, אלא את ה׳ עצמו.

גני העדן הם רק הארה אחת, ולכן המטרה היא עצמותו של ה׳. חודש אלול, שלפני ראש השנה, מעורר את שלוש עשרה מידות הרחמים ומכין את עשרת ימי תשובה למצב של פנים בפנים, שבו הנשמה נכללת ומתבטלת במהותו ועצמותו של ה׳.

כל מה שנאמר עד כה עוסק בנשמות שבגופים, שעלייתן באה באמצעות תשובה. התלמוד מלמד ש״במקום שבעלי תשובה עומדים״ אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים, ומראה עד כמה גבוהה עלייה זו.

כאן עולה שאלה על הנשמות שכבר נמצאות בגן עדן, צדיקים גמורים הנהנים מזיו השכינה. לב נשבר אינו שייך אצלן, אז כיצד הן עולות ונכללות בעצמותו של ה׳?

התשובה נמצאת בפסוק הפותח: ״לריח שמניך טובים״ הוא הסיבה לכך ש״עלמות״, הנשמות שלמעלה, אוהבות את ה׳. עלייתן באה באמצעות התורה שלמדו כשהיו בגופים, שכן גם התורה התלבשה בעניינים גשמיים.

״שמן תורק שמך״ מתייחס לתורה, שכולה שמו של הקב״ה. היא ״נשפכה״ ממדרגה למדרגה עד שהתלבשה בעולם הזה בעניינים גשמיים.

המשל הוא משמן ממש: ככל שהוא נשפך מכלי לכלי, ריחו מתפשט יותר. כך גם ״ריחה״ של התורה חזק ביותר בדרגתה הנמוכה והגשמית ביותר.

מכיוון שסופן נעוץ בתחילתן, דרגת התורה הנמוכה ביותר קשורה למקורה העליון ביותר, כשם שהמעשה האחרון היה ראשון במחשבה. לכן התורה שלמדו הנשמות למטה מעלה אותן להיכלל בה׳.

״עלמות אהבוך״ פירושו שהנשמות שלמעלה משיגות אהבה רבה, הקשורה ל״רב חסד״. דברי התלמוד שאור התורה מחיה את המשתמש בו מלמדים שלימוד התורה מעניק לנשמות חיות ועלייה.

״טובים״ מתפרש כלשון אור, כמו ״וירא אלקים את האור כי טוב״, ולכן ״שמניך טובים״ הם אור התורה. גם נשמה הנמצאת עדיין בעולם הזה יכולה להגיע לאהבה רבה באמצעות תשובה עמוקה.

הפסוק הקודם, ״ישקני מנשיקות פיהו״, ממשיך במילים ״כי טובים דודיך מיין״. התלמוד דורש זאת: ״ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה״, ואדמו״ר הזקן מחיל זאת על מאה הברכות שמברכים בכל יום, תקנה מדברי סופרים.

כל ברכה, ״ברוך אתה ה׳ אלקינו״, ממשיכה את גילויו של ה׳ מהעולם העליון לעולם התחתון. ״אלקינו״ פירושו שיהיה אלוקינו, לא רחוק למעלה ולא מוכר רק באמצעות שכל והתבוננות.

מעבר להבנה, צריכה להתגלות נקודת הלב הפנימית ביותר, רצון אחד לה׳ לבדו. בכל יהודי יש אהבה כזו לה׳, אף שהיא עשויה להיות מוסתרת.

האהבה המסותרת מתגלה בתפילה, כל אחד לפי מידתו; יש המתפללים באופן של ״צעק לבם״. הדבר אפשרי גם כשהאדם רואה את עצמו כגס וכקשור לתאוות גשמיות.

הגסות הזאת אינה העצמי האמיתי של האדם; היא שייכת ל״עלמא דשקרא״, העולם הגשמי הזה. האהבה המסותרת לה׳ היא האמת של הנשמה.

המדרש משווה את ישראל לאגוז, שיש בו גרעין אכיל המוסתר בתוך קליפה קשה. כך גם אהבת הנשמה לה׳ מוסתרת בתוך קליפה חיצונית כל עוד היא בגוף, וזהו סודה של האהבה המסותרת.

האהבה המסותרת מתגלה במלואה כאשר מתעורר ״סוד״ נעלה יותר. סוד זה הוא מדרגתו הנסתרת של ה׳ עצמו, המתוארת בפסוק ״ישת חשך סתרו״.

כאשר המדרגה הנסתרת העליונה מתגלה, היא מוציאה לאור את הסוד התחתון, האהבה המסותרת של הנשמה. אדמו״ר הזקן מפנה למאמר נוסף שבו הדבר מבואר בהרחבה.

מאמר התלמוד ״נכנס יין יצא סוד״ — יין וסוד שווים בגימטרייה שבעים — מתפרש על תשובה, המגלה הן את הסוד העליון והן את הסוד התחתון. דברי התלמוד ״מי גילה רז זה לבני״ מתייחסים לכך שישראל אמרו ״נעשה״ לפני ״נשמע״, כביטוי לאהבה ולמחויבות שלמעלה מהבנה.