ביאור הדברים ע״פ כי ביום הזה יכפר הנ״ל,…

המאמר מציג את עצמו כביאור על ויקרא טז, ל: ״כי ביום הזה יכפר עליכם״, הפסוק שנידון קודם לכן בלקוטי תורה. הוא פותח בנושא מקדים: ביום הכיפורים הכהן הגדול עשה את העבודה המרכזית של היום בבגדי לבן, ולא בבגדי הזהב שלו.

בגדי הלבן האלה היו עשויים מפשתן, כפי שהתורה מצווה לגבי יום הכיפורים: כתונת בד קודש ומכנסי בד, שעליהם נאמר ״בגדי קודש הם״. המילה ״בד״, שפירושה פשתן, נעשית למפתח להבנת המאמר כולו.

אדמו״ר הזקן מפנה לשני קטעים בזוהר העוסקים בבגדי הכהונה, ולגמרא המוכיחה שה״בד״ שבבגדי הכהונה הוא פשתן: ״דבר העולה מן הקרקע בד בבד״. המילה ״בד״ מבטאת אפוא גם את המשמעות של דבר יחיד.

רש״י מפרש את דברי הגמרא: מכל זרע פשתן עולה גבעול אחד, ושני גבעולים אינם צומחים מאותו שורש; לעומת זאת, בחיטה ובדגנים אחרים עולות כמה שיבולים מגרעין אחד. הפשתן הוא צמח המבטא יחידוּת.

הטעם הפנימי הוא שה״בד״, המבטא יחידוּת, נמשך מ״עולם האחדות״ — בחינה שבה אין ריבוי. רעיון זה מסביר גם מדוע קרבנו של קין, ״מפרי האדמה״, היה, כדברי חז״ל, זרע פשתן.

קין הקריב פשתן משום שהפשתן הוא בחינת ״בד״. ההערה שבסוגריים מפנה לדברי האריז״ל על איסור שעטנז — אריגת צמר ופשתן יחד — ולשני מקומות בזוהר; באחד מהם נאמר שקרבנו של קין היה פשתן, ואילו קרבנו של הבל היה צמר.

זו הסיבה שהכהן הגדול לבש דווקא בגדי פשתן בעבודת היום: ביום הכיפורים הוא נכנס לפני ולפנים, ובכך גם לעולם האחדות, כדי לזכות בכפרה לכל ישראל. הסליחה שעליה נאמר ״ונסלח״ באה מאותה בחינת אחדות.

בפסוק ״ה׳ בדד ינחנו״ מופיעה מילה הדומה ל״בד״: ״בדד״ פירושו ״לבדו״. היא מתארת את ה׳ כשהוא לבדו, כפי שהיה לפני בריאת העולם, כשלא היה דבר מלבדו.

הפניה למקורות נוספים: בסוף המאמר בתורה אור ״וארא אל אברהם״ נדונה בחינת יחיד; מאמר נוסף מעמיד את יחוד אבא ואמא מול בחינת ״אנכי״, הנעלית ממנה לאין ערוך; וכן מובאת הפניה להגהה בתניא, חלק ב, פרק ט.

הפניות נוספות על ״בד״: דברי האריז״ל על ״מדו בד״ (ויקרא ו, ג), הפרק בעץ חיים העוסק באריך אנפין, וכן בראשית חכמה ומאורי אור. הביטוי האחרון, ״עד הגל״, לקוח מן הברית שכרתו יעקב ולבן, ששמו פירושו ״לבן״; הערת קה״ת מציעה שהכוונה למאמר בסידור המבאר את הלבן העליון.

כעת מוסבר מדוע מדובר בלבן. הלובן אינו צבע כמו שאר הצבעים: בגד לבן חושף את החומר עצמו, בלי דבר נוסף.

שאר הצבעים הם צבעים שמורחים על חומר. האדום הוא דבר נוסף שמוסיפים לדבר שהיה, למשל, לבן, וכעת הפכו אותו לאדום.

צבע שנוסף בצביעה הוא אפוא הרכבה, דבר שמונח על גבי הדבר עצמו, ואילו הלבן הוא מטבעו של הדבר ואינו צבע. גם הלבנת פשתן אינה מוסיפה דבר חדש; היא רק מוציאה לאור ומגלה את הלובן שכבר יש בחומר.

כאן מיישמים את המשל. לפני שנאצלו הכלים של הספירות, לשפע של אור אין סוף לא היה אופי מסוים: אי אפשר היה לומר שהוא קרוב יותר לחסד מאשר לחכמה.

כפי שנאמר בתיקוני זוהר על ה׳: ״הוא אינו שייך כלל לאף אחת מהמדות האלה״. רק כשהכלי מגביל את האור, האור מקבל צורה — כאור החסד או כאור הגבורה — ורק אז נקראת אותה ספירה בשמה.

האורות עצמם הם ״בלי מה״ — המונח שבו משתמש ספר יצירה ביחס לספירות: אין להם מהות שאפשר להגדיר. האור דומה למקורו, למאור, ולכן הוא נעלה מאוד מן האופי המוגדר של המדות, ואפילו של חכמה, בינה ודעת.

זהו מה שמלמד ההבדל בין הלבן לשאר הצבעים. הלבן, הצבע העצמי שאין בו אלא העצם עצמו, מקביל למעלה לאורות כפי שהם לעצמם.

האורות כשהם לעצמם הם האורות לפני כניסתם לכלים. המראה הלבן מראה שההארה היא אור אין סוף עצמו, פשוט בתכלית, ללא צורה או חלוקה.

כשהאורות נכנסים לכלים, הם נעשים אור בתוך כלי החסד או בתוך כלי הגבורה. הכלי מגביל את האור הפשוט ונותן לו צורה.

הדבר דומה לצבע ירוק או אדום שמורחים על חומר פשוט וצובעים אותו. כך האור הפשוט האחד מקבל צורות מנוגדות, כמו אש ומים, המייצגים את הגבורה ואת החסד.

אדמו״ר הזקן מפנה כאן למאמרו על ״אם בחוקותי תלכו״, שבו הוא מבחין בין אותיות חקוקות, שהן חלק מן החומר עצמו, לבין אותיות כתובות, שהדיו שבהן הוא תוספת. הוא מציין שלכאורה זהו בדיוק ההבדל הנידון כאן בין הלבן לשאר הצבעים.

מדוע האורות מתלבשים בכלים? כדי שמן האור יוכלו להתהוות עולמות סופיים ונבראים מוגבלים. אדמו״ר הזקן מוצא זאת בתהילים מ, ו: ״רבות עשית... נפלאותיך ומחשבותיך אלינו״.

״נפלאותיך ומחשבותיך״ הם אורות עשר הספירות, ו״אלינו״ פירושו אל העולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה. כדי להביא את האור אליהם, ה׳ עשה ״רבות״ — צמצומים שאין להם מספר, שהם הכלים, שכל אחד שונה מחברו, ״וכלים מכלים שונים״, כלשון מגילת אסתר.

בכללות, הכלים הם בצורת אדם, ככתוב: ״בצלמנו כדמותנו״: הספירות בשלוש קבוצות — חכמה, בינה ודעת; חסד, גבורה ותפארת; נצח, הוד ויסוד. הקבוצה התחתונה מתלבשת בעולם העשיה, ובאמצעותה מגיעה למטה אפילו הארה מחכמה דאצילות.

כך חכמה דאצילות מתלבשת גם בעשיה, כמאמר חז״ל שהמלאך הממונה על ההיריון מביא כל טיפה לפני ה׳ ושואל מה יהיה עליה — חכם או טיפש. החכמה שבאדם גשמי היא תוצאה של רבבות צמצומים, והדבר אפשרי רק משום שאור החכמה התלבש ב״גוון״ ובכלי.

האור כפי שהוא מצד עצמו הוא פשוט, וזה מה שבגדי הלבן מבטאים. משום כך גם, בהלכה שמביא אדמו״ר הזקן, נאסר על אבל ללבוש בגדים מגוהצים רק כשהם חדשים ולבנים: הצמח צדק, המצוטט בהערות קה״ת, מסביר שגיהוץ אסור באבלות רק בבגדים לבנים, מפני שהוא מגלה את לובן הבגד העצמי מן ההעלם אל הגילוי, ואילו צבעים אחרים הם צבעים בלבד.

פרק ב׳ שואל מדוע הכהן הגדול זקוק לבגדי בד קדושים דווקא ביום הכיפורים, יום הסליחה. הוא פותח בעיקרון ידוע: באמצעות התורה והמצוות האדם ממשיך שני סוגי אור — אורות פנימיים, הנכנסים לכלי וממלאים אותו, ואורות מקיפים, הנשארים למעלה ממנו ומשפיעים עליו מבחוץ.

התורה, בלשון הזוהר, ״יוצאת מחכמה״, ושורשה במוחא סתימאה, ״המוח הנסתר״ של אריך אנפין, פרצוף הכתר; זהו אור פנימי. אדמו״ר הזקן מצטט את עץ חיים בעניין זה.

עץ חיים אומר שמוחא סתימאה, הנקראת חכמה, היא סוד האור הפנימי, ואילו גולגלתא של אריך אנפין, שממנה נמשכות המצוות, היא אור מקיף. בהערת קה״ת נאמר שהמראה מקום לשער כ״ב, סוף פרק ו׳, צריך להיות סוף פרק א׳, שבמהדורות שלנו מופיע בשער כ״ג.

מתעוררת קושיה: על התורה נאמר ״לבושו לבן כשלג״, מילים מחזון עתיק יומין שבספר דניאל. מכאן שהתורה היא לבוש, כלומר אור מקיף, ולא אור פנימי.

התשובה היא שהמילים האלה נאמרו על שלושה עשר תיקוני הזקן של אריך אנפין, הנעשים לבושים מעל אבא ואמא — חכמה ובינה דאצילות. משום כך אבא ואמא נקראים ״הנסתרות״ שבדברים כ״ט, כ״ח: הם אותיות י״ה של השם, והם נסתרים מפני שהם מכוסים.

הזקן של אריך אנפין הוא המכסה אותם. ואף שהזקן נמשך ממוחא סתימאה, הרמ״ז, המצטט את פרי עץ חיים, אומר שהוא מאיר משלושת המוחין השוכנים בגולגלתא; כל אלה נמצאים למעלה מאבא ואמא.

ובכל זאת הזקן יורד למטה, כדי לשמש גם לבוש לאבא ואמא דאצילות. רמה עליונה הנעשית לבוש לרמה תחתונה היא המפתח להמשך.

מהו ״לבוש״? הוא דומה למילים שמלבישות רעיון. באמצעות המילים מורה מעביר רעיון לתלמידו, אך מה שעובר הוא המשמעות הפשוטה והחיצונית שלו.

העומק הפנימי של הרעיון אינו מתגלה באמת במילים; הוא נותר חבוי בתוכן. הלבוש מגלה ומסתיר בעת ובעונה אחת.

לכן אמרו חז״ל שאדם אינו עומד על דעת רבו עד שיחלפו ארבעים שנה: עומק הדברים שהרב השפיע עדיין היה נסתר מן התלמיד.

ובכל זאת, לאחר ארבעים שנה הוא עומד על דעת רבו, מפני שדעת הרב הייתה שם כל הזמן, בבחינת אור מקיף על התלמיד, נסתרת ומלובשת במילים שקיבל. המילים הכילו יותר מכפי שהתלמיד היה מסוגל לקלוט באותה שעה.

לאחר ארבעים שנה, מה שהיה נסתר יוצא לאור. מכאן שהאותיות, בהיותן לבושים, מסתירות: התוכן הפנימי אינו מתגלה, אלא רק החיצוניות.

הגמרא מביאה דוגמה נוספת. אין מתחילים לדון בדיני נפשות בערב שבת ומסיימים ביום ראשון, מפני שבינתיים עלולים הדיינים לשכוח את טעמיהם; ואף ששני סופרי בית הדין כותבים את הטיעונים לזכות ואת הטיעונים לחובה, רש״י מפרש שמה שבלבו של אדם אינו נכתב.

גם כאשר זוכרים את קווי המתאר של טיעון, הבנתו המיושבת נשכחת ואי אפשר לשחזר אותה מתוך הרשימות הכתובות. החשיבה הפנימית אינה מתגלה כלל באמצעות האותיות, אלא נשארת חבויה בהן.

משל מלביש רעיון יותר ממילים, ולכן גם מסתיר אותו יותר. זהו פירוש ״לבושיה כתלג״: השלג הוא מים שקפאו, ולאחר מכן הם נמסים וחוזרים להיות מים.

כך גם הלבוש מסתיר את התוכן הפנימי של החכמה: הוא אינו מגיע אל המקבל, אלא עומד מעליו מלמעלה, בהסתר ובבחינת מקיף.

כך הוא רק ברגע הלימוד. לאחר מכן גם התוכן הפנימי יכול לצאת מן ההעלם אל הגילוי, כמו השלג שנמס וחוזר להיות מים.

הדבר דומה לתלמיד שתופס את דעת רבו לאחר ארבעים שנה: השלג חוזר ונעשה מים, כפי שהיה בתחילה. ההפניה שבסוגריים היא למאמר בפרשת שלח העוסק במושגים הקבליים ״עיגולים ויושר״.

זו הסיבה שי״ג תיקוני דיקנא נקראים ״לבושו לבן כשלג״: גם הם נעשים לבושים לאבא ואמא שבאצילות. הלבוש נמוך מן השכל שהוא מלביש.

אולם לאמיתו של דבר, שורשו של הלבוש גבוה מן השכל שבתוכו. חכמתו של שלמה השתבחה דווקא בכך שדיבר שלושת אלפים משל, כפי שמוסבר במאמר שבתורה אור על פרשת לך לך: רק חכם גדול יכול להוריד את חכמתו אל דברים נמוכים ממנה וללבוש אותה במשל.

הסוגריים מפנים למאמרים נוספים העוסקים בנושא: המאמר בתורה אור ״והבדילה הפרוכת״, ומאמר בפרשת מקץ על הכלל של חז״ל שהמזוזה מימין ונר חנוכה משמאל. המסקנה היא שדווקא משום ששורש זקן אריך אנפין הוא במוחא סתימאה, שלמעלה מאבא ואמא, הוא יכול להיעשות לבוש להם.

יש לכך מקבילה גשמית: הזקן מתחיל לצמוח רק אחרי גיל עשרים, כאשר מאירים המוחין דגדלות. חז״ל אומרים בדומה לכך שצעיר רשאי למכור מנכסי אביו רק כשהוא בן עשרים.

נמצא ששערות הזקן, אף שאינן אלא שערות, נמשכות מהמוחין דגדלות, שהם למעלה מהמוחין שיש לאדם לפני גיל עשרים. דבר חיצוני ונמוך מושרש אפוא במדרגה גבוהה יותר.

אותו קשר בין הזקן לבין הבשלת המוחין מסביר מדוע לסריס אין זקן: חסר לו כוח ההולדה. ההולדה וההשפעה על הזולת נובעות מהתחזקות המוחין, ובהיעדר כוח זה הזקן אינו צומח.

אדמו״ר הזקן מוסיף, בלשון הגמרא, שנשים ״דעתן קלה״, וגם להן אין זקן, בהתאם לאותה הקבלה בין הזקן להתחזקות המוחין. המסקנה היא שהתורה נקראת ״לבושיה״ במובן של הדיקנא, שהיא לבוש לאבא ואמא; אך בשורשה, במוחא סתימאה, היא אור פנימי. בכך מתיישבת השאלה שעלתה בפסקה 6.

מול הקדושה עומד המקביל לה, ככתוב: ״את זה לעומת זה עשה האלקים״. בנוגה, הקליפה שבה מעורבים טוב ורע, תאוות גשמיות כמו הפרזה בשתיית יין ובאכילת בשר הן האור הפנימי והמזון שלה: הן נכנסות באדם ונעשות חלק ממנו.

גאווה ורדיפת כבוד, כמו לבישת בגדים ראוותניים, הן הבחינות המקיפות של נוגה: הן מקיפות את תחושת העצמי של האדם, ואינן נכנסות לתוכו. הן מקבילות לאורות הפנימיים והמקיפים של הקדושה; ההערה שבסוגריים מפנה למאמר ״זאת חנוכת המזבח״ על הפסוק ״הבו לה׳ כבוד״.

האורות הפנימיים והמקיפים של הקדושה נמשכים על ידי תורה ומצוות. יסוד הקדושה הוא ביטול לפני אור אין סוף, והמצוות מורידות אלקות מלמעלה למטה; לכן כולן נקראות צדקה, נתינה מלמעלה.

שני מאמרים מדגימים נתינה זו: ״צדקת פרזונו בישראל״, ומאמר הגמרא ״משמיא מיהב יהבי״. ההמשכה מלמעלה למטה היא אור ישר, ואילו אור חוזר, העלייה מלמטה, הוא ביטול עצמותו של האדם, עד כדי מיאוס בחיי העולם הזה.

לעומת זאת, נוגה היא בחינת יש, תחושה של קיום עצמאי, היפך הביטול, והתאווה והכבוד הם ביטוייה. דברים האסורים לגמרי שייכים לשלוש הקליפות הטמאות, הנמוכות הרבה יותר מנוגה.

פרק ג עוסק בלב העניין. יום הכיפורים מביא מחילת עוונות באמצעות הארה עצומה מאור אין סוף, ממדרגה גבוהה לאין ערוך אפילו מן האורות הפנימיים והמקיפים הנמשכים על ידי תורה ומצוות; והאור הנעלה הזה ממלא את הפגמים שבתורה ובמצוות של האדם.

כפי שהוסבר למעלה, האורות הפנימיים והמקיפים שנמשכים באמצעות התורה והמצוות באים ממוחא ומגלגלתא דא״א.

ביום הכיפורים, יום התשובה, מתגלה מדרגה נעלית יותר: עתיקא קדישא, ״הקדמון הקדוש״, המכונה ״סתימא דכל סתימין״, שלמעלה מגלגלתא ומכתר דא״א.

עתיקא קדישא נקראת מקור התענוגים. הזוהר בפרשת אמור מביא יחד שני פסוקים: ״כי עמך הסליחה״ ו״כי עמך מקור חיים״. אדמו״ר הזקן מפרש את החיבור ביניהם כך שהסליחה באה מ״מקור חיים״.

״מקור חיים״ הוא מקור התענוגים, הנעלה מגלגלתא, שהיא הרצון העליון, וממוחא סתימאה, שהיא החכמה העילאה.

התענוג עמוק יותר מהרצון: רק הארה ממנו נכנסת ברצון, כפנימיות הרצון — הסיבה שבגללה רוצים דבר כלשהו. ההערה שבסוגריים מפנה למאמר על הפסוק ״ואהיה אצלו אמון״.

כאשר מתגלה עצם התענוג העליון, עתיקא קדישא, הוא ממלא כל פגם באורות הפנימיים והמקיפים של גלגלתא ומוחא סתימאה, מפני שהוא נעלה משניהם.

זו הסיבה שבעלי תשובה עומדים במקום שגם צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו: תשובתם מגיעה למדרגה שלמעלה מהתורה והמצוות שבאמצעותן עובדים הצדיקים. הזוהר דורש את המילים ״ישוב״ כרמז לכך שעתיקא קדישא ישוב ויתגלה.

זהו עניינו הפנימי של יום הכיפורים, וזו הסיבה שנאמר לכהן הגדול, שעל ידו נמשך אור עליון זה: ״בד קודש ילבש״.

הבגדים לבנים, והלבן הוא הגוון העצמי, המבטא את גילוי עצמות התענוג — הפשוט והבלתי מחולק. מדרגה זו נעלית מן התענוג המצטמצם כדי להתלבש בחכמה.

מקור התענוג הוא עצמותו של ה׳. לעומת זאת, תענוגו של אדם נובע מדבר שמחוץ לו.

בני אדם נהנים מלימוד חכמה או ממאכל — דברים שמחוץ להם. אצל ה׳ אין דבר שמחוץ לו, ולכן תענוגו אינו נובע משום דבר: הוא עצמו בחינת תענוג.

רק באמצעות צמצום התענוג נמשך ומתלבש בחכמה. בגדי בד הקודש מבטאים את גילוי עצמות התענוג, לפני שהוא מורכב בדבר כלשהו או מתלבש בו, כפי שהלבן קודם לצביעה.

לקוטי תורה של האר״י מוסיף שבד נמשך מארבע מאות ״עולמות דכסופין״ — אורות שהם שפע התענוג העליון מעתיקא קדישא.

הדבר נקרא ״עובר לסוחר״, מן הפסוק המתאר את ארבע מאות השקלים ששילם אברהם: ״עובר לסוחר״. אדמו״ר הזקן דורש את ״סוחר״ מלשון ״סחור״, סביב — המקיפים של כתר וגלגלתא — ואת ״עובר״ במשמעות של מעבר מעבר להם: אור זה גבוה יותר מאותם מקיפים.

ההפניה בסוגריים היא למאמר ״וישלח יעקב״. בגדי הכהן הגדול הם מקיפים; בלבישת בגדי בד קודש, שמקורם למעלה מן המקיפים, הוא ממשיך מאותה מדרגה עליונה אור מקיף חדש.

מאותה מדרגה עצמה נמשך האור הממלא כל פגם שבאורות הפנימיים והמקיפים דקדושה: הוא ״עובר״ ונמשך לבחינת סוחר, המקיף. זהו גם ״ויעבור״ הפותח את י״ג מידות הרחמים.

״יכפר עליכם לטהר אתכם״ מתייחס למקיפים של נוגה, כגון גאווה ויהירות. אי אפשר לברר ולהעלות אותם; אפשר רק למחות אותם, כפי שנאמר: ״מחיתי כעב פשעיך״.

הפנימיות של קליפה שונה. תאווה כגון הפרזה בשתיית יין ובאכילת בשר נעשית חלק מן החיות הפנימית של הגוף.

מאחר שהדבר נעשה חלק מן האדם, אפשר להעלותו לאחר מכן כשהוא מתפלל מעומק הלב. זהו פירוש ״מכל חטאתיכם תטהרו״: אתם עצמכם יכולים לטהר דברים אלה; לא כן המקיפים, שעליהם נאמר ״יכפר״.

אותם שני מסלולים מופיעים בקרבנות: זריקת הדם והקטרת האימורים, כלומר החלב, על המזבח.

החלב, אף על פי שהוא אסור לאדם מן השורה, עלה ונכלל באלוקות באמצעות האש שלמעלה, שירדה בדמות אריה: אריה, הנקרא ״אור יה״, מבחינת שם מ״ה. זהו בירור הפנימיות באמצעות תשובה: מה שהיה נמוך מתעלה.

זריקת הדם מעוררת את הגבורות העליונות, כוחות הדין, ממקורן בעולם התוהו, והן מכלות את המקיפים של נוגה. מדרגות אלה אינן מתבררות אלא מתבטלות.

זהו ״כי ביום הזה יכפר״, כאשר ״הוא״ נותר ללא שם: מי שאין לו שם ידוע, והוא למעלה הן מסובב כל עלמין והן מממלא כל עלמין. מגיעים אליו באמצעות ״ממעמקים קראתיך״ — זעקה מעומק הלב.

כדי להסביר עוד כיצד הארה זו נמצאת למעלה מהאורות הפנימיים והמקיפים של הגולגלתא ומוחא סתימאה: למעלה מהמדרגה שבה מתהווים הכלים, עצם המושגים של אור פנימי ואור מקיף אינם שייכים.

המושגים האלה מוגדרים רק ביחס לכלים. אור פנימי הוא אור המלובש בתוך כלי.

אור מקיף מוגדר כאור המקיף את האור הפנימי ואת הכלי; מעל הכלים אין שייכות לא לזה ולא לזה. אדמו״ר הזקן מפנה להסברו על ״כי גאה גאה״ משירת הים.

ה״גאה״ הראשון, ״נעלה״, מציין את מה שמרומם מעל הכלים: הוא אינו יכול להיכנס לשום כלי, אלא מאיר עליהם מלמעלה כאור מקיף. זוהי בחינת סובב כל עלמין, האור המקיף את כל העולמות.

ובכל זאת, סובב עדיין נקרא ״סובב עולמות״, ולכן יש לו שייכות לעולמות ולכלים שהוא מקיף.

אין סוף עצמו הוא ״גאה על גאה״: הוא נעלה הן מן המקיף והן מן הפנימי, סובב וממלא, ואינו בגדר עולמות כלל. הכפלת המילה מצביעה על ההתרוממות השנייה, הנעלית יותר.

זו הבחינה של ״אתה הוי׳ לבדך״. ״לבדך״ נאמר בדיוק: על בחינה זו אי אפשר אפילו לומר שהיא ״סובבת״ את העולמות.

כך גם ״הוי׳ בדד ינחנו״ מתאר את ה׳ כשהוא לבדו, כפי שהיה לפני שנברא העולם: בלי כל שייכות לעולמות או לכלים, לא כאור פנימי ולא כאור מקיף. בכך חוזרים אל ה״בדד״ שבפסקה 2.

לכן הכהן הגדול לובש בגדי בד קודש: כדי להמשיך מבחינת בד קודש, בחינת ״לבד״, את בגדי הכהונה כמקיפים עליונים. זו גם הסיבה לכך שביום הכיפורים הוא נכנס לפני ולפנים, אל קודש הקודשים.

סובב כל עלמין נקרא ״קודש״ ומובדל, משום שאינו נכנס לתוך העולמות; קודש הקודשים הוא מה שלמעלה אפילו מסובב. גילוי מבחינה זו ממלא כל פגם באורות הפנימיים והמקיפים של הקדושה, וזהו הכפרה של יום הכיפורים.