לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך

המאמר פותח בפסוק משיר השירים א, ג, שאותו הוא קורא כתיאור של שתי דרכים שבהן התורה מגיעה אל האדם: כ״ריח״ וכ״שמן שנשפך״. הביטוי המסיים, ״על כן העלמות אוהבות אותך״, הוא התכלית: שגם מי שעדיין לא התעורר יבוא לאהוב את ה׳.

הסוגריים מונים מקומות במדרש הדנים בפסוק זה ובדימוי השמן. מדרש שיר השירים מדמה את התורה גם ליין וגם לשמן, ואדמו״ר הזקן יראה שמדובר בשתי דרכים שונות שבהן התורה פועלת באדם.

יין מגלה: הוא פותח לב סגור ומוציא לאור את מה שהיה נסתר. הגמרא דורשת את העובדה שערכן המספרי של המילים ״יין״ ו״סוד״ הוא שבעים: כשנכנס יין יוצא הסוד; כאן הסוד הנסתר הוא שמחה פנימית.

בעבודת ה׳, ״יין״ מסמל את בינה, כלומר התבוננות מעמיקה. האדם מתבונן בכך שמלכות ה׳, ״העולם הנגלה״, מחיה ללא הרף את הכול ומביאה אותו לידי מציאות יש מאין, לרבות המקום והזמן עצמם; מהתבוננות זו נולדות אהבה ויראה מלאות התלהבות — ״דודיך״.

ה״סוד״ הוא האלוקות המוסתרת בתוך הבריאה, מוסתרת עד כדי כך שהעולם נדמה כקיים בפני עצמו. כשהתבוננות מולידה אהבה ויראה, הסוד ״יוצא״: האדם חש, כאילו הוא רואה, שהכול נחשב כאין ממש לפני ה׳.

הגמרא מביאה את שאלת ה׳: ״מי גילה רז זה לבני?״ המילה ״מי״ היא כינוי קבלי לבינה; ״החסדים המכוסים״ ביסוד אימא הם האהבה והיראה הטמונות בהבנה, שההתבוננות מגלה אותן.

עם ישראל כולו נקרא כלתו של ה׳. הוא נעשה כלה במובן השלם כאשר האלוקות הנסתרת מתגלה ומאירה בנשמותיו, מצב שהזוהר מכנה ״כאשר קיבלה את הזכר״.

הזוהר מכנה את ה׳ ״חתן״ הנותן לכנסת ישראל, כלתו. הסוגריים מציינים את מקום הדברים בזוהר ושתי הפניות נוספות העוסקות בקטע.

במשל זה אין לכלה דבר משל עצמה; כל האור שלה ניתן לה מלמעלה. הפסוקים מישעיהו אומרים שבעלה הוא עושיה ושכבוד ה׳ זרח עליה: האור שלה בא ממנו.

הפסוק ממיכה מוסיף שגם בחושך ה׳ הוא אורה. המקובלים קוראים את המילה ״נערה״, הכתובה בה״א בסופה, כרמז לחמש הגבורות שהזכר נותן לה; גבורות אלו מזוהות עם ה״אהבה״ שבפסוק, שמקורה בעולם העליון הנסתר.

אף שמקורן של חמש הגבורות למעלה, הן מגיעות לידי גילוי רק דרך נוקבא, הבחינה הנשית המקבלת. הסוגריים מפנים למקומות שבהם פרי עץ חיים של האריז״ל ומקדש מלך, פירוש על הזוהר, דנים בכך.

לפני שהכלה קיבלה את האור הזה, היא נקראת ״נער״, בלי ה״א, כפי שהמילה מופיעה בחלקים מספר דברים. בנפש האדם מדובר במי ש״לבו אטום״ ואינו מתעורר מן ההתבוננות; אנשים כאלה הם ה״עלמות״ שבפסוק.

הסוגריים מפנים לכמה מאמרים אחרים המפתחים את אותו רעיון. אחד מהם מציין ש״כלה״ בלי ה״א היא רק ״כל״: כלה שעדיין לא קיבלה את חמש הגבורות של הזכר.

הפתרון ללב האטום הוא הדימוי השני, השמן, המסמל את התורה עצמה. הביטוי ״שמן שנשפך״ מתאר שמן הנשפך מכלי אחד לאחר, כאשר הופכים את הכלי על פיו.

כאשר כלי מלא שמן, הריח נשאר למטה, בגובה השמן. כשמרוקנים אותו בהפיכתו, הריח עולה מתחתית הכלי הראשון: מה שהיה בתחתית נמצא עכשיו למעלה.

גם התורה ירדה מחכמת ה׳ אל הדברים הגשמיים, הסיפורים והאותיות הכתובות. הפסוק ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ והביטוי הזוהרי ״אבא יסד ברתא״ אומרים שהדרגה העליונה ביותר שוכנת בדרגה הנמוכה ביותר, ולכן הסדר מתהפך.

התורה כולה מורכבת משמותיו של ה׳, ולכן נאמר ״שמך שמן שנשפך״. האותיות נקראות ״סוסים״ מפני שלמרות ירידתן דרך שלבים רבים, הן נושאות את האדם כלפי מעלה; מקורן ב״עולם הדכורא״, בחינת השמן.

נדמה שהאותיות הן החלק הנמוך ביותר במחשבה ובדיבור, למטה מן השכל ומן הרגש. ספר יצירה מכנה את האותיות ״אבנים״, כמו עצמים דוממים שאין בהם חיות משל עצמם.

ובכל זאת, מקורן של האותיות, כמו מקורו של הדומם, הוא למעלה מן השכל; הדבר דומה לחותם, שבו הגבוה ביותר נעשה לנמוך ביותר כשהוא מוטבע. הסוגריים מפנים לשני מאמרים הדנים באותיות ובאבנים.

״ריח שמניך״ נמשך מן השמן המריח, המדומה לשמן המשחה של המקדש, דרגה שלמעלה מן השמן הרגיל. הסוגריים מפנים למקומות נוספים הדנים ב״אפרסמונא דכיא״ ובשמן המשחה.

ההפניה נמשכת: מאמר בפרשת נשא על חנוכת המזבח ״ביום המשח״, והרמ״ז, פירוש על הזוהר, המדבר על ״שמן עילאה״.

איגרת הקודש, החלק הרביעי של התניא, מסבירה שהאותיות מושרשות ב״שכל הנעלם״ וב״קדמות השכל״, דרגה שלמעלה מהמחשבה הגלויה. הדבר תומך בטענה שהאותיות הנמוכות באות ממקור נעלה מאוד.

בתורה אור, במאמר על נר חנוכה, מלמד אדמו״ר הזקן שאותיות התורה מושרשות אפילו למעלה מתוכן התורה. לכן הצורה הכתובה אינה רק כלי לרעיונות.

התורה נקראת ״אור״, אבל האותיות מושרשות ב״אויר״, שהוא אור בתוספת יו״ד ומקורו של האור. אויר הוא נשימה, רוח, וכך נוצר הקשר בפסקה הבאה בין רוח לריח.

המילים ״ריח״ ו״רוח״ חולקות שורש לשוני. חז״ל דורשים את הביטוי מן התורה ״ריח ניחוח״ על קרבן כ״נחת רוח״ לפני ה׳; מכאן שריח הוא עניין של רוח, והוא מתקשר ל״אויר״ שבו מושרשות האותיות.

מפני ששורש האותיות נעלה כל כך, הן יכולות לשאת את האדם כלפי מעלה, ולכן הן נקראות ״סוסים״. כל עלייה נעשית באמצעות אותיות הנאמרות בפועל, שכן מחשבה בלבד, ללא מילים, אינה פועלת דבר.

מבוא שערים של האריז״ל מובא על הפסוק ״מפיו דעת ותבונה״, הקושר דיבור אלוקי לדעת. מכאן המשל: רוכב מגיע על סוס למקומות שלא היה יכול להגיע אליהם ברגל.

בדומה לכך, מי שמשקיע את כל מחשבתו באותיות התורה או התפילה מתרומם באמצעותן הרבה מעבר לדרגתו שלו. אבל הפסוק מזהיר שה׳ אינו חפץ בגבורת הסוס ואינו רוצה בשוקי האיש; האזהרה תוסבר בהמשך.

אם האדם רק חושב על המילים בלי לערב את שכלו — חכמה, בינה ודעת — הוא דומה לרוכב שרק יושב על הסוס. הסוס רץ, והרוכב עצמו אינו עושה דבר.

מה שה׳ רוצה, אומר הפסוק הבא, הם ״יראיו״. כלומר, יש לחבר התבוננות ממשית בגדולת ה׳, בכל כוחו של השכל, אל דבקות המחשבה באותיות.

הסוגריים מפנים לשני מאמרים בתורה אור על דימוי הסוס. אחר כך באה עצה מעשית למי שמגלה שההתבוננות אינה מעוררת את לבו.

על אדם כזה להשפיל את עצמו לגמרי ולומר שאין לו זכות לצפות להתלהבות, שהרי לבו אטום. זהו ה״עלמה״ שבפסקה הראשונה, המדברת בכנות על עצמה.

עליו להכיר עד כמה הוא רחוק מה׳ ולעשות את הדבר היחיד שבכוחו: להתחנן ולהשתוקק לדבוק בה׳. זו משמעות ״המיחלים לחסדו״ — ציפייה ורצון עז שהאלוקות תתגלה לו.

תחינת האדם נמשכת: הוא אינו רוצה להיות נפרד מה׳. המילה ״חסד״ נקראת ״חס דלת״ — חמלה על האות דל״ת, האות ״הענייה״ המסמלת את המקבלת שאין לה דבר משל עצמה; חסד ה׳ הוא גילוי האלוקות למי שחסר אותה. הגמרא קוראת את ״צפירת תפארה״ שבישעיהו כ״למיחלים לתפארתו״: ההשתוקקות עצמה ממשיכה את חסד ה׳, עד שהלב מתעורר.

כך גם בלימוד התורה שבעל פה, שבו רצון ה׳ מתגלה בפרטי העולם הזה — מה טהור ומה טמא, מה מותר ומה אסור. גם באמצעות לימוד כזה יכול מי שמשתוקק לה׳ להמשיך עליו את חסדו.

על מי שחסרה בו אפילו ההשתוקקות נאמר שה׳ ״זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל״. ״בית ישראל״ הוא נוקבא, הבחינה המקבלת, וה׳ ממשיך אליו אמונה — קשר עמו שאינו תלוי ברגשו של האדם.

כאן המאמר מעמיק במשמעות ״שמן שנשפך״. הוא נשען על קטע בזוהר המכנה את המשנה ״אשתו״ של ״אותו נער״ (המלאך מטטרון), דימוי לתורה שבעל פה כבחינה נשית ומקבלת.

הטענה מפתיעה: בדינים המעשיים של התורה נמצאת עצמיות חכמתו העליונה של ה׳. גילוי כזה אינו מצוי אפילו בעולמות הרוחניים העליונים.

גם בגן עדן הנשמות תופסות רק זיו של השכינה והארה מחכמה עילאה. הטעם מוסבר במאמר לפורים בתורה אור באמצעות דימוי האריה שבחזון יחזקאל.

בחזון יחזקאל פני האריה לימין, לצד החסד; המאמר הנזכר מסביר שככל שהדבר נעלה יותר, כך עליו לרדת נמוך יותר. לכן חכמה עילאה מתלבשת דווקא במקום הנמוך ביותר: בדינים על טמא ועל כשר.

איגרת הקודש מביאה משל: הדיבור מבטא רק הארה משכלו של האדם, ואילו בטיפת הזרע נמשכת גם עצמות נשמתו של ההורה. כך גם דיני התורה נושאים את חכמת ה׳ עצמה, ולא רק השתקפות שלה.

באיגרת הקודש יש איגרת נוספת העוסקת באותו נושא. ״שמן שנשפך״ פירושו שעצמות השמן עצמה, ולא רק ריחו, נשפכת ומגיעה למטה.

זהו העיקרון שנאמר קודם: העליון ביותר מגיע דווקא למקום הנמוך ביותר. ״שמך״ מתייחס לתורה, שחז״ל מתארים אותה כולה כשמותיו של ה׳.

שני מאמרים בתורה אור מפתחים את הרעיון: כל המצוות נועדו ״לתקן את סוד שמו״, כביכול להשלים את שם ה׳. התורה והמצוות הן אפוא הערוץ של השם.

הזוהר מפרש את ״שמך״ כמלכות, מלכותו של ה׳, שאליה נשפך השמן של חכמה עילאה. במונחי המאמר, החכמה העליונה ביותר זורמת אל המידה האלוקית הנמוכה ביותר.

הזוהר קושר גם הוא בין שמן ל״שם״ באמצעות הפסוק ״טוב שם משמן טוב״. דבריו ש״הבת יורשת את האב״ פירושם שמלכות (הבת) מקבלת ישירות מחכמה (האב).

הפסוק אומר שהארץ, המסמלת את מלכות, נוסדה דווקא בחכמה, ואילו השמים כוננו בבינה. חכמה מגיעה ישירות אל הדרגה הנמוכה ביותר.

ההפניות הן למאמרים בתורה אור, בראשית, ובהם מאמר על יצירת האדם מן העפר. תיקוני זוהר אומר שמלכות היא ״פה״ ונקראת תורה שבעל פה; לכן דיני התורה שבעל פה מקבלים את חכמה עילאה.

מאמר מאוחר יותר בפרשה מסביר מדוע דברי חכמים ״ערבים״ יותר מן התורה שבכתב: מקורם בדרגה שלמעלה מן ה״ספר״. התורה שבעל פה, אף שהיא נראית נמוכה יותר, גבוהה יותר בשורשה.

איגרת הקודש מסבירה את אותו עניין באמצעות ״חותם המתהפך״ ובאמצעות לשון ספר יצירה ש״תחילתן נעוץ בסופן״. הדרגה הנמוכה ביותר קשורה לדרגה העליונה ביותר.

זו המשמעות המלאה של ״שמך שמן שנשפך״: הלכות התורה שבעל פה מקבלות מעצמות השמן, ממקור נעלה מאוד. בתהלים מתואר שמן זה יורד מראש אהרן אל זקנו.

מאמר בפרשת בהעלותך מסביר ששערות זקנו של הכהן הגדול מסמלות את הלכות התורה. השמן שלמעלה, חכמה עילאה, יורד אל אותן הלכות.

הפסוק אומר ״הזקן״ פעמיים, ומאמר מאוחר יותר בפרשה מסביר מדוע. הלכות מצוות העשה באות מחסד, מן ״הזקן העליון״.

הזקן העליון מתואר בדימויי לובן, כשלג וכצמר נקי, מחזון דניאל. הלכות האיסורים באות מ״קווצותיו השחורות״ שבשיר השירים, מצד הגבורה; האידרא בפרשת נשא מתארת את שניהם.

כעת אפשר להבין את ״כי טובים שמניך לריח״: השמן היורד על הזקן, כלומר אל ההלכות, שורשו נעלה ביותר.

מפני ששורשו נעלה כל כך, הוא נקרא ״שמן המריח״. ״שלושה עשר נהרות של שמן אפרסמון טהור״ שהובטחו לצדיקים בגמרא מתייחסים לדרגה זו, הנעלית משמן רגיל.

ההפניות הן למאמר בתורה אור, תרומה, ולשני קטעים בזוהר. הם דנים בהרחבה בשמן הנעלה והמריח.

מובאים קטעים נוספים בזוהר הדנים ב״לריח שמניך״, יחד עם הרמ״ז, פירוש על הזוהר. ההפניות ניתנות למי שרוצה ללמוד את הנושא במקורות.

קריאה שנייה, על פי פשוטו של המדרש לשיר השירים: ״שמן תורק״ הוא מדרגה גבוהה יותר מ״ריח שמניך״.

הריח הוא רק הניחוח שמגיע אל האדם מן השמן. כאשר יוצקים שמן לכלי של חבר, נותנים לו את השמן עצמו.

מאמר על ״תורה צוה לנו״ מסביר שתורה שבכתב היא בחינת ״חתן״ ותורה שבעל פה היא בחינת ״כלה״. בהמשכה שביניהן יש שתי מדרגות.

המדרגה הראשונה דומה לאמירת המדרש שהתורה היא ״נובלות״ של החכמה שלמעלה: דבר שנושר מן האילן ואינו עיקרו. זוהי אירוסין, קשר חיצוני, והיא מקבילה ל״ריח שמניך״.

לעניין זה מצוטט לקוטי תורה של האריז״ל על תהילים. במדרגה זו נמשכת רק הארה מיסוד אבא, הערוץ של חכמה, ולא עצמותו.

המדרגה השנייה היא נישואין, הייחוד השלם של חתן וכלה, הנמשך מן הפנימיות של תורה שבכתב. זהו ״שמן תורק שמך״: עצמות החכמה העילאה נמשכת במלכות, תורה שבעל פה.

כעת מתפרש סיום הפסוק, ״על כן עלמות אהבוך״. הזוהר מפרש ״עלמות״ כ״עולמות״ — עולמות בריאה, יצירה ועשיה, המקבלים ממלכות, שהיא מקורם.

אלה הם מקומות בזוהר שבהם ״עלמות״ מתפרש כעולמות. הם מובאים לעיון נוסף.

בדומה לכך, ממלכות דאצילות מגיעה הארה לכל יהודי. היא נמשכת באמצעות קבלת עול מלכות שמים, שהיא קבלת מלכות.

לאחר שקיבל עליו את עול מלכות שמים, האדם הלומד תורה מקבל גם ״ריח״ וגם ״שמן תורק״. אלו הן שתי המדרגות, אירוסין ונישואין, שתוארו בפסקה 7.

המטרה היא שאור ה׳ ייתפס במוח ובלב, שכן התורה והקב״ה הם אחד. ההתבוננות צריכה להיכנס לעומק פנימיותו של האדם, ל״לב עמוק״ שבמזמור.

חז״ל אמרו שהמאור שבתורה מחזיר את האדם למוטב. המאמר על בהעלותך מסביר שהשמן יורד ״על פי מידותיו״ ומגיע למידותיו של כל אדם; והפתגם ״שמן ימינו יקרא״ מתאר את השפעתו.

כעת המאמר קושר בין שני הפסוקים. הפסוק הקודם, ״כי טובים דודיך מיין״, מתאר את דרך ההתבוננות, שבאמצעותה האדם נעשה ״כלה״ המקבלת את אור ה׳.

הפסוק המאוחר יותר עוסק באדם אחר: ״עלמה״ שלבה אטום וההתבוננות אינה מעוררת אותה. השאלה היא כיצד גם היא יכולה להגיע לאהבת ה׳.

התשובה היא לימוד התורה, בחינת ״שמן״. התורה היא דברו של ״אנכי״, עצמותו של הקב״ה, שבביטוי ״אשר אנכי מצוך״.

מדרגה זו היא למעלה מכל השגה, כפי שנאמר בתיקוני זוהר. דווקא משום שהיא גבוהה כל כך, היא יכולה לחקוק את עצמה וליצור ״כלי״ אפילו בלב ששום דבר אחר אינו מעורר.

מאמר בפרשת בחוקותי מסביר שלימוד התורה חקוק מבפנים אפילו בנפש הבהמית. הפסוק ״באר חפרוה שרים״ מתאר חפירה עד למקור מים נסתר.

מאמר על ״וארשתיך לי״ מבטא רעיון דומה בפסוק ״לבי ובשרי ירננו אל אל חי״. ההסבר ממשיך בחלקים הבאים.

הלב והבשר הם גשמיים, ולכן אינם נכספים באופן טבעי ל״חצרות ה׳״, המקור הרוחני של חיי הנפש. ההתבוננות בעולם הנגלה, בחינת ״יין״, שייכת למדרגה זו, ולכן ייתכן שלא תעורר אותם.

הם מתעוררים רק על ידי ״אל חי״ עצמו. העיקרון הוא שככל שהמדרגה גבוהה יותר, כך היא יכולה להגיע נמוך יותר; לכן המדרגה הגבוהה ביותר נוגעת אפילו בלב ובבשר הגשמיים.

כך גם כאן: ״ריח שמניך״ ו״שמן תורק״ נמשכים ממדרגה גבוהה הרבה יותר מן היין. העובדה הגשמית שהשמן צף מעל היין ממחישה זאת.

הגמרא דנה במחלוקת אם שמן הצף על היין נחשב מחובר אליו לעניין טומאה וטהרה. המחלוקת מלמדת שהשמן נותר נפרד ועומד מעל היין.

הסיבה היא שהשמן מקביל ל״חכמה עילאה דכולא״, כפי שאומר הזוהר. לכן הוא נעלה בהרבה מן היין, המקביל לבינה.

לכן התורה יכולה לפעול אפילו בלב אטום ולחקוק את עצמה בו, כך שגם ה״עלמות״ יאהבו את ה׳. הדבר דומה ליציאת מצרים, שבה הקב״ה עצמו, ״אני ולא מלאך״, ירד אל המקום הנמוך ביותר.

כך נפתחת חטיבה שנייה במאמר, ובה קריאה נוספת בפסוק. היא קשורה להוראת הגמרא לחלק את זמן הלימוד לשלושה חלקים: מקרא, משנה ותלמוד.

כאשר לומדים את דיני המצוות במשנה ובתלמוד, מבינים בפועל את חכמת ה׳, מפני שהיא התלבשה בעניינים גשמיים שהאדם מסוגל לתפוס. דינים אלה הם עצמם רצונו וחכמתו של הקב״ה.

תפיסת עצמות החכמה היא בחינת ״שמן תורק״. סיפורי התנ״ך שונים: את החכמה האלוקית המלובשת במילים ובאותיות שבהם אי אפשר להבין כלל.

הזוהר אומר שהסיפור הפשוט שבתורה הוא רק ״לבוש התורה״. הרמ״ז, מפרש הזוהר, מביא לכך דוגמה שתתבאר בחלק הבא.

רשימת מלכי אדום בבראשית מתארת אירועים שאכן התרחשו, והפסוקים נשארים במשמעותם הפשוטה. אך כוונת ה׳ בהבאתם אינה ההיסטוריה כשלעצמה.

על פי המקובלים, ברשימת המלכים גנוזים סודות עולם התוהו, עולם ה״תוהו״ שקדם לעולמות המתוקנים. רבי משה קורדובירו מסביר באריכות את דברי הזוהר בפרדס, ומובאים כאן דבריו.

הפרדס אומר שמי שלומד תורה צריך להתכוון שהוא לומד דברי אלקים, שעומקם נסתר ממנו. הדבר נכון גם אם הוא מבין רק את המשמעות החיצונית.

הציטוט מסיים שגם מי שמבין רק את הסיפור הפשוט, ואפילו מי שאינו מבין כלל, מקבל שכר טוב. עצם הקריאה בדברי התורה היא בעלת ערך.

לכן אותיות התורה והסיפורים הפשוטים נקראים ״ריח שמניך״. החכמה הגנוזה בהם אינה מובנת.

הסוגריים משווים בין הסיפורים לבין הדינים, שמשמעותם הפשוטה נקראת ״גופי תורה״ ולא לבוש בלבד. בדינים, מה שהאדם מבין הוא התוכן עצמו.

למרות זאת, האותיות והסיפורים עצמם הם ״ריח שמניך״: בקריאתם האדם ממשיך ריח והארה מ״שמן משחת קודש״. המקור הנעלה מגיע אליו גם בלי שיהיה מובן לו.

המשל הוא חוש הריח: אפשר ליהנות מריח בלי לטעום אותו, ואפילו מרחוק. כך גם קורא המקרא מקבל משהו מחכמת ה׳ בלי לתפוס אותה.

אדרבה, הריח נמשך ממקום גבוה יותר מן השמן הרגיל, המקביל לחכמה עילאה. הוא נמשך מ״שמן המריח״, מדרגה שמעליו.

משום שהוא גבוה כל כך, אינו יכול להתגלות מקרוב, כ״טעם״ שההלכות מובנות בו. קִרבה כזו שייכת לבחינת ״שמן תורק״.

הוא יכול להגיע אל האדם רק בבחינת ריח. מאמר על ״אלה מסעי בני ישראל״ מקשר זאת ליריחו, ששמה מזכיר את המילה ״ריח״; לאחר מכן מובאים דברי הזוהר.

הזוהר אומר שכל מילה בסיפור התורה אינה באה לספר רק את האירוע עצמו, אלא גם להצביע על כלל רחב יותר. הסיפור הוא רמז לעניין נעלה ממנו.

ובכל זאת יש מעלה גדולה בפני עצמה ב״שמן תורק״ — בדינים — שכן הוא ממשיך את עצמות חכמה עילאה ולא רק ריח והארה ממנה. לכל אחת מהמדרגות יש מעלה, ושתיהן טובות.

כאן עולה השאלה לאיזה משלושת החלקים שייך לימוד הזוהר וכתבי האריז״ל. אדמו״ר הזקן אומר שהוא נכלל ב״שליש במקרא״, כפי שהוסבר בביאורו לקטע הזוהר שנזכר בפסקה 5.

בקיצור, הזוהר, כמו מדרש רבה ומדרשים אחרים, הוא פירוש למקרא. רש״י מציין שמדרש קרוב למקרא.

הלכות תלמוד תורה של אדמו״ר הזקן כוללות מדרשי הלכה, כגון ספרא וספרי, ב״שליש במשנה״. הסיבה היא שהם מפרשים את דיני התורה, כמו המשנה עצמה.

סודות הזוהר שונים: גם גדולי החכמים יכולים לדעת רק שהמדרגות שבהשתלשלות קיימות, אך לא להבין את מהותן. הדבר דומה לקריאת המקרא.

קורא המקרא קורא את שמותיו של הקב״ה בלי לתפוס את העצמות הגנוזה בהם. כך גם בלימוד הזוהר ועץ חיים.

לכן הקבלה נחשבת חלק מן המקרא. כך מתורצת גם שאלת הר״ן: אם משנה חמורה מן המקרא, מדוע להקדיש שליש שלם מן היום למקרא? מפני שיש בו מה שאין במשנה — ״ריח״ ממקור נעלה יותר.

הידיעה שהמדרגות העליונות קיימות, בלי הבנת מהותן, היא כריח בלבד. לכן גם לימוד זה נקרא ״ריח שמניך״.

גם בתניא נאמר רעיון דומה: ידיעת סדר העולמות אינה מצד עצמה נעלה מלימוד הדינים, שבו האדם תופס את המהות. ערכה טמון בעניין אחר, כפי שיוסבר בחלק הבא.

הידיעה שהקב״ה קיים והבנת יחסו לעולמות הן מצווה גדולה ונעלה, ואף עולה על כולן, כפי שנאמר ״וידעת היום״ ו״דע את אלקי אביך״. היא מביאה לעבודת ה׳ ״בלב שלם״.

נוסף על כך, גם ידיעת המציאות היא הארה מפנימיות התורה. הזוהר מדבר על שלוש מדרגות, שכל אחת מהן נסתרת ומגולה.

לכן נדרשות שתי המדרגות, הריח והשמן התורק — מקרא וקבלה, לצד משנה ותלמוד. שתיהן יחד מביאות ל״על כן עלמות אהבוך״: גם לבבות אטומים באים לאהוב את ה׳.