ביאור על הנ״ל

כותרת זו מציינת שהמאמר הוא ביאור נוסף למאמר שקדם לו בתורה אור על פרשת ויצא. הוא עוסק שוב בפסוקים על מסעו של יעקב ועל האבן שהציב, ומעמיק בביאורם.

נדרו של יעקב בבית אל נקרא בפשטות: ״והיה הוי׳ לי לאלקים״. המאמר מפרש זאת כבקשה ששם הוי׳, הקב״ה כפי שהוא למעלה מן העולם, יתגלה בבחינת אלקים, כלומר כפי שהוא נוכח בתוך הטבע; ושהאבן שהציב יעקב תהיה מקום משכן לה׳. יש לבאר את שני חלקי הפסוק.

השאלה השנייה היא כיצד אבן, שהיא החומר הנמוך וחסר החיים ביותר, יכולה להפוך למקום שבו שורה קדושה עליונה, עד שהיא נקראת בשם ה׳, ״בית אלקים״.

כדי להשיב על כך פונה אדמו״ר הזקן לפרשה כולה, החל במילים ״ויצא יעקב״. הוא מביא פסוק מתהילים, ״צוה ישועות יעקב״, הקושר את השם יעקב למילה ״ישועות״.

את המילה ״ישועות״ קוראים כאן על פי השורש ש״ע, שאליו נוספו אותיות. הערך המספרי של ש״ע הוא 370, והוא רומז למושג הקבלי של 370 אורות עליונים. נמצא ש״ישועות יעקב״ פירושו שיעקב הוא הצינור שדרכו מתגלים אורות נעלים אלה.

דרך נוספת לקרוא את ש״ע: במילים ״וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו״ פירוש המילה הוא פנה אל, שם לב אל. כל הפניות של ה׳ לעולם וכל המשכות האור כלפי מטה עוברות דרך יעקב. את השם יעקב אפשר לחלק ליו״ד ולעקב: היו״ד, הנקודה העליונה ביותר, מגיעה עד העקב, החלק הנמוך ביותר.

האורות וההמשכות הם גילויים של אור אין סוף עצמו. שמו, אין סוף, מתאר בדיוק את מהותו: הוא בלתי מוגבל.

אור אין סוף אינו שייך כלל לסוג העולמות. לעומתו הכול נחשב לאין, שום מחשבה אינה יכולה לתפוס בו, ואין דבר שאפשר להשוות אליו.

מה שממלא את העולמות הוא רק קרן מאורו של ה׳. מלכות ה׳, הקשר שלו עם העולמות כמלכם, מתוארת כ״הוד״ וכ״זיו״ על הארץ והשמים: זוהר בלבד, ולא המקור עצמו. אדמו״ר הזקן מוסיף בפסוק את המילה ״זיו״ כדי להדגיש נקודה זו.

קרן זו מעניקה לעולמות חיות ומהווה אותם מאין ליש. היא חייבת לבוא בהסתר: אילו אור אין סוף עצמו היה מתגלה, העולמות היו מתבטלים וחוזרים לאין, כפי שהיו קודם לבריאה.

ההסתר נוצר באמצעות צמצומים ולבושים רבים, מדרגה אחר מדרגה, לאורך השתלשלות העולמות. אור אין סוף כפי שהוא לעצמו נשאר נישא למעלה, הרבה מעל כל סדר ההשתלשלות.

זהו תפקידו הייחודי של יעקב: באמצעותו נמשך למטה האור שלמעלה מסדר העולמות, והוא מאיר בגלוי בנפש האלקית של כל יהודי. בכך מתבטא יעקב כיו״ד־עקב: העליון ביותר מגיע עד לנמוך ביותר.

יעקב ממשיך את האור הנעלה בכך שהוא לוקח ״מאבני המקום״ ושם אותן למראשותיו. על פי ספר יצירה, המכנה אותיות ״אבנים״ — שתי אותיות יוצרות שני צירופים, ״שתי אבנים בונות שתי בתים״ — האבנים הן אותיות.

הטעם הראשון לכך שאותיות נקראות אבנים הוא שהאבנים מצטרפות לבניית בית שאדם יכול לגור בו.

כך גם האותיות מצטרפות למילים, והמילים לקטע שלם; באמצעותו אפשר להבין רעיון.

הרעיון ״חי״ בתוך האותיות כפי שאדם חי בבית הבנוי מאבנים; אדמו״ר הזקן משתמש בביטוי ״תפארת אדם לשבת בית״ מישעיהו. לאחר מכן הוא מציג טעם נוסף.

האבנים חסרות חיים, ואין להן דבר משותף עם האדם החי השוכן ביניהן. כך גם האותיות, כביכול, חסרות חיים לעומת הרעיון שהן נושאות; אין להן ערך ויחס אליו.

מכיוון שהאותיות אינן נחשבות לעומת הרעיון, הן בטלות אליו לחלוטין. ההערה שבסוגריים מפנה למאמר בפרשת בראשית על ״וייצר״. כך מוסבר השם ״הוי׳ צבאות״: את דברי הגמרא ״אות הוא בצבא דיליה״ דורשים כאן כך: אות היא אות כתובה.

כל העולמות והברואים נתהוו מאותיות עשרת המאמרות שבהם נברא העולם, כגון ״יהי אור״. לכן כל דבר נברא הוא, בשורשו, אותיות של דיבור ה׳.

גם צבא השמים העצום, המתואר בספר דניאל כאלפים ורבבות, בטל לפני אור אין סוף כשם שהאותיות אינן נחשבות לעומת הרעיון. הוא סופי ומוגבל, אפילו במידתו, כמו ב״ת״ק שנה״ המשמש לתיאור המרחקים שבין הרקיעים.

מכיוון שהם סופיים ונבראו יש מאין, אין ערך ויחס בינם לבין הקב״ה. הדוגמה המספרית מחדדת זאת: אפילו אחד לעומת מיליונים הוא עדיין חלק מהם, ולכן יש ביניהם יחס כלשהו.

אבל בין כל דבר סופי לבין אין סוף אין שום יחס. משום כך אומרים חכמינו: ״אות הוא בצבא דיליה״ — כל צבאות השמים יחד אינם אלא כאות אחת בפני אור אין סוף.

״וישם מראשותיו״ פירושו שיעקב העלה את האותיות, המדרגה הנמוכה, למעלה מכל סדר ההשתלשלות, אל סובב כל עלמין, האור המקיף את כל העולמות ונעלה מכל מדרגה.

דווקא משום שהאותיות ״דוממות״ ואין להן תחושת ישות, הן יכולות לעלות למעלה מכול. ספר יצירה מלמד שהסוף קשור לתחילה, והאור המקיף דומה לעיגול, שבו הנקודה הנמוכה קרובה למקור כמו הנקודה הגבוהה. גם את הפסוק ״ומתחת זרועות עולם״ דורשים באותו אופן: הזרועות הנצחיות מגיעות עד לנקודה הנמוכה ביותר.

הפסוק אומר שיעקב לקח ״מאבני המקום״, כלומר אחדות מהן, ולא את כולן. אדמו״ר הזקן רואה בכך רמז שלא כל אות יכולה להתעלות למדרגה העליונה ביותר.

רק היו״ד יכולה. היו״ד, האות הקטנה ביותר, שהיא נקודה בלבד, היא הכלי לחכמה; וחכמה נדרשת כ״כוח מה״ — כוחו של ה״מה״, תודעה שאינה תופסת את עצמה כישות. אור אין סוף שורה רק במקום שיש בו ביטול כזה, כפי שעולה מהפסוק ״הוי׳ בחכמה יסד ארץ״.

״האבן אשר שם מראשותיו״ היא היו״ד, כפי שאומר רעיא מהימנא: ״אבן לשקול בה — זו י׳״. לאחר מכן יעקב העמיד את האבן כמצבה; אונקלוס מתרגם זאת: ״ושוי יתה קמא״ — העמיד אותה.

אותה מילה מופיעה בחלומו של יוסף: ״קמה אלומתי וגם נצבה״. האבן שכבה תחילה על הארץ, ולאחר מכן הועמדה — עלייה נוספת מלמטה למעלה.

העלייה השנייה מגיעה לשורשן של י״ג מידות הרחמים. בקבלה הן מתוארות כשלושה־עשר תיקוני הזקן העליון, ולכל שערה שני חלקים: הזקיק, נקודה מצומצמת שממנה היא יונקת, הוא בחינת יו״ד; והשערה עצמה, שהיא קו המוליך את ההמשכה למטה, היא בחינת ו׳.

שני השלבים שבפסוק מתאימים אפוא לשתי אותיות אלה: האבן למראשותיו היא היו״ד, והאבן שהעמיד כמצבה היא הו׳. בשני השלבים יש עלייה מלמטה למעלה.

בנפש האדם מדובר בהעלאת החכמה שבנפש אל אור אין סוף השורה ומתגלה בה. הנפש עצמה היא נברא, שנתהווה ״יש מאין״ באמצעות אותיות אלוקיות, ולכן אפשר לדמות אותה לאבנים.

יש להעלות את הנפש אל האור המקיף, ככתוב בישעיהו: ״ישוב אל ה׳ וירחמהו״ — הרחמים שמבחינת י״ג מידות הרחמים. עלייה זו נעשית דווקא באמצעות בחינת החכמה, כוח מה, הליבה של הנפש הבטלה ממציאותה.

להלן הגהה: הערה המובדלת מן הטקסט העיקרי, ומשיבה על קושי העולה מן הדברים שנאמרו זה עתה.

הקושי הוא שבתיקוני דיקנא היו״ד — הנקב שדרכו השערה יונקת ממוחא סתימאה, ה״מוח הנסתר״ של המדרגה העליונה ביותר — גבוהה בהרבה מן הוי״ו, השערה היוצאת ממנו. לכן המעבר מ״מראשותיו״ ל״מצבה״ אמור להיות ירידה, ולא עלייה נוספת.

אולם סדר הפסוק הפשוט מציג את המצבה, הוי״ו, כעלייה מעל ״מראשותיו״, היו״ד. לכאורה שתי הטענות סותרות זו את זו.

התשובה היא ששתי האותיות שייכות למדרגות שונות. היו״ד של ״מראשותיו״ היא חכמה דאצילות, ואילו הוי״ו של המצבה היא אבא, כלומר חכמה, כפי שהוא יונק מן המזלא, אחד מתיקוני דיקנא. השערות הללו, אף שהן רק בחינת ווי״ן, גבוהות מן היו״ד של חכמה עילאה; לכן הוי״ו שבמדרגה העליונה עולה על היו״ד שבמדרגה התחתונה.

השמן שיעקב יצק על ראש המצבה הוא המשכה ממוחא סתימאה עצמה אל תוך המזלות. משם היא נמשכת למטה, אל הלכות התורה שבעל פה, ששורשן בנימין של המוח הנסתר; על כך נאמר: ״סלסלה ותרוממך״ — התורה תרומם את הלומד אותה.

כאן חוזרים לטקסט העיקרי: הגבהת האבן אינה המטרה. המטרה היא השמן — המשכה של חכמה עילאה, שהיא התורה ורצון ה׳. המשכה זו באה באמצעות יעקב, יו״ד־עקב, המוריד את העליון ביותר אל הנמוך ביותר.

״ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל״: התורה ניתנה באמצעות יעקב. תכליתה היא שגם כאשר לומדים הלכות בעניינים גשמיים, כגון דינו של אדם המחליף פרה בחמור, ימצא הלומד שם את חכמת ה׳.

כל פרט בהלכה, אף שנראה כעניין נפרד מענייני העולם הזה, מושרש בחכמה עילאה, ״הררי קודש״. כל פסיקה היא כפי שקבעו חכמתו ורצונו של ה׳.

לכן יש ללמוד תורה מתוך מודעות זו: להמשיך את חכמתו העליונה של ה׳ אל תוך הנפש. כך הסטרא אחרא נכפפת — אתכפיא — ואף נהפכת — אתהפכא.

זו הסיבה שחכמים לימדו שכשם שהתורה התקבלה בהר סיני באימה וביראה, כך יש ללמוד אותה באימה וביראה. בשעת הלימוד ראוי לאדם לחוש את אותה יראה שחשו ישראל כשקיבלו את התורה.

בהר סיני באה היראה מאליה: העם ראו את הרעמים ואת הלפידים, וה׳ דיבר עמם ״פנים בפנים״.

איך יכול אדם לחוש את היראה הזאת בכל יום, בלי הרעמים והברקים? עליו לשים אל לבו שהתורה שהוא לומד היא חכמתו של ה׳ הנמשכת למטה, ושאור אין סוף שורה בה.

אור זה הוא למעלה מכל סדר ההשתלשלות, ולגביו ״כחשיכה כאורה״: העליון והתחתון, הרוחני והגשמי, שווים. לכן אין כאן הסתר פנים; ה׳ נוכח בלימוד התורה כפי שהיה בהר סיני, וגם כיום שייכת אותה יראה.

המאמר שואל כעת מדוע היה על יעקב לרדת: כדי לגלות למטה את הש״ע נהורין, להעלות את ה״אבנים״, ולאחר מכן להמשיך מלמעלה את ה״שמן״ של חכמה עילאה.

ירידתו של יעקב היא יציאתו מבאר שבע, הנקראת כך על שם שבע המדות העליונות שמקורן בה. הן נמנות בפסוק ״לך ה׳ הגדולה והגבורה״. מכיוון שכולן ״לך״, הן מסורות לה׳ לחלוטין, במצב של ביטול.

יעקב הלך לחרן. אותיות חרן עולות, כשמחשיבים גם את המילה עצמה, כמניין גרון. הגרון הוא המקום שבו הקול יוצא בחופשיות, בלי עיכוב ובלי מונע.

אך חרן מורכבת גם מאותיות נחר, כמו בפסוק ״נחר גרוני״. כך נראה הגרון כשיסוד האש גובר עליו; הקול מורכב משלושה יסודות: אש, רוח ומים.

הרוח היא ההבל העולה מן הלב, המים הם הלחלוחית שבריאות, והאש היא הקוטעת את הקול לצלילים נפרדים — חמש קבוצות של אותיות הנוצרות בכלי הדיבור.

אש במידה הראויה מחלקת את הקול לאותיות; כשהיא מתגברת יתר על המידה, היא חונקת את הקול כולו, כך שאינו יכול לזרום ברציפות כדרכו.

חרן היא מצב של חנק הקול. מבחינה רוחנית, ה״קול״ הוא זרימת החיות והאור מאין סוף אל העולמות; בחרן זרימה זו אינה נמשכת עוד במסלולה הראוי, בתוך הקדושה בלבד.

במקום זאת, גם הקליפות והסטרא אחרא, הכוחות המתנגדים לקדושה, יונקים ממנה ואוחזים בה. זהו מצב של ״נאלמתי דומיה״: הזרימה נקטעת, ומה שנותר חש את עצמו כנפרד מה׳. הדבר מתבטא בשני מישורים; הראשון הוא בהנהגת העולמות.

בהנהגת העולמות הדבר מתבטא בגלות ישראל ובשעבודם במצרים ובבבל, שהמאמר מייחס להתגברות האש, כלומר לדין חמור. הדבר מתבטא גם אצל כל יהודי, כאשר הוא לומד תורה מתוך תחושת עצמיות ונפרדות מה׳.

בלימוד כזה חסר הביטול המאפשר לחכמת ה׳ להתגלות בו. גם כאן הסיבה היא ״אש״: החום והלהט שמקורם בגוף ובנפש הבהמית, שהאדם נמשך אחריהם.

ובכל זאת, הייתה לירידתו של יעקב מטרה. הוא ירד ״מאגרא רמה לבירא עמיקתא״: מבאר שבע, מקור המדות העליונות שכולן ״לך״, עד לחרן, שם הזרימה נחסמת והנפרדות שולטת.

המטרה היא להכניע ואחר כך להפוך את החושך. כשזה קורה, חרן נעשית רנה: החי״ת הסגורה נפתחת ונעשית ה״א. הזוהר אומר רעיון דומה על חמץ שנעשה מצה, שגם בו החי״ת נעשית ה״א.

את נדרו של יעקב, ״ושבתי בשלום אל בית אבי״, קוראים כשיבה מחרן. ״בית אבי״ הוא יצחק, ששמו קשור לדברי שרה: ״צחוק עשה לי אלקים״.

יצחק, צחוק, הוא כמו רנה — השירה שנעשית מחרן. שרה אמרה גם ״כל השומע יצחק לי״, ו״יצחק״ שם הוא לשון עתיד: הצחוק שייך לימות המשיח, שבהם, כדברי צפניה, יהפוך ה׳ את העמים לקרוא בשמו, והסטרא אחרא תיכנע ותתהפך.

ההתהפכות מביאה צחוק, מפני שהצחוק נובע מהפתעה. מלך ושרים יצחקו בשמחה למראה ציפור מדברת, כי זהו דבר פלא; אך אדם המדבר אינו מעורר צחוק, שכן כך דרכו. כך גם הפיכת החושך לאור מעוררת למעלה עונג מיוחד.

לכן אמרו חכמים שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד: בתשובה החושך עצמו נהפך לאור, והדבר מביא את העונג הגדול ביותר. והגאולה תלויה בתשובה, משום שכל מטרת ביאת המשיח היא שמחת הפיכת החושך לאור.

הגמרא מספרת שבעתיד יאמרו ישראל ליצחק: ״אתה אבינו״. ירידת הנשמה לגוף, וכן ירידת ישראל לגלות ולהתמודדות עם פרנסה, נועדו להביאם אל בחינת יצחק: הצחוק והשמחה שבהתהפכות.

כיצד אפשר לעבור מחרן, מקום של נפרדות חסומה, בחזרה ליצחק ולשמחה? הפסוק עונה: ״בשלום״. השלום מאחד שני הפכים.

המדרש מסביר שה׳ ״עושה שלום במרומיו״ בין המלאך מיכאל, שמידתו מים וחסד, לבין המלאך גבריאל, שמידתו אש וגבורה. כך גם ״שלום שלום לרחוק ולקרוב״ פירושו שלום למי שהיה רחוק ונעשה קרוב, כלומר לבעל תשובה. המילה הכפולה, והאות ב׳ שב״בשלום״, רומזות לשני סוגי שלום: מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.

לעתיד יתגלה ה״צחוק העליון״, כאשר הרע ייכנע ויתהפך לחלוטין ולַקליפות לא תהיה שום אחיזה, כפי שנאמר בזכריה: ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״.

אז תזדכך גסות העולם. העולם לא יחוש עוד את עצמו כיש, כ״משהו״ נפרד; הכול ייכלל באין, ה״אין״ האלוקי שממנו בא.

זו תכלית בריאת היש מאין: שה״משהו״ ייהפך בחזרה ל״אין״, ויתבטל במודע לה׳. זו גם השלמת בקשתו של יעקב: ״והיה הוי׳ לי לאלקים״.

אלקים הוא ההעלם והצמצום המאפשרים לעולמות להתקיים כ״משהו״; הוי׳ היא פנימיות אור אין סוף, הנותנת להם חיות והוויה.

״כי שמש ומגן הוי׳ אלקים״: הוי׳ היא כמו השמש, ואלקים הוא המגן המסתיר אותה כדי שהנבראים יוכלו לקבל את אורה.

אך כל סדר זה, שבו הוי׳ מוסתרת על ידי אלקים, שייך להשתלשלות העולמות, שבה הארה בלבד מאור אין סוף מחיה את הנבראים, מדרגה אחר מדרגה.

המדרגות העליונות מקבלות אור עדין ורוחני יותר; ככל שהמדרגה נמוכה יותר, האור מצטמצם ומתלבש יותר.

לעתיד, עם התגלות צחוק ההתהפכות, יתגלה אור אין סוף כפי שהוא בעצמו, מעל לכל סדר ההשתלשלות.

הנביאים מתארים זאת כך: ״עין בעין יראו״, ״וראו כל בשר״ יחד, ואנשים יתחבאו במערות ״מפני פחד ה׳״. הגילוי יהיה ישיר ועצום.

אז שם הוי׳, אור אין סוף כפי שהוא נמשך ומתלבש בעולמות, יתגלה בעצמו כאלקים.

בהתגלות זו הוי׳ ייחשב כאלקים — כצמצום. ביחס לאור אין סוף עצמו, שלפניו מעלה ומטה שווים ו״כחשכה כאורה״, אפילו הוי׳ כפי שהוא בעולמות אינו אלא זיו מצומצם. זהו העומק שבאמירה ״והיה הוי׳ לי לאלקים״.

כעת נענית השאלה השנייה. ״האבן הזאת״ היא היו״ד, כלי החכמה — אות, חסרת חיות ונבראת מאין. אך יעקב הגבה אותה והעמיד אותה כמצבה.

משום כך ניתן לה הכוח להיות ״בית אלקים״: האור האלוקי שבתוך העולמות, שייקרא אז אלקים, ישרה ויתגלה באותיות האלה, והן יהיו משכן לה׳.

כל זה נעשה באמצעות יעקב, ש״ישועותיו״ מגלות את ש״ע הנהורין. מכאן עובר המאמר לסוף נדרו של יעקב: ״וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״, שבו הפועל מוכפל בלשון הקודש.

ידוע שלעתיד יהיו עליות אינסופיות: ימות המשיח, תחיית המתים, ומחזור אחר מחזור מעבר לכך, וכל עלייה תהיה גבוהה מקודמתה.

כל עלייה חדשה זקוקה להתעוררות מלמטה. משהו מן המדרגה הקודמת צריך להישאר, כדי לשמש אתערותא דלתתא שתמשוך את האתערותא דלעילא הבאה. השארית הזאת נקראת מעשר.

״כל אשר תתן לי״ מתייחס לעליות האינסופיות שלעתיד לבוא. ״עשר אעשרנו״ פירושו שיהיו מעשרות רבים, אחד לכל עלייה, עד שהעלייה תגיע ל״לך״ — לאור אין סוף עצמו.

מאחר שה׳ אין־סופי, גם העליות אליו אינן מסתיימות. כולן מתאפשרות באמצעות יעקב, היו״ד הנמשכת עד העקב.

המאמר מסתיים כאן, ולאחריו באה הערת מוסגר המסבירה מדוע השארית המעוררת כל עלייה נקראת ״מעשר״. המפתח הוא הכתר: נקודת המפגש בין שני עולמות, המדרגה הנמוכה ביותר של העולם העליון וראשיתו של העולם התחתון.

לדוגמה, מלכות, הספירה האחרונה של אצילות, נעשית כתר, הספירה הראשונה, של בריאה, וכן הלאה. לכן, כשעשיה עולה ליצירה, היא עושה זאת באמצעות הכתר שלה; והכתר, בהיותו אחד מעשר הספירות, הוא עשירית — מעשר — של עשיה.

מדוע כתר? המילה כתר קשורה לשתיקה, כמו בפסוק ״כתר לי זעיר״. השתיקה מבטאת ביטול, בדומה ל״יונת אלם״ ולמלאכים בחזון יחזקאל, ש״תרפינה כנפיהן״ כשהם עומדים.

רק באמצעות ביטול כזה יכולה מדרגה לעלות למדרגה הבאה. דבר אינו יכול לעבור ממצב מוגדר אחד לאחר בלי להתבטל תחילה ולהיכלל ב״אין״. משום כך יש ״עמוד״ בין גן עדן התחתון לגן עדן העליון, שדרכו הנשמות עולות.

הדוגמה היא זרע: תחילה עליו להירקב באדמה ולאבד את צורתו, ורק כוח הצמיחה שלו נשאר; רק כך הוא נובט והופך למשהו גדול בהרבה מן הזרע שהיה בתחילה.

גם יצירה יכולה לעלות לבריאה רק באמצעות ביטול, והוא כתר דיצירה. כך מתבארים גם ״עושה שמות בארץ״ והמאמר שלפיו אחד משבעת אלפי שנות העולם יהיה ״חרוב״: תקופה של אין לפני מצב נעלה יותר. אך מדוע מדובר באלף השביעי, כלומר בשביעית, ולא בעשירית, כמתבקש מן המעשר?

ההיכל השביעי, קודש הקודשים, כולל בתוכו את שלוש הספירות הראשונות; ובכל זאת, עיקר העלייה נעשה באמצעות הכתר. הדפוס הזה — ביטול ואחריו עלייה — חוזר עד אין סוף.

״עשר אעשרנו״ פירושו שני מעשרות, משום שהכתר כולל שני פרצופים, עתיק ואריך אנפין: עתיק הוא המדרגה התחתונה של המאציל — ה׳ עצמו — ואריך אנפין הוא שורש הנאצלים. שתי עשיריות הן חמישית, ולכן התורה מדברת על נתינת ״חמישית לפרעה״.