ויאבק איש עמו כו׳

המאמר פותח בפסוק המתאר את האיש המסתורי שנאבק עם יעקב במשך הלילה, ומובן שהכוונה לשר המלאכי של עשו, המכונה ס״מ. אדמו״ר הזקן אומר שמאבק זה הוא מלחמה בין כוחות הרע לבין הקדושה עצמה, בדומה למלחמה המתמשכת בעמלק.

פרדס רמונים של רבי משה קורדובירו מלמד שהפגיעה בירכו של יעקב הותירה את רישומה: הירך מקבילה לנצח, הערוץ שדרכו נמשכת הנבואה, ולכן הפגיעה הזיקה למקור הנבואה עד שהנביא שמואל תיקן אותו. ההוכחה לכך היא הביטוי של שמואל עצמו, ״וגם נצח ישראל לא ישקר״, המציין את אותה בחינה.

אדמו״ר הזקן מציג קושי: לקליפות, כוחות ההסתרה, אין חיות משל עצמן, וכל חיותן נמשכת מן הקדושה; כיצד הן יכולות להילחם בה? הוא ממחיש זאת בדברי הספרי על כך שישמעאל יצא מאברהם, כתוצאה מחסדו הבלתי מוגבל של אברהם — מותרי החסד, שהקדושה אינה יכולה להכיל.

תלותן בקדושה ניכרת גם בעתידן: לאחר שיבוררו מהן ניצוצות הקדושה, הן יחדלו להתקיים. שלושת הפסוקים מתארים את קצן: סילוק רוח הטומאה, פליטת הטוב שנבלע ובליעת המוות עצמו.

הקליפות יסתיימו כאילו לא היו מעולם, וגם כעת שליטתן היא רק ״לרע לו״, כפי שנאמר בקהלת. השאלה נותרת בעינה: כיצד כוח תלוי ונועד לכליה יכול להיות מסוגל להילחם בקדושה?

התשובה מתחילה בהתייחסות לה׳ כפי שהוא למעלה מכל העולמות: מבחינתו, חושך ואור שווים, ולכן שום דבר, אפילו הרע, אינו מודר בשל חוסר ראויותו. הדימוי הוא העכביש בארמון המלך: דבר כה זעיר וחסר חשיבות, עד ש״אינה תופסת מקום״, יכול להיכנס אפילו לחדרי המלך, והמלך אינו מקדיש לו תשומת לב.

מלכי אדום שבתורה הם, בקבלה, עולם התוהו, שאורותיו נשברו. אדמו״ר הזקן מדגיש את המילה ״לפני״: מלכי אדום יכלו למלוך רק לפני שמלך מלך בישראל, כלומר לפני שנוסד עולם התיקון המסודר.

משעה שנוסד התיקון, ״מלך אין באדום״, משום שנעשה צמצום כדי שהפנימיות של אור אין סוף תימשך רק לקדושה. הפסוק ״יאר ה׳ פניו אתנו סלה״ מבטא זאת: ״פניו״ — האור הפנימי של ה׳ — מאירים עמנו, עם ישראל.

הקליפות מקבלות רק מבחינת ״אחוריים״, כמו אדם שמשליך דבר־מה מעבר לכתפו בלי להביט במקבל, ולכן הן נקראות ״אלקים אחרים״: המילה ״אחרים״ מהדהדת את ״אחוריים״, שכן הן מקבלות מאחוריו של שם אלקים. הסדר הזה נוצר על ידי ישראל, שהביטול שלהם גורם לכך שאור אין סוף שורה רק במקום שיש בו ביטול.

אדמו״ר הזקן מתאר כעת כיצד הביטול נמשך דרך הספירות. הוא מתחיל בשכל — חכמה, בינה ודעת — שהן הביטול עצמו.

משם הביטול נמשך אל הרגשות: אהבה ויראה מתעוררות כאשר האדם מתבונן בגדולת ה׳, ולכן הן תוצאה של הביטול, אך אינן עוד הביטול עצמו כפי שהוא בשכל. רגש כבר כרוך בקיומו של ״אני״ שמרגיש.

נצח והוד הם שלב נוסף בירידה: הם הופכים את הרגש לעשייה המכוונת כלפי הזולת, כגון לימוד לאחרים או נתינת צדקה. זו התפשטות החוצה מן האדם, ירידה גדולה יותר מן הביטול הטהור.

אף על פי כן, הביטול נמשך עד לדרגה הנמוכה ביותר שבקדושה, מלכות דעשיה, שעדיין בטלה לפני ה׳. מתחתיה מתחיל ״עולם הפירוד״, שבו הדברים חשים את עצמם כמציאויות עצמאיות; שם מכנים את ה׳ ״אלהא דאלהיא״, ומכירים בו כעליון על כוחות שגם הם תופסים לעצמם מקום.

המציאויות הנפרדות הללו מקבלות את חיותן לא מן הצד הקדמי של הקדושה, אלא מ״אחורי העור״ של נוקבא (מלכות). במונחים קבליים, הכוונה היא שהן מקבלות דרך הרווחים שבין צירופי האותיות של הדיבור היוצר של ה׳, בדומה לנקבים שבעור; זהו שפע דק ועקיף.

נבואת עובדיה על אדום, ״אם תגביה כנשר״, מתארת את גאוות הקליפות, המגביהות את עצמן בחוצפה ובגסות רוח.

למעלה, חוצפה זו פירושה שהם רוצים לקבל יניקה ישירות מאור אין סוף, תוך עקיפת הקדושה — הערוץ של המשכת הביטול שישראל ממשיכים — שכן באמצעות הקדושה הם מקבלים יניקה רק מאחורי העור, ובשפע מועט. לכן הם מכוונים אל אור אין סוף עצמו, שבו חושך כאור והביטול אינו משנה דבר, בתקווה לקבל ממנו בלי להתבטל.

הפסוק ״ואם צדקת כו׳״ מבטא שברמה העליונה ביותר של ה׳, לצדקות שלנו אין משמעות; לכן הקליפות מקוות לינוק משם, כמו העכביש בארמון המלך. כך יוכלו להימנע מן הצורך לקבל דרך הקדושה, בדומה לשערות ולציפורניים הצומחות דרך נקבי העור — החלק החיצוני ביותר בגוף, שחיותו מועטת ביותר. אולם הפסוק של עובדיה מסתיים במילים ״משם אורידך נאם הוי׳״.

שם הוי׳ מציין את סדר ההשתלשלות: צמצום והתפשטות דרך השלבים הנקראים עקודים ונקודים, השלבים הראשונים בתהליך האצילות של העולמות. ״משם אורידך״ פירושו שעל פי סדר זה, האור הפנימי שורה רק במקום שיש בו ביטול, וכך הקליפות נדחות למטה.

הסדר שבו האור הפנימי שורה רק על הביטול נמשך באמצעות אתערותא דלתתא, ובפרט באמצעות יעקב. על יעקב, שצאנו היה ״עקודים״ ו״נקודים״ (בעלי פסים ומנוקדים), נאמר שהוא המשיך את הבחינות האלה של האצילות.

עבודתו של יעקב הבטיחה שהצמצום של אור אין סוף ייעשה רק דרך הקדושה והביטול. לכן נאבק בו סמאל: הוא רצה לשבור את הסדר הזה ולהתרומם כנשר עד אור אין סוף עצמו.

האבות נקראים ״מרכבה״ לה׳, מפני שהיו מסורים כליל לרצונו, וכל אחד מהם ביטא מידה רגשית אחת: אברהם — חסד, יצחק — גבורה ויעקב — תפארת.

לקליפות אין אחיזה בשכל — חכמה, בינה ודעת — שהוא הביטול עצמו; הן יכולות לאחוז רק ברגשות, המרוחקים צעד אחד מן הביטול הטהור. שם, כפי שנאמר בקהלת, ה׳ עשה ״זלעו״ז״, ולכן כוח זכרי של הקליפה עומד כנגד ז״א, המידות הרגשיות שבקדושה.

השכל מוגן מפני שהאורות המקיפים, הבאים מבינה, דוחים את החיצונים. תורת ההיכלות, שבעת ההיכלות, מאשרת זאת: לצד האחר יש היכלות המקבילים רק לשבע הספירות התחתונות, ולא להיכל קודש הקודשים, הכולל את כתר, חכמה, בינה ודעת.

חוויה מוכרת ממחישה את העניין: האהבה שאדם חש בתפילה דועכת לאחריה. הסיבה היא שהאהבה נעשתה פנימית, נתונה בתוך כלי, ואילו ההתבוננות שהולידה אותה היא בחינת מקיף ולכן נמשכת זמן רב יותר.

כאשר אדם מתפלל בעיניים עצומות ואינו רואה את העולם, הוא חש את האהבה הזאת. לאחר שהתפילה מסתיימת והוא רואה את ענייני העולם ואת תענוגותיו, הרגש הפנימי נדחק בקלות.

הכלל הוא שרק מה שבבחינת מקיף, שאינו מוגבל בכלי, יכול לדחות את החיצונים. משום שאינו מוגבל, הוא מתקיים לעד.

לכן נאמר בפרשת התפילין ״קדש״ ״ולזכרון בין עיניך״: פרשה זו מקבילה לחכמה, למוחין דאבא, שבהם מצוי הזיכרון. מוחין אלה מתלבשים באמא (בינה), מקור האורות המקיפים, ולכן הם מוגנים.

הציווי בעניין עמלק הוא ״לא תשכח״, מפני ששכחה פירושה הסתלקות המוחין דאבא. כאשר מוחין אלה מסתלקים, המידות נותרות עם מוחין ברמה ראשונית ולא בשלה, של יניקה, ושם יכול הכוח שכנגד לאחוז.

אדמו״ר הזקן דורש את ״ויאבק״ במשמעות של מאבק, וקושר אותו ללשון ״חיבוק״, משום שמתאבקים אוחזים זה בזה בזרועותיהם; ובתיקוני זהר נאמר: ״חסד דרועא ימינא כו׳״.

סמאל עטף את גופו של יעקב בשתי זרועותיו — החסד והגבורה שלו עצמו. מטרתו הייתה להפיל את יעקב ולמשוך את לבו אחר רגשות הצד האחר.

אצל האדם, הדבר דומה לכך שרגשות הנפש הבהמית עוטפים את הנפש האלקית וחוסמים את דבקותה בה׳. הדבר יכול להתרחש רק כשהשכל העליון, מוחין דאבא, מסתלק.

הביטוי שבתפילת נעילה, ״צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה״, נדרש כסיבה ותוצאה: כאשר הדעת מצטמצמת לרמה הלא־בשלה, צרכיו של האדם מתרבים ומתפזרים. דעת חזקה קושרת את האדם לה׳, וכשהיא נחלשת, הרצונות מתרבים.

הפסוק ממשלי מלמד שהנפרדות מולידה תאווה, וכך סמאל מנסה למשוך את יעקב למטה. ובכל זאת, המלאך ״וירא כי לא יכול לו״, מפני ששמו של יעקב נקרא יו״ד־עקב: היו״ד, חכמה, מגיעה עד לעקב, שהוא האור של יסוד אבא, הערוץ של חכמה.

יסוד אבא הוא שורש האצילות, ויעקב המשיך את האורות של העקודים והנקודים, הרמוזים בצאן המפוספס והנקוד שרכש. בתחילה היו מדרגות אלה תחת שליטתו של לבן, דמות המייצגת קליפה.

בנותיו של לבן, לאה ורחל, מייצגות דרגות שהיו בידי הקליפה, ויעקב העלה אותן לקדושה כשנשא אותן. גם במידותיו של יעקב נמשך ביטול ממוחין דאבא.

לכן סמאל יכול היה להגיע רק אל ״כף הירך״ — ההשפעה היוצאת מיעקב אל הזולת, ושם מאיר הביטול רק במידה מועטה. אדמו״ר הזקן משווה זאת לכליות המבשלות את הזרע: זהו השלב שבו מה שהיה רוחני נעשה גשמי.

טעותו של הס״מ הייתה לחשוב שיעקב הוא רק המרכבה למדות, שבהן יכולה הקליפה להיאחז. לאמיתו של דבר, שורשו של יעקב נמצא ב״יסודתו בהררי קדש״ — בחכמה עילאה, ביסוד אבא, כוח הזיכרון, שאין לקליפה אחיזה בו.

המלחמה הזאת התנהלה ברמת ז״א, הצד הזכרי של המדות, מול המקביל לו בקליפה. אדמו״ר הזקן מציין שיש מלחמה מקבילה גם ברמת המלכות, הצד הנקבי, שעליה מוסבר בפסקה הבאה.

הזוהר מבחין בין שתי מילים לעפר, עפר ואבק, ואדמו״ר הזקן מסביר כאן את ההבדל ביניהן. מבין ארבעת היסודות הקלאסיים, העפר הוא הנמוך ביותר, ושלושת האחרים גבוהים ממנו.

אף אחד מן היסודות הגבוהים אינו מצמיח פירות: ״הכל היה מן העפר״, כדברי קהלת, משום שהעפר מקביל למלכות, הספירה האחרונה ומקור כל מה שנוצר למטה. הפסוק על העפר מקרקע המשכן, הנזכר בטקס הסוטה, מובא גם הוא כמקור נוסף העוסק בעפר קדוש.

בקדושה, הנמוך קשור לעליון ביותר, כפי שנאמר בספר יצירה: ״ונעוץ תחלתן בסופן״. לכן מלכות, ה״אחרון״, מושרשת בכתר, ה״ראשון״: המילה אני, המשמשת כאן למלכות, מורכבת מאותן אותיות כמו אין, המונח המציין את כתר.

כתר הוא הגשר בין ה׳ לבין מה שהוא מאציל, המקום שבו יש מתהווה מאין. מכיוון שמלכות מושרשת בכתר, יש לה חלק בכוח הבריאה הזה, והוא מתבטא בגשמיות ביכולתו של העפר להצמיח צמחים.

גם ברוחניות יש למלכות, הדרגה הנמוכה ביותר, כוח ליזום: ממנה באה אתערותא דלתתא, המעוררת אתערותא דלעילא וממשיכה את אור כל עשר הספירות.

האבק שונה: הזוהר מכנה אותו ״דאשתאר מן נורא״, כלומר, מה שנותר מן האש. כאשר עץ נשרף, האש שואבת את יסודות האש, הרוח והמים שבתוכו.

נותר רק יסוד העפר — האפר — שאין לו כוח להצמיח דברים מעצמו, כפי שיש לעפר. בסוגריים מובא פרט הלכתי: גם אם זורעים באפר, הזרעים צומחים, ולכן האפר נחשב לעפר הראוי לכיסוי דמו של עוף או של חיית בר שנשחטו.

המשל הוא שמלכות דקליפה היא מה שנותר לאחר שהבירור הושלם. הקליפות התהוו בעקבות שבירת הכלים דתהו, וכאשר ניצוצות שנפלו התבררו, המובחרים שבהם נעשו אצילות, הבאים אחריהם נעשו בריאה, וכן הלאה.

בתחתית ממש נמצא מה שלא ניתן לברר כלל. השארית הזאת היא הקליפות.

נותרת בהן רק שארית של חיות, כמו באבק שמצמיח משהו רק כשזורעים בו. הוא רחוק מעפר, שמצמיח דברים מעצמו ומרבה פי כמה וכמה את מה שזורעים בו.

גם שארית החיות הזאת קיימת רק בזמן הגלות. בעתיד תוסר רוח הטומאה, ולקליפות לא תהיה חיות כלל.

הגמרא אומרת שכאשר יעקב והמלאך נאבקו, ״העלו אבק עד כה״כ״; אדמו״ר הזקן מפרש שהכסא הוא מלכות דאצילות. באמצעות עבודת הבירור של יעקב, אפילו המדרגה הנמוכה ביותר, האבק, התרוממה אל הקדושה.

כאשר המלאך נאבק עם יעקב, יעקב התחזק ובירר דבר־מה מתוך יריבו. לשון הרבים ״העלו״ שבגמרא מתאימה לכך: שניהם השתתפו, יעקב בתור המברר וסמאל בתור המתברר.

החיבוק פעל בשני הכיוונים. סמאל כרך את חסד וגבורה שלו סביב יעקב, ויעקב כרך את חסד וגבורה שלו סביב סמאל.

כך נאבקים מתאבקים, וכך גם אדם נלחם ביצר הרע: הגמרא מייעצת לאדם לעורר תמיד את היצר הטוב כנגד היצר הרע. הבירור הזה הוא עניינה של התשובה, ולכן כוחה גדול כל כך.

בעלי תשובה עומדים במקום שאפילו צדיקים גמורים אינם עומדים בו, מפני שהם ממשיכים אלוקות ״בחילא יתיר״ — בעוצמה רבה יותר — מכוח הרצון שהשתנה. זו המלחמה במדרגת ז״א, ולצדה יש מלחמה מקבילה במדרגת נוקבא (מלכות), שבה מתברר האבק.

הזוהר דורש את ״בכל לבבך״, שנכתב ״לבבך״ בשתי אותיות בי״ת, כ״בב׳ יצריך״ — בשני היצרים שלך, הטוב והרע. האבק הנידון כאן הוא מלכות שבקליפה.

האבק עלה עד כסא הכבוד, מלכות שבקדושה, משום שמקורו של האבק עצמו הוא במלכות: מלכות משתלשלת מעולם לעולם, עד מלכות דעשיה, ומשם מסתעף תחום הפירוד. כך האבק חוזר לשורשו.

ז״א ונוקבא שבקליפה מקבילים לאלה שבקדושה, והבירור פירושו שכל אחד נכלל במקבילו שבקדושה: מלכות שבקליפה נכללת במלכות שבקדושה, וז״א שבקליפה בז״א שבקדושה.