לשון אדמו״ר נ״ע בעצמו

הכותרת מבהירה לקורא שאין מדובר בתמליל של מאמר שנאמר בעל פה, אלא ברשימה בניסוחו של המחבר עצמו (״רבנו״ כאן הוא אדמו״ר הזקן, שתורה אור הוא ספרו). זוהי הערה קבלית תמציתית, הבנויה כמעט כולה על הפניות לכתבי האריז״ל — עץ חיים, פרי עץ חיים ושער הגלגולים — ולזוהר.

הזוהר בפרשת ויחי מדבר על לבושים שהנשמה לובשת בעולם הבא, הנוצרים מן התורה והמצוות שלה. עץ חיים מבהיר שהמצוות אינן יוצרות את הלבושים יש מאין: הלבושים כבר קיימים, אלא שנפלו והתערבו ברע; המצוות ״מבררות״ אותם, כלומר מפרידות בין הטוב לרע.

במקום נוסף בעץ חיים נאמר שהמצוות רק ממשיכות אור למטה כדי לתקן את הלבושים, ומצבם שנפלו נמשל לגלות השכינה. במקום שלישי, בשער ל״ט, נאמר שהנשמות מתבררות באמצעות התפילה; אדמו״ר הזקן מסביר שמדובר בתהליך אחר: הנשמות עולות מן הקליפות ונעשות מ״ן — ״מים נוקבין״, המים העולים מלמטה ומעוררים זיווג למעלה.

לעומת זאת, הנשמה יורדת לתוך גוף גשמי כדי לקיים תורה ומצוות מעשיות, ולא רק כדי להתפלל, שכן נוסח התפילה הקבוע הוא מדרבנן. ירידה זו היא עצמה מעין גלות, כמו גלות השכינה.

מטרת הירידה היא שכל נשמה תברר את הלבושים שלה עצמה. מכיוון שאיש אינו יכול לעשות זאת במקומה, מוטלת על כל נשמה חובה גדולה יותר לקיים בעצמה את המצוות.

את העלאת הנשמות מן הקליפות להיות מ״ן יכולים אחרים לעשות, כפי שמוסבר בשער הגלגולים, פרק א׳; אך את בירור הלבושים של האדם עצמו אין אחרים יכולים לעשות. המילים המצוטטות מוסיפות שהגובה שאליו מעלה המצווה תלוי בגדלותה ובזריזות שבה היא נעשית, עד ל״נקבה העליונה״ — נוקבא דאצילות.

בשני מקומות נוספים בכתבי האריז״ל נאמר שהמצוות, ולא רק התפילות, פועלות את ההעלאה הזאת. אדמו״ר הזקן מצרף את המקורות כדי להראות שהעיקרון מופיע במקורות השונים.

פרי עץ חיים מוסיף שהבירור נעשה ״בפרט מן התפילות, כי הן העיקר והשורש״. אדמו״ר הזקן מבאר זאת על פי עץ חיים, שער מ׳: התפילה פועלת בפנימיות של המדרגות העליונות, ואילו המצווה פועלת בחיצוניות שלהן, אף שגם המצוות נוגעות במידה מסוימת במוחין.

מכאן שהזיווג של ז״א ונוקבא, שהמ״ן של המצוות גורמים לו, כפי שמתואר בטעמי המצוות, הוא זיווג חיצוני הנעשה באמצעות מעשים. התפילה היא ״שורש״ משום שהיא מגיעה לפנימיות; אך המצוות חיוניות גם הן, משום שהן פועלות בכלים החיצוניים שמהם נוצרים לבושי הנשמה.

בעץ חיים נאמר שבירור מסוים נעשה דווקא באמצעות תפילה. אדמו״ר הזקן מגביל זאת למ״ן של הנוקבא עצמה, שנפלו לקליפות בחטא אדם הראשון, ולא לנשמות שכבר נכללו באדם.

הנשמות שהתפילה מעלה הן אלה שלא נכללו באדם: בחינות בריאה, יצירה ועשיה כפי שהיו לפני החטא, ככתוב בשער הגלגולים, פרק ז׳. כמעט כל נשמות בני האדם באות מאלה שנכללו באדם, והן נמשכות באמצעות הזיווג בין איש לאישה, מצוות ״פרו ורבו״, ככתוב בפרקים י״ד וב׳.

בשער הגלגולים, בקטע שאחרי סוף פרק ל״ה על הקשר שכרתו תלמידי האריז״ל, נאמר שנשמה העולה מן הקליפות צריכה לשהות לפחות ארבעים יום במלכות. אדמו״ר הזקן מסביר שהיא משמשת שם כמ״ן, העולה באמצעות מצוות הזיווג.

גם מי שאינו מתכוון לקיים מצווה יכול להמשיך חיות מלמעלה. לקוטי תורה של האריז״ל מבאר זאת על הפסוק ״לא על הלחם לבדו יחיה האדם״, המלמד שמה שמחיה את האדם הוא הדיבור האלוקי שבתוך הלחם.

הלחם מזין גם את מי שאוכל אותו בלי ברכה; כך גם התהליך הזה פועל בלי כוונה. לאחר מכן קובע אדמו״ר הזקן עיקרון: התיקון והבירור נעשים דווקא באמצעות מ״ד, ״מים דכורין״, היורדים מלמעלה, שכן רק בצד הזכרי, המשפיע, יש כוח לברר.

לכן בירור הלבושים באמצעות המצוות נעשה במ״ד דז״א — אור הנמשך מלמעלה. אלה הם חמשת החסדים דז״א, שבהם תלויות כל רמ״ח מצוות עשה.

עץ חיים מזהה את הלבושים: הם הצלם הפנימי דאימא, תבנית הבינה, המלבישה את הנפש, הרוח והנשמה של האדם. אדמו״ר הזקן מציין שבדפוס שקלאוו שער זה ממוספר אחרת.

מלבד הלבוש הפנימי יש גם לבוש מקיף, הנקרא חשמל — מילה מחזון יחזקאל — המתברר מקליפת נוגה, ה״קליפה הזוהרת״ הסמוכה לקדושה, שבה מעורבים טוב ורע. בעץ חיים נאמר שהטוב שבנוגה מזדכך ומתחבר לחשמל הפנימי.

עץ חיים, שער מ״ב, מכנה בחינה זו חשמל ומזהה אותה עם הצלם, הבל דגרמי — החיות שנותרת בעצמות — שמתחת לעור. אבל בשער כ״ו נקרא גם הצלם הפנימי הבל דגרמי, ומכאן עולה השאלה כיצד אותו מונח מציין שני לבושים.

הצלם הפנימי הוא ״חותם״ ולבוש הנוצרים מנה״י דאבא ואמא. התשובה, על פי פרק ב׳ שם, היא ששניהם אור אחד: צד אחד שלו פנימי והצד האחר מקיף.

שער ל״ט, דרוש י״ב, עוסק אף הוא בלבוש הזה וקושר אותו להעלאת מ״ן. אדמו״ר הזקן מביא רק ביטויים מרכזיים, שכל אחד מהם נחתם ב״וכו׳״.

שער החשמל אומר שאותו דבר נקרא גם קליפת נוגה וגם חשמל. אדמו״ר הזקן מבאר, על פי סוף הפרק, שכל בחינות החשמל הן הטוב שבקליפת נוגה — החלק בנוגה שניתן לבררו ולחברו לקדושה.

מקדש מלך, פירוש לזוהר, אומר ששלושה חשמלים נפלו בנוגה בעקבות חטא אדם הראשון, ולכן הם טעונים בירור. שער החשמל מוסיף שככל שכלי תבונה נכנסים פנימה, כך אורה מתלבש מבחוץ.

כל התיקון נעשה באמצעות דחיית הכוחות החיצוניים באור הבינה, מבפנים ומבחוץ. אדמו״ר הזקן מציע שהאור הפנימי בא באמצעות מצוות שבדיבור, והאור החיצוני באמצעות מצוות מעשיות, שכן החיצוניות נקראת ״מקיף״ ביחס לפנימיות; הקיצור שבסוף הסוגריים נשאר כפי שהוא במקור.

כך מובן המאמר ששכר המצוות הוא לבוש לנשמה: הלבוש נמשך מאימא, ואימא היא מקור העולם הבא. מכאן ממשיך הדימוי ללחם.

הלחם מחיה את האדם, אף שהמחיה אותו באמת הוא הדיבור של ה׳ המלובש בו. במזון נמשכת החיות מחיצוניות אימא, העומדת למעלה מז״א, המדרגה הנקראת ״אדם״, כפי שמוסבר בכוונות האריז״ל לערב יום הכיפורים; נמצא שמה שמזין את האדם נמשך מדרגה גבוהה מ״אדם״.

ליתר דיוק, הלבוש אינו העולם הבא עצמו, אלא מה שמאפשר לנשמה לסבול וליהנות מאור אימא, שהוא העולם הבא. הדבר אפשרי מפני שאור זה מלובש בנה״י של אימא: האור הפנימי דומה למזון, והאור המקיף — ללבוש.

זהו העיקרון: מלאכים אינם יכולים לרדת לעולם הזה בלי לבוש מלמטה, ונשמות אינן יכולות לעלות למעלה בלי לבוש מלמעלה. הלבוש מאפשר את המפגש בין מדרגות.

הזוהר בפקודי ובויקהל אומר זאת במפורש: בלי הלבוש הזה לא היו הנשמות יכולות לסבול את האור.

לכן נשמה שלבושיה חסרים, משום שלא ביררה את כל הרע באמצעות המצוות, צריכה לעבור תחילה בגיהינום. כאן תפקיד הגיהינום הוא תיקון: לתקן תחילה את הרע, כדי שהנשמה תוכל להיכנס.

המקור לכך הוא הזוהר בפרשת ויחי. בלי לבוש שלם הנשמה אינה יכולה להיות בעולם הבא כלל, כשם שמלאך אינו יכול לרדת לעולם הזה בלי לבוש שלם.

הסבא דמשפטים, חלק בזוהר, מדבר על נשמה המתלבשת בנפש ועל נשמה המתלבשת ברוח. אדמו״ר הזקן מבהיר לאיזו התלבשות הכוונה.

זוהר הרקיע, בשם רבי חיים ויטאל, מסביר שההתלבשות הזאת נועדה לירידה למטה ממדרגת האדם, בשונה מהלבושים הנוצרים באמצעות המצוות. לאחר מכן בא חידוש: מקורו של גן עדן העליון הוא בעולם הבריאה.

כך מובן מאמר המשנה: ״יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״. גן עדן הוא בבריאה, אבל זיווג ז״א ונוקבא הוא באצילות, והמצוות ממשיכות את המ״ד דאצילות; שורשן גבוה עוד יותר — במו״ס דא״א, המאיר בי״ג חיוורתא דגלגלתא, שורש תרי״ג המצוות.

גם אדם שנשמתו היא נפש דעשיה בלבד מעלה באמצעות מצוותיו מ״ן למלכות דיצירה.

שם הרוחות של הצדיקים נושאות את ההעלאה שלו יחד עם שלהן עד למלכות דבריאה; ומשם נשמות כל הצדיקים מעלות את כל המ״ן עד למלכות דאצילות. גם מצוותו של אדם פשוט ביותר עולה שלב אחר שלב עד לאצילות.

הטעם הוא שכל הבירור מתרחש רק באצילות, מפני שאצילות היא בחינת החכמה של כללות העולמות, ו״בחכמה אתברירו״. הבירור נעשה באמצעות זיווג, ואין זיווג המוליד נשמות בבריאה, ביצירה ובעשיה.

אף שהמצוות המעשיות עושות לבוש רק לנפש של עולם העשיה, הזיווג שהן מחוללות הוא באצילות. לכן, בימי החול, הכלים של ז״א ונוקבא דאצילות יורדים אל המקבילים להם בבריאה, ביצירה ובעשיה, כדי לברר בירורים למטה במשך ששת ימי המעשה.

הסוגריים מסבירים: הכלים של אצילות יורדים לעשיה כדי לתת לנפש של עולם העשיה כוח להעלות ניצוצות מן הקליפות; לשם כך מובא הפסוק ״עת אשר שלט האדם באדם״. התחתונים מסייעים באמצעות המצווה, שהיא האלקות החבויה בנוגה.

ההעלאה עצמה נעשית לא באמצעות הנפש, הרוח והנשמה של האדם, אלא באמצעות האצילות שירדה אל בריאה, יצירה ועשיה, ומעלה את ההקרבה עד לנוקבא של האצילות העליונה. משום כך האצילות יורדת בימי החול, וגם כדי לחזק את נפש האדם בהעלאת ניצוצות מן הקליפות.

הדבר טעון עיון לגבי שבת, שבה העולמות עולים ולא יורדים. בסוגריים מציע אדמו״ר הזקן שאולי הכוונה היא שבבריאה ״יעקב ורחל״ — בחינות של ז״א ונוקבא — הם שיורדים בימי החול, והוא מציין שגם אור אין סוף נמשך לשם.

שער הגלגולים, פרק ב, מוסיף שבחינת הנפש של אצילות כפי שהיא בעשיה גדולה לאין ערוך מבחינת הנשמה של בריאה שבבריאה. כל מה שמקורו באצילות, גם כשהוא נראה נמוך ביותר, נעלה מכל מה ששייך לעולמות התחתונים.

האריז״ל אומר שהציצית פועלת ביצירה ותפילין של יד בבריאה. אדמו״ר הזקן מסביר שהדבר מלמד היכן מתרחש התיקון: דחיית החיצונים משלוש הספירות התחתונות של העולמות האלה, ואילו האור שמחולל את התיקון נמשך מאצילות.

בדומה לכך, קריאת שמע מחוללת זיווג אבא ואמא דאצילות, הנמשך לבריאה, ולכן היא נאמרת בישיבה, שלא כתפילת שמונה עשרה. נטילת הידיים מוכיחה את העניין: היא מתקנת רק את שלוש הספירות התחתונות של עשיה, אף שהידיים עצמן מכוונות כנגד חסד, גבורה ותפארת.

כך גם הטלית, העוטפת את האדם מן הראש עד החזה, ותפילין של יד, שהן ״מוחין מקיפים״: כולן מתקנות רק את שלוש הספירות התחתונות של בריאה, יצירה ועשיה.

אף שאלה מצוות מעשיות, הן ממשיכות מ״עשיה שבאצילות״, כלומר מן החיצוניות של אצילות עצמה. שלושת הדברים מכוונים לשלבי התפתחות: הטלית הקטנה לעיבור, הטלית ליניקה, ותפילין של יד למוחין דגדלות.

הוכחה נוספת לכך שהמצוות ולימוד התורה מגיעים לאצילות: הכוונות — ההתבוננות בשמות האלקיים — שבברכות המצוות מכוונות לתפארת דאצילות, ולא לעולמות התחתונים. בדומה לכך, המקרא מתואר כ״בעשיה״, אך כוונותיו הן בשמות של ז״א דאצילות: התורה והנביאים בנצח ובהוד, והכתובים ביסוד; המשפט ממשיך ומזכיר את המשנה, המתוארת כ״ביצירה״.

במשנה הכוונה היא לשמות של הכלים האמצעיים של שש הספירות הרגשיות — שש הקצוות — של נוקבא דז״א דאצילות; בתלמוד הכוונה היא לשמות של הכלים החיצוניים של אותה בחינה. לכן, אף שהתלמוד מתואר כ״בבריאה״, הכוונה בו היא באצילות.

פרי עץ חיים מסביר את הטעם: לא ייתכן שהתורה שבכתב תהיה למטה מן התורה שבעל פה, בעשיה. אלא כולן באצילות; המקרא רק מגיע עד עשיה ומתלבש שם.

כל חלק בתורה מגיע למטה רק עד דרגה מסוימת: המשנה עד יצירה, התלמוד עד בריאה, והקבלה עד אצילות בלבד, בלי לבוש כלל. אדמו״ר הזקן מציע שני פירושים למקום של הקבלה: למי שיודע להפשיט את הדימויים שבה עד אצילות; או, לחלופין, שהיא אצילות עצמה כפי שהיא נמצאת בעשיה.

ההוכחה לכך שכולם מושרשים באצילות היא שהכוונה של המקרא היא בשם מ״ה — צירוף אותיות הוי׳ שערכן המספרי 45 — שהוא שם הכלי הפנימי של תפארת דז״א דאצילות, ושמות אלה אינם מתלבשים בעשיה כלל. מכאן שהמקרא נמצא ממש באצילות העליונה ורק מתלבש בעשיה, ואילו הקבלה אינה מתלבשת כלל.

בדומה לכך, המשנה והתלמוד נמצאים באצילות העליונה ומתלבשים בבריאה וביצירה העליונה, משום שהאדם כלול מכל העולמות. לאחר מכן אדמו״ר הזקן מתייחס לאמירה שהכוונה בלימוד התורה היא בבריאה והתורה עצמה ביצירה.

באותה אמירה נאמר שמצווה בלי כוונה היא בעשיה (עץ חיים, שער מט, פרק ה). אדמו״ר הזקן מסביר שהתלמוד עצמו הוא ב״יצירה״ במובן של דרגת הרוח שבתוך בריאה; המשנה עצמה בלי כוונה היא ביצירה שביצירה, והכוונה היא כמו נשמה לשניהם.

מעיון מדוקדק שם מוכח גם כן שהתלמוד הוא בבריאה העליונה. אפשר לומר שהדבר אמור רק במי שנשמתו מבריאה, ואילו אצל נפש של עשיה התלמוד נמצא רק ב״בריאה שבעשיה״; אדמו״ר הזקן משאיר זאת כשאלה.

לאחר מכן הוא דוחה את האפשרות הזאת: ההבדל בין נפש לנשמה הוא רק בכוונה, שכאשר מדובר בנשמה היא עולה גבוה יותר; אך אין הבדל בלימוד הפשוט עצמו. לימוד פשוט של פשט התלמוד מגיע לאותו מקום אצל כל יהודי.