שחורה אני ונאוה בנות ירושלים וגו׳

1״שחורה אני ונאווה, בנות ירושלים״ וכו׳. ״אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש״ וכו׳.

הדבר יובן לאור מאמר חז״ל, שהתורה ניתנה באש שחורה על גבי אש לבנה, כמבואר בשיר השירים רבה, בסוף הקטע ״ראשו כתם פז״, ובזוהר חלק ג, נשא, קל״ב ע״א (ועיינו עוד ברעיא מהימנא, שופטים, ער״ה ע״א).

והנה, כשם שכל התורה ניתנה כך, כך גם מה שאמרו חז״ל: ״ביו״ד נברא העולם הבא״ וכו׳, הוא גם כן בבחינת אש שחורה על גבי אש לבנה.

וביאור הדבר: יש להבין שהעולם הבא, גן עדן העליון, הוא תענוג הנשמות מהשגת אלוקות — תענוג נפלא עד אין קץ ואין תכלית, בלי שיעור וגבול.

ולכן אמרו על אלישע אחר: ״מוטב שיידון ויבוא לעולם הבא״, כי כדאי כל ייסורי גיהינום

שנים־עשר חודש, כדי לקבל אחר כך קורת רוח ותענוג בעולם הבא, כי לתענוג הזה אין קץ וגבול, ואין לשער ולהשוות אליו את כל ייסורי גיהינום.

שכן אילו היה לתענוג הזה שיעור וגבול, היה מקום לשקול ולאזן ולחשב כמה ייסורים עומדים כנגד התענוג.

אבל באמת הוא בלי שיעור וגבול, ולכן אין דבר שמשתווה אליו כלל, ומוטב שיידון וכו׳.

2אם כן, יש להבין מהי בחינת היו״ד, שממנה נברא עולם התענוג הגדול הזה. כדי להבין זאת, [ניישם את הפסוק] ״מבשרי אחזה אלוקה״.

על דרך משל, אנו רואים בחוש באדם הגשמי שגילוי אותיות הדיבור הוא במחשבה ובדיבור, אבל בשכל עצמו עדיין אין כלל בחינת אותיות.

אלא כאשר הוא חושב ומהרהר בהן, אז נולדות בחינות האותיות (ראו מה שנתבאר בזה במאמר ״מי מנה״, בפרשת בלק),

והן מתגלות בהעלם במחשבתו, ומגיעות לגילוי רב יותר כשהוא מדבר עם זולתו. הן לבושים לשכל, שמתלבש באותיות המחשבה והדיבור,

אך אינן עצמותו ומהותו, שהרי בעצמות השכל אין עדיין ניכרת או מורגשת שום הגייה של אותיות (ראו מה שנתבאר בביאור על הפסוק ״ועשית ציץ״, בעניין ״ופתחת עליו פתוחי חותם״).

ובכל זאת, גילוי האותיות הללו — אף שהן מורגשות כצלילים רק בדיבור, באמצעות חמשת מוצאות הפה — אינו מתחיל ואינו מתהווה שם מאין ליש (כמבואר באריכות על הפסוק ״ויעש דוד שם״).

וכן אותיות המחשבה אינן מתהוות מבחינת השכל המושג שמאיר במחשבה. מקור היווצרותו של כוח האותיות במחשבה ובדיבור קבוע במהות הנפש עצמה, שכן הנפש

מלאה אותיות. הן כוחות להמשכות, שבירידתן מטה מטה, עד בחינת המחשבה, הן מצטיירות כאותיות ממש; שהרי גם במחשבה האותיות מצטיירות בדומה להגייתן,

כמו שמוציאים בפה. ועל דרך זה אמרו בגמרא: ״שתי רוחות מספרות זו עם זו״ — הדיבור והשיחה שלהן הם אותיות דקות ורוחניות, כמו אותיות המחשבה אצלנו, והמחשבה שלהן דקה עוד יותר, כמבואר במקום אחר — אלא שהדבר בהעלם.

לעומת זאת, הדיבור מגלה אותן ממש לזולת. מקורן למעלה מבחינת השכל, כלומר מבחינת הנפש עצמה (ראו מה שנתבאר בביאור על הפסוק ״אם בחוקותי תלכו״). אין פירוש הדבר שהאותיות הן ממש מהות הנפש ועצמותה,

כי מהות הנפש היא שכל ומדות וכו׳ — כלומר, היא מקור השכל והמדות, כמבואר בביאור על הפסוק ״ולא תשבית מלח״, במאמר ״הן עם אחד״ ובמאמר ״פתח אליהו״ —

אלא שהנפש עצמה כוללת גם את כוחות האותיות, כדי שתימשך ממנה למחשבה בדרך של התפשטות הארה בלבד. ראו מה שנתבאר במאמר ״כה תברכו״ בעניין שהנפש מלאה אותיות.

3תקציר: עניין נתינת התורה באש שחורה על גבי אש לבנה, וכך גם היו״ד שבה נברא העולם הבא. יש להקדים ולבאר את עניין אותיות המחשבה והדיבור, שהן לבושים בלבד לנפש ולשכל, ואף על פי כן שורש האותיות הוא בנפש עצמה.

4ב. והנה, המשל הזה מתאים גם למעלה, באור אין סוף ברוך הוא. שכן גילוי השגת הנשמות באלוקות ותענוגן בה׳, אף שהוא תענוג נפלא, הוא בכל זאת רק מבחינת אותיות

(ראו במאמר ״ועתה יגדל נא״, בעניין ״כאשר דיברת לאמור״, שמלכות דאצילות, שהיא אותיות הדיבור דאצילות, נעשית עתיק דבריאה, שהוא המקור והשורש של גן עדן העליון וכו׳; וראו גם במאמר ״את שבתותי תשמרו״, בעניין ״בורא קדושים ישתבח שמך״ וכו׳).

גן עדן העליון הוא אותיות המחשבה, וגן עדן התחתון הוא בחינת הדיבור. זהו פירוש ״בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו״: ״בראתיו״ היא בחינת המחשבה, גן עדן העליון; ״יצרתיו״ היא בחינת הדיבור וגן עדן התחתון.

״אף עשיתיו״ הוא עולם המעשה, העולם הגשמי הזה. (ראו במאמר ״מי מנה״: ״אף״ הוא לשון ריבוי, והוא מוסיף דרגה רביעית, שלמעלה מבחינות המחשבה, הדיבור והמעשה, שהן לבושים בלבד לאור אין סוף ברוך הוא;

והיינו בחינת הרצון העליון, שהוא אור אין סוף ברוך הוא בעצמו ובכבודו, הנמשך על ידי קיום המצוות בעולם הזה וכו׳;

עיינו שם. וכך אפשר לומר גם על מה שנכתב שבגן עדן העליון הגילוי הוא מבחינת אותיות המחשבה, ובגן עדן התחתון מבחינת הדיבור: אף על פי כן, על ידי קיום התורה והמצוות בעולם הזה נמשך תוספת אור בגן עדן. עניין זה הוא התלבשות הרצון העליון והחכמה העילאה במחשבה ובדיבור, על דרך ״מאוד עמקו מחשבותיך״.

כמבואר במאמר ״כי כאשר השמים החדשים״, בעניין ״ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה״, ובמאמר ״אז ישיר ישראל״ וכו׳, ״עלי באר״ וכו׳; וראו גם במאמר ״אני״ שבפרשת ציצית, בעניין פעמיים ״אני״ וכו׳, ״להיות לכם לאלוקים״.

והנה, ביו״ד נברא העולם הבא, ואילו העולם הזה נברא בה״א. יש בחינה בה״א ששורשה גבוה מן היו״ד, כמבואר על הפסוק ״לך לך״ בעניין הה״א של אברהם. לכן על ידי תשובה ומעשים טובים בעולם הזה נמשכת תוספת אור בגן עדן. ונחזור לענייננו, לעניין האותיות של המחשבה והדיבור.)

והן לבושים בלבד לאור אין סוף ברוך הוא, כמובא בתיקוני זוהר: ״לבושין תקינת לון, דמינייהו פרחין נשמתין״ וכו׳.

אבל באור אין סוף ברוך הוא עצמו ובכבודו אין מקום לגילוי השגה, כי ״לית מחשבה תפיסא ביה״ כלל, ו״אנת חכים ולא בחכמה ידיעא״ וכו׳.

״הוא היודע והוא המדע״ וכו׳ (ראו במאמר ״הן עם אחד״ שהוזכר לעיל, בעניין פירוש ״אנת חכים ולא בחכמה ידיעא״).

ועל כך נאמר: ״ישת חושך סתרו״. חושך הוא דבר שאין בו שום תפיסה והשגה.

(ראו במאמר ״ראשי המטות״, בעניין ״ועליו נאמר ישת חושך סתרו״ וכו׳, ובמאמר ״ויקרא אל משה״).

והנה, כל זה הוא מנקודת המבט מלמטה למעלה: מה שלמעלה מהשגת הנבראים נקרא ״חושך״, כלומר דבר שאינו מושג,

כמאמר ״יוצר אור ובורא חושך״: החושך הוא בבריאה, למעלה מאור הגילוי שביצירה. (שכן בריאה היא מחשבה ויצירה היא דיבור. לתלמיד, דיבורו של הרב נקרא אור וגילוי, ואילו מחשבתו של הרב עדיין חושך עבור התלמיד,

אבל אצל הרב עצמו, דיבורו נחשב כאין לעומת מחשבתו; את מה שהוא חושב ברגע אחד עליו לומר במילים רבות. לכן אצלו המחשבה נקראת אור והדיבור נקרא חושך ביחס למחשבה. ועוד:

בבריאה מאירים חב״ד דאצילות, המכונים ״עלמא דאתכסיא״, ביחס למדות דאצילות, המכונות ״עלמא דאתגליא״ ומאירות ביצירה. על חכמה ובינה דאצילות נאמר ״הנסתרות לה׳ אלוקינו״. וראו מה שנתבאר במאמר ״באתי לגני״.

לכן גם השרפים, הנמצאים בבריאה, נקראים ״עומדים ממעל לו״, כלומר מעל ו׳ — שש הקצוות המקננות ביצירה. עבודתם אינה ברעש גדול, בניגוד לחיות ולאופנים המתנשאים ברעש, שכן הם מן העולם הגלוי.

וכן נאמר שכאשר אומרים ״יוצר אור״ ממשמשים בתפילין של יד, וב״בורא חושך״ ממשמשים בתפילין של ראש. מבואר במקום אחר שתפילין של יד נקראות חותם שוקע — התלבשות האורות בכלים; ואילו תפילין של ראש נקראות חותם בולט — אורות שלמעלה מן הכלים. הדבר נרמז דווקא ב״בורא חושך״, משום שדרגה זו אינה מתגלה כעת, אלא רק לעתיד לבוא.

מכל זה מובן שאצלנו מה שמתגלה נקרא אור, ומה שלמעלה מן הגילוי נקרא חושך וכו׳. וכך כל מה שגבוה יותר במדרגה נקרא אצלנו חושך גדול יותר.)

אבל מלמעלה למטה הדבר הפוך: מה שבא יותר לידי גילוי והשגה נכלל יותר בגדר החושך

ביחס לאור אין סוף עצמו ובכבודו, כמובא בזוהר: כתר עליון, אף שהוא אור צח ואור מצוחצח, הוא שחור ביחס לעילת העילות וכו׳, וכולם נחשבים חשוכים לפניו וכו׳.

וכתוב: ״כולא קמיה כלא חשיב״ — הכול נחשב לפניו כאין. (כעין זה נתבאר במקום אחר בעניין ״כיאל דעות״: מלמטה למעלה, מה שלמטה נקרא ״יש״ ומה שלמעלה נקרא ״אין״; אבל מלמעלה למטה היחס הפוך, כמבואר במאמר ״בשעה שהקדימו נעשה״, במאמר ״ביום השמיני עצרת״ ובמקומות נוספים.)

ולכן אור אין סוף ברוך הוא עצמו ובכבודו, שהוא למעלה מגדר ההשגה, נקרא אור, והוא בחינת אש לבנה.

(ומה שלמטה ממנו וכו׳, אפילו כתר, נקרא חושך, כנ״ל; וראו מה שנתבאר בזה בביאור על ״מי מנה״. וכמו המשל: ״שרגא בטיהרא למאי אהני״ — הנר נקרא חושך ביחס לאור היום, אף שבלילה הוא נקרא נר.)

וכך אמרו חז״ל: ״כל הנביאים בטלים לעתיד לבוא״. מבואר במקום אחר שאור נבואת הנביאים ייחשב כאין לעומת הגילוי לעתיד לבוא, כמו נר בצהריים וכו׳.

וכל שכן ביחס לאור אין סוף ברוך הוא: כדי שתימשך ממנו הארה ותהיה מקור לעשר הספירות, היה צורך בצמצום ובמקום פנוי, ולאחר מכן נמשך רק קו וחוט, כידוע.

והנה, עניין הכינוי ״אש״, שיש אש לבנה ואש שחורה, הוא כמבואר במקום אחר במאמר ״אתם ניצבים״, בפירוש הפסוק ״כי ה׳ אלוקיך אש אוכלה הוא״ וכו׳.

ועוד: בדרך כלל יש ארבעה יסודות — אש, רוח, מים ועפר — המקבילים לארבעת העולמות אבי״ע. האש היא בחינת אצילות: כשם שטבע האש להסתלק כלפי מעלה, כך אצילות נעלה ונשגבת מעולמות בי״ע; שכן בי״ע הם נבראים ואצילות היא אלוקות.

והנה, גם בתוך אצילות עצמה יש אבי״ע: כתר, ואולי גם חכמה עילאה, נקראים אצילות שבאצילות; בינה נקראת בריאה שבאצילות; וז״א ונוקבא הם יצירה ועשייה שבאצילות. ובכללות רחבה יותר יש אבי״ע כלליים, והאצילות העליונה ביותר נקראת אש.

ובכל זאת היא נקראת אש שחורה ביחס למאציל, אין סוף ברוך הוא, הנקרא אש לבנה וכו׳. וגם בדרך כלל ז״א ביחס לעתיקא קדישא נקרא אש שחורה ביחס לאש לבנה.)

אך מכיוון שהעולמות אינם יכולים לקבל ו״לית מחשבה תפיסא ביה״ וכו׳, לכן ״וירא אלוקים את האור כי טוב״ — לגנוז.

והוא נגנז בבחינת ״ישת חושך סתרו״ וכו׳. זהו ״יושב בסתר עליון, בצל שדי יתלונן״ — לצמצם ולהסתיר את האור

באמצעות צמצומים ומסכים רבים המבדילים ומסתירים את אורו יתברך, כדי שתהיה למטה בחינת גילוי: גן עדן העליון, תענוג הנשמות וכו׳ והשגתן באור ה׳ וכו׳, ״בראתיו, יצרתיו״ וכו׳.

(ראו על הפסוק ״וידבר אלוקים״ וכו׳, ״וארא אל אברהם״ וכו׳, בעניין ״באל שדי״, שאמר לעולמו ״די״. ועיינו בשער היחודים, פרק שמיני, יחוד ה׳, בעניין אור, מים ורקיע הנמשכים על ידי שם שדי.

הדבר יובן לאור מה שנתבאר על ״הללו אל בקדשו, הללוהו ברקיע עוזו״; וראו במאמר ״קא מיפלגי במתיבתא דרקיע״ וכו׳: זהו גן עדן העליון, הנקרא ״רקיע״, והאור שלו יתברך נמשך אליו באמצעות צמצומים רבים וכו׳, כנ״ל.)

וזהו ״ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית״: ״ובטובו״ — מכיוון שראה כי טוב לגנוז את האור, מכך נוצר החידוש של מעשה בראשית, להיות מאין ליש בגילוי התענוג וההשגה

(וכמו שנאמר ״להנחיל אוהבי יש״, שהכוונה לגן עדן, הנקרא יש מאין. ועיינו בעניין ״כי טוב לגנוז״ בתחילת פרשת פקודי, דף רכ״ע ע״ב, ובתחילת פרשת אמור, דף פ״ח ע״א, ובבראשית רבה, פרשה ג, בסוף סימן י״ח; וראו מה שנתבאר בעניין ״ובטובו מחדש״ וכו׳

על ידי בחינת היו״ד, שהיא בחינת צמצום וכו׳, כמבואר במאמר ״ואתחנן״ ובמאמר ״אשירה״ וכו׳, ״כי גאה גאה״.)

5תקציר: וכך גם למעלה, גילוי האור בגן עדן הוא רק מבחינת האותיות; ביו״ד נברא העולם הבא, והאותיות הן לבושים.

אבל בעצמותו יתברך ״לית מחשבה תפיסא ביה״ כלל. על כך נאמר ״ישת חושך סתרו״. מנקודת המבט מלמטה למעלה, מה שאין בו השגה נקרא חושך.

אבל מלמעלה למטה הדבר הפוך. זהו ״כי טוב לגנוז״ בבחינת חושך, כדי שיוכל להיות גילוי בגן עדן; וזהו ״ובטובו מחדש״.

6ג. והנה, צמצום זה — העניין של ״כי טוב לגנוז״ את האור במקום החושך — דומה במשל לבחינת האותיות שבנפש עצמה, כדי שיתגלו אותיות ממש במחשבה ובדיבור,

(כלומר, כבר נתבאר שאף שצורת כ״ב האותיות קבועה במהות הנפש עצמה, אין פירוש הדבר שהאותיות הן מהות הנפש ועצמותה; עצמות הנפש גבוהה אפילו ממהות השכל והמדות המאירים ממנה בגוף,

שהרי היא נעלית מהם ברוממות גדולה. רק הארה וכוח ממנה, כשהם נמשכים ומתלבשים במוח, נעשים מקור השכל שבמוח. כל עוד הכוח הזה כלול בעצם הנפש, הוא למעלה מבחינת ומהות מקור השכל שבמוח.

וכך גם האותיות הכלולות בנפש הן כוחות, שבירידתם להתגלות במחשבה ובדיבור מצטיירות מהן אותיות. ואף שכוחות אלה עדיין למעלה מן האותיות ממש של המחשבה והדיבור, הם כבר ירידה וצמצום ביחס למהות הנפש ועצמותה ממש.

צמצום זה הוא כדי שיוכלו להתגלות ממנו אחר כך אותיות המחשבה והדיבור, שהן אותיות חומריות ממש; והדבר כרוך בצמצום גמור נוסף.

ראשית הצמצום היא התהוות צורת האותיות בלי חומר בתוך הנפש עצמה. כל הצמצומים האלה הם משל לעניין ״כי טוב לגנוז״.

כלומר, נאמר בתחילת ״הורמנותא דמלכא״: ״גליף גליפו בטהירו עילאה״. זהו עניין הצמצום, שבו מתהוות כביכול אותיות חקיקה. וכמבואר על הפסוק ״זאת חוקת התורה״, החקיקה גבוהה מן הכתב, שהרי היא מיניה וביה, מתוך הדבר עצמו.

זהו עניין ״חרות על הלוחות״ וכו׳. לעומת זאת, אותיות כתיבה הן דבר נפרד, והן גם משחירות לגמרי את הקלף. אך

גם האותיות החקוקות, אף שהן מיניה וביה, משחירות מעט את האבן היקרה והבהירה: כשחוקקים בה, בהירותה הקודמת מתכהה במקצת, שכן במקום החקיקה היא אינה בהירה כל כך.

והנמשל מובן: זהו ״ישת חושך סתרו״ — בחינת כתר עליון, הנמשך ממלכות דאין סוף, בחינת האותיות. אף על פי שהוא עדיין בבחינת אין סוף,

וכאותיות חקוקות, שהן מיניה וביה ולמעלה מחכמה ובינה, הנקראות ממש ״עשייה״ ביחס לאין סוף, כמו דיו על גבי קלף וכו׳ — אף על פי כן גם כתר נקרא חושך ואש שחורה ביחס לאין סוף ברוך הוא, שלמעלה הרבה מן הכתר ונקרא אש לבנה.

צמצום זה נועד לאפשר בהמשך התהוות של חכמה ובינה ושל גן עדן, בדומה לאותיות הנכתבות בדיו — שחור ממש. גם עניין התהוות אותיות הנפש הוא על דרך משל כך:

הן כמו אותיות חקוקות, מיניה וביה, שמהן יתהוו אחר כך אותיות ממש במחשבה ובדיבור, חומריות ממש, אש שחורה ממש. ואף שאותיות החקיקה נקראות חושך ביחס לאין סוף, כנ״ל, הרי ביחס לאותיות שבכתב

כלומר, ביחס לחכמה ובינה, מקורות גן עדן, כדוגמת ״ונהר יוצא מעדן״, כתר נקרא אש לבנה ממש, שהרי הוא מיניה וביה, על דרך משל. לכן ז״א דאצילות נקרא ביחס לכתר אש שחורה על גבי אש לבנה)

(כמבואר בפרשת נשא, קל״ב ע״א). וכך גם ז״א נקרא ביחס למלכות דאצילות ״נהורא חיוורא״, ואילו היא נקראת ביחס אליו ״נהורא אוכמא״

(כמבואר בפרשת בראשית, דף נ״א ע״א, בפרשת לך לך, דף פ״ג ע״ב, ובפרשת שופטים, ער״ה ע״א).

שכן מלכות, מקורם של בי״ע, נקראת מידת הלילה והחושך, מפני שאור אין סוף מוסתר ומלובש בה בהסתר ובהעלם. ״מלכותך מלכות כל עולמים״ — ״עולמים״ קשור ללשון העלם.

לעומת זאת, ז״א, שהוא אצילות ויחודא עילאה, נקרא יום ואור. כמבואר במאמר ״רני ושמחי״ על ״רננא ברמשא ושמחה בצפרא״; וראו גם בסוף המאמר ״וידעת היום״.

זהו ״ביו״ד נברא העולם הבא״, כמו במשל הדיו על הקלף: הקלף החלק רומז לבחינת אש לבנה, אור אין סוף ברוך הוא עצמו, כביכול, ש״לית מחשבה תפיסא ביה״ (וראו מה שנתבאר על ״שימני כחותם״),

אלא שעל ידי היו״ד, בחינת נקודה שחורה המשחירה את הקלף, נעשה גילוי והשגה בצורת האות יו״ד.

והנה, כמו במשל האמור, כאשר אותיות המחשבה מתגלות, אף שהן לבושים בלבד לשכל, הן אינן דבר נפרד לחלוטין, דבר בפני עצמו; שהרי מה שהוא חושב ומהרהר באותיות הללו הוא השכל עצמו.

וכך, על דרך משל, גם ביו״ד שעל הקלף: הדיו משחיר את הקלף כדי לגלות צורת יו״ד, אך הדיו עצמו אינו דבר ממשי בפני עצמו; הוא רק משחיר את הקלף, כדי שהקלף יגלה את צורת היו״ד

(כלומר, אף שצורת היו״ד באה רק מן הדיו, בלי הקלף הנושא והסובל אותו לא הייתה נוצרת ממנו שום צורה. לכן אמרו חז״ל: ״כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה״. אם כן, הדיו אינו

אלא משחיר וכו׳, כדי שהקלף יגלה וכו׳. והנמשל הוא שהקלף עצמו, שהוא אין סוף ברוך הוא, מגלה את היו״ד, שהיא חכמה עילאה; שכן ״אנת חכים״ פירושו אתה עצמך, ואור אין סוף ברוך הוא נמשך ומאיר בחכמה עילאה.

וראו מה שנתבאר על ״וירא ישראל את היד הגדולה״, בפירוש ״ויקרא ה׳ ה׳״, וכן בסוף המאמר ״שובה ישראל״.) כך, בנמשל, באמצעות הצמצומים הרבים מתגלה אור אין סוף ברוך הוא עצמו ובכבודו למטה.

זהו ״ביו״ד נברא העולם הבא״: תענוג הנשמות באור אין סוף ברוך הוא ממש. (ועיינו בפרשת בלק, קצ״א ע״א.) וראו גם במאמר ״שרי אשתך״.

בעניין היות היו״ד נקודה והאות הקטנה ביותר, ראו מה שנתבאר בביאור על ״מים רבים״, בעניין ״וזהו אחות לנו קטנה״; וכן בזוהר חלק ב, תרומה, קס״ה ע״ב: ״בגין דאית״ וכו׳,

״אף על גב״ וכו׳. זהו עניין מיעוט הכלי וריבוי האור, על דרך ״צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה״ (ועיינו בגמרא, מנחות, פרק ג, כ״ט ע״ב, בסופו).

7סיכום: צמצום זה דומה, במשל, לבחינת האותיות שבנפש, וממנו נמשכת לאחר מכן ההתלבשות באותיות המחשבה. הדבר דומה לחקיקה ולכתיבה. ואף על פי כן, מהו הדבר שחושב באמצעות אותיות המחשבה? הרי זה השכל עצמו;

וכמו כן הדיו מתאחד עם הקלף הלבן הנושא אותו; כך בנמשל, באמצעות האות יו״ד שבה נברא העולם הבא, נמשך ומתגלה אור אין סוף ברוך הוא עצמו.

8לכן השרפים אומרים ״קדוש״, משום שהם משיגים את אור אין סוף ברוך הוא, שהוא מובדל וש״לית מחשבה תפיסא ביה״ — אין מחשבה תופסת בו. [הם אומרים] ״קדוש״ שלוש פעמים, כנגד שלושת העולמות בריאה, יצירה ועשיה. ״מלא כל הארץ כבודו״: התלבשות בחינת ״קדוש״ היא בכל דבר וכו׳.

(כלומר, כשם שבגן עדן העליון מאיר אור אין סוף באופן שהנשמות משיגות אותו, כך גם השרפים, כיוון שהם נמצאים אף הם בעולם הבריאה, אומרים ״קדוש״ וכו׳, שכן הם משיגים כיצד אור אין סוף מובדל, וכיצד כל ההמשכה היא רק באמצעות הצמצום של האות יו״ד.)

אבל עצמות אור אין סוף קדושה ומובדלת וכו׳. ומכיוון שהם בבריאה, שהיא ראשית התהוות היש מאין, הם משיגים שהוא יתברך קדוש וכו׳. בעניין שלוש פעמים ״קדוש״, ראו מה שכתוב בביאור על ״ועתה יגדל״ ועל ״אחרי ה׳ אלקיכם תלכו״.)

והנה האופנים, שמדרגתם נמוכה משל השרפים, אומרים ״ברוך כבוד הוי׳״. הכוונה היא למידת מלכותו יתברך, שהרי ״מלכותך מלכות כל עולמים״, וכל העולמות אינם אלא בחינת אותיות וכו׳. גם ״ברוך״ נמשך מבחינת סובב כל עלמין, מהעולם המכוסה וכו׳.

9ביאור העניין: יש שני סוגים של מלאכים. יש מלאכים שהם בבחינת משפיעים, והם מעבירים לעולם הזה את כל ההשפעות באמצעות המזלות וכו׳. אלו הם האופנים, שאומרים ״ברוך כבוד״ וכו׳.

״ברוך״ פירושו המשכה, שכבוד הוי׳ יימשך מבחינת ״מקומו״ — הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. זהו פירוש ״ברוך המקום״, וזוהי המשכת השפע שלמעלה שהאופנים ממשיכים באמירתם ״ברוך״.

10ויש מלאכים שהם בבחינת מקבלים: הם ״מקבלים דין מן דין״ ואינם משפיעים כלל למטה, אלא הם מקבלים בלבד. אלו הם השרפים, שאומרים ״קדוש״ וכו׳, והם נעלים מן המלאכים המשפיעים.

על כך נאמר: ״אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון״ (דניאל, פרק ז׳). ״קדמוהי יקומון״ — ״עומדים לפניו״ — מתייחס לשרפים, שהם המקבלים וכו׳,

שאומרים ״קדוש״. ראו מה שכתוב במקום אחר בעניין ״משריין ורתיכין״ המוזכרים בפרשת בשלח (דמ״ח ע״ב), וכן מה שכתוב במאמר המתחיל ״ואתה מרבבות קדש״. וזהו ככתוב: ״יוצר אור ובורא חושך״.

כלומר, יצירה היא בחינת אור, שממנה נמשכת ההשפעה למטה; זו מדרגת האופנים, המשפיעים למטה לכל הבהמות והחיות. גם ילד שטרם מלאו לו שלוש עשרה שנים מקבל מבחינת האופנים.

11לכן היא נקראת אור, והיא בבחינת אש לבנה ביחס אלינו, משום שהיא מאירה ומשפיעה למטה. ״ובורא חושך״ היא בחינת השרפים שבבריאה, שהם בבחינת אש שחורה, שהיא החושך.

הטעם לכך הוא שהם מסתלקים רק כלפי מעלה, באומרם ״קדוש״ וכו׳. לכן הם בבחינת אש שחורה וחושך, על שם ההסתלקות וכו׳.

12וכך גם בעניין ״קדוש״ ו״ברוך״: ״קדוש״ הוא דבר מובדל, ש״לית מחשבה תפיסא ביה״ — אין מחשבה תופסת בו כלל. זו בחינת ״ישת חושך סתרו״, כפי שהתבאר לעיל בסעיף ב׳. בחינת ״ברוך״ היא עניין האש הלבנה, כלומר גילוי למטה.

אך כך הדבר מלמטה למעלה. מלמעלה למטה הסדר הפוך: בחינת ״קדוש״ נקראת אש לבנה ביחס להמשכת בחינת ״ברוך כבוד״, שהיא בחינת ״מלכותך״, בחינת האותיות וכו׳.

כי ״קדוש״ הוא בחינת כתר וכו׳. ב״כבוד״ יש שתי בחינות: כבוד תתאה, שהיא מידת מלכותו יתברך, וכבוד עילאה, שהיא חכמה עילאה; והכול

נקרא אש שחורה ביחס לכתר עליון, כנזכר לעיל בעניין הדיו שעל גבי הקלף הלבן וכו׳. וראו מה שכתוב בעניין ״קדוש״ ו״ברוך״ במאמר המתחיל ״אם בהרת קדמה״ וכו׳, ובמאמר המתחיל ״לבבתני אחותי״.

נמצא ש״קדוש״ ו״ברוך״ שאומרים השרפים והאופנים הם עניין האש הלבנה שעל גבי האש השחורה, כנזכר לעיל.

וזו הסיבה שהקב״ה נקרא כך בשתי הבחינות יחד, ״קדוש״ ו״ברוך״; שכן באופן זה נמשכים ומתגלה אור אין סוף ברוך הוא, שהוא קדוש וברוך.

13והנה, מאחר שהאופנים שומעים את בחינת ״קדוש״ שאומרים השרפים, הם מתנשאים ברעש גדול. הרעש הוא עניין הביטול באור אין סוף ברוך הוא, והיציאה מנרתיקם.

השגתם היא בהתאם למזגם ולתכונתם, משום שהם שומעים דבר חדש, שלמעלה מכוח השגתם. לעומתם, גם השרפים בטלים בוודאי באור אין סוף ברוך הוא, וביתר שאת ומעלה,

אך נאמר ״שרפים עומדים ממעל לו״: השגה זו אינה חידוש גדול כל כך עבורם, ואינה למעלה מהשגתם. לכן לא נאמר עליהם ״ברעש גדול״,

כפי שנאמר על האופנים. (ועיינו במה שנתבאר על כך במאמר המתחיל ״והיה מדי חדש״: זהו עניין המשל על בן כרך שראה את המלך או בן כפר וכו׳, וזהו ההבדל בין ימות החול לשבת וכו׳.) והנה, מאחר שביטולם של השרפים הוא בבחינת אתכסיא

ובפנימיות, הם ממשיכים גם את בחינת ״קדוש״, שהיא בבחינת העלם. ואילו האופנים, שביטולם בבחינת אתגליא, ממשיכים גם את בחינת ״ברוך״ — בחינת האותיות, שהיא בבחינת גילוי וכו׳. ועיינו במה שנתבאר במאמר המתחיל ״וידעת היום״ בעניין ״וכל קרב וכליות יזמרו לשמך״.)

14קיצור: זהו גם עניין אמירת ״קדוש״ בפי השרפים ו״ברוך״ בפי האופנים. השרפים הם מבריאה, ״בורא חושך״, אש שחורה, בחינת ״קדמוהי יקומון״; לכן הם אומרים ״קדוש״, מובדל, ״ישת חשך סתרו״.

האופנים הם מיצירה, ״יוצר אור״; הם משפיעים למטה ואומרים ״ברוך כבוד״ וכו׳. כל זה נקרא כך מנקודת המבט שמלמטה למעלה, כנזכר לעיל.)

4. והנה, בדומה לכל העניינים האלה, כך הוא גם בעבודת ה׳ של כל אדם: יש בו בחינת אהבה גלויה ובחינת אהבה מסותרת.

(כלומר, בדומה לשתי הבחינות שנזכרו לעיל, האופנים והשרפים. האהבה המסותרת נקראת אש שחורה, בדומה למה שנתבאר לעיל על השרפים, שנקראים אש שחורה; אלא שהנשמות הן בבחינה פנימית יותר.)

שהרי גילוי האהבה באמצעות ההתבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא, עד שמבינתו נולדים רשפי אש וצימאון וכו׳,

להיכלל ולהתבטל אליו יתברך במציאות, ועד למסירות נפש, אינה נוצרת מפעולת ההתבוננות לבדה, כאילו כוח הבינה שלו יצר את מידת האהבה מאין ליש.

אלא ההתבוננות גורמת לכך שתימשך ותתגלה בחינת האהבה המסותרת, הטבועה בטבע האדם ומקורה בבחינה שלמעלה מהדעת, בבחינת חושך והסתר פנים. באמצעות ההתבוננות והדעת היא נעשית גלויה בלב, ומדורת אש האהבה מתעצמת וכו׳.

(כלומר, יש בכך מעין הוכחה למציאותה של האהבה המסותרת: גילוי האהבה וכו׳ אינו נובע מכך וכו׳, אלא וכו׳, כפי שנתבאר לעיל.)

התהוות האהבה מאין ליש קבועה בנפש, ומהותה של הנפש עצמה היא שכל ומדות — אהבה ויראה וכו׳;

שהרי היא ״חלק אלוה ממעל״, בדומה לבן שנמשך ממוח האב וכו׳; ומטבעו אינו רוצה להיפרד מייחודו ואחדותו יתברך, והוא יכול למסור את נפשו על קידוש ה׳ וכו׳,

כמו שכתוב בספר של בינונים. (ועיינו במה שנתבאר במאמר המתחיל ״ביום השמיני שלח את העם״, ששורש אהבה זו נלקח מבחינת קדם, מבחינת ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״ וכו׳, ״ישת חשך סתרו״ וכו׳.)

ועיינו במה שנתבאר במאמר המתחיל ״אם בחקתי״, שבחינה זו נובעת מבחינת ״בעבר הנהר ישבו אבותיכם״, ״עלו במחשבה״, כלומר ממוחא סתימאה, מן האותיות החקוקות וכו׳; ״גליף גליפו בטהירו עילאה״, ״נשמה שנתת בי טהורה היא״. וזהו עניין האותיות שמיניה וביה.

וזהו עניין ״שזפתני השמש״ — אש לבנה, כפי שיתבאר להלן; שהרי החקיקה היא באש לבנה, מיניה וביה, אלא שהחקיקה היא מקור ושורש להשחרה של האש השחורה, מלמעלה למטה, כנזכר לעיל.)

כדי שהאהבה תתגלה בלב ותצא מן ההעלם אל הגילוי, הדבר נעשה באמצעות התבוננות באור אין סוף ברוך הוא עצמו, ש״לית מחשבה תפיסא ביה כלל״.

וכך גם נקבע סדר התפילה: פסוקי דזמרה וברכת ״יוצר אור״, שבהם מתבוננים כיצד בטובו הגנוז הוא מחדש וכו׳, וכיצד המלאכים אומרים ״קדוש״ וכו׳.

וזוהי בחינת הרעש — התחדשות ההשגה; שהרי בלילה, בשינה, יש אחד משישים וכו׳, ובבוקר האדם נעשה ברייה חדשה: ״אתה נפחתה בי״ וכו׳.

״ואחר הרעש אש״ — זו בחינת קריאת שמע ו״ואהבת״; שהרי ״נר הוי׳ נשמת אדם״, כמו נר ולהבה העולה מאליה. (ועיינו במה שנתבאר במאמר המתחיל ״והקרבתם עולה אשה״.)

כלומר, כמו שנאמר ״אליך הוי׳ נפשי אשא״ — שהמחשבה תיכלל במחשבה והדיבור בדיבור; ״ודברת בם בשבתך בביתך״ וכו׳. זוהי התגלות אמיתית של אור האהבה בתוך האדם ובלב עמוק.

אלא שיש להקדים את בחינת הרעש שמבחינת החושך, כפי שהיה בבריאת העולם: תחילה חושך ואחר כך אור. ונאמר ״ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד״: ערב הוא בחינת חושך, ואחר כך בא אור הבוקר, כדי להתגלות בבחינת יום ובגילוי בחינת ״אחד״.

(ועיינו במה שנתבאר במאמר המתחיל ״תחת אשר לא עבדת״, ובמאמר המתחיל ״עניין חנוכה״ בעניין ״בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות״ וכו׳; ועיינו בזוהר בלק דף ר״ד ע״א וע״ב; ובמה שנתבאר על ״וישכם לבן בבוקר״, ובסוף המאמר המתחיל ״להבין עניין הברכות״; ועיינו בזוהר ויקרא דף כ״ב ע״ב, ובמה שנתבאר בסוף המאמר המתחיל ״וידעת היום״.)

״ואחר האש קול דממה דקה״ — זו תפילת שמונה עשרה: ״ברוך אתה הוי׳ אלקינו מלך העולם״. שתתברך ותימשך בחינת הוי׳, אור אין סוף ברוך הוא, בעצמותו ובכבודו; ״ותמן קאתי מלכא״ וכו׳.

גילוי הוי׳ למטה, במלכותו — ״מלכות כל עולמים״ — נעשה באמצעות ״כי הוי׳ אלקינו״, כלומר שאנו בטלים אליו יתברך; ועל ידי כך אנו ממשיכים גם שיהיה ״מלך העולם״ וכו׳, כמו שכתוב במקום אחר.

ובכך יובן הכתוב ״אל תראוני שאני שחרחורת״. פירושו — שחורות כפולה: האהבה מצד עצמה מסותרת, ואינה נראית ואינה גלויה בלב,

וגם היא מכוסה בלבוש שק, כשהיא מלובשת בנפש הבהמית. (אם כן, פירוש ועניין השחורות הכפולה הוא ששתי הבחינות, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, מצויות יחד: מלמטה למעלה נקרא שחור מה שאינו מושג כלל.

ומלמעלה למטה, מה שנמוך יותר במדרגה נקרא שחור. אם כן, שתי הבחינות מצויות בנשמה: האהבה המסותרת, מאחר שהיא בהעלם רב ולמעלה מן השכל, נקראת אש שחורה ביחס לאדם, בדומה ל״בורא חושך״; וזהו החושך שמלמטה למעלה.

ואילו העובדה שהיא מכוסה ולבושה בנפש הבהמית היא החושך שמלמעלה למטה, כלומר הבחינה הנמוכה ביותר במדרגה: ״חושך יכסה ארץ״ (ישעיהו, פרק ס׳), ״והכסיל בחושך הולך״ (קהלת, פרק ב׳). ואף על פי כן, ״אל תראוני״,

שהרי העובדה שהיא מסותרת מצד עצמה נובעת מכך ש״שזפתני השמש״: בחינת השמש היא בחינת אש לבנה, שהעולמות אינם יכולים לקבל; לכן טוב לגנוז אותה במקום החושך.

לכן האהבה היא בבחינת חושך והעלם ואינה מתגלה בגוף. (וזהו ״אתי מלבנון כלה״ — שורש הנשמה הוא מבחינת לבנון. וזהו ״ונוזלים מן לבנון״: ״נוזלים״ היינו בחינת מזלייהו, מקור ושורש הנשמה, שהוא מבחינת לבנון; אלא

שטוב לגנוז אותה בבחינת אש שחורה. והיא בבחינת יחידה, שבה מלובש ניצוץ אלקי וכו׳, כמו שכתוב בעץ חיים, שער מ״א, פרק ג׳, על הפסוק ״אני אמרתי אלקים אתם״ וכו׳; ועיינו במה שנתבאר בסוף המאמר המתחיל ״בשברי לכם״ וכו׳, ״ואפו״ וכו׳.

והנה, במדרש רבה על שיר השירים, על הפסוק ״שחורה אני״, נאמר: ״שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת״. פירוש הדבר הוא שהאהבה המסותרת, הנקראת אש שחורה, נתונה בהעלם בכל ימות השבוע, ולכן היא בבחינת ״שחורה אני״ — העלם.

אבל בשבת היא יוצאת ונמשכת מן ההעלם אל הגילוי, כמו שכתוב במקום אחר, במאמר המתחיל ״להבין מארז״ל״ על הפסוק ״כי טובים דודיך״.

וכך גם בשבת מאיר בגילוי אור מבחינת עולם הבריאה, הנקרא ״בורא חושך״. הדבר ידוע מעניין החצר הפנימית הפונה קדים, בחינת ״קדמוהי יקומון״; בשבת האור משם מאיר ונמשך.

וזהו ״ונאוה אני ביום השבת״.) והעובדה שהיא נכנסת בלבוש שק היא באמת ״בני אמי נחרו בי״. ״נחרו״ הוא לשון נפעל.

״בני אמי״ הם היצר הרע והיכלות דקליפת נוגה, המקבלים השפעה מבחינת מלכותו יתברך, שהרי ״מלכותו בכל משלה״. (ועיינו בפרשת משפטים, דף קכ״ה ע״ב, על הפסוק ״בחלב אמו״.)

הם שורש כל המדות הרעות; הם עצמם נחרכים ובוערים בתאוותיהם. ״בי״ פירושו שהם בתוכי, מלובשים בי, ומהם נובעות הרעות האלה.

אבל הם אינם פועלים בנפש האלקית עצמה, בנקודת אהבתה, שנשארת קיימת וחזקה, כמו שכתוב ״וכבודי לאחר לא אתן״.

(עיינו ברעיא מהימנא, בתחילת פרשת כי תצא, דף רע״ו ע״א, ובפירוש הרמ״ז שם.) הנפש יכולה למשול בהם ולשלוט עליהם, להפוך אותם מן הקצה אל הקצה ולהגיע למסירות נפש ממש.

לכן אמרו חז״ל על פושעי ישראל: ״גיהנם כלה והם אינם כלים״, מפני ששורש נשמתם הוא מבחינת אין סוף ממש, שאין לה קץ ותכלה. לכן ״בני אמי נחרו בי״ פירושו שהם עושים רע וכלים.

לעומת זאת, הנשמה היא חלק אלוה, ״אתה נפחת בי״, ואין לה קץ ותכלה. ההוכחה לכך היא שאפילו אצל פושעי ישראל האהבה נותרת בשלמותה,

שהרי ״שמוני נוטרה את הכרמים״: כל רצונו של היצר הרע הוא להחטיא את ישראל, כדי לינוק ולקבל חיות מן הקדושה. אם כן, מוכרח שעדיין מצויה בו קדושה,

שהרי ״אף על פי שחטא, ישראל הוא״, וכוח הקדושה שבו הוא בלי קץ ותכלה. לכן הוא יכול למשול ברוחו ולשלוט בה, ולהפוך את לבו מן הקצה אל הקצה.

(וזהו באמצעות ״והוי׳ יגיה חשכי״, כמו שכתוב בסוף המאמר המתחיל ״כי אתה נרי״. פירוש ״נחרו״ יובן ממה שנתבאר במקום אחר, במאמר המתחיל ״ושבתי בשלום״, בעניין ״וילך חרנה״: ״חרן״ הוא מלשון ״נחר גרוני״ וכו׳; ועל ידי התשובה נהפך מבחינת חרן לרינה.)

וכך יובן גם עניין ״נחרו בי״: באמצעות התשובה, שבה הלב מתהפך וכו׳, הנשמה מתעלה ונעשית ״נאוה כאהלי קדר״ וכו׳. ועיינו במה שנתבאר בסוף המאמר המתחיל ״כנשר יעיר״ בעניין ״יצרנהו כאישון עינו״: השחור שבעין, שבו מתגלה כוח הראייה, כדי ש״עין בעין יראו״ וכו׳.)

15קיצור: כך גם באדם יש בחינת אהבה גלויה ואהבה מסותרת, בדומה לשתי המדרגות של האופנים והשרפים: רעש ואש.

וזהו ״שחרחורת״ — שתי שחורות: עיקר האהבה אינו גלוי, אלא שחור ומסותר; ועוד היא מכוסה בלבוש השק של הנפש הבהמית. ואף על פי כן, ״אל תראוני״,

ועל השחורות הראשונה בא המענה ״שזפתני השמש״: שורש האהבה הוא באש לבנה, וטוב לגנוז אותה בבחינת אש שחורה.

ועל השחורות השנייה נאמר ״בני אמי נחרו בי״, כדי שמבחינת חרן תהיה בחינת רינה.) 5. וזהו ״שחורה אני ונאוה״: שחורה מבחינת ״שחרחורת״ וכו׳,

ונאוה, מפני שהשחורות היא מבחינת החושך, ״ישת חשך סתרו״, בדומה למשל הדיו שעל הקלף, המשחיר את הקלף: הקלף, שהוא בחינת אש לבנה, נעשה יפה בזכות כך,

(בדומה ל״אימתי גדול וכו׳? כשהוא בעיר אלקינו״, ולמה שנתבאר על כך במאמר המתחיל ״וידבר אלקים״ וכו׳, ״אני הוי׳ וארא״ וכו׳. וכמו שנתבאר לעיל, שהאותיות ממשיכות את גילוי השכל, בדרך משל.

נמצא שצמצום זה הוא סיבת הגילוי. ועיינו במה שנתבאר בסוף המאמר המתחיל ״ויקח קרח״. זו הסיבה שבחינת האש הלבנה נעשית יפה; וכמו שנתבאר במקום אחר בפירוש ״יפתי״, שהיא עושה לקב״ה לבושים יפים: ״הוד והדר לבשת״,

כדי שתהיה בהם ועל ידם דירה בתחתונים. ובמקום אחר נתבאר פירוש נוסף ל״ונאוה״: בחינת האש הלבנה שבתורה היא עניין ״ושער רישיה כעמר נקא״; ואף על פי כן, היא רק בחינת שערות ואינה בערך לעצמות.

אבל באמצעות הירידה לאש שחורה, כדי לברר ולהפוך את חושך הנפש הבהמית, תימשך תוספת אור ממקור הלובן. אפשר לומר שזהו מה שנמשך על ידי בירור השחורות השנייה, כנזכר לעיל בעניין ״יצרנהו כאישון״ וכו׳.

ועיינו במה שנתבאר עוד בעניין נתינת התורה באש שחורה על גבי אש לבנה, במאמר המתחיל ״ועשו להם ציצית״. ועיינו עוד בעניין ״שחורה אני ונאוה״ במדרש רבה, בשלח, פרשה כ״ג, ויקהל, פרשה מ״ט.)

16״כאהלי קדר״: הם שחורים מבחוץ, אבל מבפנים הם ״כיריעות שלמה״. יריעות שלמה הן היריעות הפנימיות,

(וזהו ״וייצר את האדם״ בשני יודי״ן, בחינת אש לבנה ואש שחורה וכו׳. ועיינו במה שנתבאר בסוף המאמר המתחיל ״בשברי לכם״ וכו׳.)

ועניין יריעה הוא מה שנאמר ״נוטה שמים כיריעה״: כמו יריעה שהגג והדפנות שלה עשויים מחתיכה אחת, וכפי שהיה במשכן: ״חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן״.

כך גם ״נוטה שמים״: השמים מתעגלים למטה, מתחת לארץ, כשם שהם מעליה, באופן שווה, והכול הוא בחינה אחת.

17כך גם הגלגלים הסובבים בשמים ממעל הם הגלגלים הסובבים מתחת לארץ. וזהו ״כיריעות שלמה״ — המלך שהשלום שלו; אצלו יתברך ״כחשיכה כאורה״, והכול שווה לפניו, למעלה ולמטה כאחד.

וזוהי בחינת סובב כל עלמין. לעומת זאת, בחינת ממלא כל עלמין היא לפי סדר ההשתלשלות: ״בראתיו יצרתיו״ וכו׳, גן עדן העליון והתחתון וכו׳.

אבל בבחינת סובב כל עלמין, ״כולא קמיה כלא ממש״, ובבחינה זו הוא יכול להפוך אפילו מן הקצה אל הקצה.

18וזהו ״ישא ה׳ פניו אליך״: כאשר תהיה התנשאות פנימית בבחינת סובב כל עלמין, אזי יוכל

האור להתפשט עד שיגיע אפילו ״אליך״, ואפילו ״אם יהיה נדחך בקצה השמים״ וכו׳. ״וישם לך שלום״ — בחינת התקשרות, שהנפש תהיה שוקקת להידבק בו יתברך.

19זוהי בחינת ״שלום בפמליא של מטה״, מלמטה למעלה: ״אליך ה׳ נפשי אשא״. כלומר, באמצעות בחינת אהרן, שושבינא דמטרוניתא; אותיות ״אהרן״ הן אותיות ״נראה״,

כלומר, שיראה כאילו הקדוש ברוך הוא שוכן בתוך מעיו, כך שתהיה בחינת רעש, ״ואחר הרעש אש״ וכו׳. עבודת אהרן היא ״בהעלותך את הנרות״, כמו שלהבת העולה מאליה מלמטה למעלה. והשראת

והמשכת ״קדוש״ בתוך מעיו היא באמצעות בחינת משה, שושבינא דמלכא, בחינת דעת, שהיא ״ברוך״, כדי שבחינת הוי׳ תימשך ותהיה ״מלך העולם״ באמצעות בחינת ״אלקינו״ וכו׳, כנזכר לעיל.

20זהו ״קרוב ה׳ לכל קוראיו וגו׳ באמת״: שתי בחינות של אמת, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. עליו להמשיך למטה את בחינת ״אמת ה׳״ ואת גילוי אור אין סוף ברוך הוא בנפשו, כדי להעלות ולקשר את נפשו לה׳, חיי החיים ברוך הוא.

(על פי כל האמור יובן הכתוב ״המולך מהודו ועד כוש״, שהוא בדומה לכתוב ״כחשכה כאורה״; שכן ״הודו״ הוא מלשון ״כסה שמים הודו״, ״הודו על ארץ ושמים״, וכן נאמר ״הוד והדר לפניו״.

״הודו״ הוא גם מלשון הודאה, שכן הודאה היא כלפי בחינת סובב כל עלמין, ש״לית מחשבה תפיסא ביה כלל״, כמו שכתוב במקום אחר על הפסוק ״יהודה אתה״.

״ועד כוש״ היא בחינת שחור, שהיא סוף השתלשלות העולמות: ״חשך יכסה ארץ״, ״אלביש שמים קדרות״. עיינו במה שנכתב על כך בסוף המאמר המתחיל ״יונתי בחגוי הסלע״, ובלקוטי תורה לפרשיות בהעלותך ושופטים, שכוש היא בחינת שכ״ה דינים, שמהם השתלשלו החיצונים וכו׳.

אבל ״מלכותך מלכות כל עולמים״ ו״ומלכותו בכל משלה״, ואף החיצונים אינם יכולים לעבור על פי ה׳. כמו שכתוב על כך בסוף המאמר המתחיל ״וכל העם רואים״. וזהו ״המולך מהודו ועד כוש״.

זהו ״שבע ועשרים ומאה מדינה״ [עיינו בריש פרשת חיי שרה, דף קכ״ג ע״א], הכולל את ההמשכה ממלכות דאין סוף. זהו ״מהודו״, עד מלכות דעשיה המתלבשת בבחינת קדרות, וזהו ״ועד כוש״.

אבל מצאנו גם שכוש נאמר לשבח, כמו שנאמר על שאול שנקרא ״כוש בן ימיני״, וכן ״הלא כבני כושיים אתם לי״, ותרגום יונתן מתרגם: ״הלא כבני רחימין אתון חשיבין קדמי״. כך גם מפרש רש״י בפרשת בהעלותך בעניין ״האשה הכושית״. וכן בזוהר פרשת תרומה

(דף ק״ל, ריש ע״א) פירוש: ״ולזמנין לחוור קראן ליה אוכם״, כמו שכתוב ״כי אשה כושית לקח״, ״הלא כבני כושיים אתם לי״ וכו׳.

והעניין הוא, שכבר התבאר לעיל בעניין כתרא עילאה, שהיא בחינת החושך העליון של ״ישת חשך סתרו״, שלמעלה מן ההשגה.

21זהו שאומר הזוהר: ״ולזמנין לחוור קראן ליה אוכם״, מפני שעוצמת אורו גדולה כל כך עד שאינו מושג כלל. משם שורש האהבה המסותרת, שהיא בחינת אש שחורה, וזהו עניין ״הלא כבני כושיים אתם לי״.

שכן אהבה זו של אש שחורה, שמקורה בבחינת ״ישת חשך סתרו״, דומה לאהבת הבן לאביו: בן שנמשך ממוח האב, ובטבעו אינו רוצה להיפרד מייחודו ואחדותו יתברך, והוא יכול למסור את נפשו על קידוש ה׳ וכו׳.

וזהו שנאמר ״כבנין רחימין״, כלומר, על דרך מה שנכתב בספר של בינונים, פרק מ״ד, בשם רעיא מהימנא: ״כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה, דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה״ וכו׳.

22פירוש ״מהודו ועד כוש״ הוא כפי שהתבאר לעיל בעניין ״את האור כי טוב״: זו בחינת אור אין סוף ברוך הוא, הגנוז ומתלבש בבחינת כתר, הנקראת ״ישת חשך סתרו״.

גם באדם זהו ניצוץ אלקות המתלבש בבחינת יחידה שבנפש. משום כך נקראות כל נשמות ישראל בשם יהודים, ועל ידי כך נמשך הביטול למסירות נפש וכו׳.

על פי כל זה יובן גם מאמר חז״ל בפרק הראשון של מגילה (דף י״א ע״א): רב ושמואל; אחד אמר שהודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם,

כלומר, לפי הפירוש הראשון, שכוש היא החושך של עשיה, בחינת קדרות. ודעה אחת אמרה שהודו וכוש

עמדו זו בצד זו; כשם שהוא מלך מהודו ועד כוש, כך מלך מסוף העולם ועד סופו. ״זו בצד זו״ עניינו החושך העליון שבו נגנז האור,

כלומר, בחינת כתרא עילאה, חוורא מלגאו ואוכמא מלבר. לחלופין, הודו פירושו ״הוד והדר לבשת״, בחינת ״ה׳ מלך גאות לבש״, כפי שנכתב במאמר המתחיל ״יונתי״ בעניין ״יפתי״; וכוש היא בחינת ״בורא חשך״, עולם השרפים.

וזהו ״בהדי הדדי הוו קיימי״, שכן מלכות דאצילות נעשית מקור לבריאה וכו׳ ומתלבשת בחכמה, בינה ודעת דבריאה; ועל כך נאמר ״שחורה אני״ וכו׳,

מפני שהיא מתלבשת בבחינת ״ובורא חושך״ וכו׳, כפי שנכתב במקום אחר. וזהו עניין התורה שניתנה באש שחורה על גבי אש לבנה.

23וכן גם התורה שבכתב והתורה שבעל פה, כנזכר לעיל. ״כשם שמלך מהודו ועד כוש״, כי שם מגיעים לשיא הייחוד והביטול וכו׳,

״כך מלך״ וכו׳, שהרי ״מלכותך מלכות כל עולמים״ ו״אין עוד מלבדו״, והכול בהשגחה פרטית: ״אין אדם נוקף״ וכו׳. ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״ומרדכי יצא״ בעניין

״ולכן ביטל״ וכו׳ את המעוררים וכו׳, שהרי באמת ״אני הוי׳ לא שניתי״. מכאן מובן שבחינה זו שייכת למגילת אסתר, וגם הבחינה הראשונה, בעניין הודו וכוש שעמדו זו לצד זו,

כלומר, על דרך התורה שניתנה באש שחורה על גבי אש לבנה, עניין זה שייך גם לכאן; שהרי ״הדר וקבלוה בימי אחשוורוש״, כמו שכתוב ״וקבל היהודים״ וכו׳: