מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו׳…

1״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו׳״, עד ״בוז יבוזו לו״. ובזוהר, חלק ג, דף נד ע״ב: ״מים רבים״ — זהו הנהר העליון שממנו יוצאים נהרות לכל עבר וכו׳.

הנהרות נמשכים מן המעיינות: המעיינות נובעים מן התהום, ומהם נמשכים הנהרות, כמו שכתוב: ״השולח מעינים בנחלים״. המעיינות נובעים מתחת לארץ, ואילו הנהרות נמשכים בגלוי על פני הארץ כולה. לכן התורה, שנמשלה למים,

כמו שכתוב ״הוי כל צמא לכו למים״, יש בה בחינת מעיין. זהו כמאמר ״חכים ולא בחכמה ידיעא״: אין היא מושגת כלל, כמו המעיין הנובע מתחת לארץ ואינו ניכר ונגלה כל כך. ויש בה גם בחינת נהרות,

וכמו שכתוב ״ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן״ וכו׳: זיו השכינה המתגלה בגן עדן בהשגת רזי התורה נמשך מבחינת ״נהר יוצא מעדן״ וכו׳, והוא נמשך ומתחלק לבחינות רבות של נהרות ולהמשכות פרטיות, לכל אחד לפי השגתו וכו׳.

2לכן הוא נקרא ״נהר״, מפני שהוא בא ונמשך בגילוי, כדי שהצדיקים יוכלו להשיגו. ועל כך נאמר: ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״ של כנסת ישראל להקב״ה.

אף שמדובר בגילוי של מדרגות נעלות מאוד, בכל זאת הן לא ישקיטו את האהבה, שכן הנפש לא תתמלא ולא תשביע את צימאונה באמצעות הגילוי הזה בלבד.

כמו שכתוב: ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ״. ״שמים״ ו״ארץ״ הם גן עדן העליון וגן עדן התחתון, שבהם הנשמות מתענגות באמצעות ״נהר יוצא מעדן״ וכו׳. ובכל זאת נאמר: ״מי לי בשמים״ וכו׳, כי גן עדן הוא רק לשעה.

אבל עיקר הגילוי יהיה לעתיד לבוא, בתחיית המתים, כמו שכתוב: ״ומעין יצא מבית ה׳״. זהו גילוי שלמעלה מעלה מבחינת נהר וכו׳.

וזהו באמצעות לימוד התורה וקיום המצוות, שעליהם נאמר: ״ותרד העינה ותמלא כדה״. הם עשרים וארבעה ספרי התורה, הנמשכים מבחינת המעיין, מבחינת ״חכים ולא בחכמה ידיעא״; ועיקר גילוי זה יהיה לעתיד לבוא.

3אולם כדי שהמשכה וגילוי אלה ייעשו באמצעות תורה ומצוות מעשיות, נאמר: ״ותרד העינה ותמלא כדה״ — הדבר נעשה באמצעות רבקה אמנו, שרק היא יכולה להביא לידי ״ותמלא כדה״ וכו׳.

כדי להבין מהי בחינת רבקה, יש להסביר תחילה את עניינה של בחינת יצחק. השם ״יצחק״ הוא מלשון צחוק ותענוג, והוא מציין את גילוי התענוג העליון לצדיקים לעתיד לבוא, כמו שכתוב: ״לויתן זה יצרת לשחק בו״.

4לכן ״יצחק״ הוא בלשון עתיד. על כך נאמר: ״צחוק עשה לנו אלקים״ — כלומר, מדרגה זו, גילוי התענוג, נמשכת באמצעות שם אלקים.

העניין הוא ש״כי שמש ומגן הוי׳ אלקים״. שם אלקים הוא מגן ונרתיק על שם הוי׳, המהווה מאין ליש. הנרתיק הוא כיסוי והסתרה, כדי שלא יהיה שם הוי׳ גלוי,

אלא באמצעות לבוש ונרתיק המסתירים אותו, כמו בדימוי של אור וזיו השמש המאירים דרך מסך ופרגוד, כפי שמוסבר במקום אחר על הפסוק ״והבדילה הפרכת״ וכו׳.

ובגלל הנרתיק והמגן הללו נעשו הנבראים ליש ולדבר נפרד. כאשר הלבושים מתרבים באמצעות מאה ועשרים צירופי אלקים, החושך וההסתר נמשכים למטה, לעולם העשיה, ביתר שאת. לכן ירדה הנשמה למטה כדי להיות ״עובד אלקים״,

כלומר, לעבוד ולתקן את בחינת החושך וההסתר הנמשכת משם אלקים, להפוך חושך לאור. זהו ״אשר ברא אלקים לעשות״, והמדרש מפרש ״לעשות״ — לתקן.

כלומר, לתקן את ההסתר הנמשך משם אלקים, וזאת באמצעות ביטול היש לאין, שבאמצעותו נהפך החושך לאור. הדבר נעשה במסירות נפש בתפילה, וכן באמצעות התורה והמצוות.

וזהו ״צחוק עשה לי אלקים״: עיקר הצחוק והתענוג העליון נמשכים באמצעות שם אלקים, בדומה לצחוק שמעוררים השרים, הנובע מדבר חדש,

כמו מלחמת אריה בחיה אחרת, שהחידוש שבה מעורר צחוק ותענוג. כך גם ביטול היש לאין: החידוש הוא שהנברא, שנעשה יש ודבר נפרד, יכול לבטל את עצמו.

אבל אילו שם אלקים לא היה מסתיר, לא היה נמשך כלל צחוק ותענוג מסוג זה. נמצא שעיקר הצחוק והתענוג נעשו לנו באמצעות שם אלקים, המסתיר ומעלים, ובגללו נמשך התענוג — באמצעות ביטול היש לאין.

5עיקר הצחוק והתענוג מתגלה כאשר מסתיימים בירור ותיקון שם אלקים. וכך בבריאת העולם כתוב: ״וירא אלקים את כל אשר עשה״,

״והנה טוב מאד״, וכן ״ויכולו השמים״: כאשר הסתיימה כל המלאכה, התגלה התענוג; ואילו כל עוד המלאכה לא הושלמה, התענוג אינו מתגלה, אלא האדם עסוק בהשלמת המלאכה.

כך גם עכשיו: העבודה היא להיות ״עובד אלקים״, להפוך חושך לאור; וכאשר יסתיימו הבירורים בשלמות, אזי

נאמר: ״תחדש פני אדמה״, ״ישמח ה׳ במעשיו״, ויתגלה הצחוק והתענוג. לכן הוא נקרא יצחק על שם העתיד, שכן לעתיד לבוא יתגלה צחוק ותענוג זה.

6על יצחק נאמר: ״והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו״. פירוש הדבר שכל הצחוק והתענוג העליון של יצחק, שנזכרו לעיל, נמשכים באמצעות רבקה אשתו.

עיקר הפיכת החושך לאור שייך לנפש הבהמית שבאדם, הזקוקה לבירור ולתיקון — ל״לעשות״, כלומר ״לתקן״. לעומת זאת, הנשמה עצמה אינה זקוקה לתיקון.

שורש הנפש הבהמית הוא מחיות המרכבה, פני שור וכו׳. וכשם שיש כוח במרכבה לכך ש״והחיות נושאות את הכסא״, כך יש כוח בנפש הבהמית להיות בה

יכולת לרומם את הנפש האלקית, לאחר בירור הנפש הבהמית, משום ששורשה גבוה ונעלה מאוד, ״מלפני המלך״ וכו׳.

7ובכך יובן עניינה של בחינת רבקה. השם קשור למילה ״רבקות״ של שלושה־שלושה בקר או של ארבעה־ארבעה, שמשמעותה צירוף וקשירה של שלוש או ארבע בהמות יחד.

יחד, [וזו] נקראת ״רבקה״. כך גם בנוגע לחיות המרכבה: כשהן נכללות ומתאחדות יחד, כך ש״החיות נושאות״, הן בחינת ״רבקה״ של שלושה־שלושה בקר, שהיא התכללות חסד, גבורה ותפארת: פני האריה מבחינת חסד,

8ופני השור מבחינת גבורה וכו׳. ולפעמים מדובר בארבעה־ארבעה, שהם בחינת פני האדם שבחיות המרכבה, שכן יש בהן ארבע בחינות: חסד, גבורה, תפארת ומלכות.

ובאופן דומה אמרו חז״ל: ״האבות הן הן המרכבה״ — הם שלוש בחינות חסד, גבורה ותפארת, ודוד הוא הרגל הרביעית וכו׳.

וזהו שנאמר על מרכבת יחזקאל: ״חוברות אשה אל אחותה״ — הן במצב של חיבור והתכללות, ורק כך ״החיות נושאות״ וכו׳,

משום שעל ידי התכללות המדות וחיבורן יחד הן מתעלות וממשיכות מדרגה נעלית מאוד, שבה כל המדות כלולות יחד (ראו מה שנתבאר בעניין זה בפרשת נח).

וכך יובן גם בעבודת ה׳ של האדם: כאשר ישנה התכללות המדות — אהבה ויראה והתעוררות רחמים על נפשו שירדה פלאים — זה נקרא בחינת ״רבקה״ של שלושה־שלושה בקר; מדות נפש הבהמית מתבררות מקליפת נוגה ועולות לה׳.

וזהו ״והנה רבקה יוצאת״: היא יוצאת מקליפת נוגה, והחושך נהפך לאור. ולפעמים מדובר בארבעה־ארבעה, כאשר נכללת גם מדת מלכות, שהיא בחינת ביטול, קבלת עול ועבודת עבד; שהרי העבודה והיראה הן שתי מצוות וכו׳.

וזהו [הטעם] ש״יצחק מצחק את רבקה אשתו״: כלומר, בחינת יצחק, שהיא התענוג שיתגלה לעתיד לבוא, נמשכת ״את רבקה אשתו״

(שהיא בחינת בירור שם ב״ן, שערכו בגימטרייה בהמה; כלומר, בירור נפש הבהמית, כאשר היא עולה מעלה מעלה להיות בבחינת רבקה, שכן למטה היא ״ענפין מתפרדין״, אבל על ידי הבירור נעשית התכללות וכו׳).

ולכן דווקא על ידי כך ״ותרד העינה ותמלא כדה״: כלומר, דווקא על ידי בירור וביטול נפש הבהמית,

על ידי העלאה זו נעשית ירידה והמשכה, בחינת ״ותמלא כדה״, כלומר כ״ד ספרי תורה.

שהרי התורה כולה התלבשה בעניינים גשמיים, כגון מצוות תרומות ומעשרות שבצומח ובזרע הארץ, ומצוות הקרבנות שבבעלי חיים,

וכן בכל המצוות. כל הדברים האלה נלקחו מקליפת נוגה, ועל ידי המצוות הם מתבררים, ועל ידי כך נמשכת בהם התגלות אין סוף ברוך הוא, ״אשר אנכי מצוך״.

9וזהו ״הנה אנכי נצב על עין המים״: כלומר, בבחינת ״ותרד העינה ותמלא כדה״ נמשכת ממש בחינת אנכי, שהוא סיבת כל הסיבות, שממנו נמשך המעיין וכו׳.

ולכן, כדי שתהיה המשכה זו — גילוי אור אין סוף ברוך הוא בדברים גשמיים שמקורם בקליפת נוגה — הדבר נעשה דווקא על ידי בירור נפש הבהמית תחילה,

שגם היא מקליפת נוגה; ואז, לאחר בירור והעלאה אלה, יכולה לבוא המשכה וירידה זו. (וראו מה שנתבאר באופן דומה על הפסוק ״וספרתם לכם״ וכו׳ ועל הפסוק ״זכור את יום השבת״.)

ולכן התורה לא ניתנה למלאכים, משום ״כלום יצר הרע יש ביניכם?״. בירור קליפת נוגה והפיכת החושך לאור אינם שייכים להם.

ולכן גם אצלם לא יכולה להיות המשכה זו מבחינת ״אשר אנכי מצוך״. ואף על פי שבוודאי נמשכת למלאכים התגלות אלוקית, היא מבחינת ״ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן״, שעליה נאמר ״היושבת בגנים חברים״ — שהם המלאכים — ״מקשיבים לקולך״.

אבל גילוי בחינת ״ותרד העינה ותמלא כדה״ אינו נמשך אליהם, אלא דווקא למטה. ולכן אמרו חז״ל שהצדיקים עתידים שיאמרו המלאכים לפניהם ״קדוש״:

10וזהו ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״. פירוש ״מים רבים״ הוא ההתבוננות שבה האדם משיג ומתבונן בגדולת ה׳,

ביחודא עילאה וביחודא תתאה, בפסוק ״שמע ישראל״ וב״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, שממנה נמשכת ״ואהבת בכל לבבך״ וכו׳. אהבה זו גדלה מאוד, עד שנפשו צמאה לה׳ בבחינת ״בכל מאדך״, בלי גבול.

11אך צימאון האהבה הזאת אינו יכול להירגע ולהיכבות על ידי ה״מים רבים״ עצמם, כלומר על ידי ההתבוננות הנזכרת, שבה הוא משיג את היחודא עילאה ואת היחודא תתאה.

אלא ״אם רץ לבך שוב לאחד״ — הדבר נעשה דווקא על ידי עיסוק בתורה ובמצוות מעשיות, שהן בחינת ״אשר אנכי ממש מצוך״.

לעומת זאת, בידיעה ובהתבוננות בלבד יש רק ידיעת מציאותו, ולא בחינת ״אשר אנכי ממש מצוך״, שהיא כעין תפיסה במהותו יתברך, כביכול, באמצעות המצוות המעשיות, שהרי ״רמ״ח פקודין אינון רמ״ח אברין דמלכא״.

יתר על כן, אפילו ההשגות שבגן עדן, שהן השגת מהות זיו השכינה ממש ולא רק ידיעת מציאותו, בכל זאת נאמר עליהן: ״מים רבים״, הנמשכים מ״נהר יוצא מעדן״ וכו׳,

״לא יוכלו לכבות את האהבה״ של בחינת רבקה, ״בכל לבבך״ ו״בכל מאדך״ הנזכרות לעיל, ככתוב ״מי לי בשמים וגו׳״.

שהרי הגילוי שבגן עדן נקרא רק זיו והארה, ונקרא ״לקבל פרס״, מלשון פרוסה, כמו שנתבאר במקום אחר.

אבל האהבה הנזכרת היא לעצמותו יתברך, וזהו ״שלא על מנת לקבל פרס״ וכו׳. וזהו ״ונהרות לא ישטפוה״,

שהרי ״בעבר הנהר ישבו אבותיכם״: בחינת האהבה רבה הנזכרת מגיעה למעלה אף מבחינת הנהר הנזכר, שהוא מקור כל הנהרות וכו׳; ואם כן, ודאי ש״נהרות לא ישטפוה״.

12אך ״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו״. פירוש ״אם״ הוא ״כאשר״, שכן יש ״אם״ שאינה משמשת כלשון ספק, אלא כלשון ודאי,

כמו ״אם כסף תלוה״ ו״ואם יהיה היובל״, שאין זו לשון ספק, אלא שהדבר בוודאי יהיה ויבוא.

13והמילה ״אם״ כאן אינה אלא במשמעות ״כאשר״. כלומר: ״כאשר תלווה את העני״, ״לא תהיה לו כנושה״; וכן ״כאשר יהיה היובל״.

וכך גם ״אם יתן איש״ פירושו ״כאשר יתן איש״: האיש הוא הקב״ה, שבוודאי יתן. הכוונה היא לעתיד, שכן ״יתן״ הוא לשון עתיד. בזמן העתיד הוא יתן ״את כל הון ביתו״, שאינו בא לידי גילוי בזמן הזה, אלא רק בעתיד.

אף שדבר זה אינו בגלוי עכשיו, בכל זאת בחינה זו נמשכת ממש באמצעות התורה, כ״ד ספרי התורה, והמצוות המעשיות, שהן בחינת ״והיו הדברים האלה אשר אנכי [מצווה אותך]״: מי שהוא באמת ״אנכי״ נמשך באמצעותן.

14וזהו [הטעם שנאמר] ״מצווך״ — לשון צוותא וחיבור. וזהו [נוסח הברכה] ״ברוך אתה הוי׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו״: ״אתה״ הוא עצמותו ית׳ ממש; ״ברוך״ [פירושו] שנמשך בבחינת שם הוי׳, המתלבש בעשר הספירות — היו״ד בחכמה וכו׳,

עד שנמשך להיות ״מלך העולם״, בבחינת מלכות, מקורם של בריאה, יצירה ועשיה. וזהו ״אשר קדשנו״: ״אשר״ הוא לשון תענוג, כמו ״באשרי״,

״כי אשרוני בנות״. וזו בחינת התענוג והצחוק העליונים שיתגלו בפועל ממש לעתיד לבוא, כשיתן ״הון ביתו״ וכו׳. הם נמשכים ממש כבר עכשיו, כי ״היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם״.

15והנה פירוש הברכה שצריך לומר הוא, על דרך משל: אם אדם רוצה להאיר למקום רחוק או למקום חשוך ואפל, עליו

להדליק אבוקה גדולה ולהוסיף אור כדי שאורה יגיע גם למקום רחוק. כך, כדי שהאור והגילוי יגיעו לעולם העשיה הגשמי, צריך להוסיף את אור האבוקה; וזו הברכה וכו׳.

ולכן אמרו חז״ל: ״חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום״. וכמו שנאמר בזוהר, בתחילת פרשת חיי שרה, קכ״ג ע״א: שזו המשכה מן האתר העליון, סיבת כל הסיבות וכו׳.

16והנה על כך אמרו חז״ל: ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״, שכן גן עדן הוא רק זיו השכינה,

ולכן אין הוא יכול לכבות את האהבה. אך המשכה זו היא מבחינת עצמותו ממש, ולא זיו בלבד, ולכן היא נקראת ״הון ביתו״. שהרי נאמר: ״בחכמה יבנה בית״.

כלומר, אותיות התורה נקראות ״בתים״, כמו שנאמר בספר יצירה: ״שתי אבנים בונות שני בתים״. לכן תלמידי חכמים נקראים ״בנאים״, משום שהם עוסקים בבניינו של עולם.

17והנה בחינת חכמה היא ״חכים ולא בחכמה ידיעא״, והיא למעלה מבחינת ״ונהר יוצא״, כפי שהוסבר לעיל. ״ובתבונה

יתכונן״ — זהו מה שנאמר: ״ולתבונתו אין חקר״. ״ובדעת חדרים ימלאון כל הון יקר ונעים״ — זו בחינת התענוג העליון הגנוז ומלובש בתורה, כמו שנאמר: ״אני תורתך שעשעתי״.

18וזו בחינת ״הון ביתו״, שנמשכת באמצעות הדעת, כי ״דעת״ היא לשון חיבור, כמו ״והאדם ידע״. כלומר, הדעת מחברת וממשיכה את בחינת התענוג העליון, ממקור התענוגים, אל החכמה והבינה של התורה, שהרי ״התורה מחכמה נפקת״.

וזה על דרך מה שנאמר בספר הבהיר, שדוד המלך היה מחבר תורה שלמעלה בהקב״ה. גילוי זה יהיה בפועל ממש לעתיד לבוא, כשיתן איש ״את כל הון ביתו״, הון יקר ונעים.

19כמאמר חז״ל: ״עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק ש״י עולמות״; וזו בחינת ״ההון היקר״, שכן גם ״יקר״ עולה בגימטרייה ״יש״.

ולכן נאמר ״אם ייתן איש״ — א׳ יש; שכן המשכת ש״י העולמות נמשכת מאלופו של עולם, כמו שנאמר: ״אאלפך חכמה, אאלפך בינה״.

וכן נאמר: ״קנה חכמה, קנה בינה״ — פעמיים ״קנה״ עולה בגימטרייה ״יש״, שכן כל זה נמשך מבחינת הא׳, ״אאלפך״ וכו׳.

20והנה גילוי בחינה זו מרווה את צימאון האהבה הגדולה שנזכרה לעיל. וזהו ״בוז יבוזו לו״ — לשון ביזה ושלל, כמו אדם הבוזז וחוטף דבר יקר ערך,

כמו ביזת אוצרות יקרים, שבהם הוא בוזז וחוטף, משום שאולי אין זה ראוי שיתנו לו אותם בדרך של נתינה; לכן הוא בוזז וחוטף, מרוב תשוקתו אליהם.

21וכך הוא בגילוי ״אוצרו הטוב״, שהוא בחינת סדכ״ס, שעליו נאמר: ״עין לא ראתה אלקים זולתך״. והוא נקרא ״הון ביתו״. לכן, כאשר אוצרות אלה יימשכו ויתגלו, אזי יהיה ״בוז יבוזו״, על דרך משל.

ובחינה זו מתבטאת עכשיו בשמחת הנפש בעיסוק בתורה ובמצוות, לאחר הצימאון והאהבה הגדולה שבקריאת שמע, שהאדם מעורר בנפשו כדי להיות בבחינת ״מי לי בשמים וגו׳״ ו״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״.

עליו לשים אל לבו שהדברים האלה — דברי התורה והמצוות — הם עצמם בחינת גילוי ״ההון היקר״ הנזכר לעיל.

22כמו שנאמר: ״יראת ה׳ היא אוצרו״. ולכן ישמח לבו בשמחה ובטוב לבב ״מרוב כל״. וזהו ״ותרד העינה ותמלא כדה ותעל״.

כי באמצעות כ״ד ספרי התורה, אף שזו בחינת שוב וירידה, מאחר שהתורה התלבשה בעשייה גשמית, הרי שדווקא באמצעותה ״ותעל״ — אף למעלה מן האהבה הגדולה שנזכרה לעיל, מבחינת רבקה וכו׳.

ואף ש״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״, הכוונה דווקא ל״מים רבים״ שנמשכו מבחינת הנהר.

אבל כ״ד ספרי התורה נמשכים מבחינת ״ותרד העינה״, כי המעיין נמשך מבחינת סדכ״ס ממש, כמו שנאמר: ״הנה אנכי ניצב על עין המים״. ולכן באמצעותו ירווה צימאון האהבה הגדולה. ומשום כך, אדרבה, המעיין נראה קטן יותר מן הנהר,

כלומר, משום שהוא קרוב יותר לבחינת ״אנכי״, סדכ״ס, יש בו יותר ביטול, שכן ״כל הקרוב קרוב קמי׳״ וכו׳. וכמאמר: ״אין זולתך לחיי עולם הבא, אפס בלתך״ וכו׳.

אבל באמת, בוודאי מקור מוצא המים הוא המעיין, וממנו הם נמשכים אל הנהר, כמו שנאמר: ״המשלח מעינים בנחלים״.

23וגם מי המעיין נקראים ״מים חיים״ וכו׳. ו״בוז יבוזו״ הוא כמאמר: ״שיננא, חטוף ואכול, חטוף ובריך״, כלומר, כמו שנאמר: ״לכו לחמו בלחמי״, וכמו שנאמר: ״פי פערתי ואשאפה״ וכו׳; ״עמא פזיזא״ וכו׳.

ולכן גם נסוך המים בחג נרמז בלשון ״בוז יבוזו״, כמו שנאמר בזוהר. כלומר, בקרבנות של היום השני, השישי והשביעי נרמז נסוך המים, כמו שאמרו חז״ל: ״נאמר בשני ׳ונסכיהם׳״ וכו׳.

24והמילים ״שני״, ״ששי״ ו״שביעי״ מורכבות מאותיות בוז. הטעם לכך הוא שגם עניין זה הוא על דרך הביזה שנזכרה לעיל: להשקיט את רשפי האש של האהבה שבמזבח, באמצעות ניסוך מים מן המעיין, כמו שנאמר: ״ושאבתם מים בששון״ וכו׳.

ולכן דווקא ניסוך זה בא לאחר עשרת ימי תשובה, שבהם האהבה מתגברת בבחינת תשובה, ״ועמך לא חפצתי״ וכו׳, על דרך ״והנה רבקה יוצאת״, כנזכר לעיל.

25ובאמצעות זאת דווקא נמשכת לאחר מכן הבחינה של ״ותרד העינה ותמלא כדה״, כפי שהוסבר לעיל; ולכן הייתה בכך שמחה גדולה ועצומה וכו׳.

וגם מפני שהדבר דומה ממש לבחינת ״הון ביתו״, הגנוז באותיות התורה; שהרי מצוות ניסוך המים אינה מפורשת בתורה,

אלא שחז״ל גילו לנו שהוא רמוז בתורה: המ״ם ביום השני, היו״ד ביום השישי והמ״ם ביום השביעי. וזהו ״הון ביתו״ הגנוז והמוטמן וכו׳:

26ועם כל זאת יובן הכתוב: ״נשאו נהרות קולם, ישאו נהרות דכיים״. ובזוהר פרשת וארא (דף כ״ג ע״א) פירשו: ״אלו נהרות, ככתוב: ׳ונהר יוצא מעדן וגו׳׳״.

והיינו בחינת בינה, שעל ידי ההתבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא נולדים רשפי אש של אהבה לדבקה בה׳. וזהו ״נשאו נהרות קולם״ — העלייה מלמטה למעלה.

וכך גם בתרגום: ״קלהון בשירתא״ — קולם בשירה. קול זה הוא בחינת השיר, שהוא עלייה, כידוע מעניין השירה שהלויים אומרים; ולאחר מכן נמשכת על ידי כך המשכה מלמעלה למטה.

27וכפי שהוסבר לעיל, על ידי ״והנה רבקה יצאת״, בבחינת עלייה, בא לאחר מכן ״ותרד העינה ותמלא כדה״, כנ״ל; וככתוב: ״אם ישים אליו לבו, רוחו ונשמתו אליו יאסף״.

וזהו ״ישאו נהרות דכיים״, ותרגומו: ״יקבלון נהרותא אגר שבחיהון״ — הנהרות יקבלו את שכר שבחם. השכר הוא ההמשכה מאור אין סוף המלובש בתורה, ״חכים ולא בחכמה ידיעא״, שלמעלה מבחינת בינה והשגה.

והוא על דרך ״השולח מעינים בנחלים״, וכפי שפירשו בזוהר פרשת חוקת (דף קפ״א ע״א). והם נקראים ״דכיים״, מלשון צלילות ובהירות, כמו ״מר דרור״, שאותו מתרגמים ״מירא דכיא״.

וזה מורה על הלכות התורה, כפי שנתבאר במקום אחר בעניין מרדכי. וגם זו לשון טהרה, כמו ״על איל קמצא דכן״; כלומר, המשכת חכמה עילאה בתורה נועדה לברר את הטהור מן הטמא.

28והם נקראים ״דכיין ומסאבין״. וגם ״דכיים״ הוא ״דך ים״, כלומר כד הנמשך מים החכמה, ככתוב ״ותמלא כדה״ וכו׳.

וגם ״דכיים״ הוא מלשון עומק ושפלות, כפי שפירש רש״י; וזוהי בחינת השוב והביטול שלאחר הרצוא. וכתוב: ״ואת דכא ושפל רוח״, וכפי שנתבאר במקום אחר על הפסוק ״ונשב בגיא״ וכו׳.

וכך נאמר גם: ״אי זה בית אשר תבנו לי וגו׳״, ״ואל זה אביט — אל עני ונכה רוח וגו׳״.

29ואחר כך מפרש מה מעלת השכר הזה: ״מקולות מים רבים אדירים וגו׳, אדיר במרום וגו׳״. ופירוש הדברים כפי שנתבאר בפרי עץ חיים, שער יום הכיפורים, פרק ג׳: יש קולות עליונים שמהם ניזונים אבא ואמא וכו׳; עיין שם.

ועיין במה שנתבאר על הפסוק ״וכל העם רואים את הקולות וגו׳״. וזהו ״עדותיך נאמנו מאד, לביתך נאוה קודש״, על דרך ״בחכמה יבנה בית״, המכוון לתיבות ולאותיות התורה, שנמשכו ונבנו על ידי חכמה עילאה.

30״עדותיך נאמנו״: ״עדות״ היא מלשון דעת, ככתוב: ״ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר״, הנקרא ״הון ביתו״.

וזהו ״לביתך נאוה קודש״: המשכה מבחינת קודש העליון, אור אין סוף ברוך הוא. ״ה׳ לאורך ימים״ הוא על פי דברי חז״ל על האלף השביעי, ״יום שכולו ארוך״.

31והעניין הוא שפירוש ״כולו ארוך״ הוא שגם בתחילתו הוא ארוך. ולכאורה, לשון אורך מתאימה רק לסיום ולקצה, ולא להתחלה. אם כן, כיצד הוא ״כולו ארוך״ גם בתחילתו?

אלא הכוונה היא שתהיה התגלות של אור אין סוף, ברוך הוא, המלובש בהסתר העליון שנקרא אריך אנפין, כמו שכתוב ״ארך אפים״ וכו׳.

והוא נקרא אריך אנפין, כלומר שהוא יכול להימשך גם למטה, לתוך עשיה, כי לפניו יתברך הרוחניות והגשמיות שוות, והוא משווה אותן.

ולכן תהיה ההתגלות למטה, ביחודא תתאה, כמו ביחודא עילאה. (ועיין במה שכתוב על הפסוק ״ועתה יגדל נא״ וכו׳, ״כאשר דברת לאמר: ה׳ ארך אפים״ וכו׳.)

ולכן הוא ״כולו ארוך״, בתחילתו כמו בסופו, שכן זו התגלות של בחינה שאין לה תחילה ואין לה תכלה. ועל דרך זה הוא מאמר חז״ל: ״כוסו של מלך המשיח מחזיקה רכ״א לוגין״ — שאין לכך כל פירוש על פי פשוטו: מה עניינם של רכ״א לוגין דווקא?

אלא הכוונה היא שהכוס היא הכלי להתגלות אור אין סוף, ברוך הוא, וההתגלות שבה תהיה מבחינת ״ארך אפים״ וכו׳, כפי שנאמר לעיל.