ביאור הדברים בענין לטהר תטהרו

מאמר זה הוא ביאור למאמר הקודם, ״כי ביום הזה יכפר עליכם״, והוא עוסק במילים ״לטהר… תטהרו״; לפי הערות קה״ת, הוא נאמר בשנת תק״ע (1809–10). הוא פותח בדברי פרקי אבות על דרך התורה: ״חיי צער תחיה״, ומפרש שהצער נובע מהתבוננות בכך שלאין סוף אין סוף באמת.

כשהאדם רואה עד כמה גדול ה׳ עד אין סוף, הוא חש עד כמה הוא רחוק מאור פניו, ותחושה זו עצמה היא ״חיי צער״. נחמתו היא ״אשריך וטוב לך״ כבר בעולם הזה, באמצעות לימוד התורה: התורה היא חכמתו של ה׳, ובה מתלבש ממש אור אין סוף.

כיוון שהתורה היא ״לבושו״ של ה׳, מי שלומד אותה מתלבש באותו לבוש, ואין סוף מתייחד עם נפשו. אדמו״ר הזקן מכנה זאת יחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו, כלומר, יחוד ז״א ונוקבא, ומזכיר את תיאור הזוהר של מלאכים המכסים את היחוד בכנפיהם.

הסוגריים מציינים מקורות קבליים לדימוי הכנפיים המכסות: פרי עץ חיים, עץ חיים ומקדש מלך, פירוש על הזוהר, בהשמטות — קטעים שנדפסו בנפרד מן הטקסט העיקרי של הזוהר. לגבי פרי עץ חיים, בהערות קה״ת מצוין פרק ב (סוף פרק ג); וכן מובא שם עץ חיים, שער דרושי הצלם, דרוש ב (כללי החסדים והגבורות), כלל טז.

הכיסוי שעל היחוד בא ממדרגה שלמעלה משני השותפים: הוא נמשך מאבא ואמא, התצורות של חכמה ובינה. אור מקיף אחד מקיף יחד את ז״א ונוקבא, וההקפה המשותפת הזאת מאפשרת את היחוד ביניהם.

כך פועל גם לימוד התורה: מקיף עליון מקיף הן את התורה הן את נפשו של הלומד, כדי שנפשו תיכלל באור אין סוף. מכיוון שמקיף אחד מקיף את שניהם, האדם וחכמתו של ה׳ מתחברים ביחוד אמיתי.

המאמר מבאר כעת את הדימוי מחזון דניאל, ״לבושו כתלג חיוור״. הזוהר מכנה בשם זה לעיתים את שלושה עשר תיקוני דיקנא, ערוצי הרחמים שבדימוי הקבלי של הראש העליון.

אולם ה״לבוש״ העיקרי הוא החשמל, שבקבלה הוא שכבה מקיפה העוטפת דרגה ומסוככת עליה. אדמו״ר הזקן מוציא מכלל זה את החשמל התחתון המפריד בין אצילות לשלושת העולמות התחתונים, שכן מקורו בחיצוניות בינה והוא שייך לנוגה, התחום המעורב שנוצר בעקבות שבירת הכלים.

הלבוש המדובר כאן הוא חשמל עליון המקיף את כל האצילות. זו השכבה המקיפה שבאמצעותה מתלבשת גבורה דעתיק, הדרגה הפנימית ביותר של כתר, במוחא סתימאה, ״המוח הנסתר״.

סוגריים ארוכים אלה מביאים ראיה מליקוטי הש״ס של האריז״ל, על סיפור הלבנה שנאמר לה: ״לכי ומעטי״. שם אומר האריז״ל שמסך מפריד בין כל עולם לעולם שאחריו, מאדם קדמון ומטה, ושכל המסכים האלה נקראים מקיפים.

הרמ״ז (רבי משה זכות), בפירושו לזוהר בתחילת פרשת אמור, אומר שגם כתר דאריך אנפין נחשב לחלק מעולם אין סוף, ועיקר האצילות מתחיל במוחא סתימאה, שהיא חכמה דאריך אנפין. מכאן שהתלבשות גבורה דעתיק במוחא סתימאה היא הנקודה שבה אור אין סוף נכנס לאצילות.

מכיוון שכאן מתרחשת המעבר ממה שמעל האצילות אל תוך האצילות, הוא נעשה באמצעות מקיף ומסך, בדומה לאלה שהאריז״ל מתאר. אדמו״ר הזקן מציע שזו גם בחינת ״קרומא דאוירא״, שעץ חיים מכנה הרקיע המבדיל ״בין מים למים״.

כך מתבאר גם מה שנאמר במאמר הקודם על ״סלסלה ותרוממך״: העיון המדוקדק בהלכות מעלה את האדם מ״לבושו כתלג״ אל ״שער רישיה״. זו עלייה ממשית, משום ש״שער רישיה״ נובע מכתר דאריך אנפין, השייך לעולם אין סוף, למעלה מן המסך ומן האצילות.

בחזרה למהלך המרכזי: הלבוש הוא כמו שלג, שמתחיל כמים, קופא, ואחר כך נמס וחוזר להיות מים. כך התורה מתחילה כחכמה אלוקית ומסתיימת שוב כחכמה, ״חכמה בראש, חכמה בסוף״, וביניהן שלב של קיפאון.

השלב הקפוא דומה למשל, כמו משלי שלמה המלך, או להסבר של רעיון באמצעות דימוי. המשל הוא הדרך שבה הרעיון מגיע אל התלמיד, עד שהוא תופס את כוונת רבו ומבין את הרעיון עצמו.

כשהתלמיד מבין, הרעיון נעשה גם בו חכמה ממש, כפי שהיה אצל רבו בתחילה. באמצע הוא היה ״קפוא״ בתוך המשל, משום שהתלמיד לא היה יכול לקלוט את החכמה כפי שהיא בשכלו של הרב עצמו.

המילים ״אלא באמצעות משל״ משלימות את ההקבלה. גם הלבוש העליון פועל כך: חכמתו של הקב״ה עצמה מתקרשת כמו שלג, כדי שלא תתגלה כפי שהיא באמת.

לאחר מכן השלג נמס והופך למים, והחכמה נעשית חכמה שהנבראים יכולים לקבל; בקבלה, מים הם כינוי לחכמה. אדמו״ר הזקן מביא את הפסוקים מתהילים קמ״ז על הקרח ועל הפשרתו כמקור לכך.

במזמור, דברי ה׳ מגיעים ליעקב רק לאחר שהקרח שלו נמס ו״יזלו מים״. מכאן שגילוי התורה לישראל תלוי ב״הקפאה״ שקדמה לו, וגם השלג פועל לפי אותו דפוס כמו הקרח.

השלג שונה מן הקרח בכך שהוא יורד בפתיתים נפרדים רבים, שכן כל שפע מלמעלה מוכרח להתחלק כדי לרדת. גם הגשם, המכונה ״גבורות גשמים״, יורד בטיפות נפרדות; אילו היה יורד בלי התחלקות, היה נוצר חלילה מבול.

גם י״ג תיקוני דיקנא נקראים ״לבושים״ באותו מובן. האור יורד דרך השערות, שהן צינורות חלולים.

השערות הן ״לבושים״ משום שהן מחלקות את האור לחוטים נפרדים, כמו השלג המתחלק לפתיתים. הן נקראות ״לבנות״ משום ששורש השפע שלהן הוא חסד, שאותו הקבלה מקשרת לצבע הלבן.

השלג לבן אף יותר מ״צמר נקי״, כפי שמוסבר במקום אחר על הפסוק ״הנותן שלג כצמר״. השפע דומה גם למים, שמטבעם יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, אלא שכאן הם יורדים בצמצום ומתחלקים למנות קטנות.

סעיף 2 עובר מן הלבוש אל השער. מן ״לבושו לבן כשלג״ נמשך ״שער ראשו כצמר נקי״, שהמאמר מזהה עם ההלכות הפרטיות העוסקות בדברים גשמיים.

מסכת יומא היא הדוגמה: כל ההתרחשות בה נוגעת לכהן הגדול, הפורש מן העם ונכנס לקודש הקודשים, לפניי ולפנים.

הדבר התרחש רק פעם אחת בשנה, וכלל חמש טבילות ועשרה קידושי ידיים ורגליים. בלב העבודה הוא הזה מדם הפר ומדם השעיר, פעם אחת למעלה ושבע פעמים למטה, ומנה בקול כל הזאה; כל אלה הם פרטים הלכתיים הנוגעים למעשים גשמיים.

כיצד יכול הדם הגשמי להשפיע על המשכת אור אין סוף? התשובה היא שהדבר נעשה בדומה לשערות.

השערות הן ערוצים צרים ומצומצמים, ובכל זאת אור אין סוף מתגלה באמצעותן גם למטה. אך הדבר מתרחש רק באמצעות ביטול ומסירות נפש — התמסרות מוחלטת של האדם לה׳.

חכמי המשנה והתלמוד למדו בדרך זו, דרך הפרטים ההלכתיים, ה״שערות״. אפילו רבי שמעון בר יוחאי, בעל הזוהר, היה שקוע כולו בתורה הנגלית; התלמוד (שבת לג ע״ב) מספר שהיה מיישב קושיה בעשרים וארבעה אופנים.

רבי שמעון נזכר בכל פרק ממסכתות הש״ס, אפילו בכלים, נגעים ועוקצין, מסכתות מסדר טהרות. הוא היה פטור מתפילה מפני שהתורה הייתה כל עיסוקו (שבת יא ע״א), והפסוק ״ודברי אשר שמתי בפיך״ מתאר אותו.

הכוח להגיע אל אין סוף באמצעות הפרטים שייך לתורה עצמה. המצוות שונות: הן ציוויי המלך, וקיומן הוא ״ביטול היש לאין״ — האדם נשאר מציאות לעצמו, ובכל זאת מתבטל. מלכות נקראת ״לבוש״, כמו בפסוק ״ה׳ מלך, גאות לבש״.

מדוע המלכות צריכה להיות לבוש? מלך זקוק לנתינים שהם זולת עצמו, אך עצמותו וחיותו של כל נברא באות ממלכות ה׳, ולכן לכאורה אין מי שיעמוד מחוץ לו ויהיה נתון למרותו.

לכן מלכותו של ה׳ היא לבוש שמסתיר: היא מעלימה מן הנבראים את מקורם האלוקי, כדי שיחושו את עצמם נפרדים, ורק אז יוכל להיות מלך עליהם.

הפסוק ״כי שמש ומגן ה׳ אלקים״ מבטא את אותו רעיון. שם אלקים הוא מלכות, ה״מגן״ המכסה על ה״שמש״ של הוי׳; והמגן הוא מעין לבוש.

ההערה מפנה לשלושה מאמרים נוספים העוסקים במלכות כלבוש: ״יונתי בחגוי״ בלקוטי תורה על שיר השירים, בעניין ״יפתי״, ושני מאמרים בתורה אור: ״ועשית בגדי קודש״ ו״יביאו לבוש מלכות״.

אולם בשורשן העליון המצוות נעלות מן התורה. מקורן בגולגלתא, ה״גולגולת״ של הראש העליון, המקיפה את המוח; ואילו התורה מקורה במוחא, ה״מוח״ עצמו — החכמה האלוקית.

דווקא מפני שהמצוות נעלות יותר, הן אינן יכולות להתגלות בפנימיות. הן נשארות בבחינת לבוש, אור חיצוני ומקיף, כפי שהגולגולת מקיפה את המוח.

התורה, שהיא חכמה, יכולה להיקלט כאוכל: ״ותורתך בתוך מעי״. הסוגריים מפנים לאיגרת הקודש, איגרת כ׳, ולמאמר ״מזמור שיר חנוכת הבית״ בלקוטי תורה, העוסק בהבדל בין מזון ללבוש.

כדי שיימשכו למטה, גם המצוות צריכות לעבור דרך ״השערות״ — ״ושער רישיה כעמר נקא״. הדבר נעשה על ידי הכהן הגדול בעבודת יום הכיפורים שתוארה לעיל.

גם כאן הדבר נעשה באמצעות ביטול, שכן הכהן הגדול נקרא ״כהנא רבה״, ״הכהן הגדול״, שאותו מזהה אדמו״ר הזקן עם בחינת הביטול. אולם זהו ביטול של יש, של מציאות שנותרת בעינה, ולכן הוא קשור לזמן ולמקום קבועים: דווקא ביום הכיפורים, ורק בקודש הקודשים.

ללימוד התורה אין מגבלות כאלה. גם איש זר הלומד בלילה את דיני הקרבנות, בזמן שאין מקריבים קרבן, נחשב בעיני הכתוב כאילו הקריב אותו בזמנו הראוי.

הטעם לכך הוא שהתורה היא בבחינת אין ממש, ביטול לפני ה׳. עיקרה ״תלוי ברצון הלב״: שמחשבתו ודיבורו של האדם יהיו בטלים לה׳, והדבר אפשרי בלימוד התורה.

לעומת זאת, מצווה היא פעולה גשמית הנעשית על ידי הגוף, ולכן אין בה ביטול גמור. זהו ביטול של יש, מציאות שנשארת כשהיא לעצמה ובכל זאת מצייתת.

מי שמקיים מצווה מבצע את ציווי המלך כעבד, העומד בנפרד מאדונו; ואילו לימוד התורה מבטא את הקרבה של בן. זהו הנוסח שבתפילת מוסף של ראש השנה, ״היום הרת עולם״: ״אם כבנים אם כעבדים״.

לקדושה יש צד שכנגד: הקליפה, הצד המתנגד לקדושה, היא יש גמור, תחושת ישות עצמית. פרקי אבות אומר שהקנאה, התאווה והכבוד ״מוציאים את האדם מן העולם״, ואילו בספר משלי נאמר ש״החכמים ינחלו כבוד״.

שני הדברים מתיישבים זה עם זה: מי שיש בו חכמה במובנה האמיתי, כוח מה, רואה את עצמו כאין, ולכן הכבוד אינו יכול לעשות אותו ליש. משום כך נותנים לו כבוד, כפי שנאמר ״מפני שיבה תקום״, וכפי שבגדיו של אהרן נעשו ״לכבוד״.

מי שחסר את הביטול הזה נמשך אחר הכבוד, והוא עושה אותו ליש ולגס רוח.

זהו שורש העבודה הזרה: גם עובדי עבודה זרה קוראים לה׳ ״האל של האלים״, אבל הם מתייחסים לדברים אחרים כאל ישויות העומדות בפני עצמן; כך עושה גם מי שרואה את עצמו כיש. לכן אמרו חכמים שמי שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה.

בקדושה יש שני ממדים: התורה היא הפנימיות והמצוות הן החיצוניות, כפי שהוסבר לעיל. כנגדם, גם לקליפה יש ממד חיצוני וממד פנימי.

החיצוניות היא גסות, הפועלת כמו לבושים ושכבות מקיפות סביב האדם. הפנימיות היא תאווה גופנית, בדומה ל״זולל וסובא״ שבתורה. שתיהן שייכות לנוגה — תחום שחיצוניותו רעה ופנימיותו טובה, והוא עשוי לעלות אל הקדושה או להימשך בכיוון ההפוך, כפי שמוסבר בתניא, פרק ז.

את הרצונות הפנימיים עצמם אפשר להפוך לטוב. אם אדם שהפריז באכילת בשר ובשתיית יין מתפלל למחרת בכוח שהמזון העניק לו, הרי הרע עצמו נעשה טוב.

את הצד החיצוני, את הגאווה ואת ״לבושיה״, אי אפשר להפוך בדרך זו. אדם אינו יכול להחזיק את הכבוד בתוכו בלי להפוך ליש.

זהו פירוש הפסוק: ״יכפר עליכם״ פירושו על מה שמחוץ לאדם, בבחינת מקיף — הגאווה. היא נמחקת ומוסרת לגמרי, כדוגמת ״ואת רוח הטומאה אעביר״ וכמו בתפילת הימים הנוראים: ״כי תעביר ממשלת זדון״.

החטאים הפנימיים, הנובעים מתאווה, נטהרים ״לפני הוי׳״, מתוך האדם עצמו. ״לפני הוי׳״ מכוון ל״ממעמקים קראתיך הוי׳״, כמו אדם הקורא לחברו שיבוא אליו.

כך גם צעקה מעומק הלב קוראת וממשיכה את בחינת הוי׳. עומק זה הוא בחינת אין סוף שבנפש, ועל ידו האדם מעורר את אין סוף, את ה״מעמקים״ שלמעלה משם הוי׳.

מדוע נאמר ״ביום הזה״? משום שביום הכיפורים עולה מלכות להיות ״פנים בפנים״. מלכות היא מקור הנבראים ומחיה אותם, ולכן בדרך כלל היא פונה אליהם.

ביום הכיפורים עולה מלכות לקבל את הפנים העליונות של אין סוף, ככתוב: ״את פניך הוי׳ אבקש״. משום כך עולים לתורה ביום הכיפורים רק שישה: מלכות, הבחינה השביעית, עלתה למעלה.

ההערה משווה בין שני פירושים ל״לפני הוי׳״ בזוהר. הפירוש האחד, בזוהר על פרשת אחרי כפי שמבאר מקדש מלך בשם רבי חיים ויטאל, תואם את המאמר: ״לפני״ פירושו למעלה. פירוש אחר, בזוהר על פרשת תרומה, מבחין בין הביטויים: ״מלפני״ היא הבחינה שלמעלה משם הוי׳.

לפי הפירוש השני, ״לפני״ היא מלכות — הבחינה שבאה לפני הוי׳ כאשר מונים מלמטה למעלה. ואף על פי כן אין סתירה, משום שביום הכיפורים עולה מלכות בעתיק, פנימיות הכתר.

נמצא ששני הפירושים נכונים יחד: מלכות, שהיא ״לפני הוי׳״ במניין מלמטה למעלה, עולה ביום הכיפורים לאין סוף שלמעלה מן השם. על ידי עלייה זו נטהרים גם ישראל, כפי שנאמר בזוהר על פרשת תצוה בביאור ״כי ביום הזה יכפר״.

הזוהר דורש את הפסוק כך: תחילה מטהרים את ״היום הזה״, ורק אחר כך ״עליכם״. מקדש מלך מבאר שמלכות, הנקראת ״היום הזה״, מתוקנת תחילה, ואחריה ישראל, מפני שעלייתה באין סוף מתקנת את כל הפגמים, כמאמר: ״אתה הוא השלמות של כולם״.

המאמר מסיים בהפניות נוספות למקומות בזוהר העוסקים בפסוק ״כי ביום הזה״, בפרשות ויקרא, אחרי, אמור והאזינו.