טוב לחסות בה׳ מבטוח באדם

המאמר פותח בפסוק מההלל (תהילים קיח) ושואל מדוע נאמר ״טוב יותר״, כאילו מותר לבטוח בבני אדם, אלא שהדבר פחות טוב. פסוק אחר (תהילים קמו) אוסר במפורש לבטוח בבני אדם, ולכן ההשוואה נראית לא במקומה.

שאלה נוספת: בפסוק מופיעים שני פעלים שונים — ״לחסות״ ביחס לה׳ ו״לבטוח״ ביחס לאדם. התשובה מתחילה בהערה דקדוקית: התנועה מתחת לאות בי״ת בתחילית (״באדם״ ולא ״באדם״ בפתח) מסמנת את ה״א הידיעה, כך שמדובר ב״אדם״ מסוים וידוע — אדם העליון, המדות האלקיות הערוכות, כביכול, בדמות אדם.

יחזקאל ראה ״דמות אדם״ על הכסא; דמות זו היא אדם העליון. המילה ״מבטוח״ נדרשת מלשון ״וטח״, כלומר מריחה הנדבקת לקיר: בחינה זו של אלקות נדבקת באדם מבפנים. לעומת זאת, ״לחסות״ פירושו למצוא מחסה בצל הנותר מעל האדם ומקיף אותו — אור מקיף שאינו נכנס לתוכו.

לפי זה, משמעות הפסוק היא שמוטב לחסות תחת האור המקיף של הוי׳, הנשאר מחוץ לאדם, מאשר שאורו של אדם העליון ישכון בתוכו.

האידרא שבזוהר, בפרשת נשא, תומכת בכך: כשהיא מדברת על ״אדם״, הכוונה היא להתגלות של השם האלקי הקדוש. ״אדם״ הוא אפוא בחינה אלקית, ולא אדם בשר ודם בלבד.

פירושים קבליים לקטע זה בזוהר מבינים את הפסוק כהנגדה בין שתי תצורות של הספירות: אריך אנפין, פנימיות הכתר שלמעלה מהשכל ומהמדות, וזעיר אנפין, המדות היוצרות את דמות ה״אדם״. רוח דוד הוא שם הפירוש שבו מופיע העניין.

כעת עובר אדמו״ר הזקן לבאר כיצד העניין בא לידי ביטוי בתפילת האדם. הסוג הראשון של התבוננות נכנס ״בקרב איש ולב עמוק״ (תהילים סד): הלב מתעורר ומתלהב באהבה, אך טבעו הבסיסי של האדם נשאר כפי שהיה.

בסוג הראשון הזה, האהבה מתיישבת בלב כפי שהוא, במקומו ובמידתו; הלב משמש כלי המכיל אהבה לפי יכולתו.

סוג שני, נעלה יותר, של התבוננות נתפס בשכל, אך גדול מכדי שהלב יוכל להכילו. אילו הגיע ללב, היה מציף אותו; האדם היה כלה מרוב כיסופים לה׳, במצב הנקרא כלות הנפש (תהילים עג, כו).

הסוג השלישי הוא למעלה אפילו מהשגת השכל. הוא מקביל לתפילה בלחש ובחשאי — תפילת העמידה — שבה האדם עומד בביטול ולא מתוך הבנה.

ביטול זה הוא למעלה ממה שהנפש יכולה לקלוט. הסוגריים מפנים את הקורא לארבעה מאמרים נוספים של אדמו״ר הזקן המפתחים את הנושא.

כאן מוגדרים המושגים: התבוננות שהלב יכול להכיל, עד שהוא נעשה לה בית, נקראת ״אדם״, משום שהאדם הוא בעל שכל ורגש. ״הוי׳״ היא הבחינה שלמעלה ממה שהנפש יכולה להכיל.

אדמו״ר הזקן מציע הקבלה נוספת: התבוננות בה׳ כאור הממלא כל עולם לפי מידתו היא בחינת ״אדם״, ואילו ה׳ כאור שלמעלה מכל העולמות הוא בחינת ״הוי׳״. הוא מפנה למאמר העוסק בדעת ובאמונה — השגה לעומת אמונה שלמעלה מהשגה — וכן לשני סוגי התפילין: תפילין של יד, המונחות כנגד הלב, ותפילין של ראש.

כעת מיושם הפסוק: האור המקיף של הוי׳ אינו מורגש בגלוי בלב, ובכל זאת טוב יותר להישען עליו מאשר על בחינת ״אדם״ בלבד. הטעם מובא בפסוק הבא במזמור: ״כל גוים סבבוני״.

את ״הגוים״ מפרשים כאן באופן פנימי: הגוף והנפש הבהמית, שמקורם בקליפת נוגה — תחום הדברים המותרים שעדיין לא התקדשו. הם מקיפים את נפש האלקית כמלבוש ומעלים בה מחשבות זרות אפילו באמצע התפילה.

ההסחות מנצלות את המרווחים שבין צירופי האותיות של מילות התפילה: ההפסק שבין צירוף אחד למשנהו דומה למקום חלל שאין בו ביטוי של קדושה, ושם יכולות מחשבות זרות להיאחז.

בדומה לכך, רגשותיה של נפש האלקית, ובהם אהבתה לה׳, מוסתרים בתוך רגשות הגוף והנפש הבהמית. לכן האהבה שהלב יכול להכיל עטופה תמיד בנפש הבהמית ופגיעה להשפעתה.

זוהי חולשתה של בחינת ״אדם״: האהבה שהאדם מעורר בתפילה, עמוקה וכנה ככל שתהיה, מוחזקת בלב; לאחר התפילה, כשנפש הבהמית שבה ומתעוררת, נותר ממנה רק רושם.

ההתבוננות הנעלית, הביטול שלמעלה מהשגה, נשארת מעל לאדם כאור מקיף, ובכל זאת דווקא היא ״כורתת״ את ה״גוים״ הסובבים אותו, ככתוב: ״בשם הוי׳ כי אמילם״.

ל״אמילם״ יש שתי משמעויות. הראשונה היא כריתה: סילוק גמור של הרע, ״סור מרע״ ממש, כלומר הרע שמקורו בשלוש הקליפות הטמאות. השנייה היא מלשון מילה.

מילה מסירה את הערלה המכסה: זהו בירור של הנאות מותרות אך מופרזות, שמקורן בקליפת נוגה, על פי הדרכת חז״ל ״קדש עצמך במותר לך״. בחלק הבא מוסבר מדוע הבחינה המקיפה יכולה לפעול זאת.

הבחינה המקיפה סובבת את הנפש מכל צד. הדבר דומה לאדם שנתון כולו במחשבה אחת.

מחשבה כזאת מקיפה אותו לגמרי, ולכן גם כשהוא עסוק בדברים אחרים ומסתובב ממקום למקום, היא אינה עוזבת אותו.

כך גם האור המקיף: הוא קבוע ואינו מתערער. לכן הוא עומד גם כאשר ״כל גוים סבבוני״ — הוא מקיף את האדם בעוצמה רבה יותר מן ההסחות. דיון נוסף מופיע במאמר על ״וספרתם לכם״, ספירת העומר, בפרשת אמור.

לעומת זאת, בחינת ״אדם״ חשופה להשפעה: בקהלת נאמר ״עת אשר שלט האדם באדם״, וכאן הכוונה שאדם שמן הקליפה — הנפש הבהמית — גובר לעיתים על ה״אדם״ שבקדושה. הפסוק מוסיף ששלטון זה יהיה לבסוף ״לרעתו״: הוא אינו נמשך לנצח.

ובכל זאת, יש צורך גם בבחינת ״אדם״, שכן התכלית היא שהוי׳ יהיה ״לי״ — שהאלקות תיקלט באמת באדם ותיעשה שלו. הקליטה שייכת לבחינת ״אדם״, הכוללת זכר ונקבה: הכוח הנקבי המקבל, הקולט ומתעבר.

המאמר מסיים בפסוק של סוכות: ״כל האזרח בישראל ישבו בסוכות״. ״בישראל״ פירושו בפנים, בפנימיות — הבחינה הנקלטת בתוכו ונקראת ״אדם״. הסוכה עצמה היא צל, אור מקיף ולא גילוי גלוי, ככתוב ״ה׳ צלך״ (תהילים קכא).

הצל מגן מפני הכוחות החיצוניים — הקליפות. לכן, מכיוון ש״כל גוים סבבוני״, החסות המקיפה עדיפה מבחינה זו. מבחינה אחרת, הקליטה הפנימית, בחינת ״אדם״, עדיפה; לכל אחת מן הבחינות יש אפוא יתרון משלה.