ביאור ענין שחורה אני ונאוה

המאמר מבאר את הפסוק ״שחורה אני ונאוה, בנות ירושלים״ (שיר השירים א, ה). הדוברת היא כנסת ישראל, והמאזינות, ״בנות ירושלים״, מזוהות עם נשמות שאינן מלובשות בגוף.

כנסת ישראל היא השכינה, נוכחותו של ה׳ השורה בעולם, שבמונחים קבליים היא מלכות, הספירה האחרונה של עולם האצילות. היא יורדת אל העולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה, ושורה אף בתוך ישראל כשהם טמאים, כפי שמעידים שני הפסוקים; היא האומרת על עצמה שהיא שחורה ובכל זאת נאוה.

לפני שהנשמות באות לעולמות התחתונים, הן קיימות בתוך האצילות כעובר ברחם, כלולות במקורן; מצב זה נקרא ״עיבור״. יציאתן אל בריאה, יצירה ועשיה, שבה כל נשמה נעשית ישות נפרדת, נקראת ״לידה״.

לאחר לידתן לעולמות התחתונים נעשות הנשמות סופיות. הטעם לכך הוא שהקו, קרן אור אין סוף, מגיע רק עד האצילות ושם נעצר; למטה ממנו כל המציאות מוגבלת.

כל מה שב עולמות התחתונים מוגבל, החל במלאכים: מיכאל עובד באהבה וגבריאל ביראה, ולמלאכים האומרים ״קדוש״ שעות קבועות. מוגבלותם ניכרת בסיפור התלמודי: כשהמלאכים התנגדו לבריאת האדם ושאלו ״מה אנוש?״, ה׳ הושיט אצבעו ושרפם.

המלאכים לא יכלו להשיג מעבר למה שאפשרה להם יכולתם המדודה, ולכן לא ראו את מעלת האדם. הפסוק מתהלים אומר שמלכות ה׳ רק ״נודעת״ לנבראים: הם מקבלים ממנה הצצה, ולא את מלוא מידתה.

מה שהמלאכים מקבלים הוא רק ״זיו״, הבזק זעיר מהדרו של ה׳, ואף הוא עצום עבורם. כעת המאמר פונה להראות שלא רק המלאכים, אלא גם הנשמות, מוגבלים לאחר שהן נמצאות בעולמות התחתונים.

גם לנשמות האבות יש שתי מדרגות: אחת באצילות, שבה הנשמה מאוחדת לגמרי עם אור ה׳ — ״הוא וחיותיו אחד״; ואחת בבריאה, שבה היא ישות מוגבלת ונפרדת.

המוגבלות מתחילה רק כאשר הנשמות ״נולדות״ לעולמות התחתונים. כל עוד הן ב״עיבור״ באצילות, הן במצב המתואר בהקדמת תיקוני הזוהר, שבה ה׳, חיותיו וכליו הם אחד.

מכיוון שאור אין סוף מאיר באצילות, הנשמות שם נקראות ״בנות״, משום שהן כלולות במלכות כעובר ברחם. הן נקראות ״בנות ירושלים״ מפני שהן מקבלות ״יראה שלמה״: ביטול אמיתי שבו הן חשות רק את ה׳.

השכינה מכנה את עצמה ״שחורה״ משום שירדה אל בין בעלי הגבול, הרחק מיחודא עילאה — המצב שבו הכול בטל לפני ה׳. השחרות שלה היא החשכה הנובעת מן המרירות על ריחוק גדול כל כך.

ריחוק כזה מעורר רחמנות גדולה, כזו שאנו מבקשים בתפילה: ״אלקי עולם, ברחמיך הרבים, רחם עלינו״. הפסוק הבא מכנה אותה ״שחרחורת״, מילה כפולה שהמאמר מפרש כשתי בחינות של שחרות.

השחרות הראשונה היא המרירות עצמה. כפי שאומר איוב, ״מבשרי אחזה״: אדם מכיר מניסיונו כיצד המרירות על מצב הנשמה, המורגשת בחלל השמאלי של הלב, מעוררת רחמים רבים עליה.

הפסוק ״ששזפתני השמש״ מתאר מרירות זו. ״השמש״ היא יחודא עילאה, הנקרא ״שמש ומגן״; הזכירה שלו משחירה אותה, והזוהר קורא את הפסוק כך: ״השמש הסתלקה ממני, ואינה מאירה לי״.

כאן מתחילה הערת אגב: חז״ל אומרים שזמן הדלקת נר חנוכה הוא ״משתשקע החמה״. המאמר מפרש זאת כזמן הגלות, כשהמקדש אינו קיים והמלכות ירדה לעולמות התחתונים, כך ש״השמש הסתלקה״ ממנה.

נר חנוכה הוא שמאיר לה במצב זה. מאמר אחר מסביר שהאור, השמן והפתילה שלו ממשיכים אור אלוקי גם למטה.

נר חנוכה הוא מצווה מדברי סופרים, ודברי סופרים נקראים מקור האור; באמצעותו נמשכת בחינת ״ונאוה״ לתוך ״שחורה אני״. לאחר הערת האגב, המאמר מציין את השחרות השנייה: עצם הירידה אל המצוות המעשיות.

השחרות השנייה אינה נובעת מהיעדר ה״שמש״, אלא מהגשמיות עצמה: המצוות נעשות באמצעות דברים חומריים, כגון קרבנות מן החי, ציצית מצמר ותפילין מקלף.

הערת אגב נוספת מפנה למאמר אחר הדן בשתי מדרגות של רחמים. הראשונה, הקשורה לשנים־עשר השבטים, היא רחמים על הניצוץ האלוקי שנפל ממקום כבודו.

המדרגה השנייה, הקשורה לשבעים הנפש שירדו עם יעקב למצרים, היא רחמים גדולים עוד יותר: לא רק מפני שהנשמה ירדה ממקום כבודה, אלא גם מפני שהיא מלובשת בגוף גשמי וגס.

שתי מדרגות הרחמים הללו מקבילות לשתי בחינות השחרות המתוארות כאן: הירידה מלמעלה וההתלבשות בגשמיות.

כעת באה הנחמה: השכינה נאוה דווקא בזכות שחרחרותה, ולא למרות השחרות. כל אחת מבחינות השחרות יוצרת יופי משלה.

מרירות הריחוק נעשית ״כח שור״ המביא ״רב תבואות״ (משלי יד, ד). הזוהר מלמד שכאשר הסטרא אחרא נכפפת, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה בכל העולמות; ההתגברות על הריחוק יוצרת עלייה גדולה מזו שהייתה קודם.

המצוות הגשמיות הן תרי״ג ״אורחין״, ועם שבע המצוות מדברי סופרים הן מונות תר״ך, כמניין כתר. לכן ההתלבשות במצוות גשמיות מחברת אותה לבחינת כתר.

כתר הוא הרצון העליון, הנעלה מן הרצון התחתון הנובע מן השכל ומתפשט אל המדות. הרצון העליון עומד בין המאציל לכל הנאצל ממנו, ולכן המצוות המבטאות אותו מגיעות למעלה מן המבנה המסודר של הספירות.

משום כך השכינה ״נאוה״ יותר מבנות ירושלים. נשמות אלה חיות באצילות עצמה ואינן יורדות לעולמות התחתונים.

ובכל זאת, קיומן בא מאותיות התורה, שכן כל אחת משש מאות אלף הנשמות מקבילה לאחת משש מאות אלף אותיות התורה, והאותיות הן כלים — צורות המכילות אור. הנשמות הן מפנימיות הכלים, אך הן עדיין כלים; המלכות, באמצעות ירידתה, זוכה למעלה נוספת.

באמצעות ירידתה עולה המלכות לבחינת האורות עצמם, מעל הכלים. יתר על כן, היא עולה עד עצמותו של אין סוף הפשוט, למעלה מכל מדרגה שהייתה יכולה להגיע אליה אילולא הירידה.

כעת המאמר מבאר את ״כאהלי קדר״. קדר היה בן ישמעאל, וביטוי חז״ל ״אברהם שממנו יצא ישמעאל״ משמש כאן במונחים קבליים: מה שנפרד מקדושתו של אברהם נעשה ״סיגים ופסולת״. ואף על פי כן, גם במדרגה כזו חייב להיות ניצוץ קטן של חיות קדושה, שאם לא כן לא הייתה יכולה להתקיים כלל.

הניצוץ הזה אינו נכנס פנימה, אלא מקיף את הקליפה מבחוץ. המאמר משווה זאת לקטורת: מעשרת סממניה נאמר שהם מתלבשים בקליפות, ואילו הלבונה — ששמה קשור ללובן — ניצבת מעליהם בבחינת מקיף.

״אוהלים״ מתארים אור מקיף, כיסוי מלמעלה. לכן השכינה אומרת: גם לי יש ״אוהל״, אור מקיף הבא מיחודא עילאה, מן ה״שמש״ ששזפה אותי.

ההערה מנמקת בדרך קל וחומר: אם אור מקיף מחיה אפילו את העולמות שמקורם בשבירת הכלים — השבירה הקדומה שממנה נובעות הקליפות — ודאי שאורות מקיפים נעלים הרבה יותר נמשכים בקיום המצוות המעשיות. המצוות מתקנות ומבררות את קליפת נוגה, התחום המעורב טוב ורע, ומובילות להסרת הרע כליל.

הקורא מופנה לשני מאמרים נוספים העוסקים באותו מהלך. הדברים מבוססים על הכלל של חז״ל: אם ה׳ מעניק כל כך הרבה גם למי שאינם עושים את רצונו, על אחת כמה וכמה למי שעושים אותו.

״כיריעות שלמה״ מייצג אורות מקיפים נעלים עוד יותר. יש שני סוגים: אלה המתגלים כעת, ואלה שיתגלו רק בימות המשיח.

הסוג הנעלה נקרא על שם שלמה, ששמו קשור לשלום, כפי שנאמר בישעיהו: ״יעשה שלום לי״. שלום במובן זה הוא חיבורם של שני הפכים.

ההפכים הם האורות העליונים, שטבעם להסתלק מן העולמות ולעלות, והמקומות התחתונים שבהם גורמים להם להאיר. חז״ל מדברים על שלום בשתי פמליות, של מעלה ושל מטה, וכעת המאמר מסביר כל אחת מהן.

השלום למטה הוא שמלכות דאצילות נעשית ״עתיק״, המקור הפנימי הנסתר, לעולם הבריאה. השלום למעלה הוא שאור אין סוף מתחבר עם האצילות בדרך דומה, כך שאפילו חכמה, החכמה העליונה, נחשבת לעשיה גשמית לפניו, ככתוב ״כולם בחכמה עשית״.

החיבור הזה של אין סוף עם העולמות נעשה באמצעות לימוד תורה לשמה. אמירת אותיות התורה וקריאתן ממשיכות את האור העליון למטה.

הפסוק ״קרוב ה׳ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת״ מתפרש כמתייחס לתורה, שכן חכמה נקראת אמת והתורה יוצאת מחכמה.

״יקראוהו באמת״ נקרא כאן ״יקראו לו בתוך האמת״, כלומר ימשיכו את ה׳ אל תוך התורה. שם שלמה מסתיים באות ה׳, והמאמר קושר אותה לשתי אותיות הה״א שבשם הוי׳: ה׳ עילאה, בינה, וה׳ תתאה, מלכות.

שלום ושלמה עצמם מתייחסים לה׳ כשהוא מלובש בעולמות ועושה שלום ביניהם. ״יריעות שלמה״, לעומת זאת, הן האורות המקיפים העליונים, ואין בקליפות דבר המקביל להן.

ל״אהלי קדר״, כלומר לבונה, יש מקבילה בקדושה — האור המקיף של הקדושה. ל״יריעות שלמה״ אין מקבילה כלל, ולכן הן יוכלו להתגלות רק לעתיד לבוא.

הכתוב מסכם כאן את שני סוגי השחרות ואת הנוי הנובע מהם. כל אלה נרמזים בפסוק: ״מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני הוי׳״.

״שיבה״ היא שיער לבן, המזכיר את חזון דניאל על ה׳, ששער ראשו ״כעמר נקא״; השערות הלבנות הן ההלכות הרבות שבמצוות עשה. ״זקן״ מזכיר את קווצותיו של הדוד, ״שחורות כעורב״, בשיר השירים; וחכמינו מפרשים ״זקן״ כמי שקנה חכמה.

הקווצות השחורות הן ההלכות שנמשכות ומתפשטות במצוות לא תעשה, הצד ה״שחור״ של המצוות. ״ויראת מאלקיך״ מתייחס למצוות דרבנן, שחכמינו מעניקים להן תוקף אף גדול מזה של דין תורה; ״אני הוי׳״ מלמד שכל המדרגות הללו הן אחד.