כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל…

1״כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם; מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו״. (מדרש רבה, תולדות, פרק 65, על ״שני גדיי עזים טובים״; אחרי, סוף פרק 20 וסוף פרק 21; אמור, סוף פרק 27;

שלח לך, פרק 16, על ״במאזנים לעלות״; שיר השירים רבה על הפסוק ״כאוהלי קדר״, על הפסוק ״אל גנת אגוז״ ועל הפסוק ״אחות לנו קטנה״; ובפתיחה (פיסקתא) לאיכה [רבה], בקטע הפותח ״רבי יצחק פתח: ׳תחת אשר לא עבדת׳״.)

כעת יש להבין מדוע נאמר ״יכפר״ סתם, בלי לציין מי מכפר; היה צריך לומר ״ה׳ יכפר״ וכו׳. אך ידוע שיום הכיפורים הוא יום התשובה, ועניינה של תשובה הוא להשיב את הנפש האלקית למקור מחצבתה,

כפי שהייתה קודם ההשתלשלות וירידת המדרגות לעולם הזה, כדי להתלבש בגופו הגשמי של האדם; שכן אז הייתה כלולה במקור ובשורש של כל העולמות, אור אין סוף ברוך הוא.

2כמו שכתוב בזוהר על הפסוק ״ויפח באפיו נשמת חיים״: ״מי שנופח, נופח מתוכו״. בתחילה הייתה הנשימה כלולה במקורה ובשורשה, כלומר במהותו ובעצמותו ממש,

אלא שלאחר ירידתה והשתלשלות המדרגות היא השתנתה ממהות למהות וירדה להתלבש בגוף האדם בעולם הזה. לכן יש להשיבה למקורה כפי שהייתה, ולהעלות את הנפש אל ה׳, כדי שתדבק באלקים חיים ותיכלל באור אין סוף ברוך הוא, כפי שהייתה בתחילה.

3כעת, כדי להבין את מטרת ירידת הנשמה והשתלשלותה עד כדי כך, שירדה ממקום גבוה מאוד למקום נמוך מאוד,

ונדרשות יגיעות רבות כדי להשיבה למצבה הקודם; והלוואי שתהיה השיבה בבחינת רווח, שהרי דרכים רבות בחזקת סכנה, חס ושלום. מדוע אפוא בא הדבר מלפניו יתברך?

(ראו מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״בשעה שהקדימו ישראל נעשה״.) יש להבין את הכתוב: ״כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא״.

הביאור, בדרך משל: כשם שהאש אינה מאירה ואינה נתפסת כך שאפשר לקרוא לה כלל בשם ״אור״ ו״אש״, עד שהיא נאחזת בפתילה או בעצים, שכן טבע האש להסתלק כלפי מעלה, אל שורשה ויסודה,

כך גם דבר ה׳, שעל ידו ״שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם״ — עשרת המאמרות שבהם נברא העולם, ״יהי אור״ וגו׳,

״יהי רקיע״ וגו׳; ״הלא כה דברי כאש״. בדרך משל, יש בו טבע ובחינה של הסתלקות אל המקור והשורש של הכול. ו״מבשרי אחזה אלוה״:

כמו למשל באדם, הדיבור הוא מיסוד האש, מפני שהוא יוצא מהבל הלב דרך הקנה, והלב הוא עיקר יסוד האש; לכן צירוף אותיותיהם הוא: הבל הלב — להב.

4את פרטי הנמשל, כיצד הוא למעלה באור אין סוף ברוך הוא, אי אפשר לבאר כאן די הצורך; הדברים מבוארים במקום אחר, והמשכיל יבין.

נמצא שאי אפשר לכנותו בשם ״אור ה׳״, והוא אינו נתפס כלל בשם ״אור״ ו״זיו״, אלא רק באמצעות המשכות והשתלשלות של מדרגות רבות, עד שהאור נעשה נתפס, כמו בעשייה גשמית; וכמו שכתוב: ״את כולם עשית בחכמה״.

5והנה ידוע מה שנאמר על הפסוק ״לעולם ה׳, דברך ניצב בשמים״: דבר ה׳ שבו נעשו השמים עומד שם לעולם,

מפני שהוא מהווה אותם תמיד מאין ליש. [וכך נאמר גם במדרש תהלים על הפסוק הזה, ואלה דבריו: ״איזהו דבר הניצב בשמים?

אלא אמר הקדוש ברוך הוא: ׳על מה השמים עומדים? על אותו דבר שאמרתי: ״יהי רקיע בתוך המים״ וכו׳;

ובאותו הדבר שבו ברא אותם הם עומדים לעולם. לכך נאמר: ׳לעולם, דברך ניצב בשמים׳״. עד כאן לשון מדרש שוחר טוב.]

(ועיינו עוד על הפסוק הזה במדרש רבה: וירא, פרשה נג, על הפסוק ״וה׳ פקד את שרה״; תצוה, תחילת פרשה לח ובהמשך אותה פרשה; אמור, תחילת פרשה כט; במדבר, פרשה ב, על הפסוק ״והיה מספר בני ישראל״.)

והנה, תחילת בריאת העולמות הייתה ברצונו יתברך, מעצמו ומרצונו, כי חפץ חסד הוא. אבל קיומם וחיותם לעולם, מאין ליש, הוא דווקא על ידי מעשי התחתונים,

כמו שנאמר: ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו״. ואין כבוד אלא תורה, שבכללותה יש רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות לא תעשה,

שהן עצמן בחינת כלים להשראת אור ה׳, ומקום קבוע לשבתו, כדי שתהיה לו דירה בתחתונים. והן עצמן כמו הפתילה והעצים שבהם נאחז האור, כדי שלא יסתלק למעלה, חס ושלום.

(ראו ספר של בינונים [תניא], פרק נ״ב, במילים ״ומהו הלבוש״ וכו׳; עיינו שם.) שכן אין דרכו של מלך לעסוק בדברי הדיוטות.

כלומר, דברים של מה בכך, שאינם לפי מעמדו. והנה, כל העולמות, העליונים והתחתונים, הם כולם ״דברי הדיוטות״ ביחס להקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, שהוא רם ונישא מעליהם ברבבות מדרגות, עד אין קץ ותכלית, ו״הכול ממש כלא נחשב לפניו״,

כמו, למשל, מלך בשר ודם שיש לו אלף אלפים ורבוא רבבות זהב וכסף, והוא מרבה לדבר על עפר ועל שברי חרס, ״שברי חרס בין שברי החרס של הארץ״, שהם בוודאי דברי הדיוטות בעיניו.

6כך גם, ואף לאין קץ וללא גבול יותר מזה, נחשב בעיני הקדוש ברוך הוא לדבר את דבר ה׳ בעשרת המאמרות: ״יהי אור״, ״יהי רקיע״ וכו׳,

שהרי אלה עניינים של אנשים פשוטים, יותר משהעפר והחרסים נחותים ביחס לכסף ולזהב; גם אלה דברים גשמיים, מבחינת הדומם, כמו העפר והחרסים, והם נלקחים מן העפר,

אלא שרק בזיכוך הכסף ובבחינת הזהב נעשו יקרים מאוד ורחוקים מאוד מן העפר, עד שאין לעפר כל ערך לעומתם.

אבל העולמות, ביחס להקדוש ברוך הוא, ואפילו העולמות העליונים וגן עדן העליון, אינם בערך אליו כלל; ״אין מחשבה תפיסה בו״ כלל, ו״מאפס ותוהו נחשבו לו״.

(ועיינו בעניין ״הדיוט״ במאורי אור, אות ה׳, סעיף ל׳, ובזוהר חלק ג׳, תצא, רע״ו ע״א.) אלא שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא, לא ברא אלא לכבודו.

ולכן אומרים המלאכים: ״קדוש״ וגו׳, ״מלא כל הארץ כבודו״, מפני שמבחינתם הוא אכן קדוש ומובדל לאין קץ וללא גבול, רם ונישא מימות עולם; כי ״אתה הוא קודם שנברא העולם, ואתה הוא״ וכו׳.

7ונאמר: ״אני ה׳ לא השתניתי״. אלא ״כל הארץ״, הארץ התחתונה דווקא, ״מלאה כבודו״ — כלומר, לבושו; שהרי רבי יוחנן קרא לבגדיו ״מכבדותיי״. שם הוא מתלבש בקיום המצוות ובקיום התורה. גם התורה היא חכמתו ורצונו יתברך, שהם כבודו.

כלומר, ״הוד מעטה לבושו״ ממלא את הארץ כולה. למילה ״כבוד״ יש ערך מספרי של 32, כמניין נתיבות החכמה. נתיבות אלה הן הדרכים וההשתלשלות של חכמה עילאה במסגרת השתלשלות העולמות, למטה ולמטה, עד

שהיא התלבשה בתורה שבעל פה ובעולם הזה. יש נתיבות רבות שהתלבשו בסדר זרעים, ורבות בסדר מועד, וכן הלאה. (ועיין במה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״ושמתי כדכד״, בעניין ״וכל גבולך״.)

8ב. והנה, התורה והמצוות בכללותן נחלקות לשלוש מדרגות: תורה, תפילה וצדקה, וכפי ששנינו במשנה: ״על שלושה דברים העולם עומד: על התורה,

על העבודה ועל גמילות חסדים״. שכן התפילה היא במקום עבודת הקרבנות, וגמילות חסדים היא צדקה.

9וכנגד שלושת הדברים האלה נאמר: ״בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו״ — שהם מחשבה, דיבור ומעשה. ״בראתיו״ הוא בחינת מחשבה, שהיא בחינת בריאה יש מאין, והוא כנגד התפילה, שהיא ״עבודה שבלב״: הכוונה שבמחשבה, ברעותא דליבא — ברצון הלב.

כמאמר חז״ל: ״תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה״; ודיבור התפילה נועד רק לכך שהקול יעורר את הכוונה. לכן התפילה היא במקום הקרבנות, ועבודת הקרבנות הייתה תלויה בכוהן, במעשה וברעותא דליבא — ברצון הלב, כנזכר בזוהר.

10כלומר, שמחשבתו וכוונתו יהיו דבוקות בה׳, כדי להיות מרכבה אליו יתברך, ולמסור את נפשו ואת רצונו לה׳ יתברך, כך שיהיה לו

רצון אחד בלבד ולב אחד לאביו שבשמים, כדי שלא להיפרד מייחודו ומאחדותו יתברך, באמצעות ״סור מרע ועשה טוב״; כלומר, כאשר הסטרא אחרא נכנעת, אור ה׳ מאיר עליו, על נפשו.

11ברוח זו תיקנו את ברכות השחר: ״ברוך אתה, הוי׳ אלקינו מלך העולם״. אנו מבקשים שיומשך למטה מבחינת הוי׳, כדי להוות את העולמות ושחיותם וקיומם לא ייפסקו.

ושלא יסתלק האור למעלה, כטבע האש, חס ושלום; וכן שתהיה בחינת ״אלקינו״ — שנהיה בטלים אליו, בבחינת מרכבה לו יתברך, עד ששמו ייקרא עלינו,

כלומר, שהוא יהיה ״אלקינו״, כמו שנאמר ״אלקי אברהם״, מפני שאברהם היה בבחינת מרכבה; ולא שנהיה דבר בעל מציאות נפרדת בפני עצמו. אלא ״מלך העולם״ — כלומר, העובדה

שהוא מהווה את העולמות ומחיה אותם כך שיהיו בעלי מציאות נפרדת בפני עצמם, היא מפני שהוא מלך, ״שמו נקרא מלך״; ואין מלך בלא עם, מלשון ״עוממות״ — דברים זרים ונפרדים. שכן אילו

יש לאדם בנים רבים, אין הוא נקרא מלך עליהם, כפי שמבואר במקום אחר. אבל ישראל נקראים בנים למקום; ״ברא כרעא דאבוה״ — הבן הוא רגלו של אביו, שהרי הרגל בטלה לראש, כפי שמבואר במקום אחר.

12והנה, כל החיות והקיום של העולמות, וכן התהוותם המתמדת מאין ליש, תלויים בכך שאנו ממשיכים עלינו את אלקותו ית׳, כדי שנהיה בטלים אליו; שכן הנשמות הן הפנימיות של העולמות.

כמאמר חז״ל: ״כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי אפשר לעולם בלא ישראל״; שכן ישראל הם קיומם ומשענתם של כל העולמות.

(ראו מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״ויאמר משה אכלוהו היום״.) הדבר דומה לחיי הגוף, התלויים בפנימיותה של הנפש החיונית: אם מתרחש דבר־מה בנפש החיונית, גם כל הגוף נעשה חולה.

לכן אנו אומרים: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם״. פירוש הדבר הוא ששם הוי׳ יתברך ויימשך כדי להוות את כל הנמצאים, על ידי שיהיה לנו בבחינת ״אלקינו״;

ואז יהיה ״מלך העולם״. תיקנו לומר כך בכל בוקר, משום ש״בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית״, והוא מהווה אותם ליש מאין המוחלט.

אך אין כלל למטה משל או דוגמה הדומים לכך, שיוכלו להמחיש זאת בחוש, מלבד רמז קל שבקלים: בכל יום נעשה אור מתוך חשכת הלילה, בדומה לבריאת העולם, שבה ״תחילה חושך ואחר כך אור״.

13והרי זה כמו יש מאין. לכן בראש השנה אומרים: ״יום זה הוא תחילת מעשיך, זיכרון ליום הראשון״.

כי בראש השנה נברא העולם, ובכל שנה ושנה הדבר חוזר תמיד למצבו הראשוני. ״עיצבתי אותו״ היא בחינת הדיבור, שנותן צורה לאותיות המחשבה; ואותיות הדיבור אינן יש מאין כמו אותיות המחשבה,

שהרי אותן אותיות כבר היו בתוך המחשבה, והן אינן אלא בחינת צורה וגילוי של אותיות המחשבה, שהן מעין חומר לצורה זו. הדבר מקביל לתורה, שעיקר מצוותה הוא בדיבור.

14כפי שנאמר: ״ושננתם לבניך ודברת בם״, וכן נאמר: ״והגית בו יומם ולילה״; וההלכה היא שהרהור אינו כדיבור, ואין אדם יוצא ידי חובתו בהרהור בלבד.

ואף שמעלת התורה עולה מעלה מעלה על מעלת התפילה, כפי שאמרו חז״ל: ״ותלמוד תורה כנגד כולם״,

אדרבה, דווקא משום שמעלתה במקורה היא ברום המעלות, ברצון העליון, ברוך הוא, הנקרא ״סתימא דכל סתימין״ — אי אפשר לקבל את אורה בגילוי עד

שהיא יורדת למטה ומתלבשת בגשמיות העולם הזה: ״הקל קול יעקב״, בהבל פיהם, שבו מתלבש אור ה׳ הגנוז בתורתו; אז הוא מאיר בגילוי ומחיה את כל העולמות העליונים והתחתונים.

וכידוע ליודעי ח״ן, כל דבר נעלה מאוד אינו בא לידי גילוי אורו אלא למטה, בסוף המעשה, כנזכר לעיל. ״אף עשיתיו״ מכוון כנגד מעשה הצדקה.

15כעת, באמצעות שלושת הדברים הללו אנו ממשיכים על עצמנו את אור ה׳, כך שהאור נאחז, כמו למשל בפתילה או בעצים.

וכפי שאנו רואים, האור הנאחז בעצים נעשה אור גדול מאוד, אבל הוא גס ועב;

16ומה שנתפס בפתילה הוא אור קטן, אך זך. כך גם אחיזת אור ה׳ במחשבה היא אור קטן, שהשפעתו בהחייאת העולמות אינה מתגלה כל כך.

כמו השפעת המעשה, ודיבור בלימוד התורה, שהרי עקימת שפתיים נחשבת מעשה; וכמו שכתוב בפסוק: ״היום לעשותם״.

״כי זה כל האדם״, וזו תכלית ירידת נשמתו לעולם הזה: להמשיך את אור ה׳ באופן גלוי, מרום המעלות ועד סוף המעשה.

אבל השראת אור ה׳ במחשבה היא רוחניות דקה יותר מן הרוחניות הנמשכת ומתפשטת למטה בבחינת המעשה. [בדומה לכך בודקים את החמץ — את תחושת הישות והגסות — דווקא לאור הנר, מפני שהבירור הוא במחשבה; וראו מה שנכתב על הפסוק ״ובבואה״ וכו׳,

״אמר עם הספר״ וכו׳], אלא שבבחינת המעשה והדיבור התפשטות האור גדולה, ופעולותיו ניכרות. וכך אנו רואים גם ברוחניות האדם, בנפש החיונית: פעילות המחשבה שבראש אינה גדולה כל כך

כפעולת הרגליים, המניעות את כל הגוף ומוליכות אותו ממקום למקום. ואף על פי כן, הראש הוא עיקר החיות שלו, וכל חיות נפש האדם תלויה בו; אלא ששניהם זקוקים זה לזה. כך גם בתורה, בתפילה ובצדקה: כולן זקוקות זו לזו.

173. כעת, כדי לבאר ביתר פירוט את הפסוק ״כי ה׳ אלקיך אש אוכלה״, עלינו להזכיר שכשם שהאש אינה נתפסת ונאחזת היטב בפתילה או בעצים כדי להאיר על הארץ, אלא כשהיא אש אוכלה,

כלומר, כשהיא אוכלת את מה שמחזיק אותה, כך שהפתילה או העצים מתמסרים ומתאימים להתכלות ולהיכלות בה, כך גם אור ה׳ אינו נאחז היטב ואינו שורה בנפש האדם

באמצעות אחד משלושת הדברים האלה, אלא בביטול הרצון ובכלות הנפש אליו ית׳; כי רוח מביאה רוח וממשיכה רוח.

18לכן המשכת אור ה׳ באמצעות התורה והמצוות תלויה בישראל, כפי שנאמר: ״הקים עדות ביעקב, ותורה שם בישראל״;

כי יעקב וישראל הם בחינות של אתכפיא ואתהפכא, שבהן תלויה המשכת אור ה׳ באמצעות התורה והמצוות; ואילו בלי ביטול הרצון אין יכולת להמשיך את האור. וראו מה שנכתב על הפסוק ״בימים הבאים יכה יעקב שורש״.

19כעת, באמצעות שלושת הדברים הללו, שעל ידם אנו ממשיכים את אור ה׳ אף שהוא מתלבש בדברים גשמיים ובשכל אנושי, נאמר: ״אני כברוש רענן״. כלומר, ״ברוש״ הוא ארז דק שאפשר לכופף את ראשו עד לבסיסו, ולאחר מכן, כשהוא חוזר למצבו הקודם,

הוא מרים את הדבר שהונח עליו כשהיה כפוף, לגובהו, גבוה מאוד [כמו בסיפור המסופר בספרים על המאורע של יואב ברבת בני עמון]. כך אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא

המתלבש במעשי התחתונים כברוש רענן, באמצעות כפיפת קומתו, כביכול [ועיינו לעיל בסוף המאמר הפותח במילים ״קול דודי״, בעניין ״דומה דודי לצבי״, ובמאמר הפותח במילים ״קדש ישראל״, בעניין פירוש ״ואנכי תרגלתי לאפרים״],

וכך, באמצעות זאת, תעלה נפש האדם ממדרגה למדרגה, להאיר באור אין סוף ברוך הוא, ״ותהיה נפשו צרורה בצרור החיים את ה׳ ממש״. ועיינו במה שנכתב על כך בעניין ״שבת שבתון״.

20והנה, ״את זה לעומת זה עשה אלקים״: אש זרה כנגד אש אוכלה. גם היא מתלבשת במחשבה, בדיבור ובמעשה ״אשר לא לה׳ המה״ — בחינת קלון, לעומת כבוד,

כמו שכתוב: ״כבוד חכמים ינחלו, וכסילים מרים קלון״. וכשם שבזכות הטוב מתעלה נפשו של האדם מאוד, ״ביתר שאת״ ממה שהנפש יכולה לשאת לפי השגתה, עד להיות ״צרורה בצרור החיים את ה׳״ ממש,

כך, לעומת זאת, על הרעה נאמר: ״ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע״; כלומר, היא נקלעת למקום רחוק מאוד מאוד מאור פני ה׳, כמו שכתוב: ״ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה״ וגו׳.

21ועיינו במה שנכתב בעניין ״כף הקלע״ במאמר המתחיל ״צו את בני ישראל... את קרבני לחמי״. העצה לכך היא לעשות תשובה, ובייחוד בעשרת ימי תשובה, שכן אז זהו הזמן והעת ״לכל חפץ״, להשיב את הנשמות אל מקורן;

ואז נפשו תישפך במרירות על ריחוקה מאור פני ה׳, והוא ישוב אל ה׳ וירחמהו, ככתוב: ״ויזעקו אל ה׳ בצר להם״. ועיקר התשובה הוא, ככתוב: ״אליך ה׳ נפשי אשא״ — לבטל את רצונו אליו ית׳, כך שיהיה לו רצון אחד לאביו

שבשמים, בתשוקה ובכלות הנפש ממש, ולבקש מלפניו ית׳ שישרה עליו אור ה׳ ורצונו, ויהיה לו ביטול הרצון. ועל דרך זו תיקנו לומר את הבקשה ״סלח לנו, מחל לנו״, שאין מובנה כפשוטו, שהרי ״אם חטאת, מה תפעל בו?״ ומה עניינה של המחילה?

אלא העניין הוא לבקש מחילה וגילוי הרצון: שרצונו ישוב לשרות עלינו, כדי שנעשה את רצונו ית׳ בלב שלם ובנפש חפצה. ואומרים: ״מי כמוך אב הרחמים, זוכר...״ וגו׳.

כלומר: כל התהוות העולמות העליונים והתחתונים, מראש ועד סוף, היא לפניו ית׳ כזכירה אחת; וככתוב בזוהר, שבמחשבה אחת ברא את העולמות, לפי

שהוא ית׳ צופה ומביט עד סוף כל הדורות, ו״קורא הדורות מראש״. ואם כן, מיד כשעלו כל העולמות במחשבה להיברא, כבר נשלמה בריאתם לפניו ית׳. [ועיינו במה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״תקעו בחודש״.]

22והנה רואים בחוש את גודל הצמצום שבו צומצם אור אין סוף ברוך הוא למחשבה אחת, שאינה תואמת כלל את ערכו ומהותו; וכל זה מפני שהוא אב הרחמים.

כלומר, הוא מהווה וממשיך את מידת הרחמים כדי לרחם על העולמות, להוות אותם ולקיים אותם תמיד באמצעות צמצום של מחשבה אחת. ומכך

על האדם להתבונן, כדי לעורר רחמים רבים על נפשו, ולראות עד כמה ירדה מטה־מטה, כשהוא מביט בשורשה: ״דע מאין באת״ — כלומר, מבחינת אין, שהיא בחינת אב הרחמים.

23אם כן, הירידה שבה ירד מאור פניו יתברך גדולה מאוד — ״מאיגרא רמא״ וכו׳. על כך נפשו תתמרמר מאוד, והדבר ייגע בנקודת הלב ממש, עד שנפשו ולבו יכלו, וישוב אל ה׳.

ועל ידי תשובה מתוך אהבה רבה כזו, הזדונות נעשים כזכויות. כלומר, כשם שעל ידי הזכויות נשמתו מתעלה באור ה׳, כך נשמתו מתעלה גם על ידי המרירות הגדולה הזאת על הזדונות; ו״במקום שבעלי תשובה עומדים״ וכו׳.

244. על משה רבנו נאמר: ״ואשימך בנקרת הצור״, כאשר ביקש להוריד את י״ג מידות הרחמים. כלומר, מבחינת צור עליון, המקור והשורש של כל שורשי ההתהוות, כמו שנאמר: ״הביטו אל צור חוצבתם״. והוא נקרא ״צור״

כמו, למשל, צור חלמיש שמכים בו כדי להוציא אש, שכן יסוד האש שבו קיים בכוח ובהעלם, ולא בפועל.

כך, כביכול, הוא נקרא ״צור״, ״צור חיינו״, שכן הוא השורש והמקור של כל שורשי ההתהוות, ושורש ההתהוות חבוי בו, בכוח ולא בפועל; ההתהוות שמבחינת שם הוי׳, להוות את כל הנמצאים מאין ליש,

שהיא בחינת ״אש אוכלה״ הנזכרת לעיל. אך בחינת הצור היא המקור שממנו נמשכת ומתהווה בחינת ״אש אוכלה״ הנזכרת לעיל. [ועיינו בפרדס, שער י״א, פרק ג; וכן במה שכתוב בסוף המאמר המתחיל ״והיה מספר בני ישראל״.]

25כעת, גדול כוחם של בעלי תשובה, שכן הם מגיעים עד למדרגת הצור שהוזכר לעיל. למשל, כאשר אור האש כבה, מוציאים אש מאבן צור.

כך הוא אצל בעל תשובה, שאור האש האוכלת כבה אצלו, משום שאין לו פתילה ועצים שהאור יכול להיאחז בהם — והם התורה והמעשים הטובים:

על ידי המרירות הגדולה שבנקודת הלב, שהיא למעלה מן הזמן, ואין לו כל חפץ בזמן ובמקום, והוא מואס בחיי נפשו, כפי שהיה אצל רבי אליעזר

בן דורדיא, שבכה עד שיצאה נשמתו — בזכות זאת הוא מגיע למדרגת הצור, למעלה מעלה ממדרגת התהוות ההוויות והמשכת הזמן והמקום [כמו שכתוב שם: ״הנה מקום אתי״].

26לכן יצאה בת קול [ואמרה] שהוא מזומן לחיי העולם הבא, כמו מעשיהם של הצדיקים שנהנים מזיו התורה והעבודה שלהם, אף שלא היו לו תורה ומצוות, משום שהיה דבוק במקור ובשורש של הכול. אך לא כל אדם זוכה לכך.

27לכן אנו מתפללים: ״השיבנו ה׳ אליך ונשובה״ — שתהיה תחילה אתערותא דלעילא, כדי שלאחר מכן תוכל להיות אתערותא דלתתא, ״ונשובה״ לאחר מכן. ואף

על פי שאתערותא דלעילא תלויה תמיד באתערותא דלתתא, אף על פי כן: ״חדש ימינו כקדם״ — כלומר, כפי שהיה בתחילת בריאת העולמות, מכוח רצונו הטוב, ״כי חפץ חסד הוא״.

28ופירוש ״חדש ימינו״ הוא שהימים נקראים המשכת אורו של ה׳, כמו שכתוב: ״לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם״ וגו׳.

״והיה לך הוי׳ לאור עולם״. ועל כך אנו מבקשים שאור חדש יאיר עלינו מבחינת הצור הנזכר לעיל, אף שהאור הראשון, מבחינת ״אש אוכלה הוא״, נפסק מאיתנו, ואנו שרויים כביכול בחושך. וזהו [פירוש]

״כי ביום הזה״ — הוא יום הכיפורים, יום התשובה, שבו מתעוררת ומתגלה למטה הבחינה של ״חפץ חסד״ באמצעות חמש התפילות. לכן נאמר ״יכפר עליכם״ בלי לפרש מי הוא המכפר: מי שאין לו שם ידוע, שאינו נתפס בשום שם ואינו נרמז בשום אות, ואף לא בקוצו של אות, כלל;

שכן שמות הוי׳ מורים על המשכה מאין ליש, מהעלם לגילוי, באופן של ממלא כל עלמין ושל סובב כל עלמין.

אבל לגבי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, אין שייך לומר עליו שהוא בבחינת ממלא כל עלמין או בבחינת סובב כל עלמין,

שהרי אינו בגדר עולמות כלל. ושם הוא מקור הסליחה והכפרה, ״נושא עוון ועובר על פשע״; כי לפניו,

יתברך, ביחס לעצם מהותו, כביכול, לא שייך כלל פגם, עוון או פשע; הם שייכים רק בהמשכות היורדות מאור פניו יתברך, באמצעות צמצומים רבים, מסכים ולבושים רבים.

29וזהו [פירוש] ״מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו״: דווקא לפני הוי׳, כלומר, לפני שנאצלה הבחינה של המשכת ההוויות, כדי להוות את כל הנמצאים;

ואז ״תטהרו״, כשתעלו ותגיעו למדרגה ההיא, כלומר, לבחינת צור שהוזכרה לעיל. [וראו ברמ״ז, בסוף פרשת אחרי: ״תטהרו״ בגימטרייה ״כתר״, כי

תרי״ג מצוות, יחד עם שבע מצוות דרבנן, ממשיכות תר״ך עמודי אור; אך אם חטא בנפשו והותיר חסר ופגם בהמשכות הנזכרות לעיל,

התיקון לכך הוא באמצעות התשובה, שכוחה רב למלא את כל הפגמים והחסרונות. וזהו עניין ״תטהרו״, שבגימטרייה הוא תר״ך וכו׳. וראו מה שכתוב במאמר המתחיל ״כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך״ וכו׳:]