Likkutei Torahהפרשה החסידית

תורה אור · פרשת וירא · מאמר 1

(על הפסוק ״ארדה נא״) פתח אליהו: ״אנת הוא חד ולא בחושבן…״

  • 26 פסקאות · 98 קטעים
  • כ־55 דק׳ לימוד
  • 84 מקורות

התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 528 KB

ההתקדמות שלך 0 מתוך 98 קטעים

הנקודה

עשר הספירות נקראות ״תיקונין״, כלומר קישוטים, מפני שכמו השכל והמידות שבנפש, הן לבושים פנימיים של אור אין סוף, ואף על פי כן הן מאוחדות עמו; ובכל זאת אין סוף הוא ״אחד ולא בחושבן״, מפני שאצילות יוצאת באמצעות הצמצום, שהפער שהוא יוצר עמוק בהרבה מן הפרסא המפרידה בין העולמות התחתונים.

המאמר בקצרה

המאמר מבאר את פתיחת ״פתח אליהו״ ושואל מדוע הספירות נקראות תיקונין. הנפש היא הדגם לכך: עצמותה היא אור פשוט, ואילו השכל והמידות שלה הם לבושים פנימיים, המאוחדים עמה כמו קישוט עם מי שעונד אותו, בשונה מלבושי המחשבה, הדיבור והמעשה, הנפרדים ממנה. כך גם הספירות של אצילות הן תיקונין של אור אין סוף, ואילו הספירות של בריאה, יצירה ועשיה הן לבושים ממש. ה׳ נקרא ״חכם״ כמקור החכמה, כשם שחסד הוא המקור הרחוק למתיקות של תפוח; ואצילות, מן השורש ״ואצלתי מן הרוח״ שנאמר על משה, מבטאת את אור אין סוף המצמצם עצמו בענווה. ״אחד ולא בחושבן״ מתייחס לכתר: אצילות באה באמצעות הצמצום, שבו האור מסתלק אל המאור ונשאר רק בכוח, כך שלא נותר כל יחס; העולמות התחתונים באים באמצעות פרסא, בדומה למשל של מורה, שבו החכמה העליונה נוכחת בפועל ונותר יחס מסוים. ובכל זאת, הכול מאוחד עמו. לבסוף, ״ארוך״ ו״קצר״ הם חסד וגבורה, ו״ארדה נא ואראה״ מבטא את האיזון ביניהם, כשהרחמים עומדים ביניהם.

מבנה

  1. הכותרת והשאלהמדוע עשר הספירות נקראות תיקונין? השכל והמידות של הנפש הם לבושים פנימיים שלה, המאוחדים עמה כמו קישוט.¶1–2
  2. הנפש ולבושיההגוף, וביתר שאת השכל והמידות, הם לבושים המאוחדים עם הנפש; מכיוון שהם משתנים, הם אינם עצמותה שאינה משתנה, אך הם קרובים אליה יותר מן המחשבה, הדיבור והמעשה.¶3–5
  3. ״אתה חכם״: מקור החכמההספירות של אצילות הן תיקונין; ה׳ נקרא חכם כמקור כל החכמה, כשם שחסד נעשה למתיקות של תפוח באמצעות ירידות רבות.¶6–8
  4. אצילות כביטוי לענווה אלוקיתאצילות פירושה הפרשה והנמכה, כפי שרוחו של משה ״נֶאצלה״ לשבעים הזקנים: אור אין סוף מנמיך את עצמו לתוך הספירות, והן נותרות מאוחדות עמו.¶9–10
  5. ״אחד ולא בחושבן״: כתר, צמצום ופרסאכתר הוא הממוצע שאין לו דמיון; אצילות יוצאת באמצעות הצמצום, והעולמות התחתונים באמצעות פרסא.¶11–13
  6. אור ומאור; הצמצוםאור אין סוף ביחס לאין סוף הוא כמו אור השמש ביחס לשמש; בצמצום נבלע האור במאור ונשאר רק בכוח, כמו נשמה לפני כניסתה לגוף או חכם שאינו עוסק בלימוד, ואילו המאור עצמו אינו משתנה.¶14–17
  7. הפרסא כמשל של מורהפרסא דומה למשל שבו כל הרעיון של המורה נוכח בפועל, ולכן החכמה החדשה של בריאה עדיין קשורה לאצילות; מעבר לצמצום אין כל יחס.¶18–22
  8. ובכל זאת מאוחד עמומכיוון שהאור רק נבלע במאור והקו נמשך ממנו, הספירות, ואפילו הכלים שלהן, מאוחדים עם אין סוף, כשם שהמחשבה יכולה להקיף אבן.¶23–24
  9. ארוך, קצר ובינוני: ״ארדה נא״חסד נמשך כלפי מטה, גבורה מודדת לפי מה שעולה מלמטה, והרחמים עומדים ביניהם; ״ארדה נא ואראה״ מבטא את האיזון ביניהם, כשהחסד קודם.¶25–26

מושגים

תיקונין (קישוטים)תיקונין
הכינוי שפתח אליהו נותן לעשר הספירות: לבושים המאוחדים עם מי שלובש אותם, כמו קישוט, ולא כיסויים נפרדים.
אור ומאוראור ומאור
אור אין סוף, כלומר ״שם״ ה׳ כפי שהוא מתגלה, לעומת מקורו — אין סוף עצמו — כשם שאור השמש נבדל מן השמש.
צמצום ומקום פנויצמצום, מקום פנוי
הסתלקות האור אל המאור, שבו הוא נשאר רק בכוח; בעקבות זאת המקום ״פנוי״ מן האור, אך לא מעצמות ה׳.
פרסאפרסא
המסך שבין אצילות לעולמות התחתונים, המעביר את החכמה העליונה בצורה זרה, כמו משל, כך שנותר יחס מסוים.
כתר הממוצעכתר הממוצע
הכתר העומד בין המאציל לנאצל; הוא אינו נמנה עם הספירות, והוא ״אחד ולא בחושבן״.
אצילות כהנמכהאצילות – ואצלתי
מן הפסוק על משה והזקנים: אצילות היא אור אין סוף המפריש את עצמו ומנמיך את עצמו בענווה, כדי להיות חכמה.
ארוך, קצר ובינוניאריך, קציר, בינוני
חסד, הנמשך כלפי מטה בלי גבול; גבורה, המגבילה אותו לפי מה שעולה מלמטה; ורחמים, הניתנים גם למי שאינו ראוי.

אל הטקסט

הכותרת והשאלה ¶1–2

1(שייך לפסוק ארדה נא וגו׳)

(שייך לפסוק ״ארדה נא״ וגו׳)

ביאור

כותרת שנוספה למאמר: המאמר שלפנינו, העוסק בפתיחת ״פתח אליהו״, קשור לפסוק בפרשת השבוע שבו אומר ה׳, לפני שהוא דן את סדום: ״ארדה נא ואראה״ (בראשית יח, כא). הקשר מתבאר במפורש רק בסוף המאמר (פסקאות 25–26).

פסקה 1 בקצרה

הכותרת מלמדת שהמאמר על ״פתח אליהו״ קשור לפסוק ״ארדה נא״ שבפרשת וירא.

לעומק

בהערת קה״ת מובא ביאור לקשר: בעצמותו, אור אין סוף אינו קשור לעולמות; רק כשהוא מתלבש בעשר הספירות דאצילות, ה״תיקונים״, ומתייחד עמן, הוא נמשך לפעול בבריאה, יצירה ועשיה, ורק אז אפשר לומר שה׳ ״יורד״.

מראי מקומות

  1. 1
    שייך לפסוק ארדה נא · בהגהות לפתח אלי׳ תרנ״ח בסופו כ׳: השייכות כללות הדרוש לענין ארדה נא הוא משנ״ת שהע״ס נק׳ תיקונין שהם בחי׳ לבושין שמתקנים את האור להיות המשכת האור לפעול . . ובדוגמא כזאת הוא למעלה דמצד עצמות אוא״ס אינו בגדר עולמות כלל וכלל כ״א כשנתלבש האור בע״ס דאצי׳ ומתאחד עמהם אז נמשך האור לפעול בבי״ע . . אז שייך לומר ארדה נא ע״ש. הנחת כ״ק אדה״א משנת תקס״ו נדפס בסה״מ אדה״ז פרשיות ע׳ צז. הנחת ר׳ משה בן אדה״ז בסה״מ תקס״ו ח״א. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. הגהות באוה״ת בראשית כרך ד תשלח, א. ביאוה״ז להצ״צ כרך ב ע׳ תתרלט. חלק מהמאמר בסה״מ תרל״ח ע׳ עו. המאמר עם הגהות וביאורים הרבה מיוסדים על מאמרי אדמו״ר הצ״צ — בד״ה פתח אליהו תרנ״ח. וראה גם ד״ה כל הנהנה תרנ״ב. תפילין דמארי עלמא תרנ״ג. ד״ה וירד העיט תרנ״ח ע׳ יח. המשך תער״ב ח״ב פרק תלח. פלח הרמון פ׳ וירא מו, א. ד״ה זה נזכר בספרי דא״ח כמה וכמה פעמים. לאחרונה נדפס בהוצאה שני׳ ספר ”פני משה” — מחסידי הצ״צ — על תפילת פתח אלי׳, ושם מלוקט הרבה מאמרי רבותינו הנדפסים ומכת״י.

2פתח אליהו אנת הוא חד ולא בחושבן אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין כו׳. להבין ענין זה למה נק׳ י״ס בשם תקונין. צריך להקדים ביאור ענין מהות הנפש.

פתח אליהו [ואמר]: ״אנ״ת הוא חד ולא בחושבן, אנ״ת הוא דאפיקת עשר תיקונין״ וכו׳. כדי להבין עניין זה, מדוע עשר הספירות נקראות בשם תיקונים, יש להקדים ולבאר את מהות הנפש.

ביאור

״פתח אליהו״ הוא הקטע שבהקדמה השנייה לתיקוני זוהר, שבו אליהו הנביא משבח את ה׳: הוא אחד, אך לא ״אחד״ שאפשר למנות, והוא הוציא עשר ספירות, שהקטע מכנה ״תיקונים״. השאלה היא מדוע הספירות נקראות כך, והתשובה מתחילה מן הנפש האנושית, המשמשת דגם לאלוקות.

כי הנה הנפש מצד עצמה היא אור פשוט בלי התחלקות שכל ומדות והשכל והמדות שלה הן בחי׳ לבושין לנפש שהנפש יש לה שכל ומדות

הנה, הנפש מצד עצמה היא אור פשוט, ללא חלוקה לשכל ולמדות; השכל והמדות שלה הם לבושים לנפש, שכן יש לנפש שכל ומדות,

ביאור

עצם הנפש הוא אור אחד, שאינו מתחלק. השכל והרגש הם כוחות ממשיים שיש לנפש, אך ביחס לעצמותה הם כמו לבושים ביחס למי שלובש אותם.

אבל אינן מהות ועצמיות הנפש (ומ״ש בתניא שהנפש עצמה מתחלקת לשכל ומדות שהם נקראים עצמיות הנפש אין זה אלא לגבי מחדו״מ שהן לבושין נפרדין ממש ממהות הנפש שהן בחי׳ בי״ע שע״ז אמר לבושין תקינת לון כו׳

אך הם אינם עצם הנפש ומהותה. (ומה שכתוב בתניא שהנפש עצמה מתחלקת לשכל ולמדות, הנקראים עצמיות הנפש, אין זה אלא ביחס למחשבה, דיבור ומעשה, שהם לבושים הנפרדים ממש ממהות הנפש, והם בחינת בריאה, יצירה ועשיה, שעליהם נאמר: ״לבושין תקינת לון״ וכו׳,

ביאור

אדמו״ר הזקן מקדים ומיישב סתירה לכאורה לדבריו בתניא, שם השכל והמדות נקראים עצמיות הנפש. הדברים נאמרו רק ביחס למחשבה, דיבור ומעשה, שלושת ה״לבושים״ החיצוניים של הנפש, הנפרדים ממנה לגמרי, בדומה לעולמות בריאה, יצירה ועשיה שהם לבושים שה׳ ״תיקן״ (תיקוני זוהר).

דאינון בי״ע אבל השכל והמדות עם היות שהן בחי׳ לבושין אינן לבושין נפרדין ממש אלא כמו בחי׳ כלים דאצי׳ דאיהו וגרמוהי חד כו׳ ולכן נקראין בשם עצמיות ולא עצמיות ממש)

שהם בריאה, יצירה ועשיה. אבל השכל והמדות, אף שהם בחינת לבושים, אינם לבושים נפרדים ממש, אלא הם כמו בחינת הכלים דאצילות, שעליהם נאמר ״איהו וגרמוהי חד״ וכו׳; ולכן הם נקראים בשם עצמיות, אך אינם עצמיות ממש.)

ביאור

השכל והמדות הם לבושים פנימיים, המאוחדים עם הנפש, כמו הכלים דאצילות שעליהם אומר הזוהר ״איהו וגרמוהי חד״. לכן אפשר לקרוא להם ״עצמיות״ ביחס ללבושים החיצוניים, אף שבדיוק אין הם עצם הנפש.

אלא שהן נקראין בשם תיקונין שהנפש מתתקנת ומתלבשת בהן. וכמו שת״א ע״פ לא ילבש גבר שמלת אשה לא יתקן גבר בתיקוני אתתא.

אלא שהם נקראים בשם תיקונים, משום שהנפש מתקשטת ומתלבשת בהם. וכפי שתרגם אונקלוס על הפסוק ״לא ילבש גבר שמלת אשה״: ״לא יתקן גבר בתיקוני אתתא״.

ביאור

המילה ״תיקון״, כפי שהיא משמשת בתרגום, פירושה קישוט: אונקלוס מתרגם ״לא ילבש גבר שמלת אשה״ — ״לא יתקן גבר בתיקוני אתתא״. לכן הכינוי ״תיקונים״ לכוחות הנפש פירושו שהם קישוטיה.

וענין תקון הוא מלשון תכשיט שמתקשט בו ומתפעל ממנו והרי מתאחד עם תכשיט זה כאלו הוא מגופו ממש.

עניין התיקון הוא מלשון תכשיט, שאדם מתקשט בו ומושפע ממנו; והוא מתאחד עם התכשיט הזה כאילו היה ממש חלק מגופו.

ביאור

תכשיט שונה מלבוש רגיל: הלובש נהנה ממנו, מתגאה בו ומזדהה איתו, כאילו היה חלק מגופו. זהו בדיוק פירוש ״תיקון״: דבר הנבדל מן האדם, ובכל זאת מתאחד עמו.

פסקה 2 בקצרה

המאמר פותח בשאלה מדוע ״פתח אליהו״ מכנה את עשר הספירות ״תיקונים״, ומתחיל להשיב מתוך הנפש: השכל והמדות אינם עצם הנפש אלא לבושים פנימיים המאוחדים עמה כתכשיט — וזהו פירוש תיקון.

לעומק

ההבחנה בין שני סוגי לבושים — פנימיים, המאוחדים עם הלובש (שכל ומדות; הכלים דאצילות), וחיצוניים, הנפרדים ממנו ממש (מחשבה, דיבור ומעשה; עולמות בריאה, יצירה ועשיה) — עוברת כחוט השני במאמר כולו. היא מחדדת את הנאמר בפרקים ג ויב בתניא, שבהם עשר כוחות הנפש נקראים עצמיותה, ואת פרק נא, שבו מוסבר שעצמות הנפש אינה מתחלקת וכוחותיה מתגלים בכל איבר לפי יכולתו.

מראי מקומות

  1. 1
    פתח אליהו · ת״ז בהקדמה יז, א.
  2. 2
  3. 3
  4. 4
    ענין מהות הנפש · ראה לקו״ת ויקרא ד, ב.
  5. 5
    בלי התחלקות שכל ומדות · ”כמ״ש בתניא פנ״א” פתח אלי׳ תרנ״ח ע׳ א.
  6. 6
    אבל אינן מהות ועצמיות הנפש · ראה בלקו״ת פ׳ ויקרא בהביאור דלא תשבית פ״א. בלקו״ת שה״ש ד, ב מציין לכאן.
  7. 7
    ומ״ש בתניא · בבוך 13: בלקו״א. וכ״ה בסה״מ תקס״ו ובמאמרי אדה״ז פרשיות שם.
  8. 8
    ומ״ש בתניא שהנפש עצמה · פרק ג׳ וי״ב. ראה במאמרי אדה״ז פרשיות ע׳ קלא. ביאור לתניא — ראה בד״ה להבין מה שנאמר בתניא מהות הנפש, במאמרי אדה״ז ענינים ע׳ רלז. ובאוה״ת בראשית כרך א קח, ב (עם הגהות). ובדרך מצותיך קנה, ב. ושם בהקיצור קנו, א. אוה״ת ענינים ע׳ קיג. קמג. ובד״ה להבין ענין אור א״ס ב״ה בתורת שמואל תרכ״ז [הוצאת תש״ס] ע׳ תנז. ובד״ה ואלה המשפטים עת״ר. ובד״ה חיי שרה תרמ״ג ע׳ טז. ד״ה תפילין הנסמן לעיל בתחילת המאמר.
  9. 9
    שהן לבושין נפרדין · ע׳ מזה לקמן בפ׳ יתרו בד״ה זכור ע, ד. ובלקו״ת סוף שה״ש בביאור כי כאשר השמים החדשים. ובסה״מ תקס״ו ע׳ כט-ל.
  10. 10
    שהן בחי׳ לבושין · ראה ד״ה תפילין דמארי עלמא תרנ״ג.
  11. 11
    ולא ילבש גבר · Deuteronomy 22:5
  12. 12
    לא יתקן גבר בתיקוני אתתא · Onkelos Deuteronomy 22:5
  13. 13
    וענין — תקון · בבוך 13: בחי׳ תיקון. ראה בפרשיות ע׳ צח.
  14. 14
    מתאחד עם תכשיט זה כאלו הוא מגופו ממש · בספר הערכים-חב״ד ח״ד ע׳ תקכא, שבזה מדגיש שהשם תיקונין שבהם נק׳ הכלים מורה לא על לבושים נפרדים, כ״א — כמו לבוש התכשיט שהוא מתאחד עם האדם ועד ”שנתפעל ממנו”.
  15. 15

הנפש ולבושיה ¶3–5

3וכמו הנפש עם הגוף שעם היות שהגוף הוא לבוש לנפש מ״מ הרי הנפש מתפעלת ממקרי הגוף שכשהגוף נוקף אצבעו מרגשת הנפש

וכמו הקשר שבין הנפש לגוף: אף שהגוף הוא לבוש לנפש, בכל זאת הנפש מושפעת ממה שקורה לגוף; כאשר הגוף מקבל מכה באצבעו, הנפש מרגישה זאת.

ביאור

דוגמה ראשונה ללבוש המאוחד בכל זאת עם מי שלובש אותו: הגוף. הוא לבוש בלבד של הנפש, ואף על פי כן הנפש מרגישה את מה שקורה לו, כגון מכה באצבע.

וכן מה שעולה ברצון הנפש לפעול איזה פעולה באברים האברים נשמעים לרצון זה תיכף ומיד כשעולה ברצונו לעשות הפעולה. הרגל להלוך בו כו׳.

וכמו כן, כאשר עולה ברצון הנפש לבצע פעולה כלשהי באיברים, האיברים נשמעים לרצון הזה מיד, ברגע שהוא עולה ברצונו לעשות את הפעולה: הרגל ללכת בה וכו׳,

ביאור

האיחוד פועל גם בכיוון ההפוך: האיברים מבצעים את רצון הנפש ברגע שהוא עולה, למשל הרגל מתחילה ללכת מיד כשאדם רוצה ללכת.

בלי שום קדימת התפשטות והמשכת המחשבה מהמוח ברגל שא״כ היה איזה שיהוי זמן מה והרי אינו שוהה אפילו רגע אלא מיד שעולה ברצונו כו׳.

בלי התפשטות והמשכה מוקדמת של המחשבה מן המוח אל הרגל; שאם כך היה, היה נוצר עיכוב מסוים, ואילו אין עיכוב אפילו לרגע, אלא מיד כשעולה ברצונו וכו׳.

ביאור

אילו הרצון היה צריך לעבור מן המוח אל הרגל כמו מסר, היה נוצר עיכוב; אך אין עיכוב כלל. התגובה מיידית.

אך אין זה אלא מפני שהגוף מתאחד עם הנפש והנפש פועלת בו כרצונה כאילו היה עצמותה ומהותה ממש ואף שהגוף הוא לבוש הנפש מ״מ הוא מתאחד עם הנפש.

אלא שזהו מפני שהגוף מתאחד עם הנפש, והנפש פועלת בו כרצונה, כאילו היה ממש עצמותה ומהותה; ואף שהגוף הוא לבוש לנפש, בכל זאת הוא מתאחד עמה.

ביאור

הסיבה לכך היא שהגוף מאוחד עם הנפש, ולכן הנפש מניעה אותו כאילו היה היא עצמה. לבוש יכול אפוא להיות גם לבוש וגם מאוחד עם הלובש.

פסקה 3 בקצרה

הקשר בין הגוף לנפש מראה כיצד דבר יכול להיות לבוש ובכל זאת להיות מאוחד עם מי שלובש אותו: הנפש מרגישה את מה שעובר על הגוף ומניעה אותו בלי עיכוב.

4וכמו״כ יובן עד״ז ענין השכל והמדות של הנפש שהן ג״כ רק בחי׳ תקונין ולבושין שהנפש מתתקנת ומתלבשת בהן והן כלי הנפש שבהן ועל ידן פועלת הנפש כגרזן ביד החוצב בו.

על דרך זו אפשר להבין גם את עניין השכל והמדות של הנפש: גם הם רק בחינת תיקונים ולבושים, שהנפש מתקשטת ומתלבשת בהם; הם כלי הנפש, שבהם ודרכם היא פועלת, כגרזן ביד החוצב בו,

ביאור

כך גם בשכל ובמדות: הם התיקונים והלבושים של הנפש, הכלים שבאמצעותם היא פועלת. דימוי הגרזן והחוצב בו לקוח מישעיהו י, טו: הכלי פועל רק באמצעות מי שמחזיק בו.

לאהוב במדת האהבה ולהשכיל בחכמה כו׳ שכל זה וכיוצא בזה הוא רק פעולת הנפש והתפשטותה שאינן אלא ממנה לזולתה אבל הנפש מצד עצמה היא למע׳ מכל הבחי׳ הללו.

לאהוב באמצעות מידת האהבה ולהשכיל באמצעות חכמה וכו׳. כל אלה וכיוצא בהם הם רק פעולת הנפש והתפשטותה, היוצאות ממנה אל מה שמחוץ לה; אך הנפש מצד עצמה היא למעלה מכל הבחינות הללו.

ביאור

אהבה והשכלה הן פעולות שהנפש עושה, הפונות אל מה שמחוץ לה. הנפש כפי שהיא מצד עצמה עומדת למעלה מכל הפעולות האלה.

שהרי השכל והמדות הם מקבלים שינויים כי במדות יש קטנות וגדלות שהקטן אוהב דברים קטנים כו׳.

שהרי השכל והמדות משתנים: במדות יש קטנות וגדלות, שהרי ילד קטן אוהב דברים קטנים וכו׳.

ביאור

ההוכחה לכך שכוחות אלה אינם עצם הנפש היא שהם משתנים. רגשותיו של ילד קטנים ונמשכים לדברים קטנים, ואילו בבגרותו הם מתרחבים.

פסקה 4 בקצרה

השכל והמדות הם הכלים שבאמצעותם הנפש פועלת כלפי חוץ; מכיוון שהם משתנים, אין הם יכולים להיות עצמותה הבלתי משתנה.

5והשכל כל זמן שמזקינים כו׳. ולא שייך כ״ז בעצמיות הנפש ומהותה שהיא אינה בעלת שינויים כלל.

וכן השכל — ככל שמזדקנים וכו׳. כל זה אינו שייך בעצמות הנפש ומהותה, שאינה נתונה לשינויים כלל.

ביאור

גם השכל משתנה עם הגיל; הביטוי רומז לדברי חז״ל שהזקנים מוסיפים דעת. אבל עצמות הנפש אינה משתנה כלל.

ואינה מקבלת שינויים ממקרי הגוף שאינה מתלבשת בעצמותה בגוף אלא הארותיה וכחותיה שהן המתפשטות בגוף ומתלבשות בו הן מקבלים שנויים מצד הגוף המקבל בקטן כך ובזקן כך כו׳.

הנפש גם אינה משתנה מחמת מאורעות הגוף, שכן אינה מתלבשת בגוף בעצמותה; רק הארותיה וכוחותיה מתפשטים בגוף ומתלבשים בו, והם משתנים בשל הגוף המקבל אותם — בילד באופן אחד ובזקן באופן אחר וכו׳.

ביאור

עצמות הנפש אינה נכנסת בגוף; רק הארותיה וכוחותיה עושות זאת. הגוף המקבל מעצב אותן, והן מופיעות באופן שונה אצל ילד ואצל זקן.

וגם השכל והמדות אינן רק הארות הנפש וכחותיה המתפשטות בגוף ואינן עצמיות הנפש ומהותה. אלא שהנפש פועלת ומתפשטת בכחות והארות הללו ומ״מ אינן לבושין נפרדים ממש

גם השכל והמדות אינם אלא הארות הנפש וכוחותיה המתפשטים בגוף, ואינם עצמות הנפש ומהותה. אלא שהנפש פועלת ומתפשטת באמצעות הכוחות וההארות הללו; ובכל זאת אין הם לבושים נפרדים ממש,

ביאור

גם השכל והמדות הם הארות וכוחות של הנפש, ולא עצמותה. הנפש פועלת באמצעותם, אך הם אינם נפרדים ממנה כמו לבוש חיצוני.

כמו מחדו״מ שהן הארות וכחות המלבישים ממש את הנפש (כמו לבוש המכסה כו׳) אבל השכל והמדות הן הארות מעצמיות הנפש ואינן לבושין ממש

כמו מחשבה, דיבור ומעשה, שהם הארות וכוחות המלבישים ממש את הנפש, כמו לבוש המכסה וכו׳; ואילו השכל והמדות הם הארות מעצמות הנפש, ואינם לבושים ממש,

ביאור

מחשבה, דיבור ומעשה מכסים את הנפש כמו מעיל, ונפרדים ממנה ממש. לעומתם, השכל והמדות נובעים מעצמות הנפש ואינם לבושים במובן המלא.

אלא תקונין שעצמותה מתתקנת ומתנאה בהן כמו תקון התכשיט שהוא המיפה את האדם שמתקשט בו ומתנאה:

אלא תיקונים, שבהם עצמות הנפש מתקשטת ומתייפה, כמו תכשיט המייפה את האדם המתקשט בו ומתנאה בו:

ביאור

לכן הם נקראים תיקונים, כלומר תכשיטים: עצמות הנפש מתייפה בהם, כשם שאדם מתייפה בתכשיט שהוא עונד ומזדהה איתו.

פסקה 5 בקצרה

הפסקה משלימה את תמונת הנפש: עצמותה אינה משתנה ואינה נכנסת בגוף; השכל והמדות הם הארותיה, הקרובות אליה יותר מן הלבושים החיצוניים, ולכן ראוי לכנותם תכשיטיה — תיקונים.

לעומק

בנוסח ספר המאמרים תקס״ו נקראים השכל והמדות ״לבושים המיוחדים ומיוחדים עם עצמות הנפש״, ולכן התניא מכנה אותם עצמיותה, שלא כמחשבה, דיבור ומעשה, שהם ״לבושים נפרדים ממש״. מאמר מאוחר יותר, ״ויהיו חיי שרה״ תרמ״ג, מציע שעצמות הנפש שורה בתוך כוחות אלה, כפי שאור אין סוף שורה בחכמה, ומפנה למאמר הזה.

מראי מקומות

  1. 1
    מצד הגוף המקבל בקטן כך ובזקן כך · ראה בסה״מ תקס״ו ע׳ כט ”שכאשר הוא רך בשנים אזי השכל שלו בקטנות וכן המדות וכשהוא זקן מאד אזי דעתו מתיישבת עליו בבחי׳ מוחין דגדלות”. וראה בפרשיות ע׳ צז.
  2. 2
    שו״ה הנפש — וכחותיה המתפשטות בגוף ואינן עצמיות הנפש ומהותה · בד״ה ויהי חיי שרה תרמ״ג ע׳ טז מבאר ענין זה ומוסיף ”(וי״ל שעצם הנפש שורה בהם וכמו למעלה חכמה בו שורה אוא״ס, וצ״ע, ע׳ תו״א בד״ה פתח אליהו)”.
  3. 3
    שהנפש — ומ״מ אינן לבושין נפרדים ממש · בסה״מ תקס״ו ע׳ ל ”אך משונים הם הכוחות האלו מג׳ לבושי׳ דמדו״מ מפני שהם נק׳ לבושים מחוברים ומיוחדים עם מהותה ועצמותה הגם שהם ג״כ כוחותי׳ ולא עצם עצמותה, אעפ״כ נתחברו ונתייחדו עמה בתכלית היחוד (ולכך נק׳ בלק״א על שם העצם שלה בשם מהותה ועצמותה מצד החבור והיחוד שלהן עמה) משא״כ ג׳ לבושי׳ דמדו״מ שהם לבושים הנפרדים ממש”, ע״ש בארוכה.

״אתה חכם״: מקור החכמה ¶6–8

6ועד״ז יובן גם למעלה בי״ס שנק׳ תקונין (והיינו חכמה ומדות דאצי׳ דאיהו וגרמוהי חד כו׳. אבל בי״ע הן בחי׳ לבושין ממש ועליהם אמר לבושין תקינת לון כו׳).

על דרך זו אפשר להבין גם למעלה את עניין עשר הספירות הנקראות תיקונים (כלומר, חכמה והמדות דאצילות, שעליהן נאמר ״איהו וגרמוהי חד״ וכו׳. אבל בריאה, יצירה ועשיה הן בחינת לבושים ממש, ועליהן נאמר ״לבושין תקינת לון״ וכו׳).

ביאור

כעת מחילים את הדגם על הקב״ה. הספירות דאצילות נקראות תיקונים מפני שכמו השכל והמדות שבנפש, הן מאוחדות עם האור שהן מבטאות (״איהו וגרמוהי חד״). הספירות שבעולמות התחתונים הן לבושים נפרדים ממש — ״לבושין תקינת לון״.

כי הנה אנת הוא חכים פי׳ אנת הוא היינו אא״ס חכים שנמשך בבחי׳ חכמה ע״ד במקום שאתה מוצא גדולתו כו׳ ועדיין אינו חכים בחכמה ידיעא

הרי נאמר ״אנ״ת הוא חכים״: ״אנ״ת״ פירושו אור אין סוף, ו״חכים״ פירושו שהוא נמשך בבחינת חכמה, על דרך ״במקום שאתה מוצא גדולתו״ וכו׳; ועדיין אין פירוש הדבר שהוא חכם בחכמה ידועה,

ביאור

״פתח אליהו״ ממשיך: ״אנ״ת הוא חכים״ — ״אתה״ הוא אור אין סוף, ו״חכם״ פירושו שהאור נמשך אל החכמה. המשכה זו עצמה מבטאת את גדולת ה׳, כמאמר ״במקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענוותנותו״. ואף על פי כן, אין הכוונה שהוא חכם בחכמה שאפשר להכירה.

אלא שנק׳ חכים לפי שהוא מקור החכמה וממנו המשכת חכמה בבי״ע הגם שאין ערוך חכמה דבריאה כו׳ וכ״ש דעשיי׳ כו׳ להיות נק׳ בשם חכים ע״ש זה.

אלא הוא נקרא ״חכים״ מפני שהוא מקור החכמה, וממנו נמשכת חכמה בבריאה, יצירה ועשיה. אף שאין ערוך בינו לבין חכמת הבריאה וכו׳, וכל שכן חכמת העשיה וכו׳ — משום כך הוא נקרא ״חכים״.

ביאור

הוא נקרא ״חכם״ רק משום שהוא המקור שממנו נמשכת כל חכמה בעולמות, אף שחכמת העולמות התחתונים אינה בערך אליו.

הנה הענין יובן עד״מ ממה שארז״ל אין לך כל עשב כו׳ וגבוה מעל גבוה כו׳.

העניין יובן על פי משל מדברי חז״ל: ״אין לך כל עשב״ וכו׳, וכן מן הפסוק ״וגבוה מעל גבוה״ וכו׳.

ביאור

כדי להראות כיצד דבר יכול להיות מקור לדבר השונה ממנו לחלוטין, מביא אדמו״ר הזקן את מאמר חז״ל שלכל עשב יש מזל, כוח רוחני שלמעלה המכוון את צמיחתו, ואת הפסוק ״וגבוה מעל גבוה שומר״.

פסקה 6 בקצרה

הדגם של הנפש מוחל על עשר הספירות: ספירות דאצילות הן תיקונים המאוחדים עם אור אין סוף, ואילו הספירות שבעולמות התחתונים הן לבושים נפרדים. ה׳ נקרא ״חכם״ כמקור החכמה, אף שהוא למעלה מחכמה ידועה.

לעומק

בהגהה ב״פתח אליהו״ תקס״ח מצוין שהניגוד כאן הוא בין הכלים דאצילות לכלים של עשר הספירות דבריאה, יצירה ועשיה. בלקוטי תורה, קורח, מפנה אדמו״ר הזקן לקטע הזה על ״אין לך כל עשב״ כדי להסביר כיצד חסד עליון מתעבה בהדרגה לברכות גשמיות, כגון רפואה ושנים טובות.

מראי מקומות

  1. 1
    אבל בי״ע הן בחי׳ לבושין ממש · בד״ה פתח אליהו תרנ״ח תחילת סעי׳ ב׳ יש הג״ה לכאן ”נ״ל דהכוונה הוא בההפרש בין כלים דאצי׳ לכלים דע״ס דבי״ע” ע״ש בארוכה.
  2. 2
    לבושין תקינת לון · Tikkunei Zohar 17a:15–16
  3. 3
    אין לך כל עשב · נסמן לעיל ח, ד. ראה סה״מ תקס״ד ע׳ קכ ואילך. אוה״ת סידור ע׳ קנה. אוה״ת נ״ך כרך ב ע׳ תשעה. בלקו״ת קרח נה, ד. מסעי צג, ג. באוה״ת ענינים ע׳ קנז מציין לכאן.
  4. 4
    וגבוה מעל גבוה · Ecclesiastes 5:7

7והרי התפוח הגשמי יש בו מתיקות וחיך אוכל יטעם האם נאמר שיש בכח הצומח אשר בארץ טעם ומתיקות ג״כ ופשיטא במזל שאינו מערך ומהות זה כלל.

והרי בתפוח גשמי יש מתיקות, ו״החיך טועם את האוכל״; האם נאמר שגם בכוח הצומח שבארץ יש טעם ומתיקות? ובוודאי שאין לומר כך על המזל, שאינו שייך כלל לסוג ולמהות האלה.

ביאור

התפוח מתוק לחיך, אך איש לא יאמר שכוח הצמיחה שבארץ עצמו מתוק; ובוודאי שלא המזל שלמעלה, המכוון אותו, ששייך לסוג אחר לגמרי.

אלא הענין הוא שהמתיקות נמשך מחסד ומרירו מגבורה והרי הם ענינים רוחניים רק שבהשתלשלות וסדר ירידת המדרגות מדרגה אחר מדרגה נתגשמו עד שנמשך מבחי׳ חסד מתיקות כו׳.

אלא העניין הוא שהמתיקות נמשכת מחסד והמרירות מגבורה; אלה עניינים רוחניים, אלא שבאמצעות השתלשלות וסדר ירידת המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, הם נעשו גשמיים, עד שמבחינת חסד נמשכת מתיקות וכו׳.

ביאור

המתיקות נובעת מחסד והמרירות מגבורה. אלה איכויות רוחניות, שבאמצעות הירידה ממדרגה למדרגה נעשו לטעמים גשמיים.

עם היות שאין ערוך אליו מ״מ הוא ממזגו ותכונתו וכמו שרואין כמה מיני עריבות ומתיקות ברוחניות

אף שאין ביניהם כל ערך, בכל זאת הדבר הגשמי הוא ממזגו ומתכונתו של המקור; וכפי שאנו רואים סוגים רבים של נעימות ומתיקות בעניינים רוחניים,

ביאור

המתיקות הגשמית אינה דומה כלל לחסד, ובכל זאת היא נושאת את אופיו. גם בחיים הרוחניים אנו מוצאים סוגים משלהם של מתיקות.

כמו תענוג של דבר חכמה הוא ג״כ מתיקות וכן תענוג של ניגון שהוא מן הקול היוצא מן הלב בחי׳ המדות.

כמו התענוג שבעניין של חכמה, שהוא גם מתיקות; וכן התענוג שבניגון, הנובע מהקול היוצא מן הלב, מבחינת המדות.

ביאור

התענוג שבהבנת רעיון הוא מתיקות, וכך גם התענוג שבניגון, הנובע מן הלב, מקום משכנן של המדות. אלה צורות ביניים — רוחניות, אך כבר יש בהן ״מתיקות״ — בין חסד לטעם של תפוח.

פסקה 7 בקצרה

התפוח ממחיש כיצד מקור רוחני, חסד, יכול להוליד לאחר שלבים רבים דבר שונה ממנו לחלוטין — מתיקות גשמית — ובכל זאת הדבר נושא את אופיו של המקור.

לעומק

בלקוטי תורה, שיר השירים, מסביר אדמו״ר הזקן שמגוון הטעמים שבפירות, מתוק או חמוץ, נובע מכוח הצמיחה בהתאם לאופן שבו החסדים והגבורות מתמזגים, והוא מפנה לפתיחת אליהו. משל המתיקות שבחכמה מובא גם בדרך מצוותיך, בעניין מצוות הלל.

מראי מקומות

  1. 1
    שו״ה ומתיקות — אלא הענין הוא · ראה לקו״ת שה״ש טז, א.
  2. 2
    כמו תענוג של דבר חכמה · משל זה מובא גם בדרך מצותיך מצות הלל קמח, ב.
  3. 3

8ולכן בכמה ירידות והשתלשלות נעשה מתיקות גשמי ממש הגם שההפרש וההבדל רב ביניהם. וכך הוא הענין בבחי׳ חכמה שיש בה ג״כ גבוה מעל גבוה.

לכן, באמצעות ירידות רבות והשתלשלות, נעשית מתיקות גשמית ממש, אף שההפרש וההבדל ביניהן גדולים. וכך הוא גם בבחינת חכמה, שבה יש גם ״גבוה מעל גבוה״.

ביאור

חסד נעשה למתיקות גשמית רק לאחר ירידות רבות, והפער ביניהם גדול מאוד. כך גם בחכמה: יש בה סולם מדרגות, ״גבוה מעל גבוה״.

והגם שחכמה דבריאה אינה מערך ולא מהות חכמה הנראית ונגלית בעשייה מ״מ הוא מקור ושרש להיות ממנה התהוות בחי׳ חכמה דעשי׳ הנגלית כו׳.

ואף שחכמת הבריאה אינה מאותו סוג ואינה מאותה מהות כמו החכמה הנראית והמתגלה בעשיה, בכל זאת היא המקור והשורש שממנו מתהווה בחינת חכמת העשיה המתגלה וכו׳.

ביאור

חכמת הבריאה שונה לחלוטין מן החכמה שאנו רואים בעולם הגשמי, עשיה, ובכל זאת היא השורש שממנו מתהווה חכמה זו. לפי אותו היגיון אפשר לקרוא לה׳ ״חכם״, כמקור כל החכמה.

פסקה 8 בקצרה

המשל מוחל על החכמה: כל מדרגה גבוהה יותר בחכמה אינה דומה למדרגה שמתחתיה, ובכל זאת היא המקור שלה — וכך אפשר לומר על ה׳ שהוא ״חכם״.

מראי מקומות

  1. 1

אצילות כביטוי לענווה אלוקית ¶9–10

9וכך היא חכמה דאצי׳ עם היות שהוא בחי׳ חכים ולא בחכמה ידיעא. מ״מ היא בחי׳ מקור דמקור כו׳.

וכך גם בחכמת האצילות: אף שהיא בבחינת ״חכים ולא בחכמה ידיעא״, בכל זאת היא בחינת מקור למקור וכו׳.

ביאור

סולם החכמה ממשיך כלפי מעלה: חכמת האצילות עדיין היא רק ״חכם, אך לא בחכמה ידועה״, והיא מקור המקור לחכמה שמתחתיה.

אבל להיות אנת הוא חכים דהיינו המשכת אור א״ס בחכמה הנה החכמה ממש מאין תמצא

אבל כדי שיהיה ״אנְת הוא חכים״, כלומר שהאור אין סוף יימשך בחכמה, הרי החכמה עצמה ״מאין תימצא״.

ביאור

אולם כדי שהאור אין סוף יהיה ״חכם״ בכלל, כלומר ייכנס בחכמה, נדרשת קפיצה של ממש: החכמה ״מאין תימצא״. הפסוק באיוב נקרא כאן כאומר שהחכמה נובעת ממדרגה שהיא ״אין״ ביחס אליה.

ולכן היא בחי׳ ענוותנותו ית׳ שהוא ירידה גדולה לפניו ית׳ וזהו לשון אצי׳ בלה״ק שהוא ל׳ ירידה והשפלה ממדרגתו העליונה להשפיל א״ע כאלו הוא במדרגה פחותה

לכן זו בחינת ענוותנותו יתברך, שכן זו ירידה גדולה לפניו יתברך. זהו גם פירוש המילה אצילות בלשון הקודש: ירידה והנמכה מן המדרגה העליונה, הנמכת עצמו כאילו הוא במדרגה פחותה,

ביאור

העובדה שהאין סוף מתלבש בחכמה היא ביטוי לענווה אלוקית, ירידה גדולה. משום כך העולם העליון נקרא אצילות: השורש הלשוני מציין הפרשה או הנמכה של דבר ממדרגתו הגבוהה.

וכמו ואצלתי מן הרוח דגבי משה דלפי שאמר מאין לי בשר שהיתה מדרגתו במעלה העליונה

כמו ״ואצלתי מן הרוח״ שנאמר על משה. לאחר שאמר ״מאין לי בשר״, מפני שמדרגתו הייתה במעלה העליונה,

ביאור

הראיה היא מסיפור שבעים הזקנים: ה׳ אומר ״ואצלתי מן הרוח אשר עליך״. משה שאל ״מאין לי בשר״, מפני שמדרגתו הייתה נעלית מאוד.

ולא הי׳ יכול להשפיל א״ע בהמשכת בשר גשמי לכך אמר לו הקדוש ב״ה אספה לי שבעים איש שהם במדרגה הפחותה היינו שלא יהיו מתגשמי׳ ממש

ולא היה יכול להשפיל את עצמו בהמשכת בשר גשמי, לכן אמר לו הקב״ה: ״אספה לי שבעים איש״, שהם במדרגה פחותה, כלומר, שאינם מגושמים ממש,

ביאור

משה, שמדרגתו הייתה חכמה טהורה, לא יכול היה להשפיל את עצמו כדי לספק דבר גשמי כל כך כמו בשר. לכן אמר לו ה׳ לאסוף שבעים זקנים, שמדרגתם נמוכה יותר, אך אינם גשמיים לחלוטין.

אלא ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם פי׳ שאוריד ואמשיך בחי׳ שלך שיהי׳ למטה ממדרגתך.

אלא ״ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם״ — כלומר, אוריד ואמשיך את מדרגתך, כך שתהיה למטה ממדרגתך.

ביאור

״ואצלתי מן הרוח אשר עליך״ פירושו שה׳ יוריד את מדרגתו של משה עצמו, מתחת למקומה אצל משה, כדי שתוכל לשרות על הזקנים. זהו פירוש אצילות: מדרגתו של אדם כשהיא מונמכת.

פסקה 9 בקצרה

השם אצילות מוסבר מתוך סיפור שבעים הזקנים: כשם שרוחו של משה ״נאצלה״ והונמכה כדי לשרות עליהם, כך אור אין סוף מנמיך את עצמו בענווה כדי להתלבש בחכמה.

לעומק

בהערת קה״ת מצוטט ספר השרשים, דרך צאינה וראינה תרס״ו, שכאשר דבר מתלבש במה שאינו מסוגו, כמו רוחו של משה בשבעים הזקנים, הוא נמצא במצב של ניתוק ממקורו. מאמרים מאוחרים יותר (ספר המאמרים תרפ״ז) מסבירים שהמן, ״מזון החכמה״, יכול היה להינתן באמצעות משה, ואילו הבשר, המסמל אהבה כרשפי אש הזקוקה לתחושת ישות, הצריך את הזקנים, שהיו קרובים יותר לעם. הצמח צדק מציין שההסבר שאצילות היא ירידה נראה כסותר את דברי המקובלים, ומשיב שבאצילות יש שתי מדרגות: כלים ואורות.

מראי מקומות

  1. 1
    החכמה ממש מאין תמצא · Job 28:12
  2. 2
    שהוא ל׳ ירידה והשפלה · ראה ד״ה צאינה וראינה תר״ס ע׳ קיב בשם ספר השרשים ”כאשר מתלבש בדבר שאינו מערכו וכמו רוחו של משה כשנתלבש בהע׳ זקנים שמצ״ע אינם בערכו כו׳ אז הוא בבחי׳ הבדלה והפרשה לגבי מקורו”, ע״ש.
  3. 3
    וזהו לשון אצי׳ . . במדרגה פחותה וכמו ואצלתי מן הרוח · בד״ה להבין ענין אוא״ס לכ״ק אדמו״ר הצ״צ (נדפס באוה״ת ענינים ע׳ קסז) מציין ללקו״ת פ׳ ואתחנן בד״ה ענין ק״ש ולביאור לבוש מל׳ הב׳ ולדרוש ל״ג בעומר שבסידור, שלכאורה זה סותר לדעת המקובלים בענין אצילות, ע״ש שכ׳ שיש באצילות ב׳ בחי׳ כלים ואורות. וע׳ לקמן עו, ב, ובספר המאמרים תרנ״ח ע׳ יח. ובסה״מ תש״ג ד״ה כה אמר ע׳ 98 ואילך בארוכה, ובע׳ 129 שם. ובד״ה החדש הזה לכם תרס״ו ואילך. ד״ה עוטה אור תער״ב סעיף ז. בד״ה וכל מאמינים תרס״ג. ד״ה כי שמש ומגן תרצ״ב (קונטרס טז). ד״ה ובכן יתקדש תרצ״ג (בקונטרס כא).
  4. 4
    ואצלתי מן הרוח · Numbers 11:17
  5. 5
    מאין לי בשר · Numbers 11:13
  6. 6
    ולא הי׳ יכול להשפיל א״ע בהמשכת בשר גשמי · השפעת המן שהיא השפעה רוחני׳ לחם מן השמים הנה השפעה זו הי׳ ע״י משה דוקא, להיות שהוא מזונא דחוכמתא, אבל בהשפעת בשר לא הי׳ ביכולת משה להשפיל עצמו — סה״מ תרפ״ז ע׳ יח. וראה שם בד״ה ויצא יעקב ע׳ סד דבשר לאחר הבירור הוא אהבה ברשפי אש, וטענת משה מאין לי בשר דמחכמה עצמה אא״ל האהבה ברשפי אש, דחכ׳ הוא ביטול ואהבה ברשפי אש הוא יש מי שאוהב, והוא ע״י הממוצע של הזקנים שהם בקירוב יותר אל העם, ע״ש. ראה גם בסה״מ תרנ״ז ע׳ קלה ואילך.
  7. 7
    אספה לי שבעים איש · Numbers 11:16
  8. 8
    שהם במדרגה הפחותה · ראה מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ פב. סה״מ תקס״ה ע׳ רסב. ביאוה״ז להצ״צ כרך ב ע׳ תתרמח.
  9. 9
  10. 10
    שאוריד ואמשיך · ראה בד״ה פתח אלי׳ תרנ״ח. ד״ה וירד העיט תרנ״ח ע׳ יח. ובד״ה כה אמר תש״ג ע׳ 99-98 שיש כאן ב׳ ענינים הא׳ ירידתו של משה למטה ממדריגתו, והב׳ ושמתי עליהם שיהי׳ להם יניקה ממדרי׳ זו, ע״ש בארוכה. וראה גם בד״ה בריש הורמנתא דמלכא תרצ״ה (קונטרס כח) סעיף יט. ובד״ה וידבר אלקים תרצ״ט ע׳ 178. ובד״ה צאינה וראינה תר״ס ע׳ קיב ”והיינו במה שבא האור מהעלם רוחו של משה להיות בבחי׳ גילוי הנה בזה יורד ממדריגתו מכמו שהי׳ קודם כו׳”, ע״ש בארוכה. סה״מ תרנ״ז ע׳ קלד ואילך. ובהמשך תער״ב פרק קפז. סה״מ תרצ״ו ע׳ 106.
  11. 11
    שיהי׳ למטה ממדרגתך · ראה סה״מ תקס״ח ע׳ שמג. ואוה״ת פ׳ פינחס ע׳ א׳קמז. ד״ה החדש תרס״ו ע׳ קס. המשך תער״ב ח״ב פרק שיג.

10ושמתי עליהם שיהי׳ יניקה גם להם ממדרגה זו אבל לא שיהיו עולים במעלת ומדרגת משה עצמו כו׳.

״ושמתי עליהם״ — שגם הם יינקו ממדרגה זו, אך לא שיעלו למעלתו ולמדרגתו של משה עצמו וכו׳.

ביאור

המשך הפסוק, ״ושמתי עליהם״, פירושו שהזקנים יינקו ממדרגתו של משה, אך לא יהיו למשה; הם יקבלו אותה באופן מונמך.

וכמו״כ למעלה ענין אצי׳ הוא בחי׳ ירידה להיות התלבשות אור א״ס בחכמה כו׳ ולכן נק׳ ע״ס דאצי׳ עשר תקונין שהן בחי׳ לבושין לאור א״ס ולא עצמיות כו׳

וכך גם למעלה, עניין אצילות הוא בחינת ירידה, כדי שאור אין סוף יתלבש בחכמה וכו׳. לכן עשר ספירות דאצילות נקראות ״עשר תקונין״, מפני שהן לבושים לאור אין סוף ולא עצמותו וכו׳.

ביאור

כך גם באצילות: אור אין סוף מנמיך את עצמו כדי להתלבש בחכמה ובשאר הספירות. משום כך עשר ספירות דאצילות נקראות ״תקונין״: הן לבושים לאור, ולא עצמותו.

ומכל מקום אינן לבושין ממש אלא תקונין משום דאיהו וגרמוהי חד כו׳. משא״כ בי״ע כנ״ל:

ובכל זאת אין הן לבושים ממש, אלא תקונין, משום ש״איהו וגרמוהי חד״ וכו׳. לא כך בבי״ע, כפי שהוסבר לעיל.

ביאור

ובכל זאת, בדומה לשכל ולרגשות של הנשמה, אין הן לבושים נפרדים אלא קישוטים המאוחדים עם האור (״הוא וסיבותיו אחד״), בשונה מן הספירות שבעולמות התחתונים, שהן לבושים נפרדים.

פסקה 10 בקצרה

המשל של משה והזקנים מיושם כאן: אצילות היא אור אין סוף המונמך ומתלבש בספירות; לכן הן נקראות ״תקונין״ — לבושי האור, ובכל זאת מאוחדות עמו.

מראי מקומות

  1. 1
    ושמתי עליהם · Numbers 11:17

״אחד ולא בחושבן״: כתר, צמצום ופרסא ¶11–13

11וזהו אנת הוא חד ולא בחושבן שאינו נמנה בכלל הי״ס (וקאי על כ״ע הממוצע בין המאציל לנאצלים) שאין ערוך אליו כלל

וזהו ״אנְת הוא חד ולא בחושבן״: הוא אינו נמנה בכלל עשר הספירות (והכוונה לכתר עליון, הממוצע בין המאציל לנאצלים), מפני שאין לו כל ערך ביחס אליו.

ביאור

כעת מוסבר הביטוי הראשון, ״אנְת הוא חד ולא בחושבן״: הוא מתייחס לכתר עליון, העומד בין ה׳, המאציל, לבין הספירות הנאצלות. הכתר אינו נמנה בכלל העשר, משום שאין להן כל ערך ביחס אליו.

כי התהוות חכמה מהכתר היא מאין ממש ולא כסדר השתלשלות שהן בחי׳ התהוות יש מיש כו׳. והנה בכל העולמות אבי״ע יש בחי׳ כתר הממוצע. כי מלכות דאצילות נעשה כתר לבריאה.

כי התהוות החכמה מן הכתר היא מאין ממש, ולא כסדר ההשתלשלות, שבו התהוות יש מיש וכו׳. והנה בכל העולמות אבי״ע יש בחינת כתר הממוצע, שהרי מלכות דאצילות נעשית כתר לבריאה,

ביאור

החכמה מתהווה מן הכתר בבחינת ״יש מאין״, ולא בדרך הרגילה של השתלשלות, שבה כל מדרגה מתהווה מן המדרגה שמעליה. בכל עולם יש כתר ממוצע כזה: המדרגה התחתונה ביותר, מלכות, נעשית כתר לעולם שמתחתיה.

פסקה 11 בקצרה

״חד ולא בחושבן״ מתייחס לכתר, הממוצע בין ה׳ לספירות ואינו נמנה עמן, משום שהחכמה מתהווה ממנו בבחינת יש מאין. גם לכל אחד מן העולמות התחתונים יש כתר ממוצע.

לעומק

בהערת קה״ת מצוטטים עץ חיים, שער דרושי אבי״ע, פרק ד, לעניין הכתר כממוצע בין המאציל לנאצל, ואיגרת הקודש יז. בלקוטי תורה, תזריע, מפנה אדמו״ר הזקן למאמר זה ומוסיף שבמובן הרחב אצילות כולה היא חכמה, ואדם קדמון הוא הכתר שלה.

מראי מקומות

  1. 1
    אנת הוא חד ולא בחושבן · בלקו״ת מסעי צה, ג. ואתחנן ב, ב — מציין לכאן.
  2. 2
    אנת הוא חד ולא בחושבן · Tikkunei Zohar 17a:9–11
  3. 3
    שאינו נמנה בכלל הי״ס · באוה״ת דרושים לשבת שובה ע׳ א׳תסד מציין כ״ק אדמו״ר הצ״צ ע״ז ”וכן מבואר בסידור שער ל״ג בעומר באריכות ע״פ אתה הצבת גבולות ארץ, ועד״ז מבואר ג״כ בלקו״ת פ׳ ואתחנן בד״ה ענין אחד ואהבת בפירוש אנת הוא חד ולא בחושבן ושזהו ענין פסוק ראשון דק״ש ה׳ אחד כו׳, ע״ד חד ולא בחושבן וכנ״ל, וכן מתבאר ג״כ עוד בת״א בד״ה יביאו לבוש מלכות”, ע״ש בארוכה.
  4. 4
    וקאי על כ״ע · ראה לקו״ת פ׳ תזריע כא, א.
  5. 5
    כ״ע הממוצע בין המאציל לנאצלים · ע״ח שער דרושי אבי״ע פ״ד. ראה אגה״ק סי׳ יז. לקו״ת שה״ש ז, ד ואילך. המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳ריד.
  6. 6
    שו״ה על — שאין ערוך אליו · ראה באוה״ת וירא כרך ד תשלח, א הגה״ה לכאן.
  7. 7
    כי התהוות חכמה מהכתר · ראה לקו״ת תזריע כא, א.
  8. 8
    מל׳ דאצילות נעשה כתר לבריאה · ע׳ לקו״ת פ׳ שלח לט, ב בשם כתבי האריז״ל.

12ומלכות דבריאה כתר ליצירה. אך ההפרש בין כתר דאצילות לכתר שבכל העולמות כי התהוות אצילות הוא ע״י צמצום אור א״ס להיות מקום פנוי וחלל ממש כו׳

ומלכות דבריאה נעשית כתר ליצירה. אך ההבדל בין כתר דאצילות לכתר שבכל העולמות האחרים הוא שהתהוות אצילות נעשית באמצעות צמצום אור אין סוף, כדי שיהיה מקום פנוי וחלל ממש וכו׳,

ביאור

ההשתלשלות נמשכת: מלכות דבריאה נעשית כתר ליצירה. אך כתר דאצילות שונה מן הכתרים שבעולמות התחתונים: אצילות התהוותה באמצעות הצמצום, שהותיר ״מקום פנוי״, חלל ממש מן האור.

והתהוות בי״ע היינו ע״י פרסא המפסיק בין אצי׳ לבריאה ובין בריאה ליצירה כו׳ ולא מקום פנוי.

ואילו התהוות בי״ע נעשית באמצעות פרסא המפסיקה בין אצילות לבריאה ובין בריאה ליצירה וכו׳, ולא באמצעות מקום פנוי.

ביאור

העולמות התחתונים מתהווים לא מתוך חלל, אלא באמצעות פרסא, מחיצה או מסך, המוצבים בין אצילות לבריאה ובין עולם לעולם.

פסקה 12 בקצרה

הפסקה מציגה את ההבדל המרכזי במאמר: אצילות מתהווה באמצעות הצמצום ו״המקום הפנוי״ שלו, ואילו העולמות התחתונים מתהווים באמצעות פרסא, מחיצה.

13וההפרש שבין פרסא למקום פנוי יובן בהקדם ענין הצמצום באור א״ס. כי הנה אור א״ס

את ההבדל בין פרסא לבין מקום פנוי נבין לאחר שנקדים [להסביר] את עניין הצמצום באור אין סוף. שכן אור אין סוף

ביאור

כדי להסביר את ההבדל בין פרסא לבין מקום פנוי, אדמו״ר הזקן מסביר תחילה מהו הצמצום ומה פירוש ״אור אין סוף״.

היינו אור וגילוי להיות איזה התפשטות והתהוות מקור וחיות ואור א״ס שבעצמותו היינו בחי׳ זו שיש בו אור להיות מאיר ומתפשט להוות ולהחיות.

פירושו אור וגילוי, המאפשרים התפשטות כלשהי והתהוות של מקור וחיות; ואור אין סוף שבעצמותו הוא בחינה זו: שיש בו אור המסוגל להאיר ולהתפשט, להוות ולהחיות.

ביאור

אור אין סוף הוא היכולת של ה׳ להתגלות, להתפשט, להוות ולתת חיות. גם בתוך עצמותו, אור אין סוף הוא הבחינה הזאת: אור שמטבעו מוכן להאיר.

פסקה 13 בקצרה

הדיון בצמצום נפתח בהגדרת אור אין סוף ככוח הגילוי של ה׳, היכולת להאיר כלפי חוץ ולהוות.

מראי מקומות

  1. 1
    וההפרש שבין פרסא למקום פנוי · ראה לקו״ת שה״ש מב, ב.

אור ומאור; הצמצום ¶14–17

14וזהו קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד דהיינו הוא א״ס בעצמו. ושמו הוא אור א״ס שבעצמותו שהוא רק בחי׳ שמו שהוא בחי׳ הגילוי

וזהו פירוש ״קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד״: ״הוא״ הוא אין סוף עצמו, ו״שמו״ הוא אור אין סוף שבעצמותו, שאינו אלא בחינת שמו, כלומר בחינת הגילוי,

ביאור

המאמר ״קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד״ מציין שני דברים: ״הוא״ הוא עצמותו של אין סוף, ו״שמו״ הוא אור אין סוף, שהוא ביחס אליו כמו שם ביחס לאדם — הבחינה שיכולה להתגלות לזולת.

דהיינו מה שיכול להיות מתגלה ומתפשט כמו זיו השמש מהשמש שהזיו הוא האור שיש בשמש להאיר על הארץ והשמש עצמו היינו גוף השמש עצמו

כלומר, מה שיכול להתגלות ולהתפשט, כמו זיו השמש היוצא מן השמש: הזיו הוא האור שבשמש המאיר על הארץ, ואילו השמש עצמה היא גוף השמש ממש.

ביאור

המשל הוא השמש: הזיו שלה הוא האור שהיא מאירה על הארץ, ואילו השמש עצמה היא הגוף שממנו בא האור.

והנה האור היוצא מהשמש נק׳ בשם אור כמו שכתוב ויקרא אלקים לאור יום שהיום נק׳ אור ע״ש התפשטות האור והזיו מה שמאיר ביום משא״כ עצמיות השמש נקרא מאור.

והנה האור היוצא מן השמש נקרא ״אור״, כמו שכתוב: ״ויקרא אלקים לאור יום״; היום נקרא אור על שם התפשטות האור והזיו המאירים בו ביום. לעומת זאת, עצמות השמש נקראת ״מאור״.

ביאור

הכתוב מכנה את הזיו ״אור״ — ״ויקרא אלקים לאור יום״, כלומר היום נקרא אור משום שהאור מתפשט בו — ואילו השמש עצמה נקראת ״מאור״, מקור האור.

וכמ״ש את שני המארת הגדלים כו׳. וכך הוא באור א״ס שהאור נקרא הגילוי שמתפשט ממנו התהוות האור וחיות כו׳ וא״ס בעצמו הוא בחי׳ המאור שהוא מקור האור וממנו נמשך האור:

וכמו שכתוב: ״את שני המארת הגדולים״ וכו׳. כך גם באור אין סוף: האור נקרא גילוי, שממנו נמשכים התהוות האור והחיות וכו׳; ואילו אין סוף עצמו הוא בחינת המאור, מקור האור, וממנו נמשך האור.

ביאור

כך גם למעלה: אור אין סוף הוא הגילוי שממנו נמשכים האור והחיות, ואילו אין סוף עצמו הוא ה״מאור״, מקורו של האור.

פסקה 14 בקצרה

באמצעות משל השמש וזיווה, הפסקה מבחינה בין אין סוף (המאור, ״הוא״) לבין אור אין סוף (האור, ״שמו״).

לעומק

מאמרים מאוחרים מציינים שהנוסח הרווח הוא ״הוא ושמו בלבד״ (Pirkei DeRabbi Eliezer 3; Pardes, Sha'ar Atzmus VeKelim 8, כפי שמובא ב-Kehot), ואילו הנוסח ״ושמו הגדול בלבד״ מופיע בלקוטי תורה, בהר. חסיד של אדמו״ר האמצעי שאל על הקטע הזה: אם לפני הבריאה האור כבר היה כלול במאור ולא התפשט, מדוע היה צורך בצמצום?

מראי מקומות

  1. 1
    קודם שנברא העולם הי׳ הוא ושמו בלבד · כן הובא הלשון ברוב המקומות. וראה לקמן עט, ב הקב״ה. בלקו״ת בהר מה, ג: ושמו הגדול בלבד. ראה פדר״א פ״ג. ובפרדס שער עצמות וכלים פ״ח הקב״ה. בסה״מ תרנ״ד ע׳ רחצ: כן הובא הלשון בפרד״ס ובשל״ה, ועמ״ש בשל״ה ד״ד ע״א, וכ״ה הל׳ בכה״מ בלקו״ת ובשא״ד, וע׳ תו״א פ׳ וירא ד״ה פתח אליהו. ובד״ה רפאני תקס״ח. ובד״ה ועברתי באמ״צ רל״ב. ראה אוה״ת יתרו ע׳ תתלד.
  2. 2
    קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד · Pirkei DeRabbi Eliezer 3:2–3
  3. 3
    דהיינו הוא א״ס בעצמו · בהתמים חוברת ב ע׳ פה נדפס מכתב מאחד מחסידי כ״ק אדמו״ר האמצעי ושואל שם וז״ל ”שמאחר שקודם שנבה״ע הי׳ שמו דהיינו האור כלול במאור ולא נתפשט למה הי׳ צריך להתצמצם לבה״ע כי מאחר שכבר הי׳ הצמצום בלא״ה ובעצם המאור ליכא שום שינוי בין קודם הבריאה לאחר הבריאה”.
  4. 4
    וזהו קודם שנברא . . כמו זיו השמש מהשמש · מובא באוה״ת פ׳ יתרו ע׳ תתלד, ושם מאריך בענין היה הוא ושמו בלבד ע״ש.
  5. 5
    ויקרא אלקים לאור יום · Genesis 1:5
  6. 6
    את שני המארת הגדולים · Genesis 1:16

15והנה הצמצום היה באור א״ס דהיינו שהאור נכלל במאור כי לפי שאין העולמות יכולים לקבל גילוי אוא״ס כמו שהוא בעצמותו.

והנה הצמצום היה באור אין סוף, כלומר, האור נכלל במאור. זאת משום שהעולמות אינם יכולים לקבל את גילוי אור אין סוף כפי שהוא בעצמותו,

ביאור

הצמצום חל באור, ולא בה׳: האור נסוג ונכלל במקורו, המאור. העולמות לא היו יכולים להכיל את אור אין סוף כפי שהוא.

והיו בטלים במציאות ממש כו׳ לכך צמצם האור שיוכלל במאור (להיות רק בכח ולא בפועל) ויתעלם בו שלא יהיה גילוי האור רק המאור

והיו מתבטלים ממציאותם ממש וכו׳. לכן צמצם את האור, כדי שייכלל במאור (ויהיה רק בכוח ולא בפועל) ויתעלם בו, כך שלא יהיה גילוי של האור אלא של המאור בלבד.

ביאור

העולמות היו מתבטלים ממציאותם, ולכן ה׳ החזיר את האור אל המאור, שם הוא נשאר רק בכוח, בהעלם; ורק המאור נותר גלוי.

(אבל במאור שהוא א״ס עצמו לא שייך צמצום ח״ו ולא העלם ואדרבה המאור הוא בהתגלות

(אבל במאור, שהוא אין סוף עצמו, לא שייך צמצום, חס ושלום, ולא העלם; אדרבה, המאור הוא בהתגלות,

ביאור

חשוב להדגיש: המאור, עצמותו של ה׳, אינו מצטמצם ואינו נעלם כלל. אדרבה, המאור ״בהתגלות״.

ולכן אפילו תנוקות יודעים שיש שם אלוה מצוי כו׳ אף שאין בהם השגה ותפיסה איך ומה לפי שאין בהם גילוי האור שמ״מ המאור עצמו הוא נמצא למטה כמו למעלה)

ולכן אפילו תינוקות יודעים שיש אלוקה מצוי וכו׳, אף שאין להם השגה ותפיסה כיצד ומה, משום שאין אצלם גילוי של האור; ואף על פי כן המאור עצמו נמצא למטה כמו למעלה)

ביאור

לכן גם ילדים קטנים יודעים שיש אלוקה, אף שאינם מבינים עליו דבר: הם אינם חשים את האור, המצריך הבנה, אלא את המאור עצמו, שנמצא למטה כפי שהוא נמצא למעלה.

ולכן נק׳ צמצום זה מקום פנוי וחלל כו׳ פי׳ שהוא חלל וריק מן האור שאין בו אור והתגלות כלל

ולכן נקרא צמצום זה ״מקום פנוי״ ו״חלל״ וכו׳, כלומר, חלל וריק מן האור, שאין בו אור וגילוי כלל,

ביאור

לכן הצמצום נקרא ״מקום פנוי״ או ״חלל״: הוא ריק מאור ומגילוי.

אלא נשאר בכח במאור וכמשל הנפש שבבואה לגוף נראה גילוי החיות שבה שמחיה את הגוף

אלא [האור] נשאר בכוח במאור. הדבר דומה לנפש: כאשר היא באה אל הגוף, ניכר גילוי החיות שבה, המחיה את הגוף;

ביאור

האור עדיין קיים, אך רק בכוח בתוך המאור. המשל הוא הנפש: כשהיא נכנסת לגוף, חיותה מתגלה בגוף החי.

אבל קודם בואה לגוף אע״פ שיש בה כח החיות להחיות את הגוף בהתלבשותה בו מ״מ הרי החיות ההוא בכח

אבל לפני בואה לגוף, אף שיש בה כוח חיות להחיות את הגוף כאשר תתלבש בו, מכל מקום אותה חיות היא בכוח

ביאור

לפני שהיא נכנסת לגוף, כבר יש בנפש כוח להחיות אותו, אבל הכוח הזה קיים רק בכוח.

ולא בפועל כ״ז שלא נתלבשה עדיין בגוף להחיותו ולהוציא גילוי החיות מכח אל הפועל ומההעלם אל הגילוי.

ולא בפועל, כל עוד לא התלבשה עדיין בגוף כדי להחיותו ולהוציא את גילוי החיות מן הכוח אל הפועל ומההעלם אל הגילוי.

ביאור

החיות נעשית בפועל רק כשהנפש מתלבשת בגוף ועוברת מן הכוח אל הפועל, מן ההעלם אל הגילוי. כך גם אור אין סוף לאחר הצמצום.

פסקה 15 בקצרה

הצמצום מוגדר כהיכללות האור במקורו, כך שהוא נשאר שם רק בכוח; משום כך התוצאה נקראת ״מקום פנוי״. המאור עצמו אינו נפגע, והוא נמצא בכל מקום.

לעומק

מאמרים מאוחרים מעמיקים בביטוי ״המאור בהתגלות״. אור התורה (מטות) מפרש שהצמצום עצמו מגלה את המאור; אחרים מסבירים שהעצמות היא למעלה מהעלם ומגילוי, ולכן ״התגלותה״ פירושה שהיא נמצאת למטה כפי שהיא בהעלמה, בדומה לכך ששם שמים שגור בפי כול. הערה בספר השיחות תשנ״ב מסבירה ש״מאור״ כאן הוא עצמותו ממש של ה׳, למעלה מכל בחינה; המילה מדגישה את הימצאותו למטה כמו למעלה, בניגוד לאור שמאיר למעלה יותר מאשר למטה.

מראי מקומות

  1. 1
    שהאור נכלל במאור · ע׳ בלקו״ת ויקרא נב, ד בהג״ה. במאמרי אדה״ז תקס״ח ע׳ שכה. בדרוש ג׳ מיני אדם אוה״ת פ׳ בלק ובאוה״ת ענינים ע׳ פה. בשרש מצות התפלה פל״ג ואילך.
  2. 2
    להיות רק בכח ולא בפועל · ראה ד״ה תקעו עזר״ת. המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳תעו. וראה שם ע׳ תתקטו דמה שאומרים בכח ולא בפועל אין הכוונה כמו ענין כח ופועל שהרי הכח אינו חסר פועל כו׳, רק הכוונה שנשאר בכח שזהו ע״ד יכולת שביכולתו להאיר כו׳, ע״ש.
  3. 3
    אבל במאור . . ולא העלם · ראה אוה״ת מטות ע׳ א׳רעז ”היינו דלא רק שלא היה בו צמצום בפועל אלא יתירה מזו שאין שייך בו צמצום, ואדרבה המאור הוא בהתגלות דלא רק שע״י הצמצום לא נעשה העלם בהמאור [מכיון שהצמצום הי׳ רק בהאור ולא בהמאור, כנ״ל], אלא אדרבה ע״י הצמצום הוא התגלות המאור”. ד״ה באתי לגני תשכ״ט (נדפס בקונטרס י׳ שבט תשמ״ט) סעי׳ ז. בסד״ה אנכי ה׳ אלקיך תרס״ז (בהמשך תרס״ו) ע׳ תסה ”נ׳ דקאי על עצמותו ית׳” עכ״ל שם. ראה ד״ה ת״ר נר חנוכה תרמ״ג ע׳ לז. וראה בד״ה ויקרא אל משה תש״ה ע׳ 132. נזכר בהמשך תער״ב ח״ב פרק שכג. שמט, ושם כ׳ דעם היות דבעצמות המאור אינו שייך ענין ההתגלות שזהו למעלה מהעלם וגילוי כו׳, וההתגלות הוא רק מה ששם שמים שגור בפי כל כמש״ש וא״כ התגלות המאור אין זה שהוא מתגלה כו׳ עכ״ל. וראה בסה״מ תרמ״ג ע׳ צ שההתגלות הוא באופן אחר ולא שהוא גילוי ממש, ע״ש ובד״ה חכמות בחוץ תרח״צ. בד״ה מן המיצר תרמ״ח ע׳ קסא מבאר דקודם הצמצום שהי׳ אוא״ס ממלא מקום החלל היינו בחי׳ האור וגילוי העצם כו׳, אך בחי׳ עצמות המאור הוא למעלה מעלה מבחי׳ גילוי אור . . אך בכדי שיהי׳ התהוות עולמות אבי״ע ולהאיר אור בבחי׳ קו וחוט אוב״כ כו׳ צמצם א״ע כביכול להעלים את האור הבלי גבול שיוכלל בעצמו שזהו״ע סילק האור והגילוי לגמרי ונשאר בחי׳ הרשימה הכלול מהעלם וגילוי . . בהשוואה אחת ויכול להיות שיתפשט בגילוי בעולמות ממש כו׳, וזהו מ״ש ואדרבה המאור הוא בהתגלות, דצמצום והעלמות האור ובחי׳ הרשימה הוא בחי׳ גילוי עצמות המאור כו׳, ע״ש. בסה״מ תר״ס ע׳ מג מבאר שענין ההתגלות הוא שנמצא כמו שהוא בהעלמו, כי בעצמות אינו שייך ענין העלם וגילוי כלל, כי כל ענין העלם וגילוי שייך רק בדבר שבגדר גילוי והיינו בבחי׳ אור שהוא בגדר גילוי שייך בו ג״כ ענין בחי׳ העלם כו׳, אבל בעצם שאינו בגדר גילוי כלל ממילא אינו שייך בו ענין העלם וגילוי כלל ע״ש. ובד״ה ציון במשפט תרס״ב ע׳ שס ”והיינו לאחר הצמצום דוקא שנתצמצם האור והגילוי נתגלה בחי׳ עצמות האור כו׳”.
  4. 4
    ואדרבה המאור הוא בהתגלות · ראה בסה״מ תרנ״א ע׳ ריח.
  5. 5
    ולכן אפילו תנוקות יודעים שיש שם אלוה מצוי · ראה מאמרי אדה״ז ענינים ע׳ סח וע׳ ע. בסה״מ תרמ״ח ע׳ קסב: ”ולכן שם שמים שגור בפי כל ואפי׳ תינוקות ונשים וע״ה מזכירים ש״ש ויודעים שיש אלוה מצוי אעפ״י שאין להם שום השגה ותפיסא בענין אלקות, ומ״מ יודעים שיש אלקה כו׳”. ראה שם בארוכה, ומוזכר גם בסה״מ תרמ״ט ע׳ רסט. סה״מ תר״ס ע׳ מג. סה״מ מלוקט ח״ג ע׳ מה.
  6. 6
    ולכן נק׳ צמצום זה מקום פנוי וחלל · נתבאר בלקו״ת ויקרא בהוספות.
  7. 7
    בספר השיחות תשנ״ב כרך א ע׳ 127 בהערה 59 מבאר וז״ל · ”כלומר: אין הכוונה לדרגא ותואר ד”מאור”, מקור האור, כי אם, לעצמותו ית׳ ממש שלמעלה מכל דרגא ותואר (ונקרא רק בשם ”מצוי”), אלא שכיון שמדברים אודות ההתגלות, משתמשים בלשון ”מאור” שבו מודגש ש”נמצא (ומתגלה) למטה כמו למעלה”, דלא כ”אור” שמאיר ומתגלה למעלה יותר מאשר למטה”.
  8. 8
    ראה בד״ה ואתחנן עטר״ת ע׳ תקעג · ”זהו דוקא לאחר הצמצום ותעלמות האוא״ס כו׳”.

16וכן איש חכם שכשהחכמה שלו היא בבחי׳ התפשטות לזולתו או אפילו לעצמו דהיינו בשעה שעוסק בה אזי היא בבחי׳ גילוי שנראית ונגלית חכמתו לזולתו או לעצמו

כך גם אצל חכם: כאשר חכמתו מתפשטת לזולת, או אפילו לעצמו — כלומר, בזמן שהוא עוסק בה — היא בגילוי, וחכמתו נראית ומתגלית לזולת או לעצמו.

ביאור

דוגמה נוספת להבדל בין כוח לפועל: חכמתו של אדם מתגלה כשהוא עוסק בה, מלמד אותה לאחר או אף חושב בה בעצמו.

אבל בעידנא דלא עסיק הרי חכמתו רק בכח הנפש דהיינו שיש בכחו להשכיל אם יעסוק בהשכלה

אבל ״בעידנא דלא עסיק״, בזמן שאינו עוסק בה, חכמתו היא רק בכוח הנפש; כלומר, יש לו יכולת להשכיל אם יעסוק בהשכלה,

ביאור

כאשר אינו עוסק בה, חכמתו קיימת רק ככוח בנפשו: הוא יכול לחשוב, אם ירצה.

אבל לא באה לידי גילוי מכח אל הפועל וכן כח הראי׳ שבעין שאף שאם יסתום העין יש לו כח הראי׳

אבל היא אינה באה לידי גילוי, מן הכוח אל הפועל. וכך גם כוח הראייה שבעין: אף אם העין עצומה, יש בה כוח ראייה

ביאור

במצב זה היא אינה מתגלה. כך גם כוח הראייה: כשהעין עצומה, הכוח קיים בשלמות.

בשלימות מ״מ לא בא לידי גילוי להיות העין רואה ממש עד שיפקח עיניו וכן כח ההילוך שברגל וכיוצא בזה בשאר החושים שבכל האברים כו׳.

בשלמות, ואף על פי כן הראייה אינה מתגלה והעין אינה רואה ממש עד שהוא פוקח אותה. וכך גם כוח ההליכה שברגל, וכן שאר החושים שבכל האיברים וכו׳.

ביאור

אך אין זו ראייה בפועל עד שהעין נפקחת. כך גם לגבי הליכה ושאר החושים. הכוח אינו חסר דבר; הוא רק אינו מתגלה. כך קיים האור במאור לאחר הצמצום.

פסקה 16 בקצרה

דוגמאות מחיי היום־יום — חכם שאינו חושב ועין עצומה — מבהירות כיצד דבר קיים בשלמות בכוח אך אינו מתגלה, כפי שהאור קיים לאחר הצמצום.

17ועד״ז יובן למעלה בבחי׳ הצמצום באוא״ס שהאור והגילוי נתצמצם ונתעלם להיות רק בכח המאור ולא בפועל.

כך נבין גם למעלה, בעניין הצמצום באור אין סוף: האור והגילוי הצטמצמו והתעלמו, כך שנותרו רק בכוח המאור ולא בפועל.

ביאור

המשלים מיושמים למעלה: בצמצום האור והגילוי נסוגו והוסתרו, ונשארו בכוח בלבד בתוך המאור.

וה״ז נק׳ מקום פנוי וחלל לגבי האור שלא נשאר אור וגילוי. ואף שבאמת אינו מקום פנוי לגמרי ח״ו

וזה נקרא ״מקום פנוי״ ו״חלל״ ביחס לאור, משום שלא נשאר בו אור וגילוי. ואף על פי שלמען האמת אין זה מקום פנוי לגמרי, חס ושלום,

ביאור

ביחס לאור, זהו ״מקום פנוי״, מפני שלא נשאר בו אור גלוי. אולם אין הוא ריק מה׳ באמת.

שהרי המאור ממלא את כל החלל. שבמאור עצמו לא שייך צמצום והעלם ח״ו והאור הוא בכח כו׳.

שהרי המאור ממלא את כל החלל, כי במאור עצמו לא שייכים צמצום והעלם, חס ושלום, והאור נמצא בכוח וכו׳.

ביאור

המאור, עצמותו של ה׳, ממלא את כל ה״חלל״, כי צמצום והעלם אינם שייכים בו; וגם האור עדיין נמצא בו בכוח.

אעפ״כ לפי שהמשיל האריז״ל את הגילוי וחיות הנמשך מא״ס והתהוות ע״ס חכמה בינה כו׳ בשם אורות שהם כמו אור וזיו היוצא משמש ומאיר כו׳.

אף על פי כן, מאחר שהאריז״ל המשיל את הגילוי והחיות הנמשכים מאין סוף, ואת התהוות עשר הספירות — חכמה, בינה וכו׳ — ל״אורות״, שהם כמו אור וזיו היוצאים מן השמש ומאירים וכו׳,

ביאור

מדוע, אם כן, האריז״ל מכנה זאת חלל ריק? משום שהוא מתאר את המשכת האלקות מאין סוף ואת עשר הספירות כ״אורות״, בדומה לאור השמש המאיר.

לכך קרא להצמצום מה שנכלל האור במאור בשם מקום פנוי שהוא התעלמות האור והתעלמות זו היא העדר האור עד שאינו עולה בשם כלל להיות נק׳ בשם חכמה ואפי׳ חכים

לכן קרא לצמצום, שבו האור נכלל במאור, בשם ״מקום פנוי״: זהו העלם האור, והעלם זה הוא היעדר האור, עד שאינו נקרא בשם כלל — לא חכמה ואף לא ״חכים

ביאור

לפי המשל הזה, הסתלקות האור אל מקורו היא ״מקום פנוי״: היעדר אור מוחלט כל כך, שאי אפשר לכנותו אפילו חכמה או ״חכים״.

ולא בחכמה ידיעא כו׳ (שאינו ניכר מורגש אפי׳ בכח) עד אחר כמה ירידות והשתלשלות המדרגות עקודים נקודים כו׳

ולא בחכמה ידיעא״ וכו׳ (משום שאינו ניכר ומורגש אפילו בכוח), עד לאחר ירידות והשתלשלות רבות של מדרגות — עקודים, נקודים וכו׳,

ביאור

אי אפשר לכנות זאת ״חכים ולא בחכמה ידיעא״; הדבר אינו מורגש אפילו ככוח. רק לאחר מדרגות נוספות רבות, כגון עקודים ונקודים, נוצרת בחינה שאפשר לתת לה שם.

שבחי׳ עינים היא מקור בחי׳ כלים להיות עולה בשם התהוות בחי׳ חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳ דהיינו שאז נעשה בחי׳ כח התהוות איזו בחי׳ להיות מקור דמקור לבחי׳ חכמה כו׳

שבחינת עיניים היא מקור בחינת הכלים, עד שניתן לקרוא לה התהוות בחינת ״חכים ולא בחכמה ידיעא״ וכו׳; כלומר, אז נוצרת יכולת להוות בחינה כלשהי, שתהיה מקור למקור של בחינת חכמה וכו׳,

ביאור

בשיטת האריז״ל, עולם הנקודים נובע מ״עיניים״ דאדם קדמון, והוא מקור הכלים. רק בשלב זה מתהווה כוח שאפשר לכנותו ״חכים ולא בחכמה ידיעא״ — מקור למקור של חכמה.

(וכל ענין צמצום זה להיות ירידת והשתלשלות עיגולים ויושר ופרסא דא״ק להיות עקודים נקודים כו׳ הכל בכלל כתר דאצי׳ שהוא הממוצע להיות התהוות בחי׳ אצי׳ ע״ס חכמה כו׳):

(וכל עניין הצמצום הזה, המביא לירידה ולהשתלשלות של עיגולים ויושר ושל פרסא דא״ק, עד עקודים ונקודים וכו׳, נכלל כולו בכתר דאצילות, שהוא הממוצע להתהוות בחינת אצילות — עשר הספירות, חכמה וכו׳):

ביאור

כל השלבים שבין הצמצום לאצילות — העיגולים והקו (שתי צורות של האור לאחר הצמצום), הפרסא דאדם קדמון, עקודים ונקודים — נכללים יחד בכתר דאצילות, הממוצע שממנו מתהווה אצילות.

פסקה 17 בקצרה

הצמצום נקרא ״מקום פנוי״ רק ביחס לאור, בהתאם למשל האור של האריז״ל; למעשה עצמות ה׳ ממלאת אותו, וכל השלבים עד אצילות נכללים בכתר, הממוצע בין אין סוף לספירות.

לעומק

מאמרים מאוחרים מדייקים בסוגריים המסיימים: בפרט יש הבדל בין הצמצום הראשון, צמצום אדם קדמון וצמצום הדיקנא (המשך תרס״ו); עם זאת, כל הדרגות שלמעלה מאצילות נחשבות לדרגה אחת — כתר בכללות (המשך תרע״ב). בהמשך תרע״ב מובא גם מעץ חיים, שער הנקודים, שצמצום אדם קדמון הוא בשביל אצילות והפרסא שלו בשביל בריאה, אך גם אור אצילות עובר דרך פרסא.

מראי מקומות

  1. 1
    בבחי׳ הצמצום באוא״ס · ראה בהמשך תער״ב פרק קצד.
  2. 2
    ונתעלם להיות רק בכח המאור · ראה לקו״ת ויקרא נב, ד. סה״מ תער״ב פרק קלז.
  3. 3
    (שאינו ניכר מורגש אפי׳ בכח) · וכח זה הוא רק מה שהמאור כולל הכל — סה״מ עזר״ת ע׳ ט. וראה שם ע׳ רי.
  4. 4
    וכל ענין צמצום זה . . הכל בכלל כתר דאצילות שהוא הממוצע · ראה אוה״ת פ׳ וארא ע׳ קמט. פ׳ ויחי שפט, א. ובד״ה קרוב ה׳ תרס״ח (קרוב לסופו) (בהמשך תרס״ו) מוסיף ע״ז ”ובפרטי׳ יש חילוק בין צמצום הראשון לצמצום א״ק וצמצום הדיקנא כו׳” עכ״ל ע״ש. ובהמשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקסג מציין ע״ז: ”הרי כל המדרי׳ שלמעלה מאצי׳ נחשב למדרי׳ א׳ והוא בחי׳ הכתר בכלל”. ראה אוה״ת דרושים לחנוכה שט, ב. בהמשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳שצג מציין ”ועמ״ש בע״ח שער הנקודים פ״ב בענין צמצום ופרסא דא״ק שהצמצום דא״ק הוא בשביל האצי׳ והפרסא בשביל הברי׳ כו׳, ומ״מ גם אור האצי׳ הוא ע״י פרסא”, ע״ש.

הפרסא כמשל של מורה ¶18–22

18אך ענין הפרסא שבין אצי׳ לבריאה ובין בריאה כו׳ הוא עד״מ כמו הרב שרוצה להסביר שכל גדול לתלמידו שאין התלמיד יכול לקבלו

אבל עניין הפרסא שבין אצילות לבריאה, ובין בריאה [ליצירה] וכו׳, הוא בדוגמת רב הרוצה להסביר לתלמידו רעיון עמוק שהתלמיד אינו יכול לקבל,

ביאור

כעת מוסבר מנגנון אחר — הפרסא שבין העולמות — באמצעות משל חדש: רב המבקש להעביר לתלמיד רעיון עמוק מכדי שיוכל לקבלו ישירות.

וצריך להמשילו בדרך משל וחידה וכמו משלי שלמה לשמרך מאשה זרה שהיא משל להנמשל שמדבר בע״ז שהיא זרה מדברי תורה כו׳

ולכן עליו להעבירו באמצעות משל וחידה; כמו משלי שלמה: ״לשמרך מאשה זרה״, שהוא משל לתוכן הנמשל, העוסק בעבודה זרה, שהיא זרה לדברי תורה וכו׳;

ביאור

עליו להלביש את הרעיון במשל או בחידה. משלי שלמה הם דוגמה מובהקת: האזהרה מפני ״אשה זרה״ היא, במשמעותה הפנימית, אזהרה מפני עבודה זרה, שהיא זרה לתורה.

וכן כיוצא בזה שאר ענינים כמו מה שמביאין משל מדברים פשוטים גשמיים לדברים העומדים ברומו של עולם כו׳.

וכך גם בעניינים אחרים, כגון הבאת משל מדברים גשמיים פשוטים לעניינים העומדים ברומו של עולם וכו׳.

ביאור

כך גם כאשר מלמדים עניינים נעלים, ״העומדים ברומו של עולם״, באמצעות משלים מדברים גשמיים פשוטים.

פסקה 18 בקצרה

הפרסא המפרידה בין העולמות נמשלת לרב המעביר לתלמיד רעיון עמוק מדי באמצעות הלבשתו במשל.

לעומק

הצמח צדק (אור התורה, וארא) מציין שבמאמר זה החלל של הצמצום הוא הפסק גדול יותר מזה שבין משל לנמשל; במקום אחר הוא מסביר שהתורה נקראת ״משל הקדמוני״, והוא עניין הפסק של החלל.

מראי מקומות

  1. 1
    ענין הפרסא שבין אצי׳ לבריאה · ראה לקו״ת בלק סח, ג. ובשה״ש לט, ג. ובאוה״ת ענינים ע׳ קנב. קפח. סה״מ תר״ס ע׳ לט. ובד״ה וספרתם לכם תרס״ו.
  2. 2
    וצריך להמשילו בדרך משל וחידה · באוה״ת פ׳ וארא ע׳ קנב כ׳ שכאן בתו״א מבאר שהחלל ומקום פנוי זהו הפסק יותר מן המשל לגבי הנמשל, ושם מבאר שהתורה נק׳ משל הקדמוני וזהו ענין הפסק החלל, ע״ש. ראה המשך תער״ב ח״א פרק רצג.
  3. 3
    משל וחידה · ראה סידור קמט, רע״א. לקו״ש חי״ט ע׳ 422 בשולי העמוד. בלקו״ת שמע״צ פז, ב מציין לכאן.
  4. 4
    לשמרך מאשה זרה · Proverbs 7:5

19והנה המשל הזה הוא מענינים אחרים שלא מענין השכל שרוצה ללמד עליו רק לפי שבו ועל ידו יובן השכל לכן הוא מפסיקו בדברים אחרים.

הנה, המשל הזה לקוח מעניינים אחרים, שאינם קשורים לעניין השכל שהוא מבקש ללמד; אלא רק משום שבאמצעותו ובתוכו אפשר להבין את השכל, הוא מסתיר אותו באמצעות עניינים אחרים.

ביאור

המשל לקוח מתחום אחר מזה של הרעיון שהוא בא ללמד; משתמשים בו רק מפני שאפשר לתפוס באמצעותו את הרעיון. במובן זה, המשל מסתיר את הרעיון באמצעות חומר זר.

וזהו ענין פרסא המפסיק בין אצי׳ לבריאה שהוא בחי׳ מסך מבדיל לדבר מענינים אחרים שלא

וזהו עניינה של הפרסא המבדילה בין אצילות לבריאה: היא בבחינת מסך מבדיל, המאפשר לדבר על עניינים אחרים, ולא

ביאור

הפרסא שבין אצילות לבריאה היא מסך מסוג זה: היא ״מדברת על עניינים אחרים״ ולא על אצילות.

מענין אצי׳ ששם החכמה היא באופן אחר ומהות אחר שאינה מערך אופן ומהות חכמה שבעולם הבריאה ואין בבריאה יכולת לקבל הארת חכמה

על עניין האצילות; שהרי שם החכמה היא באופן אחר ובמהות אחרת, שאין להן ערך לאופן ולמהות של החכמה שבעולם הבריאה, ולבריאה אין יכולת לקבל את הארת החכמה

ביאור

החכמה שבאצילות היא מסוג שונה לחלוטין מן החכמה שבבריאה, ובריאה אינה יכולה לקבל אותה כפי שהיא.

כמו שהיא באצי׳ רק שע״י הפרסא המפסקת יהיה הארת בחי׳ חכמה בבריאה ג״כ לפי מזגה ותכונתה כדי שיובן השכל להתלמיד מן המשל ומתחדש שם בחי׳ חכ׳ ג״כ.

כפי שהיא באצילות. אלא שבאמצעות הפרסא המבדילה מאירה גם בבריאה הארה מבחינת החכמה, בהתאם למזגה ולאופייה, כדי שהתלמיד יוכל להבין את השכל מתוך המשל; וכך מתחדשת שם גם בחינת חכמה.

ביאור

באמצעות הפרסא מאירה החכמה בבריאה בצורה המתאימה לטבעה, כשם שהתלמיד תופס את הרעיון באמצעות המשל, וכך נולדת שם חכמה חדשה.

פסקה 19 בקצרה

הפרסא ביחס לעולמות היא כמו משל ביחס לרעיון: מסך של חומר זר, שבאמצעותו מגיעה חכמה עליונה לעולם תחתון בצורה שהוא יכול לקבל.

לעומק

פסח אליהו תשנ״ח מציע שהקטע מדבר על הכלים של בריאה. שיר המעלות תשכ״ד מוסיף שהמשל מתאים רק לפרסא שבין אצילות לעולמות התחתונים, ולא לפרסא שבין כתר לחכמה.

מראי מקומות

  1. 1
    וזהו ענין פרסא המפסיק · ראה המשך תער״ב ע׳ קע. ובהתמים חוברת ב׳ ע׳ צ.
  2. 2
    לדבר מענינים אחרים שלא מענין אצי׳ · בד״ה שיר המעלות תרס״ד ע׳ קנ, מבאר שזהו דווקא בהפרסא שבין אצי׳ לבי״ע, אבל בהפרסא שבין הכתר לחכ׳ אא״ל כן ע״ש. וראה שם ע׳ קסט.
  3. 3
    לדבר מענינים אחרים . . ששם החכמה · בד״ה פתח אליהו תרנ״ח ע׳ עג ”נראה לענ״ד . . שזה מדבר בענין הכלים דבריאה” ע״ש.

20ולכן נק׳ בריאה ג״כ יש מאין לפי שהיא מבחי׳ פרסא שהי׳ אור של תולדה דהיינו שנולד ונתחדש אור חכמה בבריאה

לכן גם בריאה נקראת יש מאין, משום שהיא נובעת מבחינת פרסא, שממנה נוצר אור של תולדה; כלומר, אור החכמה נולד ומתחדש בבריאה,

ביאור

זו הסיבה שגם בריאה נקראת ״יש מאין״: האור שבבריאה הוא ״אור של תולדה״, שנולד מחדש באמצעות הפרסא, ולא האור המקורי שממשיך לרדת.

כמו עד״מ השכל שמתחדש אצל התלמיד מן המשל שאמר לו שהמשל הוא בענין אחר והוא מבין מזה דעת רבו

כמו, למשל, הרעיון שמתחדש אצל התלמיד מתוך המשל שאמר לו [המורה]: המשל עוסק בעניין אחר, ומתוכו הוא מבין את דעת רבו,

ביאור

הדבר דומה לתלמיד ששומע משל על עניין אחד ומתוכו תופס למה התכוון רבו בעניין אחר.

והרי שכל זה הוא חדש אצלו שמתחדש ע״י המשל. וכך אור זה דבריאה הוא אור חדש שמתחדש ע״י הפרסא.

והרי השכל הזה חדש אצלו, והוא מתחדש באמצעות המשל. כך גם אור זה של בריאה הוא אור חדש, שמתחדש באמצעות הפרסא.

ביאור

הרעיון חדש לתלמיד ונוצר באמצעות המשל; כך גם האור שבבריאה הוא אור חדש, שנוצר באמצעות הפרסא.

פסקה 20 בקצרה

מכיוון שהאור שבה נוצר מחדש באמצעות הפרסא, גם בריאה היא בריאה של ״יש מאין״, כמו רעיון שנולד במחשבתו של תלמיד מתוך משל.

לעומק

מאמר מוקדם יותר בתורה אור (לך לך) מסביר שבאמצעות מסך ופרסא נוצר אור חדש, ״אור של תולדה״, שאינו מעצמותו של האור הראשון. הוא מבחין בין פרסא שבקדושה לבין המסך ״בין קודש לחול״, המסתיר עד שהדברים נעשים נפרדים ממש.

מראי מקומות

  1. 1
    אור של תולדה · נסמן לעיל יב, ב.
  2. 2
    מבין מזה דעת רבו · נזכר בסה״מ תרמ״ג ע׳ כג.

21והנה המשכיל יבין שהתעלמות השכל של הרב בדרך המשל שאומר להתלמיד הוא שכל חכמתו בעצמות׳ הוא מלובש במשל זה ולא בכח לבד אלא בפו״מ.

והמשכיל יבין שכאשר הרב מסתיר את הרעיון שלו באמצעות משל שהוא מספר לתלמיד, כל רעיון חכמתו, בעצמותו, מלובש במשל הזה בפועל ממש, ולא רק בכוח.

ביאור

נקודה דקה: כשהרב מלביש את הרעיון שלו במשל, הרעיון כולו נוכח במשל באמת ובפועל, ולא רק בכוח.

רק לפי שהענין שהחכמה מלובשת בו הוא שלא מענין השכלת חכמתו בעצמו אלא יצא ללמד שלא כענינו לכך השכלת הרב בענין שמרמז בו אין ההשכלה ההיא נראית ונגלית להתלמיד

אלא שהעניין שבו החכמה מלובשת אינו העניין של השגת חכמתו עצמה, אלא הוא ״יצא ללמד שלא כעניינו״; לכן השגת הרב בתוך העניין שבו הוא רומז לרעיון אינה נראית ואינה גלויה לתלמיד,

ביאור

אבל מכיוון שהמשל עוסק בנושא אחר — בלשון כלל הפרשנות של חז״ל, הוא ״יצא ללמד שלא כעניינו״ — התלמיד אינו יכול לראות ישירות את כוונת הרב.

אלא עפ״י המשל שהוא ענין אחר וממנו מתחדש לו השכל עד שנק׳ אצלו שכל חדש אבל מ״מ השכל החדש הזה במהותו ועצמותו כבר היה לעולמים ומרומז הכל במשל.

אלא באמצעות המשל, שהוא עניין אחר, ומתוכו מתחדש לו השכל, עד שהוא נקרא בעיניו שכל חדש. ואף על פי כן, השכל החדש הזה, במהותו ובעצמותו, ״כבר היה לעולמים״, והכול רמוז במשל.

ביאור

הוא יכול לראות את הרעיון רק באמצעות המשל, ולכן הוא חדש בעיניו. אך לאמיתו של דבר הוא היה קיים כל הזמן; כפי שנאמר בקהלת, הוא ״כבר היה לעולמים״, והוא היה כלול כולו במשל.

פסקה 21 בקצרה

בשונה מן הצמצום, שבו האור נוכח רק בכוח, המשל מכיל בפועל את הרעיון כולו; הוא נראה חדש לתלמיד רק מפני שהוא מגיע אליו באמצעות עניין זר.

מראי מקומות

  1. 1
    כבר היה לעולמים · Ecclesiastes 1:10

22וכך הוא ענין התעלמות והתלבשות חכמה כו׳ דאצי׳ בבחי׳ פרסא להיות התהוות בחי׳ חכ׳ כו׳ דבריאה.

וכך גם בעניין ההעלם וההתלבשות של חכמת אצילות וכו׳ בבחינת פרסא, כדי שתתהווה בחינת חכמה וכו׳ דבריאה:

ביאור

המשל מיושם כאן: חכמת אצילות נעלמת ומתלבשת בפרסא, כדי שחכמת בריאה תוכל להתהוות.

שחכ׳ דאצי׳ היא במהותה ועצמותה בפו״מ המתלבשת בבחי׳ הפרסא וגורמת התהוות חכמה דבריאה כו׳ הרי חכמה דבריאה אע״פ שהיא אור חדש מ״מ כבר יש לה איזה ערך ויחוס עם חכמה דאצי׳.

חכמת אצילות, במהותה ובעצמותה, מתלבשת בפועל בבחינת הפרסא וגורמת להתהוות חכמת בריאה וכו׳. נמצא שגם חכמת בריאה, אף שהיא אור חדש, כבר יש לה מידה מסוימת של ערך ויחס לחכמת אצילות.

ביאור

חכמת אצילות נוכחת בפועל בפרסא וגורמת להתהוות חכמת בריאה. לכן, אף שחכמת בריאה היא חדשה, יש לה בכל זאת מידה מסוימת של ערך ויחס לחכמת אצילות.

משא״כ בחי׳ צמצום אוא״ס להיות אצי׳ היינו התעלמות האור והעדרו עד שאינו עולה בשם כלל כנ״ל ולכן נק׳ חד ולא בחושבן:

לא כך הוא בצמצום אור אין סוף כדי שתתהווה אצילות: שם האור נעלם וחסר, עד שאינו נקרא בשם כלל, כפי שהוסבר לעיל. לכן הוא נקרא ״אחד ולא בחושבן״.

ביאור

הצמצום שקדם לאצילות שונה: שם האור אינו מתלבש, אלא נעדר, כך שאי אפשר אפילו לכנותו בשם. לכן אין סוף, ביחס לספירות, נקרא ״אחד ולא בחושבן״.

פסקה 22 בקצרה

כך מושלמת ההבחנה: דרך פרסא המדרגה העליונה נוכחת בפועל ושומרת על מידה של יחס למדרגה התחתונה; ואילו בצמצום האור נעדר ואין יחס כלל, ולכן נאמר ״אחד ולא בחושבן״.

לעומק

בלקוטי תורה (אמור) מפנה אדמו״ר הזקן למאמר הזה: מאצילות לבריאה, ליצירה ולעשיה, אף שהאור עובר דרך פרסא, הדבר עדיין נקרא סדר השתלשלות; ואילו מאין סוף לאצילות אין זה בסדר זה, אלא באמצעות צמצום וחלל פנוי. מאמרים מאוחרים יותר (המשך תער״ב; ספר המאמרים תרע״ז) מפרטים שמה שמתלבש בפרסא הם הכלים של אצילות, ובייחוד הכלים של המלכות שלה.

מראי מקומות

  1. 1
    שחכ׳ דאצי׳ היא . . המתלבשת בבחי׳ הפרסא · ראה תורת שמואל תרכ״ז [הוצאת תש״ס] ע׳ קמח. וראה ג״כ בהמשך תער״ב פרק קלא שהכוונה כאן על בחי׳ כלים דאצי׳. וכ״ה בסה״מ עזר״ת ע׳ פד ושם מוסיף ”ובפרטיות רק בחי׳ הכלים דמל׳ כו׳ אבל לא האור, שהרי הכלים דמל׳ דאצי׳ הן שנעשין נר״ן לבי״ע כו׳ כמ״ש באגה״ק סי׳ כ, והגם שאו׳ שם שגם הקו המאיר בהכלים דמל׳ קודם הפרסא בקע הפרסא עמהם ומאיר בהם בבי״ע כמו באצי׳ כו׳, הנה מ״מ מאחר שזהו ע״י בקיעה אין זה כמו שהן באצי׳”, ע״ש. וכ״ה בד״ה מצותה משתשקע החמה תרפ״ח ע׳ לב. בלקו״ת אמור לג, סע״ג מציין לכאן: ”ויובן ענין זה ממ״ש במ״א בד״ה פתח אליהו שמאצילות לבי״ע הגם שהאור נמשך ע״י פרסא מ״מ נק׳ סדר ההשתלשלות משא״כ מא״ס ב״ה לאצילות הוא שלא כסדר ההשתלשלות רק ע״י צמצום ומקום פנוי כי אין ערוך לך כו׳ חד לא בחושבן כו׳”. בלקו״ת ואתחנן יב, ד, שה״ש כ, ב מציין לכאן. וראה בלקו״ת שה״ש מב, ב שמבאר ענין דילוג וענין סדר השתלשלות ומציין לכאן.
  2. 2
    ולכן נק׳ חד ולא בחושבן · Tikkunei Zohar 17a:9–11

ובכל זאת מאוחד עמו ¶23–24

23אך אנת הוא דאפיקת עשר תקונין כו׳ שמ״מ אינן בחי׳ נפרד לגמרי אף שאין להם ערך ויחס אליו כו׳

אלא ״ואנת הוא דאפיקת עשר תקונין״ וכו׳: ואף על פי כן, הם אינם נפרדים לגמרי, אף שאין להם ערך ויחס אליו וכו׳;

ביאור

המשפט השני בפסח אליהו, ״ואנת הוא דאפיקת עשר תקונין״, מוסיף איזון: אף שאין לספירות יחס לאור אין סוף, הן אינן נפרדות ממנו לגמרי.

מ״מ מאחר שהאור נכלל במאור כו׳. וגם אח״כ המשכת קו״ח כו׳ הרי הכל מתאחדים עמו.

אף על פי כן, מאחר שהאור כלול במאור וכו׳, וגם לאחר מכן נמשך הקו וחוט וכו׳, הרי הכול מתאחד עמו.

ביאור

האור לא הסתלק מעולם, אלא רק נכלל במאור; ולאחר הצמצום נמשכים לחלל קו וחוט דק של אור. לכן הכול מתאחד עמו.

פסקה 23 בקצרה

למרות הפער שיוצר הצמצום, הספירות נשארות מאוחדות עם אין סוף, משום שהאור רק נכלל במקורו ונמשך שוב באמצעות הקו.

מראי מקומות

  1. 1
    אנת הוא דאפיקת עשר תקונין · Tikkunei Zohar 17a:11–12

24ואפי׳ לאנהגא בהון עלמין. עלמין הם בחי׳ כלים. ת׳ אלף עלמין דכסופין כו׳ דבאצי׳ איהו וחיוהי חד אפי׳ בבחי׳ כלים.

ואפילו ״לאנהגא בהון עלמין״. ״עלמין״ הם בבחינת כלים; ״ת׳ אלף עלמין דכסופין״ וכו׳. שהרי באצילות ״איהו וחיוהי חד״, אפילו בבחינת הכלים.

ביאור

פסח אליהו ממשיך ואומר שעשרת התיקונים נועדו ״לאנהגא בהון עלמין״. כאן ״עלמין״ פירושם כלים, והם ״עלמין דכסופין״ רבים מספור בתוך אצילות; ובאצילות אפילו הכלים הם אחד עם החיות שממלאת אותם.

וכמשל דבר גשמי הנתפס במחשבה שמחשבתו מקפת אפי׳ גשמי כאבן דומם הגם שאין המשל דומה לנמשל לא מני׳ כו׳.

וזה כמו משל לדבר גשמי הנתפס במחשבה: המחשבה מקיפה אפילו דבר גשמי, כגון אבן דוממת, אף שהמשל אינו דומה לנמשל, לא מינה וכו׳.

ביאור

איך ייתכן שהאור והכלי הם אחד? משל, שאינו מדויק: כשחושבים על אבן, המחשבה תופסת ומקיפה דבר גשמי.

מ״מ קצת מן הקצת יכול המשכיל להתבונן ולהשכיל ע״ד הנמשל מן המשל הזה כי כשם שיש כח ויכולת במחשבה

ובכל זאת, המשכיל יכול להתבונן ולהבין מן המשל הזה מעט מן המעט על הנמשל. כשם שיש במחשבה כוח ויכולת

ביאור

אף שהמשל רחוק מן המציאות, הוא מאפשר למשכיל הצצה זעירה לכוח שיש במחשבה.

להקיף את הדבר הגשמי בתוכו עם היותו דבר נפרד ממנו ממש ואין ערוך אליו מ״מ יש כח המחבר להיות דבר הגשמי מוקף במחשבה שבמוח.

להקיף בתוכה את הדבר הגשמי, אף שהוא דבר נפרד ממנה ממש ואין לו ערך לה, בכל זאת יש כוח שמחבר ביניהם, כך שהדבר הגשמי מוקף במחשבה שבמוח.

ביאור

המחשבה יכולה להחזיק בתוכה חפץ גשמי, אף שהחפץ נפרד ממנה לגמרי ושונה ממנה. יש במחשבה כוח שמחבר ביניהם.

כך למעלה יש כח ויכולת לחבר את האורות וכלים ושם למעלה הם מחוברים להיות הכל אחדות א׳ ולא יפרדו.

כך למעלה יש כוח ויכולת לחבר בין האורות והכלים; ושם למעלה הם מחוברים, כך שהכול הוא אחדות אחת ואינם נפרדים.

ביאור

כך למעלה יש כוח שמחבר בין האורות והכלים של אצילות והופך אותם לאחדות אחת, שאינה נפרדת לעולם.

מה שא״א לצייר זה במוח שכלנו בעולם הנפרד ובחי׳ כלים דאצי׳ הם ת׳ אלף עלמין דכסופין כו׳

דבר שאי אפשר לצייר בשכלנו בעולם הנפרד. ובחינת הכלים של אצילות היא ״ת׳ אלף עלמין דכסופין״ וכו׳,

ביאור

השכל שלנו, שעוצב בעולם שבו הדברים נפרדים, אינו יכול לצייר אחדות כזאת. הכלים של אצילות הם ״עלמין דכסופין״ רבים מספור.

תליסר אלף עלמין כו׳ שהן מבחי׳ נימין ושערות כו׳ ועד״ז התחלקות המחשבה לכמה מיני מחשבות עד אין מספר כו׳:

״תליסר אלף עלמין״ וכו׳, שהם מבחינת נימין ושערות וכו׳; ובדומה לכך, המחשבה מתחלקת לסוגים רבים של מחשבות, עד אין מספר וכו׳.

ביאור

אלה הם ״תליסר אלף עלמין״, שהקבלה מתארת כ״נימין ושערות״: ערוצים דקים ורבים, המסתעפים לכיוונים שונים. ריבוים דומה לאופן שבו מחשבה אחת מתחלקת למחשבות פרטיות בלי סוף, ובה בעת נשארת מחשבה אחת.

פסקה 24 בקצרה

הביטוי ״לאנהגא בהון עלמין״ מלמד שגם הכלים של אצילות מאוחדים עם האור שבה, אחדות שהמאמר ממחיש באמצעות יכולתה של המחשבה להקיף חפץ גשמי.

לעומק

הביטוי ״איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד״ מן ההקדמה לתיקוני זוהר עומד ביסוד המאמר כולו: באצילות הן האורות (״איהו וחיוהי״) והן הכלים (״גרמוהי״) מאוחדים עם אין סוף, ולכן הכלים הם תיקונים ולא לבושים נפרדים.

מראי מקומות

  1. 1
    ואפי׳ לאנהגא בהון עלמין · Tikkunei Zohar 17a:11–12

ארוך, קצר ובינוני: ״ארדה נא״ ¶25–26

25חד אריך וחד קציר וחד בינוני הנה חסד נק׳ אריך לפי שהוא מתפשט מלמעלה מעלה למטה מטה כמו מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך.

״אחד ארוך, אחד קצר ואחד בינוני״. והנה, חסד נקרא ״ארוך״, משום שהוא מתפשט מן הגבהים העליונים ביותר אל המעמקים הנמוכים ביותר, כמו מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך.

ביאור

פתח אליהו מתאר את הספירות כ״אחד ארוך, אחד קצר ואחד בינוני״. חסד הוא ״ארוך״ משום שטבעו של החסד הוא להימשך עד למטה, כמו מים הזורמים ממקום גבוה למקום נמוך.

וגבורות שהן ממטה למעלה נק׳ קציר שהוא מקצר ומגביל השפעת החסד שיהי׳ לפי ההעלאה שממטה למעלה:

והגבורות, שהן מלמטה למעלה, נקראות ״קצר״, משום שהן מקצרות ומגבילות את השפעת החסד, כך שתהיה בהתאם לעלייה מלמטה למעלה.

ביאור

גבורה, הפועלת מלמטה למעלה, היא ״קצרה״: היא מגבילה את השפעת החסד כך שתתאים למה שעולה מלמטה, כלומר למה שמעשיו של המקבל ראויים לו.

פסקה 25 בקצרה

המונחים ״ארוך״ ו״קצר״ בפתח אליהו מוסברים כחסד, הנמשך כלפי מטה בלי גבול, וכגבורה, המודדת את ההשפעה בהתאם למה שעולה מלמטה.

מראי מקומות

  1. 1
    חד אריך וחד קציר · Tikkunei Zohar, Patach Eliyahu · 17a:13–15
  2. 2
    לפי ההעלאה שממטה למעלה · ביהל אור ע׳ 316 שמלמטה ומציין ע״ז ”(ועד״ז ארז״ל מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר כו׳) [ברכות יא, א]. ובינוני הוא רחמנות בחי׳ ממוצע בין החסד שהוא שלא להבחין כלל אע״פ שאינו הגון ובין גבורות לדון אם הוא הגון, ורחמנות הוא ממוצע שמצד עצמו אינו ראוי מ״מ צריך לרחם כו׳ וע״ש סד״ה ארדה נא ואראה מ״ש עוד בזה” ע״ש.

26וזהו ארדה נא ואראה הכצעקתה כו׳. ר״ל אראה אם הכצעקתה הבאה אלי ממטה למעלה ארדה נא מלמעלה למטה שיהיו שוין ההעלאה וההמשכה

וזהו [פירוש] ״ארדה נא ואראה הכצעקתה״ וגו׳. כלומר: ״אראה״ אם ״הכצעקתה״, הצעקה הבאה אליי מלמטה למעלה, [ו]״ארדה נא״ מלמעלה למטה, כך שהעלייה וההמשכה יהיו שוות.

ביאור

כעת נבאר את הפסוק שבכותרת: ״ארדה נא ואראה הכצעקתה...״ ה׳ ״יראה״ את הצעקה, את מה שעולה מלמטה, ו״ירד״, כלומר ימשיך את השפע מלמעלה, כך ששני הדברים יהיו שווים: ההשפעה מלמעלה תתאים לעלייה מלמטה.

אך לפי שההמשכה מלמעלה למטה היא בחי׳ או״י ובחי׳ חסדים לכך נאמר ארדה נא תחלה ואח״כ אראה כו׳.

אך מכיוון שההמשכה מלמעלה למטה היא בחינת אור ישר ובחינת חסדים, לכן נאמר תחילה ״ארדה נא״, ואחר כך ״ואראה״ וגו׳.

ביאור

אולם הפסוק מקדים את ״ארדה נא״ ל״ואראה״, משום שההמשכה מלמעלה למטה היא ״אור ישר״ וחסד, והחסד בא תחילה.

ובינוני הוא רחמנות בחי׳ ממוצע בין החסד שהוא שלא להבחין כלל אע״פ שאינו הגון ובין גבורות לדון אם הוא הגון ורחמנות הוא ממוצע שמצד עצמו אינו ראוי מ״מ צריך לרחם כו׳:

ו״בינוני״ הוא רחמים, בחינת ממוצע בין חסד, שאינו מבחין כלל גם כאשר האדם אינו ראוי, ובין גבורות, הדנות אם הוא ראוי. רחמים הם הממוצע: אף שמצד עצמו אינו ראוי, בכל זאת צריך לרחם עליו וכו׳.

ביאור

המונח השלישי, ״בינוני״, הוא רחמים. חסד נותן בלי לבדוק אם המקבל ראוי לכך; גבורה דנה אם הוא ראוי; והרחמים עומדים ביניהם: הם מכירים בכך שאינו ראוי, ובכל זאת מרחמים עליו.

פסקה 26 בקצרה

המאמר מסיים בחזרה לפסוק שבכותרת: ״ארדה״ הוא חסד, הממשיך מלמעלה; ״ואראה״ הוא גבורה, השוקלת את מה שעולה מלמטה; ו״בינוני״ הוא רחמים.

לעומק

הדברים חוזרים לנושא שעליו מצביע הביאור לכותרת: רק באמצעות ספירות האצילות, התיקונים, פועל אור אין סוף בעולמות, כך שאפשר לדבר על כך שה׳ ״יורד״ ו״רואה״. לכן המאמר מפרש את דין ה׳ בסדום כפעולתם של חסד, גבורה ורחמים.

מראי מקומות

  1. 1
    ארדה נא · Genesis 45:1
  2. 2
    ארדה נא · Genesis 18:21

סיימת את המאמר?

סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.

הורדת PDFPDF · 528 KB

שאלות לשיחה

  1. כיצד ההבדל בין קישוט ללבוש רגיל מסביר מדוע הספירות של אצילות נקראות תיקונין, ואילו בריאה, יצירה ועשיה נקראות לבושים?
  2. מדוע העובדה שהשכל והמידות משתנים מוכיחה שהם אינם עצמות הנפש? מה באדם אינו משתנה?
  3. מה ההבדל בין צמצום, שבו האור נשאר רק בכוח, לבין פרסא, שבה רעיון המורה נוכח בפועל בתוך המשל? מדוע רק הראשון הופך את ה׳ ל״אחד ולא בחושבן״?
  4. אם המאור ״גלוי״ אפילו לילדים קטנים, מה בדיוק מוסתר באמצעות הצמצום?
  5. מדוע הפסוק אומר ״ארדה נא״ לפני ״ואראה״, ומה לומד מכך המאמר על חסד, דין ורחמים?

שפה

גודל האות

ערכת צבע

איך אני לומד

לוח

הצג

PDF

הורדת PDFPDF · 528 KB

שפה

EnglishEspañolFrançaisעבריתPortuguêsРусский

שלחו לנו הצעה

תיקונים, רעיונות, שאלות. שם ודוא״ל אינם חובה. השאירו דוא״ל אם תרצו תשובה.

ההודעה נשלחת בדוא״ל לעורך, עם הדף שבו אתם נמצאים. שום דבר לא מתפרסם.

תוכן

תורה אורתורה אור

פרשת ויראוירא

  1. 1(Pertaining to the verse “I will go down now”) Eliyahu opened: “You are One, but not in number…”
  2. 2ארדה נא וגו׳“I will go down now [and see]”