להבין ההפרש דבפסח כתיב והקרבתם אשה עולה ריח…

המאמר פותח בשאלה על סדר המילים. בקרבנות פסח התורה כותבת אשה לפני עולה, ואילו בסוכות ובשמיני עצרת היא כותבת עולה תחילה. המאמר כולו מסביר מה מייצגת כל מילה בעבודת האדם ומדוע הסדר משתנה.

את שם הוי׳ קוראים אות אחר אות: היו״ד, נקודה קטנה, מייצגת צמצום, והאותיות שאחריה מייצגות התפשטות. היו״ד מקבילה לחכמה עילאה, נקודת התובנה הראשונה לפני שהיא מתפרטת.

חכמה נקראת ״ים החכמה״ בגלל רוחבה ועומקה, אך בהשוואה למה שלמעלה ממנה — עצמותו של הקב״ה — היא רק הארה קלושה. ביחס לה׳, החכמה העליונה ביותר והעשייה הגשמית הנמוכה ביותר נחשבות שוות.

לכן החכמה מיוצגת כיו״ד בלבד, נקודה קטנה. גם שתי הבחינות הגדולות של האור האלוקי, האור שממלא כל עולם מבפנים והאור שמקיף את כל העולמות מבחוץ, קטנות ביחס לעצמותו של הקב״ה.

כל העולמות יחד נחשבים ״מחשבה אחת״ של הקב״ה, חלק זעיר ממנו. כדי שהקב״ה יצמצם את עצמו במידה כה גדולה, דרושה תחילה התעוררות מלמטה: עם ישראל מניחים את רצונם הפרטי, כפי שאומר בעל התהילים: ״ועמך לא חפצתי״.

הביטול המדובר כאן הוא מוחלט: אין לאדם רצון משל עצמו מלבד רצון ה׳. ההתבטלות של האדם למטה מעוררת למעלה צמצום מקביל, כך שאורו של הקב״ה יאיר במידה מוגבלת ומועטת מאוד, שהעולמות יכולים לקבל.

העיקרון של הזוהר, ״רוח אייתי רוח ואמשיך רוח״, פירושו שרוח המתעוררת מלמטה מושכת בתגובה רוח מלמעלה. הצמצום וההתפשטות הנוצרים מכך הם שם הוי׳, והם באים בעקבות האתערותא דלתתא של האדם. ההערה שבסוגריים מפנה את הקורא למאמר נוסף בנושא.

כעת מתפרשות מילות הפסוק. ״אשה ריח״ מייצגות את התנועה מלמטה כלפי מעלה; ״ניחוח״ נקרא על שם הביטוי הארמי ״נחות דרגא״, ירידה בדרגה, ומייצג את הירידה המגיבה של הקב״ה.

ירידה זו היא הצמצום של הקב״ה בתוך בחינת שם הוי׳, ולכן נאמר בפסוק ״ניחוח להוי׳״. כאן מתחילה ההשוואה לריח: קולטים אותו מלמטה והוא עולה אל המוח.

ובכל זאת, ריח טוב מחיה את האדם כולו; תחושת הרעננות מתפשטת כלפי מטה בגוף. בדומה לכך, העלייה של הקרבן — ״אשה ריח״ — מביאה להמשכת אור אלוקי מלמעלה למטה — ״ניחוח להוי׳״.

כעת מוצב גבול. העלייה שתוארה עד כה היא אהבה לוהטת וכמהה, ״רשפי אש״ בלשון שיר השירים. אהבה כזאת מניחה מרחק: אדם כמה רק לדבר שעדיין אינו ברשותו.

אדם אינו ״אוהב״ את עצמו במובן של כיסופים, משום שהוא כבר אחד עם עצמו. האהבה המסותרת שבכל נפש יהודית היא מסוג זה: לא כמיהה שמעבר לפער, אלא אחדות עם הקב״ה שלמה כאחדות האדם עם כוח החיים שלו.

ההערה שבסוגריים מפנה לאגרת בתניא, איגרת הקודש ד׳. שם מוסבר שהביטוי ״למען חייך״ בפסוק פירושו שהקב״ה הוא עצם חיי האדם, ולכן אהבתו אליו דומה לקשר של אדם עם כוח החיים שלו.

מכיוון שהקב״ה הוא כל חייו של האדם, אהבה זו נובעת מנקודת הפנימיות שבלב. מאמר נוסף, על ״ראה אנכי נותן״, מוסיף שאהבה כזאת אפילו אינה מורגשת כאהבה, מפני שהיא עצמותו של האדם ולא רגש שהוא חווה.

האחדות הטבעית הזאת מקורה בכך שישראל ״עלו במחשבה״ של הקב״ה לפני הבריאה, ובפסוק ״אחת היא״, הנאמר על עם ישראל האהוב על הקב״ה. המדרש מפרש ״תמתי״ כ״תאומתי״: הקשר הוא של קרבה בלתי נפרדת, כמו בין תאומים.

האהבה הפנימית הזאת, הנסתרת במשך השנה, מתגלה רק בשמיני עצרת. החג מתואר כייחוד של חתן וכלה, הקב״ה ועם ישראל, נושא שמתפתח במאמר נוסף.

ה״ייחוד״ של שמיני עצרת מוגדר כאחדות גמורה עם הקב״ה — האהבה ״למען חייך״ שתוארה בפסקה הקודמת, שבה הקב״ה הוא עצם החיים של האדם.

אדם אינו יכול לגלות את האהבה המסותרת בכוחות עצמו; תחילה הקב״ה צריך לגלות ולהמשיך אור לכל נפש, והדבר מעניק לנפש כוח לגלות את אהבתה. בסוכות הדבר נעשה באמצעות ״וימינו תחבקני״, כשהיד הימנית מייצגת חסד.

במשך ימי הסוכות האור הוא בבחינת מקיף: הוא מקיף את האדם, כמו הסוכה, אך אינו חודר פנימה. בשמיני עצרת הוא נעשה גילוי פנימי, ולכך רומזת תפילת ״מוריד הגשם״, שמתחילים לומר באותו יום.

המשל הוא שהגשם אינו יוצר את כוח הצמיחה; הוא מרטיב את הארץ וכך מאפשר לכוח שכבר טמון בה להתגלות. ישעיהו מתאר גשם שגורם לארץ ״להוליד ולהצמיח ולתת זרע״.

כך גם השפע האלוקי מלמעלה אינו יוצר את האהבה, אלא מעורר את האהבה שכבר מסותרת בכל נפש. משום כך מתחילים להזכיר גשם בתפילת העמידה בשמיני עצרת.

המשל של הגשם מתפתח: הגשם אינו יכול לרדת ישירות אל הארץ, אלא עליו להיאסף ולהתעכב תחילה בעננים.

הגשם צריך גם להתחלק לטיפות נפרדות. לכן התפילה מדברת על ״גבורות גשמים״: המים מטבעם מתפשטים בחופשיות, כמידת החסד, ואילו עצירתם וחלוקתם למנות מדודות של טיפות הן פעולות של ריסון.

הריסון משולב אפוא בתוך החסד: זו ״התכללות גבורות בחסדים״. ההערה שבסוגריים מפנה לשני מאמרים נוספים שבהם הרעיון מתבאר.

בלי הריסון הזה הגשם לא היה יכול להשקות את הארץ ולהוציא את כוח הצמיחה הטמון בה; הוא היה מציף במקום להזין. כך גם השפע האלוקי בסוכות, שהוא חסד והתפשטות.

השפע הזה אינו יכול לגלות את האהבה המסותרת אלא אם כן הוא משולב גם בגבורה ונעצר ונאסף תחילה, לפני שהוא ניתן.

לכן היום נקרא עצרת, מלשון עצירה. המדרש קושר את המילה לדברי מנוח למלאך: ״נעצרה נא אותך״. העצירה דומה לגשם שנאסף בעננים ואחר כך מחולק לטיפות מדודות.

רק אז נעשה הייחוד: האהבה המסותרת מתגלה. אהבה זו נקראת ״עולה״, כלומר דבר העולה, כשם הקרבן.

היא עולה מעצמה, בלי צורך להציתה, משום שהנשמה היא ״חלק הוי׳״ ו״אחת״ עמו. אין זו האהבה הלוהטת והכמֵהה של שאר הרגלים, המניחה מרחק.

כך נענית השאלה הפותחת. בסוכות ובשמיני עצרת קודמת עולה, האהבה העולה מעצמה. מאז ועד פסח אין רגלים, ולכן צריך להמשיך מחדש את שם הוי׳; סדר המילים של פסח, ״אשה״ תחילה, פותח את העלייה המחודשת מלמטה.

הזוהר בתחילת פרשת צו מסביר את עולה כעליית נשמת כנסת ישראל וקישורה למעלה בעולם הבא; הרמ״ז, מפרש קבלי של הזוהר, קושר זאת לרוח האדם העולה למעלה. מאמר נוסף עוסק באותו רעיון באמצעות פסוק מקהלת.

הפסוק אומר שהרוח ״תשוב אל האלקים אשר נתנה״, אל מקורה ממש. המקור הזה הוא בחינת ״עד יעבור עמך הוי׳״, שהמאמר מתאר כרום המעלה שאליה מגיעה העולה. דיון נוסף נמצא בעניין הדלקת המנורה.

אפשר לפרש את המילה ״אשה״ כ״אש ה׳״. הטקסט מציין מקורות שבהם הדבר מוסבר, ובכללם משחק המילים על ״אשה״ בבראשית. ובכל זאת, מסקנתו היא שבחינת עולה גבוהה יותר.

המדרש, המובא ברש״י, אומר שכאשר אהרן הצטער על שלא השתתף בקרבנות חנוכת הנשיאים, אמר לו הקב״ה: ״חייך, שלך גדול משלהם״, כי הוא יעלה את נרות המנורה. שלהבת העולה מאליה היא בחינת עולה, ולכן היא גדולה מן הקרבנות הנקראים ״אשה״.

לאחר ההפניה למאמר נוסף מוצגת הבחנה שנייה: בחינת אשה פועלת בעיקר על הנפש הבהמית, מבררת את ״יסוד האש״ שלה — מקור התשוקות הסוערות — ומפנה את החום הזה אל הקב״ה.

לעומת זאת, עולה באה מהאהבה המסותרת שבעצם הנפש האלקית, והיא נמשלה ל״עטרה״ משיר השירים — בחינה שמעל לכוחות הרגילים. אין לבחינה הזאת מקבילה בצד שמנגד לקדושה, גם לאחר בירור, משום שמעולם לא נזקקה לבירור.

אפשר להבין את הזוג אשה ועולה גם כהקבלה ל״חיצוניות הלב״ — רגשות מורגשים שאפשר לעבוד עליהם — ול״פנימיות הלב״, גרעין הנשמה. מאמרים אחרים מתארים את שתי הבחינות האלה כשתי מדרגות של ״כלה״, כינוי לעם ישראל ביחס לקב״ה.

הרעיא מהימנא, חלק מהזוהר, אומר שהעצים שעליהם נשרפת העולה מייצגים את עץ החיים ואת עץ הדעת. מכיוון שהעולה נמצאת ״ממעל לעצים״, כמו יצחק על גבי המזבח, היא מגיעה למעלה אף מעץ החיים.

מאמר נוסף, על היום השמיני, שמיני עצרת, מפרש את ״אז תשמח בתולה״ כרמז למה שהוא ״קדם״ — מדרגה הקודמת לעולם ונעלית ממנו. משם מגיעה אהבת העולה.

הבחינה הטהורה הזאת, הקודמת לעולם, היא ״גן נעול... מעין חתום״: אהבה הסגורה בפני כל דבר זר. בעבודה היא מתבטאת ב״ולא תתורו אחרי לבבכם״ — הציווי שלא להיגרר אחר התאוות ולהתרחק מהקב״ה. (הפסוק הוא ד׳, י״ב במספור המקובל; הטקסט מציין ד׳, י״ג.)

הסטייה מתוארת כזנות, כלומר התמסרות לדבר שאינו שייך לאדם. הזוהר קושר את הבחינה האטומה לדמות הבתולה בספר ויקרא ולמ״ם סתומה, האות הסופית שצורתה ריבוע סגור.

המ״ם הפתוחה, שיש בה פתח בצורתה, מייצגת מצב שיש בו פתח שדרכו יכולים כוחות החיצונים — הקליפה — לינוק. הפתח הזה נוצר מפני שהנשמה מתלבשת בנפש הבהמית.

המ״ם הסתומה מייצגת מצב שבו החושך נכפה בפני האור, ולכן לא נותר פתח. מאמר נוסף מפרש באופן דומה את ״על אויביך״: בדרגה זו אין לאויב שום אחיזה.

כשאדם אינו תועה אחרי לבבו, הוא מגיע לבחינת ״למען תזכרו״. קוראים את המילה דרך השורש ז־כ־ר, כרמז להיעשות ״זכר״. במאמר, ״זכר״ ו״נקבה״ מציינים שתי דרכי אהבה, כפי שיוסבר בהמשך.

על העולה נאמר שהיא ״זכר תמים״. מאמר אחר מגדיר את בחינת ה״נקבה״ כאהבה המבקשת שכר, אהבה שהיא בסופו של דבר לטובת האדם עצמו, ומביא את הביטוי התלמודי המצוטט כאן ביחס לבחינה זו.

בחינת ״דכר״ היא אהבה גדולה לעצמותו של הקב״ה, שאינה רוצה דבר מלבדו: ״ועמך לא חפצתי״. אהבה חסרת פניות זו היא העולה המתרוממת לרום המעלה.

שני הסדרים, ״אשה עולה״ ו״עולה אשה״, פירושם חיבור שני סוגי האהבה. גם בתפילת הבוקר, ״ויחד לבבינו לאהבה״, מתפרשת הלשון כך: ״לבבינו״ בלשון רבים מציין שני לבבות שנעשים אחד.

שתי הבחינות הן חיצוניות הלב ופנימיות הלב. לחבר ביניהן פירושו שהרגש המורגש של הלב החיצוני נכלל באחדות הפנימית של הלב עם הקב״ה. מאמר אחר מרחיב בעניין.

שני סדרי הקרבנות מבטאים גם הם את חיבורם של ״שני הלבבות״. פירוש הזוהר ל״שחברה לה יחדיו״, שנאמר על ירושלים בתהילים, מבטא אותו רעיון: שני דברים מתאחדים.

ובכל זאת הסדרים אינם שווים. מה שבא תחילה הוא העיקר, ולכן ב״עולה אשה״ של סוכות האהבה הפנימית מובילה והאהבה החיצונית נכללת בה; ב״אשה עולה״ של פסח העבודה החיצונית היא הראשונה.

בקבלה אפשר לשלב את אותיותיהם של שני שמות, לסירוגין. המאמר מביא את הכלל שלפיו השם שמספק את האות הראשונה הוא הדומיננטי, ומחיל אותו על ישאה ועולה.

אותו דפוס מופיע בפירוש ״ויחד לב ביננו״ כשתי מילים, לב ביננו, וגם בצמד מזמור ושיר, שני סוגי שבח שהם חיצוניים ופנימיים. לפעמים כל אחד מופיע לבדו, ולפעמים הם מופיעים יחד.

כאשר הם מופיעים יחד, בתהילים נאמר לפעמים ״מזמור שיר״ ולפעמים ״שיר מזמור״, ולפי הכלל שנאמר לעיל, הסדר מלמד איזה מהם מוביל.

הזוהר בתחילת פרשת ויקרא מפרש את ״שיר מזמור לבני קרח״, שבו שיר מופיע תחילה; והטקסט מפנה גם לדף נ״ו ע״ב.

בהחלת הדברים על הקרבנות: ככל שההעלאה מלמטה נעלית יותר, כך ההמשכה האלוקית שהיא מביאה גבוהה יותר — ״ריח ניחוח להוי׳״. לכן אהבת העולה של שמיני עצרת ממשיכה שפע מבחינה נעלית מאוד.

את דברי המשורר ״ממעמקים קראתיך הוי׳״ מפרשים כקריאה מעומקו של המקור האלוקי הנסתר ביותר — ״ישת חושך סתרו״, זה שהוא ״סתימא דכל סתימין״. הקריאה משם מביאה לגילוי שם הוי׳, וכך המאמר מסתיים.