ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי׳ לי…

המאמר פותח בנדרו של יעקב בצאתו לחרן: אם ה׳ ישיב אותו בשלום, הוי׳ יהיה לו לאלקים, והאבן שהקים כמצבה תהיה בית אלקים. הוי׳ הוא שם ה׳ שמחיה את כל הדברים ונעלה מהם; אלקים הוא השם הקשור להסתר ולהגבלה.

השאלה הראשונה היא מה הקשר בין האבן לשם הוי׳. הפסוק תולה את הפיכתה של האבן ל״בית אלקים״ בכך שהוי׳ יהיה תחילה אלקים, אך הקשר בין הדברים אינו מובן.

השאלה השנייה היא דקדוקית. בעברית ״אבן״ היא מילה בלשון נקבה, וגם ״הזאת״ מתאימה לה, אך הפועל שאחריה, ״יהיה״, הוא בלשון זכר. המאמר יראה שהאבן מייצגת את בחינת מלכות, המקבלת, שלעתיד לבוא תהיה כלי לגילוי נעלה יותר.

כדי לענות על השאלות, חוזר המאמר לפסוקים שלפני הנדר: יעקב הגיע אל ״המקום״, לקח כמה מאבניו והניח אותן ליד ראשו, ובבוקר הקים את האבן כמצבה.

כאן עולות שתי שאלות נוספות: מה מייצגות האבנים, ומדוע הפסוק מדבר תחילה על אבנים רבות, ואילו בהמשך נותרת רק אחת.

המסורת המדרשית שלפיה האבנים הרבות נעשו לאחת מובאת כאן כידועה. לפני שהמאמר מסביר זאת, הוא חוזר לפסוק הראשון בפרשה, על מסעו של יעקב מבאר שבע לחרן.

השם יעקב נקרא כצירוף של יו״ד ועקב. היו״ד, האות הקטנה ביותר, מסמלת את חכמה, הנקודה הראשונה של החכמה האלוקית; תפקידו של יעקב הוא להמשיך חכמה זו עד ל״עקב״, למדרגה הנמוכה ביותר של המציאות.

באר שבע מסמלת את המדרגה הגבוהה ביותר, שבה, בלשון תיקוני זוהר, ה׳, כוחות החיים שלו וכליו הם אחד, ואין שום נפרדות. חרן מסמלת את המדרגה הנמוכה ביותר בהשתלשלות העולמות. מסעו של יעקב ביניהן הוא המשכת האור האלוקי מראשית ההשתלשלות ועד סופה; המאמר מבטיח להסביר בהמשך את עניינה של חרן (פסקה 20).

פסוק בתהילים מבקש מה׳ ״לצוות את ישועות יעקב״. המילה ״ישועות״ נדרשת כאילו היא כוללת את האותיות שי״ן ועי״ן, שערכן בגימטריה 370, כמניין האורות העליונים הנזכרים בזוהר; תפקידו של יעקב הוא לחבר את האורות הללו ולהמשיכם עד ל״עקביים״ הנמוכים ביותר.

פירוש נוסף: ״ישועות״ קשורה למילה ״וישע״, כלומר פנה אל, כמו בפסוק על פניית ה׳ אל מנחתו של הבל. כך או כך, המילה מתארת את ירידת אורו של ה׳ אל מה שנמצא למטה.

הבעיה היא שכשהאור יורד כל כך, דרך צמצומים רבים, עד שהוא מגיע ל״חרן״, נוצרת מציאות של נפרדות, שבה הדברים נתפסים כמנותקים מה׳. הפסוק על הנהר היוצא מעדן מובא כדי להמחיש זאת: עדן היא חכמה עילאה, והנהר יורד ממנה להשקות את הגן.

הפסוק ממשיך: ״ומשם יפרד״. לאחר שלבים רבים של ירידה וצמצום, האור יוצר נבראים הנראים נפרדים לחלוטין. יעקב רצה להעלות אותם בחזרה, כדי שגם למטה תהיה אחדות וביטול כמו למעלה, שם כוחותיו וכליו של ה׳ הם אחד איתו.

לכן הפסוק אומר שיעקב לקח ״אבנים״: בקבלה האותיות נקראות אבנים. ספר יצירה מונה את צירופי האותיות כבתים הנבנים מאבנים: שתי אותיות יוצרות שני צירופים, ושלוש — שישה.

הדמיון הראשון: מאבנים רבות נבנה בית אחד שאפשר לגור בו, ומאותיות רבות נוצרות מילים שבתוכן שוכן רעיון.

הדמיון השני: האבן היא ״דומם״, הנמוך מבין ארבע הקטגוריות של הבריאה: דומם, צומח, חי ואדם. גם האותיות חסרות חיות ביחס לרעיון שהן נושאות; אין בהן מן השכל עצמו.

לכן מתאים לקרוא לאותיות אבנים, וכך גם למעלה: השמים נעשו ״בדבר ה׳״, כלומר, באמצעות אותיות אלוקיות.

הפסוק ״מלכותך מלכות כל עולמים״ מלמד שאינספור העולמות, שמספרם כצבאות ה׳ בדברי איוב, שואבים כולם את חיותם ממקור אחד.

מקור זה הוא מלכות בלבד, מלכות ה׳ — דבר ה׳, שמחיה את העולמות ומהווה אותם תמיד מאין. הם יכולים לקבל חיות רק מבחינה זו, מפני שהם מוגבלים, כפי שממחיש מאמר חז״ל על המרחק מן הארץ לרקיע.

העולמות הנבראים אינם בערך לאורו האין־סופי של ה׳ כפי שהוא מאיר בעולמות העליונים, ולכן אינם יכולים לקבל ממנו את חיותם ישירות.

הם מקבלים את חיותם רק באמצעות הדיבור האלוקי, האותיות שבהן נבראו שמים וארץ; אותיות אלה הן כאבן דוממת ביחס לאור אין סוף.

חז״ל דורשים את השם ״ה׳ צבאות״ כאילו נאמר ״אות הוא בצבאות שלו״; ״אות״ פירושה גם סימן וגם אות. אף שהצבאות רבים מאוד, כמתואר בספר דניאל, המשתמע הוא שכולם מקבלים את חיותם מאות אחת.

מכיוון שהצבאות מוגבלים, חיותם באה מאות אחת בלבד, שהיא דוממת ביחס לשם הוי׳, האין־סופי.

כל נברא בפני עצמו, בכל מדרגה, נוצר מצירוף מסוים של אותיות אלוקיות; אופן סידור האותיות קובע מה יתהווה.

יעקב רצה להעלות את הנבראים הללו למעלה, ולכן ״לקח מאבני המקום״, כלומר, מן האותיות הרבות, ועשה מהן אחת.

האבן האחת היא האות יו״ד, והיא מונחת ״מראשותיו״, במקום השכל. המאמר מסביר זאת באמצעות האדם: יש בו שכל ורגשות, והאותיות, כלומר המילים, הן הלבוש להם.

גם למעלה יש שכל — חכמה, בינה ודעת — ושבע ספירות תחתונות, אך שם הן מאוחדות לגמרי עם ה׳. כפי שנאמר בתפילת אליהו בתיקוני זהר, הוא חכם, אך לא בחכמה שאפשר לדעת.

הפסוק ״לך ה׳ הגדולה...״ מונה את הספירות, והאמירה מן הזהר מוסיפה שהן אחד עמו. דבר ה׳ הוא האותיות, ובהן מתלבשות עשר הספירות העליונות.

היו״ד אינה אלא נקודה. קטנותה מתאימה לחכמה, הנקראת ״אין״: הבזק החכמה הראשון, לפני שהוא מקבל צורה כלשהי, מצב של ביטול מוחלט.

הה״א רחבה ומתפשטת לאורך ולרוחב, ולכן היא מתאימה לבינה, שבה נקודת החכמה מתרחבת ומתפתחת.

האותיות האחרות מלבישות את המדות. איסוף כל האבנים ליו״ד אחת פירושו העלאת כל האותיות לחכמה עילאה, שבה הן בטלות לפני ה׳.

אחרי העלייה באה הירידה. הצבת האבן כמצבה זקופה היא בחינת ו׳, קו אנכי: יעקב המשיך את הי׳ כלפי מטה והפך אותה לו׳, כדי שחכמה עילאה תתלבש בתורה ומצוות למטה. בראש הו׳ יש נקודה הדומה לי׳.

קו הו׳ נמשך אחר כך כלפי מטה. כך גם התורה, שעליה נאמר בזוהר ״אורייתא מחכמה עילאה נפקת״, יוצאת מחכמה עילאה, יורדת ומתלבשת בעניינים גשמיים.

יציקת השמן על המצבה היא השלב הבא. השמן מסמל חכמה עילאה; הפסוק ״שמן משחת קודש״ מובא כדי להראות שהשמן מסמל קדושה הנמשכת מלמעלה.

המטרה היא שחכמה עילאה עצמה תתגלה במצבה, כלומר בתורה ובמצוות, אף שהן עוסקות בעניינים גשמיים: דינים על החלפת פרה בחמור, ועל מה שכשר ומה שפסול. גם שם אמורה החכמה האלוקית להתגלות כפי שהיא למעלה.

חז״ל לימדו שיש ללמוד תורה באימה וביראה, כשם שהיה במעמד הר סיני. בסיני הייתה התגלות מלאה: בני ישראל שמעו ״אנכי ה׳ אלקיך״ מפי עצמותו של ה׳, ולכן התמלאו יראה.

״אף כאן״ פירושו שגם עכשיו, כשהתורה מתלבשת בעניינים גשמיים, צריכה להיות בה אותה התגלות של חכמה עילאה שהייתה אז. הפסוק ״ואשים דברי בפיך״ מבטא זאת: דברי ה׳ עצמם נמצאים בפיו של מי שלומד תורה.

כדי להוריד התגלות כזאת למטה, יעקב היה צריך תחילה להעלות את האותיות לבחינת סובב כל עלמין, האור שלמעלה מכל העולמות, כפי שנאמר בהמשך הפסוק: ״וירימה מצבה״. העיקרון, מספר יצירה, הוא שהסוף נעוץ בהתחלה: הנמוך ביותר מושרש בגבוה ביותר, וככל שהמדרגה גבוהה יותר, כך היא יכולה להגיע רחוק יותר למטה.

כעת המאמר חוזר אל הנדר. כל מה שתואר עד כה — העלאת האותיות והמשכתן למטה — שייך אליו: ״וישם מראשתיו״ היא העלייה מלמטה למעלה.

יציקת השמן היא ההמשכה מלמעלה למטה. ״אבי״ פירושו יצחק: הגמרא מספרת שבעתיד יאמרו בני ישראל ליצחק, בלשון הפסוק בישעיהו, ״כי אתה אבינו״.

השם יצחק נגזר מן המילה צחוק, כפי שאמרה שרה בלידתו: ״צחוק עשה לי״; כל השומע יצחק לי. הצחוק מבטא תענוג.

יצחק הוא גם פועל בלשון עתיד: ״הוא יצחק״. לכן הוא רומז לתענוג העליון שיתגלה בעתיד, בעקבות עבודת בירור העולם למטה: הכנעת הרע והפיכת החושך לאור.

התענוג בא מדבר חדש. ציפור מדברת מעוררת בנו תענוג משום שאין זה טבעה לדבר; אדם המדבר אינו מעורר בנו תענוג, משום שזה רגיל אצלו. כך גם למעלה: מה שמענג את ה׳ הוא דבר בלתי צפוי.

יעקב, הי׳ המגיעה עד לעקב, הוא ירידת האלקות עד לעולמות הנמוכים ביותר, המוגבלים ונראים כנפרדים ממנו לגמרי.

מסעו של יעקב לחרן מתפרש שוב כירידת האלקות, באמצעות צמצומים רבים כל כך, עד שנבראים יש מאין עולמות מוגבלים ונפרדים.

הנבראים הנפרדים הללו, החשים שהם קיימים בפני עצמם, נקראים חרן; המאמר קושר את המילה חרן למילה ״נחר״ שבפסוק ״נחר גרוני״.

החיות האלקית שבנבראים נקראת ״גרון״, משום שהגרון מפיק קול — הדיבור האלקי שבורא אותם. בעולמות האלה אותו קול מכוסה ומוסתר לגמרי.

כך נעשים העולמות נפרדים וחשוכים, כאילו הם מתקיימים בפני עצמם. זהו ״גרון נחר״, וכן שתיקת הפסוק ״נאלמתי דומיה״: הקול האלקי אינו נשמע.

מדוע ירד אור ה׳ עמוק כל כך, אל תוך החושך והפירוד? כדי שאפשר יהיה להכניע את החושך ולהפוך אותו לאור — אתכפיא ואתהפכא.

אצל האדם פירוש הדבר הוא הפיכת הרגשות הרעים: אהבה בוערת להבלי העולם, כעס וכדומה.

יש להפוך אותן כך שיהיו מכוונות לה׳ בלבד, וכך שהאדם יוותר על רצונו בפני ה׳, במקום לחוש את עצמו כישות נפרדת.

הפיכה זו נקראת תשובה, הפועלת ״בחילא יתיר״, בכוח גדול יותר: לוקחים את אש הרגשות הרעים עצמם ומפנים אותה בחזרה אל ה׳.

לכן בעלי תשובה עומדים במקום שגם צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו. והפיכה זו מביאה תענוג גדול למעלה.

המשנה אומרת ששעה אחת של תשובה בעולם הזה יפה מכל חיי העולם הבא. התשובה מביאה תענוג למעלה, בדומה לציפור המדברת: היא דבר בלתי צפוי.

אז נעשית מחרן רנה: החי״ת הופכת לה״א. כך גם בחמץ ובמצה, הנבדלים באותיותיהם רק בחי״ת ובה״א; הזוהר מפרש ״גער חית קנה״ כגערה בחי״ת.

הפסוק ״באבוד רשעים רנה״ מלמד שרנה באה כאשר הרע מתגבר ונעלם. רנה זו היא התענוג למעלה, הנובע מהכנעת החושך והפיכתו.

תענוג זה יתגלה בשלמות רק לעתיד, כשה׳ יעביר מן הארץ את רוח הטומאה. אז לא יהיה עוד חושך לברר ולא יהיו עליות וירידות; העבודה של ״חריש וקציר״, עבודת הבירורים, תיפסק, ותהיה מנוחה.

לעתיד יתגלה אור ה׳ למטה באחדות כמו זו הקיימת בעולמות העליונים. כעת הבריאה מתנהלת ״מאין ליש״, ונוצרים נבראים החשים שהם ממשיים בפני עצמם; אז היא תתנהל ״מיש לאין״, כאשר הבריאה תכיר בביטולה בפני ה׳ ותשתנה.

אז יתגלה התענוג העליון, שהוא אין־סופי. זהו ״היום השביעי״, התקופה שכולה שבת ומנוחה; היא פרי עבודת הבירורים במשך ששת אלפי שנות העולם.

זוהי חזרתו של יעקב ״אל בית אבי״: יציאה מחרן, שבו הקול האלקי מוסתר, אל הרנה, שירת התענוג — בחינת יצחק, הצחוק שיתגלה לעתיד.

מדוע יקראו ישראל בעתיד דווקא ליצחק, מכל האבות, ״אבינו״? מפני שכל מטרת ירידת העולמות היא הצחוק והתענוג שלמעלה, ויצחק הוא הצחוק הזה.

כעת מתבארת המילה ״בשלום״. התענוג העתידי בא באמצעות שתי התנועות — העלאה והמשכה — כלומר, בירור העולם על ידי הכנעת הרע והפיכתו; חיבורן של שתי התנועות נקרא ״שלום״.

שלום מאחד הפכים. הפסוק ״עושה שלום במרומיו״ מוסבר במדרש כך: מיכאל, מלאך המים, וגבריאל, מלאך האש, עומדים יחד בשמים, וה׳ עושה שלום ביניהם.

ישעיהו אומר ״שלום שלום״ פעמיים, ומכאן שיש שני סוגי שלום. הראשון הוא שלום ״לרחוק״: מי שרחוק — העולם התחתון — מתקרב ועולה מלמטה למעלה.

השני הוא שלום ״לקרוב״: האלקות יורדת מלמעלה לתוך תורה ומצוות, כמו השמן שיעקב יצק על המצבה.

באמצעות שני סוגי השלום האלה החושך נהפך לאור, והעולמות התחתונים חדלים להיות עולמות של פירוד ונעשים מאוחדים עם ה׳, כפי שקורה בעולמות העליונים.

ואז ״אשוב אל בית אבי״: התענוג העליון יתגלה מאליו. הוא אין־סופי, למעלה מכל השתלשלות העולמות, על ההבחנות שבה — גבוה ונמוך, חושך ואור.

ביחס לעצמות ה׳ ההבחנות האלה אינן קיימות כלל: קטן וגדול שווים, וחושך הוא כאור, כפי שנאמר בתהילים.

כעת מתבאר הביטוי המרכזי בנדר: ״הוי׳ יהיה לי לאלקים״. בתהילים ה״שמש״ מקבילה להוי׳ וה״מגן״ לאלקים: כשם שהמגן מכסה את השמש ועוטף את אורה, כך גם.

אלקים מסתיר את הוי׳, כדי שיוכלו להתקיים נבראים מוגבלים ונפרדים בלי להיות מוצפים באור. לעומתו, הוי׳ הוא המשכת אורו של ה׳.

כל זה — שמש ומגן, גילוי והסתר — שייך להשתלשלות העולמות. התענוג העתידי נמצא למעלה מכל ההשתלשלות, ואף למעלה משמות הוי׳ ואלקים.

ביחס לתענוג הזה, אפילו הוי׳, שכיום הוא שם של גילוי, יהיה כמו אלקים — כיסוי בלבד. זהו פירוש ״הוי׳ יהיה לי לאלקים״.

האבן, המייצגת את הדרגה הנמוכה ביותר, תהיה אז ״בית אלקים״ — כלי למה שייקרא אז אלקים, שהוא הוי׳ כפי שהוא מוכר לנו כיום. בכך מתיישבת השאלה הראשונה: האבן נעשית בית כאשר הוי׳ נעשה ״אלקים״.

נדרו של יעקב מסתיים במילים ״כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״. ״תתן״ הוא בלשון עתיד: העליות האין־סופיות שיהיו לעתיד, גם הן יושבו לה׳ כמעשר. המאמר מסיים במילים ״וד״ל״ — ומספיק למבין.

סיכום בשלוש נקודות. (א) יעקב המשיך את היו״ד, חכמה עילאה, עד העקביים. באר שבע מזוהה עם יסוד אימא, הערוץ של בינה, ויעקב ירד לחרן כדי להעלות את הניצוצות הכלואים בנוגה — התחום המעורב טוב ורע שאפשר לבררו.

האבנים הן אותיות דבר ה׳ המלובשות בדומם, בצומח ובחי. יעקב אסף אותן והפך אותן ליו״ד אחת, ״וישם מראשותיו״. הסוגריים מפנים למקומות בזוהר ולדיון בפסוק ״אבן ישראל״.

המצבה היא הו׳ הנמשכת מהיו״ד — התורה שיוצאת מחכמה עילאה. השמן הוא גילוי החכמה שבתורה, כדי שילמדו אותה ביראה כשל מעמד הר סיני.

(ב) התוצאה היא החזרה ל״בית אבי״ — יצחק, הצחוק והתענוג העתידיים שנוצרים מהבירורים האלה: חרן (חרן) מתבררת, החי״ת שבה נהפכת לה״א, והיא נעשית רינה (רנה), תענוג.

כך גם ביציאת מצרים. מצרים נקראת מיצר הגרון, המיצר הצר שבגרון, כמו הגרון שנחר בחרן, כאשר המצרים המררו את חיי אבותינו. היציאה ממצרים היא בחינת מצה, בניגוד לחמץ, כפי שרינה נבדלת מחרן.

(ג) התענוג הזה מתגלה באמצעות שני סוגי השלום, ״לרחוק ולקרוב״. אז הוי׳ יהיה כמו אלקים ביחס אליו, והאבן — מלכות המקבלת מהוי׳ — תהיה ״בית אלקים״.

הצעה נוספת: כיוון שישראל יאמרו בעתיד ליצחק ״כי אתה אבינו״, הבחינה העתידית קשורה לשם אלקים, כפי שאמרה שרה: ״צחוק עשה לי אלקים״.