ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם כו׳

לפני פגישתו עם עשו התפלל יעקב אל ״אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק״. המאמר מפרש זאת כבקשה שה״אורות המקיפים״ הקדושים של האבות — דרגות של אור אלקי נשגב מכדי להיקלט בפנימיות — יבואו לעזרתו, כדי שיוכל להמשיך את האור המקיף של תוהו שנידון במאמר הקודם ולגלותו בעולם הזה. לאחר שהאור העליון הזה יימשך, תיענה גם בקשתו להינצל מעשו, עשו שלמטה.

יעקב, שחשש מפני עשו, חילק את אנשיו ואת צאנו לשני מחנות. המאמר שואל מדוע דווקא לשניים, ומשיב על יסוד ההבדל הבסיסי בין תוהו, העולם הקדמון שנשבר, לתיקון, העולם המסודר שבא אחריו.

בתוהו עמדה כל ספירה בפני עצמה, זו מתחת לזו, ללא התכללות. בתיקון מסודרות הספירות בשלושה קווים: קו ימין, שבראשו חסד; קו שמאל, שבראשו גבורה; והקו האמצעי.

הקו האמצעי, שבראשו תפארת, מאפשר לתיקון לפעול: הוא מאזן בין חסד לריסון, כך שכל אחד מהם כולל גם משהו מחברו. הרמוניה זו בין הפכים היא בדיוק מה שהיה חסר בתוהו.

מכיוון שעם ישראל שייך לסדר של תיקון, השבח שלו בנוי בתבנית משולשת: ״קדוש קדוש קדוש״. גם המילה ״סגולה״ שנאמרה על ישראל רומזת לכך, שכן בניקוד סגול יש שלוש נקודות, המסודרות ימין, שמאל ואמצע.

לעומת זאת, בתוהו עמדו המדות בנפרד ולא התכללו זו בזו, ולכן היו בו למעשה רק שני קווים. החסד פעל כחסד בלבד והגבורה כגבורה בלבד, בלי דבר שיתווך ביניהם.

כעת מסביר אדמו״ר הזקן מדוע בתוהו היו רק קווים נפרדים. בתוהו היה האור מרובה, ואילו הכלים — המבנים שנועדו להכיל אותו ולבטא אותו — היו מועטים וקטנים.

כלי קטן, המוצף באור עז, אינו יכול להכיל בעת ובעונה אחת שתי מדות מנוגדות, כמו חסד וגבורה. הוא ממחיש זאת באמצעות אדם שדעתו צרה, שאינו מסוגל להחזיק במחשבתו שתי אפשרויות מנוגדות יחד.

אדם כזה, ברגע שהוא נוטה לזכות מישהו, אינו רואה כלל טיעון לחובה ואינו יכול לשאת את המחשבה על כך. כל לבו נתון אז לטוב ולחסד בלבד, ואין בו מקום לדבר אחר.

אותו אדם שדעתו צרה, כשהוא נוטה לחובה, אינו יכול לשאת שום טיעון לזכות. לכן הוא נמצא תמיד בקו אחד בלבד: לפעמים כולו בקו ימין, חסד, ולפעמים כולו בקו שמאל, דין.

זהו פירוש המושג ״שני קווים״: הקווים נפרדים, ולכן כשהחסד פועל אין מקום לדין, ולהפך. כל מדה פועלת לבדה.

בתיקון תפארת ״מכריעה״ בין חסד לגבורה, ולכן גם בשעת דין יכולה להיות נטייה לרחמים, וכן להפך. הדבר מתאפשר משום שבתיקון האורות מועטים והכלים מרובים.

כשהכלים מרווחים יש מקום להחזיק גם בהפכים בעת ובעונה אחת. כך אדם שדעתו רחבה יכול להחזיק במוחו ובלבו שתי דעות מנוגדות, ולראות מצד אחד טעם לזכות, ובו בזמן לראות מצד אחר טעם לחייב.

אדם כזה מחזיק בשתי הדעות בעת ובעונה אחת. שילוב זה של חסד וריסון הוא משמעות המושג ״שלושה קווים״. אדמו״ר הזקן מפנה למאמר בפרשת יתרו על ״האבות הן המרכבה״ להרחבה בעניין.

במפגשו עם עשו היה על יעקב להמשיך את האור המקיף של תוהו, האור הבלתי מוגבל ששום כלי אינו יכול להכיל. לשם כך היה עליו להעלות מ״ן — מונח קבלי ל״מים נוקבין״, אתערותא דלתתא המעוררת המשכה מלמעלה.

עיקרון בקבלה הוא שאתערותא דלתתא צריכה להתאים לסוג השפע שרוצים להמשיך. צורת העלייה קובעת את צורת ההמשכה, ועיקרון זה מסביר בפסקה הבאה את שני המחנות של יעקב.

מכיוון שבתוהו היו רק שני קווים ויעקב ביקש להמשיך את אורו, היה עליו לעצב את עצמו באותה תבנית. האתערותא דלתתא שלו הייתה צריכה לשקף את מבנה הדרגה שאליה ביקש להגיע.

זו הסיבה שחילק את אנשיו לשני מחנות: כדי לשחזר את מבנה התוהו, שמדותיו עמדו בנפרד ולא היו מסודרות בשלושה קווים. באמצעות הדמיון הזה התחבר לתוהו ויכול היה להמשיך את האור המקיף שלו.

אותו הסבר עצמו מבהיר את מנחתו של יעקב לעשו — מאתיים עזים ושאר בעלי החיים. מנחה זו הייתה העלאת מ״ן שלו, קרבן מלמטה שנועד להמשיך את האור המקיף של תוהו.

בכך היא דומה לקרבנות המקדש, שגם הם אתערותא דלתתא המביאה המשכה מלמעלה, מ״ד — ״מים דוכרין״. עם זאת, מנחת יעקב לא נעשתה לפי דיני הקרבנות: הקרבנות צריכים להיות מבהמות טהורות, ולעבור שחיטה. המאמר מוסיף בדרך אגב ששחיטה יכולה להיעשות גם בידי מי שאינו כהן.

בתורה אין קרבן שהוקרב בעודו חי, מלבד השעיר שנשלח לעזאזל ביום הכיפורים. גם בקרבנות הרגילים הקריבו על המזבח רק את החלב ואת הדם.

במנחה של יעקב היו, לעומת זאת, גם בהמות טמאות, כגון הגמלים המניקות שנזכרו בפסוק, וכולן נשלחו חיות ולא שחוטות. אלה בדיוק הדברים שהלכות הקרבנות שוללות.

הסיבה היא שההתעוררות של יעקב מלמטה נועדה להמשיך שפע מן המקיף של עולם התוהו. מכיוון שהיעד היה שונה, גם סוג המנחה היה שונה.

ההתעוררות מלמטה והשפע מלמעלה של עולם התוהו שונים מאלה של עולם התיקון. הקרבנות שייכים לעולם התיקון, מפני שהתורה עצמה נמשכת מעולם התיקון שבאצילות.

עולם התיקון הוא עולם של ״אור פנימי״ — אור שהצטמצם במידה כזאת שהוא יכול להיקלט בתוך כלי. העובדה שהאור יכול להתיישב בכלי מלמדת שהוא כבר עבר צמצומים רבים.

זהו פירוש דברי עץ חיים: ״בתיקון האורות מועטים״. לכן התורה, הנמשכת משם, בנויה מפרטים מדויקים וממידות מוגדרות.

מכיוון שההתעוררות מלמטה של התורה שייכת לעולם התיקון, דיני הקרבנות מלאים בפרטים מדויקים. הבהמה צריכה להיות טהורה, מאחד משלושת המינים בלבד — בקר, כבשים או עזים — ולהישחט כהלכה; ופגמים רבים פוסלים אותה.

אותה הקפדה חלה גם על האופן שבו מקריבים ועל מה שמקריבים. התורה כולה בנויה על מידות ועל גבולות, מפני שהיא נובעת מעולם התיקון, שבו האורות מצומצמים בתוך הכלים; לכן היא מדויקת בדרכים רבות.

יעקב, לעומת זאת, כיוון את ההתעוררות שלו מלמטה אל המקיף של עולם התוהו. אור זה גדול כל כך, בבחינת אין סוף, ששום כלי אינו יכול להכילו, ולכן הוא נשאר מקיף.

לכן יכלה מנחתו — העלאת המ״ן שלו אל אותה בחינה — לכלול גם בהמות טמאות, כגון גמלים מניקות. כל הבהמות נשלחו גם כשהן חיות, ולא שחוטות.

בבחינת אין סוף אין צמצומים או פרטים מדוקדקים. אין סוף ברוך הוא, שהוא כל יכול, יכול לשאת הכול — גם בהמות טמאות וגם כשהן חיות — מפני ששם אין שום הגבלה או הגדרה.

חז״ל דורשים את השם חזיר מלשון ״לחזור״: לעתיד לבוא הוא ייטהר. הדבר יתרחש כאשר המוות יתבטל ותתגלה עצמותו האין־סופית של ה׳, כך שגם החזיר יוכל להתעלות, דבר שאינו אפשרי עכשיו.

מכיוון שמנחת יעקב כוונה למקיף של עולם התוהו, שבבחינת אין סוף, הוא יכול היה לכלול בה גם בהמות טמאות. הוא שלח דווקא גמלים משום ששורשם הרוחני גבוה מאוד, ולא נמוך כפי שאפשר היה לחשוב.

מעלתם של הגמלים נרמזת באליעזר, עבד אברהם, שלקח עשרה מגמלי אדוניו, ״וכל טוב אדוניו בידו״, וכן במילה ״גמל״, המזכירה את ״כגמול עלי אמו״. רק יעקב יכול היה לעשות זאת, ורק לפני מתן תורה בסיני.

כעת, לאחר שקיבלנו את התורה שמבחינת עולם התיקון, מה שהתורה מגדירה כטמא או כאסור מרוחק מן הקדושה ואינו יכול להתעלות. לכן אכילת חלב אסור כרוכה בעונש הכרת החמור.