שיר השירים אשר לשלמה ישקנו מנשיקות פיהו כי…

1״שיר השירים אשר לשלמה, ישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דודיך מיין״. והנה ידוע שהקב״ה נקרא חתן.

וכנסת ישראל נקראת בשם כלה. והיינו על שם המשכת התורה והשפעתה לישראל. וכמאמר חז״ל: ״ביום חתונתו״ — זה מתן תורה.

ולכן ״המשמח את החתן זוכה לתורה, שניתנה בחמישה קולות״, בפרק הראשון של ברכות, כי ״חתן״ פירושו ״חַת דַּרְגָּא״, ירידה מדרגה.

כלומר, ירידה והמשכה של אור אין סוף ברוך הוא להתלבש בתורה. וכנסת ישראל היא מקור נשמות ישראל; וכן כל ניצוץ וניצוץ מישראל בפרט הוא בבחינת כלה.

והנה למילה ״כלה״ שני פירושים. הראשון הוא מלשון ״כיליון״, שהיא מכלה ומבלה את הכול, מלשון ״כלה״, כלומר נכלה. (כמו ״כלה שארי״) (בתהילים עג), שתרגם יונתן ״אשתיצא גושמי״, גופי כלה,

כלומר, לשון כיליון. וכן (בישעיה טז, ד). וגם במילה ״כלה״, בפתח, אפשר לומר שהפירוש הוא על דרך זו. וכך הוא בזוהר, פרשת אחרי (דף עב), על הפסוק ״כי כלתו היא״: ״שצייתא״, כלומר כלות והסתיימות, וכו׳.

כי המילה ״כלה״ היא שם עצם המורה על הפעולה, כמו ״רכה״, ״זכה״, ״דקה״, והיא נקראת כלה על שם שהיא מכלה וכו׳.

וכן נאמר במדרש רבה ״שנתכלו״. והפירוש השני הוא מלשון ״כלתה נפשי״ וכו׳ (תהילים פד), כלומר תשוקת הנפש להידבק באורו יתברך ולהיכלל בו.

(וכמו שתרגם יונתן שם ״תאיבת נפשי״, שהוא לשון תשוקה, כמו ״ואל אישך תשוקתך״, שתרגומו ״תיאובתיך״.) והעניין הוא, שהנה בקריאת שמע יש שתי בחינות של מסירות נפש.

הראשונה היא למסור את הנפש ב״אחד״. והשנייה היא ״ואהבת... בכל נפשך״, אפילו הוא נוטל את נפשך וכו׳. ויש להבין את עניינן ואת ההבדל ביניהן.

ועוד צריך להבין איך שייכת ״ואהבת בכל לבבך״ לאחר בחינת מסירות הנפש שב״אחד״, שהרי על האהבה נאמר בסוף פרשת ניצבים: ״לאהבה... כי הוא חייך״.

אבל מסירות הנפש היא השלכת חייו מנגד, והיא ביטול במציאות לאור אין סוף ברוך הוא ממש. (ועיין בפרשת שמות, בדיבור המתחיל ״להבין מארז״ל על הפסוק כי טובים דודיך״, ובדיבור המתחיל ״חייב אינש לבסומי בפוריא״.)

ואם כן, כיצד לאחר מעלת ומדרגת הביטול של מסירות הנפש ב״אחד״ שייכת בחינת ״ואהבת״, שבה יש מי שאוהב? והעניין הוא ש...

הנה הבחינה הראשונה, למסור את נפשו ב״אחד״, נובעת מ״שמע ישראל״ וכו׳. כי ״שמע״ הוא מלשון הבנה, כלומר התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא, שהוא אחד

כמו קודם שנברא העולם, בלי שום שינוי, כמו שנאמר ״אני הוי׳ לא שניתי״ וכו׳; ״אתה הוא עד שלא נברא העולם״ וכו׳; ״אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים״.

כלומר, ״אלקים״ הוא המסתיר ומעלים וכו׳, אבל לפניו יתברך אין שום העלם המסתיר כלל, כי הכול קמיה כלא חשיב וכו׳.

2ומשום כך ״ולא תחללו את שם קדשי״ וכו׳ — שלא לעשות מקום חלל וכו׳, שבו יהיה דבר נפרד ממנו יתברך, חס ושלום. וממילא מתבטלים כל התאוות, תחושת היש והחיים למען עצמו וכו׳.

וזהו לשון כיליון: הוא מכלה את החיים למען עצמו וכו׳, כך שכל רצונותיו מתבטלים ולא נשאר שום רצון מלבד אליו יתברך.

(וזהו עניין ״כלה שארי ולבבי״, כמו שתרגם יונתן ״אשתיצא גושמי״, וכמו שנאמר בזוהר, פרשת אחרי, הנזכר לעיל, ש״שצייתא דעלמא״ היא כיליון כל הרצונות.

וזהו על דרך המבואר במקום אחר על הפסוק ״כי תצא״: שנקודת פנימיות הלב עולה ונכללת באור אין סוף ברוך הוא, ולא רק מהעולם הזה וכו׳, אלא אפילו מגן עדן התחתון והעליון, כמו שנאמר ״מי לי בשמים״ וכו׳, ״כלה שארי״ וכו׳.)

והבחינה השנייה היא מלשון ״כלתה נפשי״, שהיא לשון תשוקה ואהבה. זוהי בחינת ביטול היש: האדם הוא יש ודבר (ולא כיליון היש לגמרי, כמו בבחינה הראשונה), אלא שהוא מבטל את עצמו ורוצה להיכלל ולהתבטל וכו׳.

ולכן מפסיקים בין שתי בחינות מסירות הנפש הנזכרות לעיל באמירת ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, שהיא בחינת יחודא תתאה. כי מבחינת מלכותו התהוו כל הנבראים מאין ליש, שהרי אין מלך בלא עם; והיא מקור קיומם וחיותם של כל הנבראים.

3ונאמר ״ומבלעדי אין אלקים״: ״מבלעדי״ דווקא, כלומר מחוץ לו יתברך, חס ושלום. אבל הוי׳ עצמו הוא אלקים: ״אני הוי׳ אלקיכם״ — אני בעצמי וכו׳,

המצמצם ומסתיר את אור אין סוף ברוך הוא, שאינו בעל גבול, כדי שתתגלה בחינת הנבראים כיש. וזה כקמצא,

שלבושו ממנו ובו. ומבחינה זו של ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ נמשכת בחינת ״ואהבת״, שבה יש מי שאוהב וכו׳; מה שאין כן יחודא עילאה, שהיא בחינת ביטול ממש במסירות נפש.

(ובכך מתורץ כיצד שייכת ״ואהבת״ לאחר מסירות הנפש ב״אחד״: מפני שמפסיקים ב״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. ועיין במה שנכתב בעניין זה בפרשת וישב, בדיבור המתחיל ״בכ״ה בכסלו״, בדרך מעט שונה; והמשכיל יבין שהדברים עולים בקנה אחד.)

ושתי בחינות אלו נקראות בלשון הקבלה שכינתא עילאה ושכינתא תתאה וכו׳. והן שתי בחינות הכלה שעליהן נאמר בשיר השירים, כי כל שיר השירים עוסק בשתי בחינות הכלה הנזכרות לעיל, כידוע,

כי בשיר השירים נאמר ונשנה פעמיים החיבוב שבין חתן לכלה, והדבר רומז לשתי בחינות הכלה הנזכרות לעיל.

(ועיין בפרדס, שער ח, פרק יג, בעניין שכינתא עילאה ושכינתא תתאה; ובזוהר הרקיע, בתחילת פרשת בראשית, על הנאמר שם בזוהר: ״מה שושנה וכו׳, אף כנסת ישראל וכו׳״.

ועיין במה שכתוב בפירוש כנסת ישראל להלן, בדיבור המתחיל ״ששים המה מלכות״, בשם משנת חסידים; וכן בפרשת תצוה, בדיבור המתחיל ״זכור את אשר עשה לך עמלק״ וכו׳; ועיין בספר ה״מ, סימן קנו. והכוונה בכולם אחת היא,

והיא שתי המדרגות של יחודא עילאה ויחודא תתאה. ועיין עוד בעניין שתי בחינות הכלה בדיבור המתחיל ״וארשתיך לי״, בהפטרה של פרשת במדבר; ואפשר שזהו עניין מעט אחר, והוא כפי שנאמר בסוף הדיבור המתחיל ״כי אתה נרי״, בעניין הדורות הראשונים והדורות האחרונים.)

4ב. והנה משתי בחינות הכלה הנזכרות לעיל נמשכות שתי בחינות של חתנים, בחינת ״חַת דַּרְגָּא״. וזהו ״קול מצהלות חתנים מחופתם״ — ״חתנים״ לשון רבים, ומשמעו שניים. העניין יובן מתוך המאמר ״מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול״.

5ולכאורה אינו מובן מהו ״שם גדול״ ומהו ״שם קטן״. וכן צריך להבין את מאמר חז״ל ״עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד״: כיצד שייכת בחינת שם קודם שנברא העולם, כשעדיין לא היה מי שיקרא לו בשמו?

ויובן על פי הידוע שהקב״ה נקרא בגמרא ובמדרשים בשם ״הקדוש ברוך הוא״. בחרו בשם זה ולא בשמות ובכינויים אחרים, כמו ״רחום וחנון״, מפני שהוא מורה שהוא קדוש ומובדל וכו׳.

(ועיין במה שנכתב בפרשת מקץ, בביאור על הפסוק ״כי עמך מקור חיים״, ולהלן בדרוש הראשון על הפסוק ״צאינה וראינה״.) והמשכות והתלבשויות אור אין סוף בראשית ההשתלשלות אינן בערך אליו כלל, אלא כטיפה מן הים.

וזהו מאמר חז״ל ״הקב״ה יושב ועוסק בתורה״ וכו׳: עצמותו יתברך קדוש ומובדל, אלא שהוא ״יושב״ ומשפיל את עצמו להתלבש בתורה, כאדם היושב ומשפיל את קומתו. והארה זו נקראת בחינת ״שם״, שאינה

אלא זיו והארה. (והעניין של ״עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד״ הוא המקור, השורש והיכולת שיש באין סוף ברוך הוא שיוכל להיות גילוי של זיו והארה, שממנו יתהוו עולמות כאשר יעלה ברצונו וחפצו.

והוא כמו זיו השמש הכלול במאור, שהיא השמש עצמה. אלא שבנמשל הדבר נעלה לאין שיעור: השמש מאירה את הזיו שלא מבחירתה, ואילו למעלה המשכת הזיו וגילויו, על דרך משל, הם כאשר עולה הדבר ברצונו וכו׳. ואם כן, הזיו הכלול בו

היינו היכולת שיש בו יתברך להאיר זיו והארה וכו׳. יכולת וכוח זה נקראים שמו. וזהו שנאמר ״כח אדנ׳ בכחך הגדול״. והיינו משום שמהותו ועצמותו אינן כלל בגדר השפעה והמשכה; ועיין במה שנכתב בדיבור המתחיל ״אתם ניצבים״.

ולכן הכוח והמקור של ההמשכה נקראים שמו, וכמו שהוסבר במקום אחר בפירוש ״כי עמך מקור חיים״: גם בחינת ״מקור חיים״ נקראת ״עמך״, כלומר דבר טפל וכלא חשיב וכו׳.)

וזהו עניין ״שמו הגדול״, שלמעלה מההשתלשלות; ושמו הגדול הזה משובח ומפואר עדי עד, בבחינת אין סוף.

וזהו ״כי הוא לבדו יתברך יחיד ומיוחד״, ו״עיקר חי העולמים״ הוא רק בחינת מלך וכו׳.

כי השתלשלות העולמות אינה בדרך עילה ועלול, כמו שכתוב בספרים; שאם כן הייתה, כביכול, בחינת שינוי, שהרי בעילה ועלול יש שינוי בעילה בעקבות ההשפעה.

כמו, דרך משל, רב המשפיע לתלמידו: הוא מוכרח להפנות את מחשבתו אל ההשפעה, ושכלו אינו פנוי לעיין בעניינים וברעיונות כפי שהיה פנוי קודם שהשפיע.

אבל בו יתברך נאמר: ״אתה הוא קודם שנברא העולם ומשנברא העולם״, בלי שום שינוי חס ושלום.

והיינו משום שמקור חיות העולמות הוא רק מבחינת שמו, בחינת מלכות. (ועיין עוד בעניין שמו הגדול בפרשת שלח, על הפסוק ״אני... אשר הוצאתיך מארץ מצרים״.

ובפרשת פינחס, בדיבור המתחיל ״צו את בני ישראל״ וכו׳, בעניין ״שמו״, שערכו בגימטרייה ״רצון״. וכן על ״ואלה שמות״ וכו׳.)

ובאמת ״נשגב שמו לבדו״. וההמשכה מבחינת שמו אינה בדרך עילה ועלול, שאם כן היה הכול בבחינת אין סוף.

אלא שההמשכה נעשית על ידי צמצום ודילוג, עד שנמשך רק בחינת קו וחוט ממלכות דאין סוף, ואחר כך צמצומים והעלמות נוספים, אין מספר,

(עיין בספר של בינונים, חלק ב, פרק ט, בהגהה), עד שיכולה להיות בחינת השתלשלות של עילה ועלול, וכידוע עניין סובב כל עלמין וממלא כל עלמין וכו׳.

והנה התלבשות והמשכה זו משמו הגדול, להתלבש בתורה — ״יושב ועוסק בתורה״ — היא בחינת רננה דאורייתא, כי ״אורייתא מחכמה נפקת״.

״נפקת״ דווקא: כלומר, בחינת התורה הגלויה היא מחכמה. אבל ההארה העליונה שעל ידה אור אין סוף ברוך הוא מתלבש בחכמה עילאה, ״חכים״,

״ולא בחכמה ידיעא״, היא בחינת טעמי התורה ורננה דאורייתא — זרקא, מקף, שופר וכו׳. (כי גם הטעמים הם כעין אותיות, שהם עניין של המשכות, כידוע בעניין טנת״א.)

אלא שהם אותיות והמשכות מבחינת תענוג עליון, בחינת ״כי עמך מקור חיים״, שלמעלה אפילו מבחינת חכמה עילאה, ואין צריך לומר שהם למעלה מאותיות הדיבור, הנמשכות מן החכמה. והעניין הוא, שכמו שיש אותיות הדיבור ואותיות המחשבה,

כך יש אותיות הכלולות בשכל וגם למעלה מן השכל. וזהו עניין הטעמים; ו״טעם״ הוא גם לשון טעם טוב ומתיקות. כלומר, הם אותיות והמשכות של תענוג עליון, מבחינת שעשוע המלך בעצמותו, כמו שנאמר ״ואהיה אצלו שעשועים״.

ומשם נמשך להתלבש בחכמה עילאה, וזהו ״ואני תורתך שעשעתי״, וכמו שהוסבר במקום אחר על ״ואהיה אצלו אמון״ וכו׳. ועיין עוד בעניין רננה וטעמי התורה על הפסוק ״ויהי מקץ שנתיים ימים״.

וכן בפרשת אמור על הפסוק ״והניף הכהן אותם״; ובפרשת וזאת הברכה על הפסוק ״תורה צוה״ וכו׳. ובמקום אחר הוסבר שזהו ״ויהי בישורון מלך״, כי אפשר לומר שגם ״ישורון״ הוא מלשון ״שיר״.

וכשם שהשיר הוא מעגלי, כך בניגון נעוץ סופו בתחילתו: כאשר הניגון מסתיים, התחלתו נמשכת שוב וכו׳. כך גם למעלה: הניגונים והטעמים הם המשכה של ממש של האור הסובב כל עלמין, והמשכה זו היא בבחינת מלך, כמאמר הברכה: ״ברוך אתה הוי׳ אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו״.)

6ג. וזהו ״שיר השירים אשר לשלמה״. כי ״שיר״ הוא עניין של היכללות ברצוא ושוב, ולמעלה הוא בחינת מטי ולא מטי וכו׳.

(ועיין בעץ חיים, שבחינת מטי ולא מטי נמשכת מפה דא״ק, שהיא בחינת אורות הטעמים דא״ק וכו׳. וזהו ״שיר״ וכו׳, ״מנשיקות פיהו״. ועיין עוד בעניין ההמשכה שבבחינת מטי ולא מטי בביאור ״מוצאיהם למסעיהם״ וכו׳.)

וזהו ״שיר השירים״: השיר שממנו מקבלים השירים שלמטה, כי יש כמה בחינות של שיר העולות מלמטה למעלה.

כי מקור הנבראים, המחיה אותם ומהווה אותם מאין ליש — בחינת מלכות דאצילות — עולה ונכלל בביטול במאציל ברוך הוא, בבחינת שיר של רצוא ושוב. וגם לאחר התלבשותו בבריאה, יצירה ועשיה,

הנה עליות העולמות, העולים ונכללים וכו׳, נקראות בחינת שיר, כמו ניגונו של המנגן, שיש בו קולות העולים ויורדים במעלות ובמורדות. ויש מיני עליות רבים לאין קץ ושיעור, והכול בבחינת שיר.

וזהו ״כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר״ וכו׳. (ועיין במה שנכתב על ״מזמור שיר חנוכת הבית״ ועל ״ושם אחיו יובל״.)

והנה כל השירים הללו שממטה למעלה נקראים ״שירה״, בה״א, לשון נקבה, כמו שנאמר ״השירה הזאת״; זוהי בחינת הכלה. ומבחינת הכלה נמשכת שמחת החתן, מהעלם לגילוי: ״משמח חתן עם הכלה״.

כלומר, על ידי הכלה: באמצעות בחינת השירה בה״א, בחינת הכלה, נמשך השיר העליון, בחינת דכר. (ועיין בזוהר, פרשת וילך, דף רפד ע״ב ורפה ע״א.)

היינו המשכת אור אין סוף הסובב כל עלמין מבחינת שמו הגדול — טעמי התורה ורננה דאורייתא, בחינת תענוג העליון — להתלבש בתורה.

(ועיין בעניין שיר השירים במדרש רבה, בסוף הפירוש על הפסוק ״שיר השירים״; זוהר חלק ב, מח ע״ב, קלב ע״א, קמג ע״א–ע״ב, קמד ע״א–ע״ב, קמה ע״ב; זוהר חלק ג, עד ע״ב, רפד ע״ב.)

(ואפשר לפרש ״שמע ישראל״ — ״שיר אל״, כי בנשמות ישראל יש מבחינת שיר ומבחינת השירים; עיין להלן בביאור על ״צאינה וראינה״, ובזוהר חלק א, ויחי (דף רמה). ועיין במה שנכתב לעיל בעניין ישורון, ובפרשת בלק על הפסוק ״ולא ראה עמל בישראל״ וכו׳.)

7״אשר לשלמה״ (אשר לשלמה): כמו ״עושה שלום במרומיו״: מיכאל, שר המים, וגבריאל, שר האש — שני הפכים וכו׳.

כך גם יש חיבור והתכללות של שני הפכים, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. שהרי הוא יתברך קדוש ומובדל, ואין ערוך אליו וכו׳, [אלא] כטיפה לעומת האוקיינוס וכו׳.

8והעולמות הם בבחינת יש ונפרד. כדי שאור אין סוף יתלבש בטיפה זו, שאין לה ערוך כלל וכו׳, מוכרחה להיות המשכה של תענוג עליון, שה׳ יתענג בהמשכת הטיפה וכו׳.

תענוג זה הוא עניין השיר, שממנו נעשה השלום — ההתקשרות של המשפיע במקבל וכו׳. וכך נעשה ״אשר לשלמה״.

בתיבת ״לשלמה״ נכללות יחד בחינת זכר ובחינת נקבה: ״שלמה״ בחולם פירושו ״המלך שהשלום שלו״, והוא המשכת טיפת הזכר.

גם ״שלמה״ בה״א בסופו מורה על לשון נקבה: בחינת העלייה מלמטה למעלה. בחיבור שניהם נעשה ייחוד עליון, ונמשך שיר לשירים. ועיינו בעניין שלמה בהרמ״ז (דקע״ו ע״ב).

הגורם לכל זה הוא הכתוב ״ישקני מנשיקות פיהו״. המשכת בחינת שמו הגדול בשיר ובטעמים נקראת בחינת נשיקין — גילוי אהבה פנימית, כאהבת האב

לבנו יחידו. מרוב עוצמת האהבה, שתוכו רצוף אהבה כאש בוערת, היא אינה יכולה לעבור מן הכוח אל הפועל בגילוי אלא בדרך של צמצום גדול, כשהיא מצטמצמת בהבל הפה וברוח פיו.

ואף שמדובר במעשה גשמי, דווקא בו מתגלה פנימיות האהבה, שאינה מתלבשת בשום כלי אחר, אפילו לא באותיות הדיבור וכו׳. (ועיינו במה שנכתב על כך בד״ה מי יתנך כאח לי וכו׳, אשקך וכו׳.)

כך גם התשוקה הזאת והתענוג העליון הזה — שיהיו גילוי והתלבשות של אור אין סוף בבחינת הטיפה, והשפעת התורה — הם בבחינת דילוג וקפיצה, ולא בבחינת השתלשלות,

אלא בבחינת צמצום גדול: ״יושב ועוסק בתורה״ וכו׳; ״משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול״.

וזהו ״יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי״. ״יומם״ — באמצעות ישראל העוסקים בתורה נמשך חסד עליון בכל יום, בחינת השפעה מלמעלה למטה, וכמאמר חז״ל בפרק לפני אידיהן (ד״ג ע״ב):

״שלש שעות ראשונות הקב״ה יושב ועוסק בתורה, שניות יושב ודן, שלישית יושב וזן״ וכו׳; זהו עניין התלבשות אור אין סוף בהשפעה.

(פירוש: ״יושב ועוסק בתורה״ היינו המשכת מוחין — חכמה, בינה ודעת; ״בשניות יושב ודן״ היינו בחינת חסד, גבורה ותפארת; ו״בשלוש שעות שלישיות יושב וזן״ היינו בחינת נצח, הוד ויסוד. כידוע, נצח והוד נקראים ״לחמו בלחמי״. ועיינו בזוהר פרשת פנחס

(דרי״ז ב׳), בעניין ״ולחם לבב אנוש יסעד״: ״ההוא לחם דאזילו שחקים״ וכו׳, שהם נצח והוד. ועיינו במה שנכתב באיגרת הקודש בד״ה

״להבין משל ומליצה״.) אבל ״בלילה שירה עמי״ הוא שירת המלאכים מלמטה למעלה, הבאה לאחר ההמשכה של ישראל ביום: ״יומם יצוה ה׳ חסדו״ וכו׳.

״ושירה״ כתוב, ו״שירו״ קוראים — עניין ייחוד ז״א ונוקבא, כנ״ל. לכן כתוב ״פיהו״ ולא ״פיו״, בתוספת ה״א: בחינת זכר ונקבה.

9ד. כל זה הוא בחינת החתן הראשון, ״חות דרגא״ — המשכת אור אין סוף להתלבש בתורה, חכמה עילאה, ״חכים ולא בחכמה ידיעא״ וכו׳.

בחינת החתן השני היא כאשר אור אין סוף, לאחר שכבר נמשך והתלבש בתורה, נמשך גם למטה, בבי״ע: ״ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל״

(ועיינו בלקוטי תורה על תהילים, סי׳ ע״ח, על פסוק זה), כדי שיהיה גילוי של אור אין סוף למטה כמו למעלה, וגם למטה יימשך התענוג העליון בתורה ובמצוות של בי״ע.

וזהו שאמרו חז״ל: ״אלפים שנה קודם שנברא העולם קדמה התורה״. פירוש ״אלפים״ הוא ״אאלפך חכמה, אאלפך בינה״, משום שההמשכה הראשונה של התורה היא משמו הגדול אל חכמה ובינה.

זוהי בחינת החתן הראשון, ה״חות״ הראשון; ואחר כך בחינת החתן השני היא המשכת התורה משתי ה״אלפין״ הנ״ל אל העולם, שהיא בחינת המידות של ז״א

(ועיינו במה שנכתב בד״ה השמים כסאי, ובביאור על פי ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״ בפרשת אמור, ובד״ה והיה אור הלבנה וכו׳ בפרשת צו, ובביאור על פי ״שוש אשיש״ בעניין ״כחתן יכהן פאר״): כלומר, המשכת התורה למטה בבי״ע.

וזהו ״אשר קדשנו במצוותיו״: התענוג העליון נמשך במצוותיו ובתורה, שהרי התורה אינה אלא פירוש וביאור של המצוות.

והנה במצוות נאמר ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״. פירוש הדבר שהאדם עושה אותן למצוות, כמו שכתוב ״ועשיתם אותם״ — ״אתם״ כתיב. ואחר כך ״וחי בהם״: הוא מקבל מהן חיות, משום שהן למעלה ממדרגת האדם.

שהרי כל המצוות נעשות באמצעות דברים גשמיים: אתרוג, סוכה, ציצית וקרבנות מן הבהמה, מן הבקר והצאן; ושורש

הבהמה הוא מבחינת התוהו, ״לפני מלך מלך לבני ישראל״ וכו׳, למעלה מבחינת אדם, וכמאמר חז״ל: ״אפילו יתוש קדמך״; אלא שהיא נפלה למטה בשבירה [בדפוס כתוב ״בשירה״].

10מה שהיה יכול להתברר ולהיכלל בקדושה נעשה מלאכים, מיכאל וגבריאל וכו׳; ומה שלא היה יכול להתברר נפל מטה מטה, עד שבעולם העשיה נעשו בהמות וחיות גשמיות וכל אשר נעשה תחת השמש.

ועל ידי האדם (שם מ״ה, בחינת התיקון, בחינת חכמה), שמעלה ומקריב את קרבנו על גבי המזבח,

הנה ״זאת תורת הבהמה״: היא עולה למקורה ולשורשה שבעולם התוהו, למעלה מבחינת אדם, עד שהאדם מקבל מהן חיות ו״חי בהם״ וכו׳.

וכך גם בכל המצוות: ציצית עשויה מצמר גשמי, ותפילין מקלף וכו׳. גם כאן, למטה האדם הוא שעושה אותן למצווה, כדי שתימשך בהן המשכת אור אין סוף.

אבל למעלה מעלת המצוות גבוהה ונעלית מאוד, שהרי תרי״ג מצוות דאורייתא ושבע מצוות דרבנן הן תר״ך עמודים, כעמוד המחבר בין מעלה למטה. וזהו שכתוב ״אחור וקדם צרתני״ וכו׳.

והנה המשכת שני החתנים הנ״ל, ״חות דרגא״, נעשית על ידי שתי בחינות כלה: ״משמח חתן עם הכלה״.

כי מבחינת הכלה הראשונה — בחינת מסירות נפש וכליון — מתעוררת אתערותא דלעילא: המשכת אור אין סוף, שמו הגדול, להתלבש בתורה, חכמה עילאה, ״והחכמה מאין״ וכו׳.

ומבחינת הכלה השנייה, ״כלתה נפשי״ וכו׳, בחינת ״יש מי שאוהב״ וכו׳, כנ״ל, נמשכת חכמה עילאה להתלבש גם בתורה ובמצוות של בי״ע. (ועיינו במה שנכתב בד״ה לבבתני אחותי כלה.)

ולכן לאחר ״ואהבת בכל נפשך״ נאמר ״והיו הדברים האלה אשר אנכי״ וכו׳: מי שהוא ״אנכי״ מצווך וכו׳, ״ודברת בם״.

וכעניין ״אני המשנה המדברת בפיך״ וכו׳, וכמו שכתוב ״ואשים דברי בפיך״ — דברי ממש. וזהו ״משכיל לאיתן״ וכו׳.

פירוש ״איתן״: ״אתנים״ הם התנאים, שעל ידי לימוד התורה הם ממשיכים את בחינת ״משכיל״, שהיא חכמה עילאה, כדי שתימשך למטה לעולם על ידי בחינת חסד.

וזהו ״חסדי ה׳ עולם אשירה״: נמשכת לעולם בחינת שיר ותענוג, רננא דאורייתא. וזהו דירה בתחתונים.

11והנה, כדי שתהיה התגלות של בחינת החתן, צריכה להיות תחילה בחינת חופה ומקיף — המשכת סובב כל עלמין; ואחר כך נמשכת ההתגלות בבחינת פנימיות החתן.

וזהו ״ובצל ידי כסיתיך״ — בחינת חופה; ו״ומצהלת חתנים מחופתם״ — מבחינת המקיף וכו׳. (ועיינו במה שנכתב בעניין חופה בד״ה כי על כל כבוד חופה, ובד״ה תורה צוה וכו׳, ועל פי ״לסוסתי ברכבי פרעה״, ובד״ה עיני כל אליך ישברו.)

12״כי טובים דודיך מיין״. הנה אמרו חז״ל: ״עין לא ראתה״ — זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית.

וכתוב ״תירושי המשמח אלקים״ וכו׳: ״מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין״ וכו׳. והעניין הוא שהיין בענבים בלוע בתוכם, ויוצא מן ההעלם אל הגילוי.

13לכן, ״כשנכנס יין יצא סוד״ וכו׳, ו״יין ישמח״ וכו׳ — כדי להוציא מן ההעלם אל הגילוי. וכל דבר שהיה בהעלם ובהסתר גדולים יותר,

הגילוי שאחר כך הוא ביתר שאת; ואין דבר שמתגלה שלא היה תחילה בהעלם, כמו הולד שהיה טמון בבטן אמו וכו׳.

כך גם בזריעה: הגרעין צריך להיות טמון ומכוסה ולהירקב בעפר; וככל שהוא טמון ונרקב יותר בארץ, כך התבואה גדלה אחר כך בתוספת ובריבוי של ברכה.

כך גם כל הגלויות הן בחינת העלם, ״אותותינו לא ראינו״ וכו׳. ומכיוון שבמתן תורה היה צריך להיות גילוי פנים בפנים, כדי לקבל את התורה כשהיא גלויה, הספיק

העלם וגלות של רד״ו שנה תחילה. ואילו אריכות הגלות כעת היא מפני שלעתיד לבוא יתגלו פנימיות התורה וטעמי התורה. (וראו מה שנכתב בפרשת וארא, בסוף המאמר המתחיל ״וידבר אלקים אל משה״.)

וכמו שכתוב: ״זורע צדקות מצמיח ישועות״ — על ידי הצדקה, להחיות את רוח שפלים בכסף ובזהב גשמיים, הוא מצמיח ישועות; ״ישועות״ הוא לשון ״וישע ה׳״ וכו׳:

גילוי ש״ע נהורין. וזהו עניין ״יין המשמח אלקים״, כי אלקים הוא בחינת ההסתר וההעלם, כמו שכתוב:

״כי שמש ומגן ה׳ אלקים״: בחינת שם אלקים היא בחינת מגן ונרתק, המעלימים ומסתירים כדי שהעולם ייראה כמציאות בפני עצמו. וכשהוא יוצא מן ההעלם אל הגילוי, אז השמחה גדולה לאלקים דווקא.

14וזהו ״כשנכנס יין יצא סוד״ וכו׳: ״סוד הוי׳ ליראיו״ וכו׳. והיין המשומר בענביו הוא בחינת העלם והסתר גדול מששת ימי בראשית, שכן הגילוי שיהיה לעתיד לבוא יהיה בבחינת אין סוף: ״עין לא ראתה״ וכו׳.

15ועיינו בעניין היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית במאמר המתחיל ״עניין ברכת הזימון״, בסופו. אך כל זה הוא בבחינת השתלשלות, של העלם וגילוי, בחינת יין וכו׳.

אבל ״דודיך״ הוא למעלה מן ההשתלשלות, למעלה גם מבחינת ההעלם, למעלה מבחינת סובב וממלא, כי אין ערוך וכו׳; קדוש ומובדל, ו״קמיה כחשכה כאורה״.

כלומר, כאשר ההעלם נמשך לידי גילוי, הדבר נחשב למטה כמו יציאה מאפלה לאורה; בתחילה, כשהאור היה בבחינת העלם, ״החושך יכסה״.

ועל ידי הגילוי ״ראו אור גדול״, ותהיה שמחה גדולה לאלקים. אבל קמיה, לפני עצמותו ית׳,

האור והגילוי האלה שווים לחושך שהיה בתחילה, שכן ״כל נהוראן מתחשכאן קמיה״; וכתר עליון, אף שהוא ״אור צח, אור מצוחצח״, ״אוכמא איהו״ וכו׳.

16וזהו ״כי טובים דודיך״: גילוי בחינת מהותו ועצמותו, הנמשך על ידי תורה ומצוות; בחינת שיר השירים וכו׳, גילוי שמו הגדול וכו׳:

הרי הם ״טובים מיין״ וכו׳. [וראו מה שנכתב במאמר המתחיל ״מצה זו״ וכו׳ ובמאמר המתחיל ״ושאבתם מים בששון״, בעניין ״ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה״; וכן מה שנכתב במאמר המתחיל ״אשירה לה׳ כי גאה גאה״,

בפירוש ״אדון הנפלאות״ ובפירוש ״כי גאה גאה״ וכו׳; וכן מה שנכתב במאמר המתחיל ״עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי״, בביאור עניינו ופירושו של ״משל הקדמוני״:

״קדמונו של עולם״ וכו׳. ועיינו עוד בעניין ״כי טובים דודיך״ במדרש רבה על שיר השירים, ובפרשת נשא, פרק י״ד, בעניין ״ביום השביעי נשיא״.

(זוהר חלק ב׳, י״ב ב׳, צ״ד ב׳, צ״ה א׳, ק״נ א׳. ובעניין ״ישקני״ — במדרש רבה על שיר השירים ובפרשת כי תשא, פרק מ״א; זוהר חלק א׳, מ״ד ב׳, ע׳ א׳, קל״ז א׳; חלק ב׳, קכ״ד ב׳, ק״כ ב׳, קמ״ז ב׳, רנ״ו ב׳; חלק ג׳, רפ״ז א׳.)]