ה׳ לי בעוזרי ואני אראה בשנאי

1״הוי׳ לי בעוזרי ואני אראה בשונאי״. לכאורה, לשון הפסוק אינה מובנת, שכן משתמע שיש עוזרים אחרים והקב״ה נמצא גם הוא ביניהם; אך לאמיתו של דבר, הוא עצמו העוזר.

כדי להבין זאת, וכן את מאמר חז״ל ״הבא לטהר מסייעין לו״: מה פירוש ״מסייעין לו״ בלשון רבים? והרי אין עוזר ומסייע אלא הקב״ה לבדו.

עוד יש לשאול על המילה ״לטהר״, שהיא פועל יוצא ומשתמע ממנה לטהר אחרים; והיה ראוי לומר ״ליטהר״. אך הנה ידוע שהקב״ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין.

פירוש ״ממלא כל עלמין״ הוא שהוא מתלבש בתוך העולמות כדי להחיותם, לקיימם ולהוות אותם מאין ליש; ואף על פי כן אינו נתפס ומתלבש בהם ממש, בדומה לנשמה המתלבשת בתוך הגוף כדי להחיותו,

שהרי הנשמה מושפעת ממה שקורה לגוף, ואילו עליו ית׳ נאמר: ״אם צדקת מה תתן לו״ וכו׳.

[ו]״אני הוי׳ לא שניתי״. ונאמר: ״כי אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר״ וכו׳.

אלא שהוא בבחינת ״סובב כל עלמין״, כלומר קדוש ומובדל מגדר העולמות וכו׳; והחיות המתפשטת בתוך העולמות באה מבחינת מלכותו ית׳ בלבד, משום ש״מלך״ שמו נקרא עליהם,

הם חיים וקיימים. לכן העולמות אינם תופסים מקום אצלו ית׳. וזהו ״שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״: ״שמע״ הוא לשון השמעה בלב, כלומר שייתן אל לבו כיצד השם אחד — האל״ף שבתוך החי״ת והדל״ת,

דהיינו, ששבעת הרקיעים והארץ — שמספרם שמונה, כנגד החי״ת — וארבע רוחות העולם — כנגד הדל״ת — בטלים אל האל״ף, יחידו של עולם, ואינם תופסים מקום כלל, לפי ש״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״.

פירוש הדבר הוא שכל העולמות, מעולם ועד עולם, בטלים לבחינת מלכותו ית׳, שאינה אלא בחינת שם בלבד, בדומה לשמו של אדם, שאינו

אלא לזולתו, שצריך לקרוא לו בשמו; אך כשהוא לבדו, בפני עצמו, השם בטל וטפל אליו ואין לו מהות בפני עצמו.

כך גם החיות המתפשטת בעולמות באה רק ממידת מלכותו ית׳, שהיא בחינת שם: התפשטות מידת מלכותו על העולמות, כדי ש״מלך״ שמו ייקרא עליהם.

אבל ביחס לאור אין סוף עצמו ובכבודו, אין הדבר תופס מקום כלל, כמו קודם שנברא העולם, כשהיה הוא ושמו בלבד. לכן ״ואהבת את הוי׳״ צריכה להיות בבחינת

״אלקיך״ — שיהיה אלוה שלך, שתהיה בטל אליו ית׳ ״בכל לבבך״; כלומר, שתימשך התגלות אלקותו ית׳ לתוך לבך, שכן בי״ת השימוש שב״בכל לבבך״ פירושה ״בתוך״,

כלומר, שרצונך יהיה בטל מפני רצונו וכו׳, ביצר הטוב וביצר הרע, כדי לאתכפיא סטרא אחרא ולהיות בבחינת ״את״ — דבר הטפל — להוי׳ וכו׳. (ועיין מה שנכתב על כך במאמר ד״ה ״וידעת היום״ בפרשת ואתחנן.)

וזהו ״כל האדם״, שלא נברא אלא לשם כך; וכל ״ימי שנותינו בהם שבעים שנה״ נועדו להמשיך בכל יום את גילוי אלקותו ית׳ למטה, לתוך לבנו,

מעט מעט, עד שיתהפך מן הקצה אל הקצה, להטות את לבבנו אליו ית׳, כך שהלב הגשמי יתרגש ויימשך לדבוק בו ית׳. שהרי הנשמה אינה זקוקה לתיקון לעצמה וכו׳.

2וזהו עניין יחוד קוב״ה ושכינתיה. ״קוב״ה״ הוא קדוש ומובדל וכו׳, ו״שכינתיה״ היא הבחינה השוכנת ומתלבשת בעולמות וכו׳.

כלומר, שהשראת קדושתו — הוא הקדוש והמובדל וכו׳, ועליו נאמר ״אני הוי׳ לא שניתי״ — תתגלה בתוך העולמות, בנקודת הלב הגשמי. וזהו שנאמר במדרש רבה, נשא, פרק יב, על הפסוק ״תוכו רצוף אהבה״: זו השכינה, כדברי הכתוב ״ואהבת את הוי׳ אלקיך״.

(עיין שם, רמ״ז ב׳.) ועיין בגמרא (פרק ה׳ דיומא, נד ע״א). ועיין מה שנכתב במאמר ד״ה ״ועשית בגדי קודש״ בביאור ״שיהא שם שמים מתאהב על ידך״. ועיין בזוהר חלק ג, ואתחנן (רס״ז ע״ב), בעניין אהבה.

3ב. והנה בזמן שאין בית המקדש קיים נקראת כנסת ישראל בשם ״עקרה״, כמו שנאמר ״רני עקרה לא ילדה״ [ועיין בזהר משפטים, דף ק״ג ע״ב, ובמק״מ שם]; ולעתיד לבוא נאמר ״כי חלה גם ילדה ציון את בניה״.

4וביאור העניין: בכל יום אנו מברכים ״ברוך אתה הוי׳״, כלומר שבחינת הוי׳ ״ברוך״ — נמשכת בגילוי בבחינת ״אתה״, כאילו הוא נוכח לפנינו. ואף על פי כן, לבו של כל אדם אינו מתרגש כל כך; אך אין לומר משום כך

שהברכה היא לבטלה, חס ושלום, ושאין נמשכת כלל התגלות אלקות. שהרי לאמיתו של דבר, בכל יום ויום נמשכת התגלות אלקות למטה, ו״ברוך ה׳ מעולם ועד עולם״ בכל יום ויום.

אלא שההמשכה אינה מגיעה למטה עד שתהיה כל כך ״בקרב איש ולב עמוק״, והיא אינה נקלטת ונתפסת ממש בתוך תוכו ופנימיותו.

(עיין מה שנכתב במאמר ד״ה ״עיני כל״ בפרשת מטות.) אלא שהוא בבחינת עקרה, הפולטת את הטיפה, שהיא השפעת גילוי אלקותו הנמשכת מעולם ועד עולם.

וזהו ״כל האזרח בישראל ישבו בסוכות״. ״האזרח״ הוא לשון עתיד: מה שאני עתיד להזריח בתוך ישראל ובפנימיותם לעתיד לבוא, עכשיו ״ישבו בסוכות״ — כלומר, מתגלה עליהם בבחינת סוכות, כאור מקיף מלמעלה.

אלא שהגילוי האלקי אינו נזרח בתוכם ובפנימיותם, מפני שהיא בבחינת עקרה, הפולטת וכו׳. (ועיין בזוהר פרשת אמור, דף ק״ג ע״א, על ״ועל דא כתיב כל האזרח״ וכו׳, ובפירוש הרמ״ז שם; ועיין מה שנכתב בפירוש ״אזרח״ במאמר ד״ה ״ראה אנכי נותן״, בעניין ״איתן האזרחי״.)

אך הגורם לכך שהיא פולטת ואינה קולטת אל תוך הלב, כך שלא יתרגש וכו׳, הוא הגוף והנפש הבהמית הסובבים את הנפש האלקית ומלבישים אותה. הם המעכבים ומונעים

מבחוץ, כך שהארה והמשכה זו אינן מתגלות בנפש. הם שמטרידים אותה ומפילים אותה לעסקי העולם הזה ולתענוגות בני האדם, ״כל חד לפום מה דידע בנפשיה״; והאהבה נסתרת ומכוסה בלבוש שק. וכל זה הוא עכשיו, בזמן הגלות.

אבל לעתיד לבוא נאמר ״כי חלה גם ילדה ציון את בניה״: תהיה בבחינת לידה וגילוי האהבה.

אבל עכשיו, בגלות, היא בבחינת עיבור והעלם, כעובר הנתון בבטן אמו והוא נסתר. (ועיין מה שנכתב במאמר ד״ה ״וארא אל אברהם״ וכו׳, גם בעניין עיבור ולידה; ועיין בזוהר חלק ב, סוף פרשת ויקהל, דף רכ ע״א, ובפרשת פינחס, דף רמ״ט ע״ב.)

ועל כך נאמר ״למען דעת כל עמי הארץ״, שכן ״עמי הארץ״ הם הגוף והנפש הבהמית; ו״דעת״ קשורה ללשון ״ויודע בהם את אנשי סוכות״ (בשופטים, פרק ח׳),

ותרגומו ״ותבר בהון״ וכו׳. פירוש הדבר הוא שעמי הארץ יישברו ויתבטלו; וזה נעשה על ידי המשכת הדעת ממש,

כי ״כהמס דונג מפני אש יאבדו״ וכו׳. (ועיין מה שנכתב בפרשת בחוקותי, במאמר ד״ה ״ביאור אם בחוקותי״, בעניין החקיקה להעביר מסך נה״ב וכו׳; עיין שם.)

וזהו גם ״הודו לאלקי האלקים״, שכן אלקים הוא בחינת צמצום והעלם, המעלים ומסתיר, כלומר כשהוא מלובש בתוכם.

אבל כשהוא מתגלה בבחינת ״אלקי האלקים״, כלומר כמושל עליהם, הוא משבר וקורע את כל המסכים המבדילים, ואז נמשכת ״לעולם חסדו״ — בחינת גילוי אלקות בלי מונע.

וזהו ״כי הוי׳ הוא האלקים אין עוד״: שלא תהיה עוד בחינה של הסתר והעלם, ולא יהיה עוד מלבדו. (ועיין בזוהר פרשת קרח, דף קע״ח ע״ב.)

5ג. והנה המקור הכללי של גילוי זה לכל השנה הוא בשמיני עצרת. וזהו ״ביום השמיני עצרת תהיה לכם״:

״עצרת״ הוא מלשון קליטה: שהטיפה השופעת את גילוי האלקות נקלטת, ונעשה כוח לבחינת לידה וגילוי האהבה. (ועיין מה שנכתב במקום אחר על ״והקשורים ליעקב״, במאמר ד״ה ״ואשה כי תדור נדר״.) והיינו,

שכן היום השמיני הוא בחינת ״אם הבנים שמחה״, והוא ״זמן שמחתנו״ בלשון רבים, משום ששתי השמחות מתחברות יחד: השמחה מלמעלה למטה, ״ישמח ה׳ במעשיו״, והשמחה מלמטה למעלה, ״ישמח ישראל בעושיו״.

6ביאור העניין, כדי להבין את השמחה שמלמעלה למטה: עניין השמחה הוא גילוי ההעלם. בדומה למלך שדרכו לשבת בחדרי חדרים שבהיכלו, שכולו אומר כבוד, ו״כל כבודה פנימה״,

אך בזמן שמחתו הוא נראה ומתגלה לעיני כול. בדומה לכך תיקנו בתפילת יום טוב ״אתה בחרתנו״ וכו׳, כי המועדים הם ״לשמחה״, שהיא בחינת גילוי.

(ועיין בפרי עץ חיים, שער מקראי קודש, סוף פרק א׳: ״אמנם וכו׳, יותר מגולים וכו׳, ובבחינה זו יתרה שמחת יום טוב משמחת שבת״; עיין שם.)

והתפילה עושה את הגילוי הזה לעיקר ומרחיבה עליו, בגילוי עוז אהבתו: ״אתה בחרתנו״ וכו׳, ״ותתן לנו ה׳ אלקינו״ וכו׳. ואחר כך אנו אומרים ״וישמחו בך ישראל״ וכו׳.

וזה בדומה ל״והאופנים ברעש גדול״ וכו׳: הרעש נובע מחידוש הגילוי, כשהם משיגים את החיות הנמשכת להם מקדושתו ית׳; לכן הם מרעימים ומשמיעים קול רעש גדול, אדיר וחזק וכו׳.

7כך גם בעניין השמחה, הנובעת מהרחבת הדעת ומההתבוננות: ככל שאדם יעמיק וירחיב בדעתו בגודל עצמתו של הגילוי, וכיצד הפליא ה׳ את חסדו, כך יוסיף כוח בשמחה שבלבו, ולבו ישמח ויגיל, ״אף גילת ורנן״ וכו׳.

ואילו במשך כל השנה, אף שה׳ מתברך ונמשך למטה, כך שבחינת הוי׳ היא בבחינת ״אתה״, כאילו הוא נוכח לפנינו, אין השמחה גלויה; השמחה גנוזה בעבודה.

כמו שכתוב: ״תחת אשר לא עבדת בשמחה״ וכו׳ — העבודה היא העיקר (ועיינו במה שכתוב במאמר המתחיל ״ועתה יגדל נא״), והשמחה היא שמחה של מצווה (ועיינו במה שכתוב במאמר המתחיל ״אוסרי לגפן״).

אבל ביום טוב השמחה גלויה (ועיינו בזוהר חלק ג, פרשת קרח, דף קע״ו ע״ב), על הפסוק ״ואימתי? בשעתא דמועד זמין בעלמא״ וכו׳, ובפירוש הרמ״ז שם; והדבר מבואר במקום אחר.

וזהו שכתוב: ״בנהר יעברו ברגל, שם נשמחה בו״. ״נהר״ הוא בחינת ״ונהר יוצא מעדן״. וחז״ל אמרו: ״יובל שמו״; וזו בחינת בינה.

והיא בחינת ״אם הבנים שמחה״, כמו שכתוב בזוהר חלק ב, פרשת יתרו (דף פ״ד ע״א ודף פ״ה ע״ב), ובפרשת ויחי (דף רי״ט ע״א), ובמקומות נוספים. ״בנים״ הם תורה ומצוות.

ו״אם הבנים״ היא בחינת בינה, כמבואר בזוהר חלק ג, פרשת שמיני (דף מ׳ ע״ב); והיא נמשכת על ידי שמחה של מצווה.

וידוע שבינה נקראת ״עלמא דאתכסיא״, כמו שכתוב בזוהר חלק א (ויצא, דף קנ״ח ע״ב) ובמקומות נוספים. לכן במשך כל השנה השמחה צריכה להיות גנוזה בעבודה, מפני שעלמא דאתכסיא מתלבשת בעלמא דאתגליא.

וזהו ״והנגלות לנו ולבנינו״: ו״ה הן ה״נגלות״, שהן תורה ומצוות הנקראות ״בנים״. וזהו ״לנו ולבנינו״.

וזהו ״שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך״. וכפי שמבואר טעם הדבר בזוהר (ויצא, דף קנ״ח ע״א): ״בגין דאיהי עלמא דאתכסיא ולא אתגליא כלל״.

כלומר, אין לעשות את השמחה לבדה לעיקר, שכן היא בחינה גבוהה מאוד, ואי אפשר להגיע אליה לבדה,

אלא ״ואת הבנים תקח לך״ — זו בחינת העבודה בתורה ובמצוות. ואז השמחה נקראת דווקא ״שמחה של מצווה״, מפני שהיא מתגלה באמצעות המצווה, שהן הבנים.

וזו בחינת בינה כפי שהיא מלובשת בז״א ובנוקבא. ואף שעיקר פירוש ״שלח תשלח את האם״ הוא בעניין ההשגה, שהיא בחינה שלמעלה מן ההשגה, כמו שכתוב בזוהר חלק ב, פרשת יתרו (דף צ״ג ע״ב), ובפרשת פינחס (דף רנ״ד ע״ב),

אף על פי כן גם הפירוש שנזכר לעיל נכון. וזה על דרך המבואר באיגרת הקודש על הפסוק ״מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים״.

אולם בשלושת הרגלים, שהם ״מועדים לשמחה״, מתגלה אז בחינת עלמא דאתכסיא, בבחינת ״והאם רובצת על...״.

ועל כך נאמר ״בנהר יעברו ברגל״: בכל אחד ואחד משלושת הרגלים נשמות ישראל עוברות בבחינת הנהר היוצא מעדן, שהיא בחינת ״אם הבנים״, כנזכר לעיל.

ולכן ״שם נשמחה בו״ ממש, כלומר בעצמות אור אין סוף ממש, הנמשך ומאיר בעלמא דאתכסיא. וכידוע, התגלות עתיק היא בבינה.

8לכן הם ״מועדים לשמחה״. ובפרט נקרא חג הסוכות ״זמן שמחתנו״, כי הייתה בו שמחה יתרה על זו שבשאר ימים טובים.

וזהו על ידי התשובה שבעשרת ימי תשובה, ובייחוד ביום הכיפורים, שעל ידה מתגלה אימא עילאה על בנין; וזהו עיקר עניין התשובה, כמו שכתוב בזוהר חלק ג, ויקרא (דף ט״ו ע״ב בסופו ודף ט״ז ע״א בתחילתו).

על ידי כך נמשכת אחר כך בסוכות בחינת ״זמן שמחתנו״. והנה בחג הסוכות נמשכת בחינת השמחה מלמעלה למטה, בגילוי אלקות בבחינת סוכה ומקיף וכו׳.

אבל בשמיני עצרת נמשכת בחינת גילוי פנימי, בבחינת ״והוא כחתן יוצא מחופתו״; ״חתן״ הוא מלשון ״חות דרגא״, ירידת מדרגה (ועיינו במה שנכתב על כך בשיר השירים, במאמר המתחיל ״לסוסתי״).

כי כל גילוי של אור אין סוף הבא מלמעלה למטה הוא באמצעות ירידות והשתלשלות של המדרגות, מעילה לעלול וכו׳,

והוא יוצא מבחינת חופה וסוכה, מבחינת אור מקיף, כדי להיקלט ולהיתפס בתוך מקור נשמות ישראל, בפנימיותן, באמצעות השמחה שמלמטה למעלה; שכן על ידי אתערותא דלתתא באה אתערותא דלעילא.

(עיינו בפרדס, בערכי הכינויים, בערך ״שמחה״, שם פירש ששמחה היא בינה; וזה על דרך המבואר לעיל בפירוש ״אם הבנים שמחה״. אולם עוד כתב שם בשם הזוהר, ויקרא)

(דף ח׳ ע״ב): ״ויש שמפרשים: איזו היא שמחה? זו כנסת ישראל״ וכו׳; ועל כך נאמר ״כי בשמחה תצאו״ וכו׳.

ולפי מה שנכתב, זהו עניין השמחה שמלמעלה למטה, שהיא בחינת בינה, והשמחה שמלמטה למעלה, שהיא בחינת מלכות, כנסת ישראל,

והיא בחינת שמחת כלה (ועיינו במה שכתוב במאמר המתחיל ״והיה כמשוש חתן״ וכו׳, בעניין שמחת כלה); ואז מתחברות שתי השמחות: ״ישמח ישראל״ ו״ישמח הוי׳ במעשיו״.

9ד. (והנה, בפירוש ״ישמח ה׳ במעשיו״, מבואר במדרש ויקרא רבה, פרשת אחרי, פרק כ׳, שהכוונה לעתיד לבוא; וכך גם בזוהר חלק א, במדרש הנעלם, פרשת תולדות

(דף קל״ה ע״א), כלומר בזמן תחיית המתים. ועל כך נאמר ״אלה תולדות יצחק״ — ״יצחק״ מלשון צחוק, שמחה ותענוג שיהיו אז לנשמות.

והרמ״ז שם האריך והרחיב בביאור העניין. ותוכן הדברים הוא שהשמחה היא בבינה, והיא נובעת מהגבורות הנמתקות, והיא בחינת גבורה דעתיק.

אולם אז יבוא השפע מפנימיות עתיק, וזהו עניין ״ישמח ה׳״ — גילוי בחינת פנימיות עתיק.

10ופירוש ״במעשיו״ הוא בירור שם ב״ן, שהוא בחינת עשיה, והעלאתו לבחינת ס״ג וכו׳. ועיינו במה שנכתב בביאור על הפסוק ״מי מנה״, בעניין ״אף עשיתיו״, שהמילה ״אף״ מוסיפה בחינה רביעית,

שהיא כתר עליון, המתגלה דווקא בבחינת עשיה, באמצעות בירור שם ב״ן וכו׳; עיינו שם בהרחבה. וזהו עניין ״ישמח ה׳ במעשיו״ דווקא.

ועיינו במה שכתוב בביאור על הפסוק ״כי על כל כבוד חופה״, בעניין גילוי פנימיות עתיק, המתגלה דווקא לאחר בירור שם ב״ן וכו׳; עיינו שם.

ועיינו על כך עוד בזוהר חלק א, במדרש הנעלם, פרשת וירא (דף ק״ב ע״ב ודף קי״ד ע״א), ובמה שנכתב במאמר המתחיל ״ושבתי בשלום אל בית אבי״, בעניין שלעתיד יאמרו ליצחק: ״כי אתה אבינו״.

והנה מבואר שם ברמ״ז, שמגילוי זה יימשכו נשמות חדשות להיות עטרה לנשמות הצדיקים; ועל כך נאמר ״ועטרותיהן בראשיהן״ וכו׳,

כמו שמצינו בזוהר חלק א, בסוף פרשת וירא (דף קי״ט ע״א); ועיינו בפרשת וישלח (דף קפ״ב ע״א). ועיינו במה שנכתב על גילוי נשמות אלו, שמקורן בבחינת אור אין סוף הסובב כל עלמין, שלמעלה מן הקו וכו׳; הדברים מופיעים במאמר המתחיל ״ואכלתם אכול״.

ובזוהר חלק ג, ויקרא (דף ט״ז ע״א בסופו), משמע שפירוש ״ישמח ה׳ במעשיו״ הוא לאחר האלף השביעי, שהוא בחינת ״חד חרוב״, כשה׳ יחדש את עולמו, כמו שכתוב ״השמים החדשים והארץ החדשה״.

ועיינו גם בזוהר חלק ב, בשלח (דף נ״ז ע״ב) ובפרשת פקודי (דף רנ״ט ע״א); וכן במה שנכתב על עניין זה בפרשת ויצא, על הפסוק ״וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״.

והנה, לפי הפירוש הפשוט, ״ישמח ה׳ במעשיו״ פירושו שהשמחה מגיעה אליו ית׳, כביכול, ממעשיו, שהם הנבראים, כפי שפירש רש״י בחולין, פרק אלו טרפות (דף ס׳ ע״א בסופו). ועל פי הדרך שנזכרה לעיל, הכוונה היא כפי שפירש הרמ״ז ש״מעשיו״

הם בירור שם ב״ן; ובירור זה הוא כללות עניין ״היום לעשותם״. ועל כך נאמר ״אשר ברא אלקים לעשות״, כש״לעשות״ פירושו לתקן — בירור שם ב״ן ורפ״ח וכו׳, שהיא בחינת עשיה במובן הכללי, כנזכר לעיל.

11וכשיושלם ״היום לעשותם״, יימשך מכך ש״ישמח ה׳ במעשיו״ — שנאמר רצונו והוא נעשה. והשמחה היא גילוי הפנימיות,

דהיינו פנימיות עתיק, שהיא פנימיות התענוג העליון. וזה על דרך מאמר חז״ל: ״נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני״.

12וזו השמחה שמלמעלה למטה, כלומר שהגילוי הפנימי נמשך מלמעלה למטה. אולם הגורם לגילוי זה נובע דווקא ממעשיו, כביכול, שהם בחינת ״היום לעשותם״.

ואפשר להבין עניין זה גם מן ההיפך, כלומר ממה שכתוב על דור המבול: ״ויתעצב אל לבו״ וכו׳. והדבר היה מפני

״כי רבה רעת האדם בארץ״ וכו׳. מכאן אפשר להבין את ההיפך: השמחה שב״ישמח ה׳ במעשיו״ נמשכת מקיום ״היום לעשותם״.

ובעניין ״ישמח ישראל בעושיו״, הזוהר חלק ג, ויקרא (דף כ״ג ע״ב), פירש שזהו עניין ״איה אלוה עושי״. ואם כן, אפשר לומר שזהו מה שנאמר בסבא דמשפטים (דף צ״ו ע״ב),

על הפסוק ״בבגדו בה״, ופירש עליה: ״ופריש עלה לבוש יקר דיליה. ומאן איהו? שמא קדישא דאקרי אלו״ה. ודא הוא בבגדו בה״ וכו׳.

וכך כתוב שם גם (דף צ״ז ע״ב) בפירוש ״כסותה״: ״פרישן דלבושא דמלכא דפריש עלה אלוה״. ועיינו בפירוש הרמ״ז שם, ובעץ חיים, שער מ״ן ומ״ד, דרוש ח׳.

ועיינו במה שנכתב בעניין פירוש ״כסותה״ במאמר המתחיל ״המגיד מראשית אחרית״. ובזוהר חלק ג, פרשת פינחס (דף רי״ט ע״ב), פירשו את ״בעושיו״ בלשון רבים כרמז לשלושה שותפים באדם: אב, אם והקב״ה.

ובמקום אחר נתבאר שכך גם בנשמה עצמה יש שלוש בחינות אלו. וזה על דרך המבואר לעיל במאמר המתחיל ״ביום השמיני עצרת״, בעניין ״כי אבי ואמי עזבוני וה׳ יאספני״.

שהאהבה הטבעית שבנפש האלקית נקראת ״אב״, שממנה נולדת העשייה של מצוות ומעשים טובים וכו׳; עיינו שם. ושורשה בבחינת ״חסד לאברהם״, שהיא ז״א דאצילות.

13נמצא שז״א ונוקבא דאצילות נקראים אב ואם של הנשמה, כי מהם שורש האהבה והיראה שבנשמה. ומה שהקב״ה נותן נשמה

פירושו בחינת נשמה לנשמה, שהיא בחינת יחידה, שורש הנשמה, כלומר בחינת מזלה. ועל כך נאמר: ״וה׳ יאספני״.

וזהו עניין ״בעושיו״ בלשון רבים. מכאן אפשר להבין את עניין ״ישמח ישראל בעושיו״, שנאמר על סוכות, ״זמן שמחתנו״.

שהרי על ידי העוונות נאמר: ״כי אבי ואמי עזבוני״ וכו׳, כלומר, האהבה הטבעית אינה מתגלה בנפש.

אבל על ידי התשובה של עשרת ימי תשובה, שעליה נאמר ״וה׳ יאספני״, ונאמר ״אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם״, שהם שלוש עשרה מידות הרחמים שלפני האצילות, נמשכת בחינת ״ישמח ישראל בעושיו״.

[את] מה שהיה רחוק מהם עד עכשיו, בדומה למשל בן המלך שהיה בשבי, וכשהוא חוזר ובא אל אביו וכו׳.

14ועיינו במאמר המתחיל ״שובה ישראל עד הוי׳״, שבו עניין ״אבי ואמי״ מוסבר באופן שונה במקצת: בחינות חכמה ובינה שבנפש האלקית, הנקראות ״אב

ואם״, משום שהן מולידות את המדות — אהבה ויראה — הנקראות בן ובת. שורש החכמה והבינה שבנפש נמשך מחכמה ובינה שלמעלה, שהן תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ומי שפגם בתורה, שהיא חכמתו ובינתו יתברך, נקרא ״אבי ואמי עזבוני״.

אך מכל מקום, ״וה׳״ — כלומר גילוי אור אין סוף ממש — ״יאספני״. והיינו על ידי תשובה במסירות נפש, שלמעלה מטעם ודעת.

15וזהו ״שובה ישראל עד הוי׳ אלקיך״. לכן, על ידי התשובה בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים, שהם בחינת ״וה׳ יאספני״ — שהוא יאסוף ויקבץ את כל חלקי הנפש וכו׳ —

על ידי כך ״ישמח ישראל בעושיו״, כלומר שלושת השותפים האמורים שבנשמה: האב והאם, תורה שבכתב ותורה שבעל פה; והקב״ה, שהוא אור אין סוף ממש. וזהו עניין השמחה בחג הסוכות, בחינת ״ישמח ישראל בעושיו״.

וברעיא מהימנא, פרשת פינחס (דף רל״ח ע״ב), פירשו גם כן את עניין ״בעושיו״ בלשון רבים, שהוא בדומה לנאמר ״נעשה אדם״ וכו׳. עניין זה מבואר במקום אחר, בביאור על

״כי המצוה הזאת״ וכו׳: ״נעשה״ נאמר בלשון רבים מפני שהאדם כולל את כל ההשתלשלות, את עשר הספירות, ואינו בחינה פרטית בלבד; כלומר, שורשו מבחינת אדם קדמון, שהוא אור כללי.

ובמקדש מלך, פרשת בשלח (דף נ״ה ע״א), כתב בשם רבי חיים ויטאל שהאדם אינו מרמז לבחינה פרטית, כגון ז״א לבדו או מלכות לבדה,

אלא הוא מרמז לחמשת הפרצופים, כגון אריך וכו׳. והדבר קרוב לנאמר שבכללות העולמות אדם קדמון הוא בחינת אריך וכו׳.

16ועל ידי התשובה, שהיא בחינת ״וה׳ יאספני״, נמשכת בחינת ״ישמח ישראל בעושיו״ מן האור הכללי האמור.

אמנם, בחינת ״ישמח ישראל בעושיו״ מגיעה עד שורש ומקור הנשמות, שמבחינת אדם קדמון, כתר הכללי;

אבל בחינת ״ישמח ה׳ במעשיו״ היא גילוי פנימיות אור אין סוף, שלמעלה מבחינת אדם קדמון.

שהרי אדם קדמון נקרא ״אדם דבריאה״ ביחס לאור אין סוף. ומבחינת שמחה וגילוי זה נמשכות הנשמות החדשות שיתגלו לעתיד, שהן למעלה משורש נשמת אדם הראשון, וכמו שכתוב בביאור על ״ואכלתם אכול״.

17והנה, על ידי ״ישמח ישראל בעושיו״ שיהיה לעתיד, תימשך התגלות בחינת ״ישמח ה׳ במעשיו״, שהיא השמחה מלמעלה למטה.

ובדומה לכך אפשר להבין גם את עניין ״זמן שמחתנו״ של סוכות: על ידי ״ישמח ישראל בעושיו״, המגיע עד שורש ומקור הנשמות, מבחינת מזלן,

נמשכת בחינת ״ישמח ה׳ במעשיו״, שהיא גילוי מבחינה שלמעלה משורש נשמות ישראל ומזליהן. וכמו שכתוב בסוף המאמר המתחיל ״האזינו השמים״, בעניין ״והקב״ה השיבם: אהיה כטל״ וכו׳; עיינו שם.

18לפי זה מובן הפסוק ״כל האזרח בישראל ישבו בסוכות״: כלומר, מה שאני עתיד להזריח בתוך ישראל ובפנימיותם לעתיד לבוא, ניתן עכשיו בכך ״ישבו בסוכות״ — [כלומר,] הדבר מתגלה עליהם בבחינת סוכה ומקיף וכו׳, כפי שהתבאר למעלה.

והנה, למעלה התבאר שבפירוש ״ישמח ה׳ במעשיו״ יש שתי בחינות. לפי פירוש הזוהר חלק א׳ (דף קל״ה, דף קי״ט ודף קפ״ב), משמע שהכוונה לתחיית המתים ולאלף השביעי,

שאז יתגלו הנשמות החדשות, כמו שכתב הרמ״ז שם. ולפי פירוש הזוהר חלק ג׳, ויקרא (דף ט״ז ע״א, בסוף העמוד), משמע שהכוונה לאחר האלף השביעי, שהוא בחינת ״חד חרוב״, ואחר כך הקב״ה יחדש את עולמו,

וזוהי בחינת ״השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה״, וכך משתמע גם מהגמרא בפרק י״א דסנהדרין (דף צ״ב ע״ב), בעניין ״בהמיר ארץ״ וכו׳;

ועל כך נאמר ״ישמח ה׳ במעשיו״. ואפשר שלפי זה ״במעשיו״ פירושו בחינת השמים החדשים והארץ החדשה, שהם בחינת ״אשר אני עושה״ דווקא, כמו שכתוב על כך בפרשת בראשית; וזהו עניין ״במעשיו״ וכו׳.

ואף על פי שלמעלה התבאר ש״במעשיו״ פירושו בירור שם ב״ן, אפשר לומר ששני הפירושים אמת: לאחר בירור שם ב״ן, שהוא בחינת ״היום לעשותם״, נמשך גילוי בחינת ״אשר אני עושה״.

שהרי הדבר תלוי זה בזה. ועיינו בזוהר חלק א׳, וירא (דף קט״ו ע״א), על הפסוק ״ויעש ה׳ לשרה״: ״עשייה איהי לעילא״ — העשייה למעלה.

ובחינת ״אשר אני עושה״ היא בחינה גבוהה עוד יותר, כידוע בעניין ״אני הוי׳״: ״אני״

היינו עצמות אור אין סוף, מקור ושורש שם הוי׳ וכו׳. וההבדל בין הגילוי שבזמן התחייה ובאלף השביעי לבין מה שיהיה לאחר מכן, כשהקב״ה יחדש את עולמו,

הוא שמה שמאיר אז באלף השביעי רק בבחינת מקיף, יימשך לאחר מכן ויתגלה בפנימיות ממש, ומקיפים עליונים יותר יימשכו. כי כך הוא עניין העליות.

והנה, הרמ״ז פירש בפרשת וירא (דף קל״ה) שהנשמות החדשות שיתגלו בזמן תחיית המתים הן שעליהן נאמר ״ועטרותיהם בראשיהם״: הן יהיו בחינת עטרה על נשמות הצדיקים שבאו לעולם.

וכך כתב שם גם בשם רבי חיים ויטאל. וידוע שעטרה היא בחינת מקיף. אבל כשיחדש הקב״ה את עולמו, יימשכו המקיפים האלה בפנימיות ממש.

19כעת יובן בדרך זו גם עניינם של סוכות ושמיני עצרת. בסוכות השמחה המתגלית מלמעלה למטה, בחינת ״ישמח ה׳ במעשיו״, היא בבחינת סוכה ומקיף; ובשמיני עצרת היא יוצאת מבחינת המקיף ונקלטת ונתפסת בפנימיות נשמות ישראל.

20לכן בחינה זו היא ביום השמיני, עצרת, שהוא בחינה שלמעלה משבעת ימי ההיקף; כלומר, היא רומזת לבחינה שלמעלה מששת אלפי השנים שבהן העולם מתקיים ולאלף השביעי החרב, המקבילים לששת ימי בראשית וליום השבת.

אבל בחינת ״ביום השמיני״ רומזת לבחינת השמים החדשים והארץ החדשה, שיתגלו לאחר בחינת ״וחד חרוב״, וכמו שכתוב בתשובות הרשב״א, חלק א, סוף סימן ט.

כעין זה התבאר גם בדיבור המתחיל ״למנצח על השמינית״, בעניין המילה שניתנה ביום השמיני, ולכן היא למעלה מבחינת שבת וכו׳; עיינו שם. עד כאן ההגהה.

21ה. והנה, כאשר שתי השמחות מתחברות יחד בסוכות ובשמיני עצרת, לא יהיה הגוף ונפש הבהמית, המעלימים ומסתירים וכו׳, גורמים מונעים ומעכבים.

שהרי השמחה היא גילוי אלקות, השובר את כל ״עמי הארץ״. וכך אנו רואים בחוש גם בגשמיות: כאשר אדם שרוי בשמחה, ב״חדוות ה׳ היא מעוזכם״, הוא מתרחק מתאוות גשמיות וכו׳.

והנה, במשך כל השנה נאמר ״וירא אלקים את האור כי טוב״ — טוב לגנוז (עיינו במדבר רבה, סוף פרשת שלח לך, על הפסוק ״אור זרוע לצדיק״, ובפרשת תרומה, תחילת פרק לה,

על פסוק זה; ועיינו בזוהר חלק ב, תחילת פרשת פקודי, דף רכ ע״ב, ובפירוש הרמ״ז שם, וכן בפרשת בלק, דף רד ע״ב; ועיינו גם במה שנכתב בביאור על הפסוק ״וקבל היהודים״, בעניין ״נעשה ונשמע״),

כלומר, בתורה ובמצוות, שבהן ועל ידיהן נמשך גילוי אלקות למטה, לתוך נפש האדם; שהרי רמ״ח מצוות עשה הן רמ״ח כלים, והן נקראות ״איברים דמלכא״,

וזהו על דרך משל כאדם האוחז באחד מאיבריו של אדם אחר, שבאמצעותו הוא יכול למשוך אותו ולהוליכו לכל מקום שירצה. כך, באמצעות התורה והמצוות, ממשיכים את אור אין סוף ברוך הוא המלובש בתוכן, כדי שישרה על נפשו.

לכן הוא נקרא ״קורא בתורה״, משום שהוא קורא וממשיך וכו׳, כפי שנכתב במקום אחר (ועיינו בפרשת בשלח, בדיבור המתחיל ״לסוסתי״). ו״תלמוד תורה כנגד כולם״, כי המצוות הן בבחינת איברים חיצוניים, והתורה היא בבחינת איברים פנימיים וכו׳, כפי שנכתב במקום אחר.

וזהו ״וישמחו בך ישראל מקדשי שמך״, כי ״שמך״ הוא בחינת מלכותו יתברך, שהיא בחינת שם בלבד, כלומר, המשכת חיות העולמות;

אבל ישראל ממשיכים את בחינת קדש העליון באמצעות ״אשר קדשנו במצוותיו״, כך שהשראת אור אין סוף ברוך הוא בעצמו ובכבודו, המלובש במצוותיו, שורה ומתגלה למטה. (ועיינו במה שנכתב בעניין ״מקדשי שמך״ בשיר השירים, בביאור על הפסוק ״צאינה וראינה״, ובפרשת ויחי, בדיבור המתחיל ״אוסרי לגפן״.)

וזהו ״לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה״: שהקב״ה, שהוא קדוש ומובדל וכו׳, יהיה בבחינת שכינתיה, שהיא מידת מלכותו יתברך, באיחוד גמור, כך ש״נעוץ תחילתן בסופן״ וכו׳.

לכן הם ראויים לכך, ל״וישמחו בך״ — שתתגלה השמחה בך, בעצמותך, למעלה מבחינת שם.

שהרי מאחר שהם הממשיכים את אור אין סוף למטה, להם ראוי לשמוח כאשר אור אין סוף ברוך הוא מתגלה בגלוי.

22וזהו יתרונם של ישראל דווקא, כי ״וירם קרן לעמו״; מה שאין כן המלאכים, השואלים ״איה מקום כבודו״ וכו׳.

וזהו ״הבא לטהר״ — כלומר, לטהר ולזכך את מידת מלכותו יתברך ולהאיר בה תוספת אור מאור אין סוף ברוך הוא בעצמו ובכבודו, מבחינת קדש העליון. ועיינו במה שנכתב

בסוף הדיבור המתחיל ״נאו לחייך בתורים״, על הפסוק ״כה אמר ה׳ מלך ישראל וגואלו ה׳ צבאות, אני ראשון ואני אחרון״; וכן במה שנכתב בדיבור המתחיל

״כי אתה נרי״, בפירוש הפסוק ״ארוממך אלקי המלך״. והיינו באמצעות מצוותיו יתברך — ״מסייעין לו״, כלומר, המצוות עצמן מסייעות לו, כי הן הכלים שבהם

ועל ידיהן נמשך למטה אור אין סוף ברוך הוא. אלא שהמצוות צריכות כוונה מצד האדם המקיים אותן, וכוונתו צריכה להיות לדבוק בו יתברך ברעותא דליבא; ו״רוח

אייתי רוח ואמשיך רוח״, כדי שהמשכת אור אין סוף ברוך הוא, המלובש במצוותיו, תתגלה למטה. (בחינה זו נקראת ״לטהר״, אף שהיא המשכת בחינת קדש העליון, כפי שנתבאר לעיל.

אלא שמכיוון שבחינת מלכות היא מקורם של בריאה, יצירה ועשיה, שבהם יש בחינת עץ הדעת טוב ורע — טהור וטמא — והיא בבחינת ״כרחל לפני גוזזיה נאלמה״; על ידי המשכה זו מבחינת קדש העליון נעשה גם טיהור מסטרא דמסאבו, כדי שלא תהיה יניקה לחיצונים וכו׳. לכן היא נקראת ״לטהר״.)

(ועיינו במה שנכתב בביאור מאמר הזוהר בפרשת תזריע, חלק ג, על הפסוק ״ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא״; עיינו שם בפירוש עניין ״טהור״, וכן במה שנכתב על הפסוק ״זאת חוקת התורה״, בעניין ״מי יתן טהור מטמא״.)

וכעין זה גם המשכת י״ג מידות הרחמים נקראת ״וזרקתי עליכם מים טהורים״. ועיינו בזוהר חלק ג (מט ע״א),

שהם מבחינת ״טלא דבדולחא״, שהיא גבורה דעתיק יומין המלובשת במוחא סתימאה; ועיינו שם במקדש מלך, בשם הגהה של מהרח״ו, שפירש שהכוונה להמשכה מיסוד דעתיק יומין וכו׳.

והם נקראים ״מים טהורים״ מפני שבהם ועל ידיהם נמשכת הטהרה, כמו שכתוב ״מי יתן טהור מטמא״ וכו׳.

גם את ״תטהרו״ שנאמר ביום הכיפורים פירש הרמ״ז בסוף פרשת אחרי כגימטרייה של כתר. הרי שהמשכה עליונה זו נקראת גם בלשון טהרה.

וזהו מטעם הנזכר לעיל. ועיינו בזוהר (דף קב ע״א; חלק ב, דף סט ע״ב; חלק ג, דף מח ע״ב). ועוד אפשר לומר על פי מה שכתב הרמ״ז בפרשת קדושים (בדף פ ע״ב, בסופו),

בפירוש ״יראת ה׳ טהורה״, שהיא בחינת גבורה דעתיק המלובשת במוחא סתימאה; ועיינו שם בזוהר: ״קדושה אתקרי״ וכו׳. וכעין זה

נמצא עוד בזוהר חלק א (קפד ע״ב), בעניין נטילת ידיים: ״כיון דאתקדש אקרי טהור״ וכו׳; ובחלק ג (מב ע״א):

״כיון דאתדכאן מתקדשן״ וכו׳; עיינו שם. ולפי מה שכתוב בפרדס, בערכי הכינויים, בערך ״טהרה״, עיקר הטהרה הוא בסוד הגבורה.

אלא שאין זו גבורה סתם דאצילות, אלא המשכת גבורה דעתיק, כנזכר לעיל, מקור הטהרה והקדש העליון; וזהו גם עניין ״תטהרו״ וכו׳.

ומכיוון שמלכות מושרשת בבחינת גבורה, ותכלית עלייתה היא לקבל מבחינת גבורה דעתיק, שהן גבורות ממותקות בתכלית; וזהו גם עניין ״כמעלת הזהב על הכסף״;

וגם על הזהב נאמר בתורה במקומות רבים ״זהב טהור״, כמו שכתוב ״מנורת זהב טהור״, ועל הציץ כתוב ״ועשית ציץ זהב טהור״ וכו׳, ״קדש להוי׳״.

23ועוד אפשר לומר בעניין ״הבא לטהר״, שהוא על דרך מה שכתוב ״וכעצם השמים לטוהר״; ועיינו במה שנכתב על כך בפרשת משפטים, שזו ברירת שם ב״ן עד שייכלל ויתעלה בטהירו עילאה.

ובדרך זו יובן פירוש ״הבא לטהר״ ולזכך את מידת מלכותו יתברך: שתהיה בבחינת ״נעוץ סופן בתחילתן״, כלומר בבחינת טהירו עילאה, שממלכות דאין סוף; והיינו ש״אני ראשון ואני אחרון״ יהיו שווים, כפי שנכתב במקום אחר.

24ועוד, בחינה זו שייכת גם בנשמה, שהרי ידוע מאמר ״נשמה שנתת בי טהורה היא״, ששורש נשמות ישראל הוא מבחינת טהירו עילאה. ועיינו במה שנכתב על כך בביאור על ״אם בחוקותי תלכו״.

אלא שמשם היא ירדה פלאים, באמצעות ״בראתה, יצרתה״ וכו׳; ועבודת האדם היא להיות בבחינת תשובה, ״והרוח תשוב״ וכו׳,

כפי שהנשמה הייתה בשורשה, בבחינת טהירו עילאה. וזהו פירוש ״הבא לטהר״; ועל ידי כך הוא ממשיך כך גם במקורן של נשמות ישראל, שהיא מידת מלכותו יתברך.

ועוד אפשר לפרש ״לטהר״ על דרך מה שכתוב (איוב לז, כא) ״ורוח עברה ותטהרם״, כלומר, העננים המחשיכים ומסתירים את גילוי אלקותו יתברך, שהוא בחינת ״שמש הוי׳״ וכו׳;

וטיהורם נעשה באמצעות המשכה מבחינה עליונה, כעניין ״ועובר על פשע״; ובדרך זו יש לפרש את ״ורוח עברה ותטהרם״, כפי שכתוב באדרא רבה (קלג ע״א),

והיא המשכה מאריך אנפין. ועוד אפשר לפרש בעניין ״הבא לטהר״: ״טהרא״ היא תרגום של ״צהריים״, שפירושם זמן שבו אור היום חזק. ובזוהר חלק ג (קכט ע״א) נאמר: ״בפלגותא דשערי אזיל חד ארחא״ וכו׳;

ועל כך נאמר ״ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום״. ובביאור האדרא שם מוסבר שהבחינה של ה״ארחא״ הנזכרת, דאריך אנפין, שבפלגותא דשערי, נמשלה לחצי היום, שאז אור היום במלוא תוקפו. וזהו גם עניין הצהריים, שבהם אור היום חזק.

והנה, מלכות נקראת נר, כידוע; לכן אור הנר יפה דווקא בלילה, מה שאין כן ביום: ״שרגא בטיהרא מאי אהני״. וכמו שכתוב בזוהר חלק א, ויחי (רלב ע״א, בסופו),

״שרגא דדליק אתחזי בליליא, ביממא אסתתרת״. ופירוש ״הבא לטהר״ הוא לזכך ולהאיר את מידת מלכותו יתברך, כך שתהיה במדרגת טהירו עילאה, שהיא בחינת ״נכון היום״,

והיינו על ידי המשכת יחוד הקב״ה ושכינתיה. ועל דרך זו נאמר לעתיד לבוא ״והיה אור הלבנה כאור החמה״ וכו׳.

וזהו שנאמר (ישעיה נח) ״וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהריים״; והיינו על ידי קיום מצוות הצדקה, כפי שכתוב שם.

256. וזהו ״הוי׳ לי״ וכו׳. פירוש ״הוי׳ לי״ הוא שאור אין סוף ברוך הוא נמשך על נפשו; והיינו באמצעות ״עוזרי״, שהם המצוות.

(ועיינו במה שנכתב על פסוק זה בזוהר, חלק ג, דף קל״ט ע״ב; חלק ב, דף צ״ה ע״א.) [ולבאר את העניין, כיצד המצוות הן ״עוזרי״:

הנה פירוש עניין ״עזר״ מבואר בזוהר על הפסוק ״אעשה לו עזר״: שהדבר הוא כדי שז״א ונוקבא יהיו פנים בפנים, כמו שכתוב בזוהר בראשית (דף ל״ה ע״א): ״אבל סמך — זהו עזר.

וזהו עזר שלמעלה, שהופך למעלה פנים בפנים וכו׳; ״סמוכים לעד לעולם״ וכו׳. עיינו שם. ועיינו בזוהר חלק ג (דף מ״ד ע״ב, דף פ״ג ע״ב ודף ה׳ ע״א בסופו).

והנה, באמצעות ייחוד עליון זה נעשית בחינת עזר גם למעלה, ביחודא עילאה; והדבר נעשה באמצעות העלאת מ״ן מיחודא תתאה שבבי״ע. דווקא על ידי כך נמשך גילוי אור אין סוף בז״א. ועיינו בזוהר ויקרא (דף ז׳ ע״ב): ״ואימתי יתקרי אחד״ וכו׳.

ובספר הפרדס, בשער כ״ז, שער האותיות, פרק י״ח, באות סמ״ך, מבואר עניין ״סמוכים״: שתפארת נסמכת במלכות ומלכות נסמכת בתפארת.

והנה ביאור עניין זה, של החזרת פנים בפנים בנשמות ישראל למטה, מבואר בדיבור המתחיל ״כי ההרים ימושו״.

דהיינו, כאשר נפשות ישראל נמשכות מטבען לעבודת ה׳, לאהוב אותו ולדבוק בו מתוך רצונן וחפצן האמיתי — שזהו עיקר חיות הנפש וכו׳; שלא כמו כשהן בבחינת ״פנו אלי עורף״ וכו׳.

26והנה, מכיוון שהחזרת פנים בפנים נעשית באמצעות קיום המצוות, הממשיכות את גילוי הרצון העליון, הרי שעל ידן נמשך גם הרצון בנפש לאהוב את ה׳ ברצון ובחפץ אמיתיים וכו׳. וזהו עניין ״ומשביע לכל חי רצון״ וכו׳; עיינו שם.

27וכן נתבאר עניין זה במאמר המתחיל ״והיה מספר בני ישראל״, בעניין ״פקדת הארץ ותשוקקיה״, ובמאמר המתחיל ״וידבר משה אל ראשי המטות״, בעניין פירוש ומשמעות הקדושה וכו׳,

שהיא בחינת אהבה רבה, הנמשכת ומתגלית בנפש באמצעות ״אשר קדשנו במצותיו״, שהוא המשכת הרצון העליון הסובב כל עלמין וכו׳; עיינו שם.

ובביאור על הפסוק ״אחרי ה׳ אלקיכם תלכו״, בסופו. ולכן נקראות המצוות ״עוזרי״, מפני שהן הגורמות לעזר — שהייחוד יהיה סמוך בבחינת פנים בפנים. וזהו ״ישלח עזרך מקודש״, היינו באמצעות ״אשר קדשנו במצותיו״ וכו׳.

וזהו גם מה שכתוב ״מאין יבוא עזרי״. ובזוהר פרשת יתרו (דף פ״ג ע״א בתחילתו) פירשו ש״מאין״ היינו מבחינת עתיק יומין וכו׳.]

28״ואני אראה בשונאי״. פירוש ״ואני אראה״ הוא שהדבר יהיה בבחינת גילוי, והדבר נעשה דווקא באמצעות ״שונאי״, כלומר על ידי הפיכת החושך לאור, ״ולמען דעת כל עמי הארץ״ וכו׳,

שאז נוצרת בחינת ראייה. [וכמו שנכתב במקום אחר במשל מכוח הראייה, המלובש דווקא בשחור שבעין; היינו עניין הפיכת החושך לאור, בירור שם ב״ן. דווקא שם מתגלה בחינת הראייה. עיינו בעניין זה בביאור על הפסוק ״כנשר יעיר״ וכו׳.]

וגילוי השמחה בא באמצעות ביטול כל מונע ומעכב מצד הקליפות והסטרא אחרא, כמו שכתוב ״ובאבוד רשעים רנה״. (ועיינו במה שנכתב על כך בפרשת ויצא, במאמר המתחיל ״ושבתי בשלום״; ועיינו בזוהר חלק א, פרשת נח, דף ס״א ע״ב, ובפירוש הרמ״ז שם, וכן בפרשת חיי שרה, דף קכ״א ע״ב.)

והשמחה הבאה מביטול הסטרא אחרא היא שמחה גדולה ונעלית הרבה יותר משמחת נפשם של הצדיקים בה׳ וכו׳, כמשל היוצא מן השבי וכו׳. ועל כך אמרו: ״במקום שבעלי תשובה עומדין״ וכו׳, שכן ״יתרון האור הוא הבא מן החושך״ וכו׳.

(ואפשר לומר שזה על דרך מה שכתוב בפרשת בראשית על הפסוק ״אעשה לו עזר כנגדו״: שהעזר נמשך מבחינת ״כנגדו״, וגדול יותר מבחינת ״בעוזרי״, כלומר מעשה המצוות, שכן בחינת תשובה נעלית יותר, והיא בחינת ״בכל מאודך״.

וכמו שנכתב במקום אחר בעניין ״הראיני את מראיך״ וכו׳. ועיינו במה שנכתב בפרשת מקץ, במאמר המתחיל ״תנו רבנן נר חנוכה״, בעניין אספקלריה המאירה, שהיא בחינת מעשה המצוות, ובעניין אספקלריה שאינה מאירה וכו׳; והיא בחינת העזר הנמשך מבחינת ״כנגדו״ דווקא.

וזהו ״ואני אראה בשונאי״ דווקא, וכמו שנכתב במאמר המתחיל ״אוסרי לגפן״, בעניין ״סותה״ וכו׳. ועוד אפשר לומר כי ״ישלח עזרך מקודש״,

הנה קודש הוא חכמה עילאה, שהרי ״אורייתא מחכמה נפקת״. זהו העזר הנמשך על ידי מעשה המצוות, שהן בחינת הרצון העליון המלובש בחכמה עילאה וכו׳. אבל ״מאין יבוא עזרי״ הוא מבחינת הרצון העליון שלמעלה מחכמה, כמו שכתוב ״והחכמה מאין תמצא״.

וזהו הנמשך על ידי תשובה וכו׳. ולכן נאמר על כך ״אשא עיני״ וכו׳, בחינת ״ואני אראה״ וכו׳. וזהו גם מה שנאמר ״מעם ה׳ עושה שמים וארץ״, שהרי מובא בפרדס, בערכי הכינויים, בערך ״סייעתא דשמיא״,

שהיא הסיוע שהמשכתו מושרשת במדות העליונות ובחכמה. לא כן בחינת ״מאין יבוא עזרי״, שהיא מדרגה שלמעלה מבחינת ״שמים״; וזהו ״עושה שמים וארץ״ וכו׳. ועיינו במה שנכתב על הפסוק ״כי אתה נרי הוי׳ והוי׳ יגיה חשכי״.

שזהו כעניין האמור לעיל: ״כי אתה נרי הוי׳״ הוא כעניין ״הוי׳ לי בעוזרי״, ואילו ״והוי׳ יגיה חשכי״ הוא כעניין ״מאין יבוא עזרי״. ועוד אפשר לומר בזה, על פי מה שנתבאר לעיל, שבחינת העזר היא כדי שכנסת ישראל תהיה עם הקדוש ברוך הוא פנים בפנים; ומבואר בזוהר חלק ג, סוף פרשת אחרי,

(דף ע״ז ע״ב), שהחיבור והייחוד של בחינת ו״ה נעשים באמצעות בחינת חסד, אבל חיבור וייחוד י״ה ״אינם תלויים בחסד,

אלא במזלא תליא״ וכו׳. ועיינו במה שנכתב בעניין שני הייחודים האלה על הפסוק ״אלה פקודי המשכן משכן העדות״.)

29וזה עצמו עניין שתי בחינות העזר שנזכרו לעיל: ״הוי׳ לי בעוזרי״ הוא עניין סייעתא דשמיא, שבה ההמשכה היא מבחינת חסד עליון, כדי להיות פנים בפנים, בדומה לייחוד ו״ה. אולם,

״מאין יבוא עזרי״ הוא בחינת מזלא, שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שממנה נמשך גם כן בבחינת ו״ה. והיינו כמו בשבת, שאז ז״א ונוקבא עולים ממש למקום אבא ואמא,

30ומקבלים גם כן מבחינת מזלא וכו׳. ועל דרך זה נאמר על העתיד: ״ביום ההוא יהיה״, שגם ו״ה יהיו בבחינה ובמדרגה של י״ה.

ועיינו בפרי עץ חיים, שער קריאת שמע, סוף פרק כ״ז, בכוונת ״עזרת אבותינו״, וזה לשונו: ״עזרת היא סוד הורדת היכל קודש הקודשים למטה, להיכל הרצון,

והוא נקרא ׳עזרת אבותינו׳, ושם אנו אומרים גם ׳אמת׳ ארבע פעמים, כי שם גנוזות ארבע הראשונות דז״א״. עד כאן לשונו.

31תקציר המאמר על הפסוק ״הוי׳ לי בעוזרי״

32ידוע שהקב״ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. ״ממלא כל עלמין״ הוא מבחינת ״מלכותך מלכות כל עולמים״ — בחינת שם ואור; ואילו אין סוף ברוך הוא עצמו קדוש ומובדל, וזוהי בחינת ״סובב כל עלמין״.

ולכן ״ואהבת את הוי׳״ — שיהיה גילוי של סובב כל עלמין, באופן שייקלט ״בכל לבבך״; ראו מה שכתוב במאמר ד״ה ״ואתחנן״. וזה נקרא יחוד הקב״ה ושכינתו.

33(ב) וכעת נקראת כנסת ישראל ״עקרה״, שפולטת את ההשפעה. הדבר נובע מן הגוף ומן נפש הבהמית, ולכן צריך להיות ״למען דעת כל עמי הארץ״. (ג) וזהו ״ביום השמיני עצרת״ — לשון קליטה; באמצעות

העובדה שהיום השמיני הוא בחינת בינה, ״אם הבנים שמחה״, שבה מתחברת הבחינה והמדרגה העליונה של ״לא זז מחבבה עד שקראה אמי״, ומאירה בבחינה ובמדרגה של ״קראה בתי״,

שהיא בחינת הנשמה המתלבשת בגוף (ראו מה שכתוב במאמר ד״ה ״שיר השירים״ בעניין שתי בחינות של כלה); ומשם נמשך הכוח שתהיה קליטה.

34וזהו משום ששמחה היא גילוי של מה שהיה בהעלם; לכן נאמר על המועדים שהם ״מועדים לשמחה״. הדבר הוא מפני שבכל אחד משלושת הרגלים עוברים בנהר היוצא מעדן;

ולכן ״שם נשמחה בו״. לעומת זאת, בכל השנה נאמר ״שלח תשלח את האם״, משום שהיא העולם המכוסה. ובסוכות, ״זמן שמחתנו״, יש שתי שמחות: ״ישמח ה׳ במעשיו״ ו״ישמח ישראל בעושיו״; בסוכות הדבר הוא בבחינת מקיף, ובשמיני עצרת הוא מאיר בבחינת פנימי. (ד)

והעיקר בפירוש ״ישמח ה׳ במעשיו״ הוא שהפסוק מתייחס לעתיד לבוא; לכן אז יאמרו ליצחק, שמשמעות שמו היא צחוק,

״כי אתה אבינו״ — גילוי הפנימיות של אבא, שהיא פנימיות עתיק. מגילוי זה יימשכו נשמות חדשות. וכל זה נמשך באמצעות ״במעשיו״ — בירור עולם העשייה, ״אף עשיתיו״.

35וזוהי השמחה המתגלה מלמעלה למטה, בבחינת ״לא זז מחבבה עד שקראה אמי״. והשמחה מלמטה למעלה היא ״ישמח ישראל בעושיו״: ״בעושיו״ פירושו מקורן ושורשן של הנשמות, ששורשן במדרגות העליונות של כתר, חכמה ובינה,

וזהו ״נעשה אדם״. ועל ידי כך נמשך ״ישמח ה׳ במעשיו״, שהוא גילוי שלמעלה משורש הנשמות ומקורן; ושתי השמחות מתחברות.

ולכן ״אז ימלא שחוק פינו״: ״שחוק״ בגימטרייה פעמיים ״אור״, וכן ״מקור חיים״, וכן אור אין סוף, כפי שכתוב במקום אחר.

ונאמר ״כל האזרח בישראל ישבו בסוכות״, שכן בסוכות, ״זמן שמחתנו״, מאירה הארה משתי בחינות השמחה האמורות, ובמיוחד בשמיני עצרת. ועל ידי כך נמשך הכוח שהגוף ונפש הבהמית לא יסתירו, ותהיה בחינת קליטה.

36(ה) כל זה נמשך ומתגלה בסוכות ובשמיני עצרת באמצעות העבודה במשך השנה: האור שעליו נאמר ״כי טוב״, טוב לגנוז אותו בתורה ובמצוות, רמ״ח פקודין, שהן רמ״ח איברין דמלכא.

ולכן על ידי כך ״וישמחו בך ישראל מקדשי שמך״. וזהו ״הבא לטהר״ — לזכך את מידת מלכות; ״מסייעין לו״ — המצוות. ופירוש ״לטהר״ הוא שלא תהיה יניקה לכוחות החיצוניים, להיכלות הקליפות, שהם שורש היצר הרע.

וזהו ״מי יתן טהור מטמא״, ״לפני הוי׳ תטהרו״, ״יראת הוי׳ טהורה״. וראו מה שכתוב על הפסוק ״ועשית ציץ זהב טהור״.

37(ו) וזהו ״הוי׳ לי״: ששם הוי׳ ייקלט בפנימיות ובעומק הפנימי של הלב; הדבר נעשה באמצעות ״עוזרי״ — המצוות.

ו״עזר״ הוא עניין ״סמוכים לעד״, בחינת פנים בפנים, בחינת ״לך אמר לבי, בקשו פני״; הדבר נעשה באמצעות ״את פניך הוי׳ אבקש״, כלומר, באמצעות המצוות (במאמר המתחיל ״כי תצא״ וכו׳, ״ונתנו ה׳ אלקיך״ וכו׳).

ו״ואני אראה״ הוא באמצעות ״בשונאי״, כלומר, היצר הרע, כאשר הוא נעשה בבחינת הפיכת חושך לאור; וזהו העזר שנמשך מבחינת ״כנגדו״.

וזהו ״ישלח עזרך מקדש״, כלומר, באמצעות ״אשר קדשנו במצוותיו״. ובחינת ״מאין יבוא עזרי״ היא באמצעות התשובה; ראו מה שנכתב במאמר המתחיל ״האזינו השמים״.