ביום השמיני עצרת תהיה לכם

המאמר פותח בפסוק התורה על שמיני עצרת, ומציין הבדל בלשון. בפסח ובשבועות נאמר ״ועשית״ את החג ״לה׳ אלקיך״, ואילו בסוכות נאמר ״וחגותם אותו חג לה׳״. את הלשון הזאת יקרא המאמר כעשיית חגיגה ושמחה לה׳ עצמו.

אדמו״ר הזקן מסביר את לשון הפסוק בסוכות: בחג הזה אנו מביאים שמחה לה׳ עצמו. את התפילה ״ישראל... ישמחו בך״ הוא מפרש כך: ישראל מביאים שמחה בך. הכלל התלמודי שהשמחה באה באמצעות יין מתקשר לפסוק על היין ״המשמח אלקים ואנשים״.

השאלה היא כיצד אפשר לדבר על שמחה ״בו״, בה׳ שאין לו גוף או רגשות כמו שלנו. ההערה שבסוגריים מפנה לשני מאמרים נוספים העוסקים בשמחה בה׳, והתשובה מתחילה בפסוק ״בן חכם ישמח אב״.

המשל הוא על אב המסתיר את עצמו מבנו כדי לבחון את חכמתו. המבחן הוא אם הבן מבין שההסתר אינו ריחוק אמיתי.

בן חכם מבין שאביו הסתתר רק כדי שיחפשו וימצאו אותו, ולכן הוא מחפש אותו בכל כוחו. שמחת האב גדולה אז יותר מכפי שהייתה אילו לא הסתתר כלל, משום שזו שמחה בחכמתו ובהבנתו של הבן.

המשל מיושם בלוח השנה. הפסוק על השופר בראש השנה, ״בכסה ליום חגנו״, מתפרש כאומר שה׳ מסתיר את עצמו בראש השנה, כשהירח עדיין מכוסה, למען חג הסוכות כעבור שבועיים, כדי שהשמחה אז תהיה גדולה יותר.

ראש השנה הוא יום הדין, והפסוק מכנה אותו ״משפט לאלקי יעקב״. אדמו״ר הזקן קורא זאת כמשפט הנוגע לנוכחותו של ה׳ עצמו: הוא נראה כאילו הוא מסתלק, והשאלה העומדת למשפט היא אם וכיצד אלקותו תשכון בתוך עם ישראל.

נבחנים היקף האלקות שכל אדם המשיך לנפשו בשנה שעברה, לפי דרגתו, והיקף מה שימשיך בשנה הבאה, וכן אם הוא ראוי לכך. עיכוב גילוי נוכחותו עד לאחר המשפט הוא שיוצר את הרושם שה׳ מסתתר.

הפסוק מפרשת וילך, ״ואנכי הסתר אסתיר פני״, עלול להשתמע ככעס אמיתי וכריחוק ממשי. אדמו״ר הזקן אומר שההסתר הזה אינו מטרה בפני עצמה ואינו כעס אמיתי, חס ושלום.

להסתר יש תכלית: שנבקש את פני ה׳, כדי שבסוכות תתגלה אלקותו. השמחה גדולה ביותר כשדבר נסתר מתגלה, ולכן סוכות הוא ״זמן שמחתנו״.

הסתרת הפנים קשורה לפסוק ״ועבד הלוי הוא״, שבו המילה ״הוא״ עשויה לרמוז לממד הנסתר של ה׳. שירת הלויים קשורה ליין ״המשמח אלקים ואנשים״, ולכן המדרגה הנסתרת היא עצמה מקור השמחה.

משום שפני ה׳ נסתרות, אנו מקדישים את עשרת הימים מראש השנה ועד יום הכיפורים לבקשתן. מלכיות, זכרונות ושופרות הם שלוש החטיבות המרכזיות בתפילת מוסף של ראש השנה, ובהן אנו מכריזים שה׳ הוא מלך ומבקשים שימשיך את מלכותו עלינו.

אנו מבקשים את גילוי רצונו של ה׳, את הארת פניו, כמו בברכת כהנים: ״יאר ה׳ פניו אליך״. המשל האנושי הוא אדם שנפגע וכועס, אך כאשר הפוגע מבקש את פניו, הוא סולח לו.

הסליחה אינה רק מחיקת החוב: פני הכעס מוחלפות בפנים של אהבה ורצון. כך גם ה׳ סולח לעוונות עמו ומסיר מהם את פני הכעס וההסתר.

במקום זאת הוא מראה להם את אור פניו, והגילוי מגיע לשיאו בסוכות, כשכבוד ה׳ יוצא מן ההעלם אל הגילוי. לכן סוכות הוא ״זמן שמחתנו״. לאחר מכן עובר אדמו״ר הזקן לשורה הבאה בברכת כהנים: ״ישא ה׳ פניו אליך״.

את המילה ״ישא״ דורשים כאן כ״ירים ויסלק״: ה׳ מעלה ומסלק את פניו, ומראה פנים של כעס ודין. השאלה היא לשם מה, והתשובה טמונה במילים הבאות: ״אליך״.

ההסתלקות היא ״אליך״, כלומר למענך, כדי שאלקות תימשך ותתגלה לאחר שהייתה נסתרת, והשמחה תהיה גדולה הרבה יותר. ההפניה שבסוגריים מתחילה להפנות למקומות נוספים העוסקים באותו נושא.

המאמר ״ושאבתם מים״, הנאמר על סוכות, עוסק ב״בן חכם ישמח אב״. אדמו״ר הזקן מפנה את הקורא גם לכמה קטעים בזוהר.

סעיף ב׳ שואל מה גורם להסתר, ומשיב בפסוק מישעיהו: ״עוונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלקיכם״. אך הדבר מעורר קושי: בעיני ה׳ חושך הוא כאור, אז כיצד יכול עוון, שהוא חושך רוחני, לחסום את אורו?

התשובה מתחילה בהבחנה בין שני ממדים של יחס ה׳ לעולם. החיצוניות היא החיות המהווה כל נברא מאין ומקיימת אותו; מקורה בחיצוניות מלכותו של ה׳. כפי שיתבאר בפסקה הבאה, שום דבר אינו יכול לחסום ממד זה.

בממד החיצוני, מקור החיות המהווה ומקיים את הכול, שום דבר אינו יכול להפריד או להסתיר את אור ה׳. לכן ״מלא כל הארץ כבודו״ ו״מלכותו בכל משלה״: גם חוטא מתקיים מכוחו.

הממד הפנימי שונה: זו קדושתו של ה׳ הנמשכת אלינו מפנימיות רצונו, מרצונו האמיתי. כאן העוון אכן מפריד, ומונע מן האור הפנימי להתגלות בתוך הנקודה הפנימית ביותר של לב האדם.

הסוגריים מפנים לעיון נוסף: איגרת התשובה, החלק השלישי של התניא, כשהקיצור מתכוון כנראה לפרקים ד׳–ה׳; מאמר בתורה אור על הציץ, העוסק גם ב״מחיצת הברזל״ המפרידה בין ישראל לאביהם; וסוף המאמר ״למנצח על השמינית״. הפסוק ״פנים בפנים [דיבר ה׳ עמכם]״ מלמד על הקבלה בין העליון שבאדם: פניו הפנימיות של ה׳ פוגשות את פניו הפנימיות של האדם.

גם לאדם יש ממד חיצוני וממד פנימי. תוכחת הנביא ״כי פנו אלי עורף״ מתארת עבודת ה׳ חיצונית בלבד, כמו הפניית הגב; הפנימיות היא רצונו האמיתי של האדם.

העיקר הוא רצונו הפנימי של האדם. ההבחנה בין חיצוניות לפנימיות קיימת גם בהימנעות מחטא וגם בעשיית טוב: בהימנעות מחטא חל הפסוק על העוונות המבדילים, ובעשיית טוב התפילה המובאת בהמשך מציגה שתי דרגות.

בתפילת נשמת נאמר ״כל ברך לך תכרע וכל קומה לפניך תשתחווה״. אלו שתי דרגות של התמסרות: כריעה והשתחוויה מלאה. כל מי שאומר קריאת שמע מקבל את מלכות ה׳, אך לא כולם מגיעים לאותו עומק.

״אין כל הפנים שוות״ — בני אדם שונים זה מזה. יש מי שמקבל את מלכות ה׳ בלי שהיא אוחזת בו בעומק הלב, ב״קרב איש ולב עמוק״.

אדם כזה אינו מגיע לכלות הנפש, לכיסופים שבהם הוא מוסר את עצמו לגמרי, עד שאינו רוצה דבר מלבד עבודת ה׳ ותורתו. לאחר קריאת שמע הוא נשאר כפי שהיה קודם.

קריאת שמע שלו היא הודאה: הוא מסכים בלבו שאין דבר מלבד ה׳, ושהכול לפניו נחשב לאין. זו הכרה אמיתית, אך היא בגדר הסכמה ואינה משנה אותו.

הנוסח ״אל אתכפייא״ נראה כשגיאת דפוס, וצ״ל ״לא אתכפייא״, ״אינה נכפפת״: הודאה לבדה אינה מכניעה לגמרי את הסטרא אחרא, הצד המתנגד לקדושה, ואת רצונות הגוף לנפש האלקית. מדרגה זו נקראת כריעה, ועליה אומר הזוהר ״הכא הכרעה״.

בתיאור היכלות התפילה שבזוהר, הכריעה שייכת להיכל ההוד, מילה הקשורה להודאה. כורעים על הברכיים, שהזוהר מכנה ״מחוץ לגוף״: הגוף עצמו נשאר זקוף, כשם שהאני נשאר על עומדו.

השתחוויה מלאה היא ביטול גמור של הרצון וכיסופים לדבקות בה׳ מתוך הנקודה הפנימית של הלב: האדם כופף את כל קומתו ואת ראשו, מקום הדעת. הרצון שבלב נובע מכך שהוא קושר את דעתו היטב בגדולת ה׳.

כשהדעת קשורה בגדולת ה׳, ההכרה נכנסת לעומק הלב ונוגעת בנקודה הפנימית ביותר של הנפש, עד שהסטרא אחרא נכפפת באמת. לכן נאמר ״וכל קומה״ משתחווה: האדם עומד זקוף מפני שראשו מורם, והראש הוא הדעת; השתחוויית הראש היא אפוא השתחוויית האדם כולו.

ההערה מפנה למדרש על מעלת ההשתחוויה ולשני מאמרים נוספים: אחד על הפסוק בעניין השופר הגדול, שבו האובדים ״והשתחוו לה׳״; ואחד על הפסוק ״מדי חודש בחודשו... יבוא כל בשר להשתחוות לפני״. לאחר מכן עובר אדמו״ר הזקן למילות הזוהר ״הכא השתחואה״.

הזוהר קובע שההשתחוויה שייכת להיכל הנצח. אדמו״ר הזקן מציע את הטעם: נצח הוא ענף של חכמה, הדומה לראייה, וראיית הדבר מביאה לביטול עמוק הרבה יותר משמיעה עליו, כמאמר חז״ל: ״אינה דומה שמיעה לראייה״.

הוד הוא ענף של בינה, הדומה לשמיעה: הבנה באמצעות הסבר, המביאה להודאה. פרי עץ חיים מלמד שבימי חול מלכות, ״היא״, נמצאת בהוד בתפילת ערבית, ואילו בערבית של שבת היא עולה גם לנצח.

בשבת מגיעים לנצח מפני שהיום התברך, ״ויברך אלקים את יום השביעי״, וברכה, המשכה מלמעלה, גבוהה מהודאה. מאמר על הפסוק ״ציון במשפט תפדה״ מבאר זאת בהרחבה.

אדמו״ר הזקן מציע הסבר טוב יותר, על פי המאמר ״מזמור שיר חנוכת הבית״: בהשתחוויה עצמה יש שתי דרגות. השתחוויה חיצונית מכניעה את הגוף, כדי שלא ימרוד במלך למעשה.

השתחוויה חיצונית משאירה את רצונו האמיתי ואת פנימיות נפשו של האדם ללא שינוי. השתחוויה פנימית, לעומתה, מקיימת את הוראת המשנה ״בטל רצונך מפני רצונו״: אין לאדם רצון או חפץ אחר.

סעיף 3 מחיל את ההבחנה על עשרת הימים מראש השנה ועד יום הכיפורים. כל תפילותיהם, ובהן שלוש הברכות של מוסף ראש השנה, מכוונות להעביר אותנו מכריעה, שהיא הודאה בלבד, להשתחוואה, שבה האדם כולו מתבטל.

כשאנו מגיעים להשתחוואה פנימית זו, רצונו ואהבתו הפנימיים של ה׳ מתגלים ביום הכיפורים ומאירים לתוך נקודת הלב הפנימית ביותר. בפסוק ״את פניך אבקש״ מודגש ״פניך״: אנו מבקשים את ״פניו״ של ה׳, את ממד הפנימיות שלו, ולא רק את כוחו החיצוני המקיים.

״פניו״ של ה׳ הם פנימיות אהבתו ורצונו. הם מתגלים באמצעות תשובה, שעיקרה חרטה שבלב.

חרטה אמיתית עוקרת את הרצון לחטוא, כך שהאדם אינו רוצה עוד כלל לשוב לכסלו. כשהרצון עצמו משתנה, הסטרא אחרא נכפפת וכבוד ה׳ מתגלה, כפי שנאמר בברכה ״יאר ה׳ פניו״.

המשל האנושי: אדם מוחל למי שפגע בו לאחר שהוא רואה חרטה אמיתית, ושהפוגע אינו רוצה עוד במה שעשה. אז הם מתפייסים והוא שוב מרחם עליו.

הפסוק המצווה על כל ״אזרח״ בישראל לשבת בסוכה נדרש כאן בדרך של משחק מילים: ״אזרח״ קשור ל״זורח״. זהו האור הפנימי הזורח בנקודת הלב הפנימית ביותר של יהודי.

ההערה שבסוגריים מפנה לביאורים במקומות אחרים על ״איתן האזרחי״ ועל ״כנחל איתן״, שגם בהם ״אזרח״ נקשר לאור פנימי וקבוע. הישיבה בשמחה בסוכה נובעת מן האור שהתגלה ביום הכיפורים.

אותו רעיון מופיע עתה במצוות נטילת הלולב והאתרוג, החל מן המדרש על ארבעת המינים בפרשת אמור.

המדרש דורש ״פרי עץ הדר״ כרמז לה׳, וחכמינו דורשים גם את ״הדר״ במשמעות של דבר השוהה על אילנו: האתרוג נשאר על העץ משנה לשנה. הפסוק ״כי האדם עץ השדה״ קושר בין העץ לאדם.

״אדם״ כאן הוא ה׳, כבחזון יחזקאל על ״מראה אדם״ שעל הכיסא — הדמות האלוקית כפי שהיא מתייחסת לעולם. זהו ״עץ השדה״, עץ החיים. כאן מפנים לזוהר על אמור.

הפרי ״הדר באילנו״ מייצג את פנימיות האילן: אהבתו הפנימית של ה׳ לישראל, ככתוב ״לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה״. עם ישראל שוכן, כביכול, בחדר הפנימי ביותר של לבו של ה׳.

הקיצור מ״ח מפנה, ככל הנראה, למשנת חסידים, חיבור קבלי המסודר במסכתות ובמשניות; בהערת קה״ת מצוטט ממנו שבתוך ז״א יש מבנה נקבי הנקרא כנסת ישראל, השווה לתפארת שלו. מאמר שיר השירים מבאר זאת, והמדרש דורש ״תמתי״ כ״תאומתי״ — לכך רומז גם העלה המרכזי הכפול של הלולב.

האתרוג, הפרי, מתחבר ללולב, הגבוה מבין המינים, המסמל את השורש שלמעלה המצמיח פירות למטה בישראל. ״לולב״ נדרש כ״לו לב״: לב המוקדש לה׳ לבדו.

ההתמסרות מגיעה לעצמותו של ה׳, ולא רק למידותיו המתגלות. האדם קורא לה׳ ״לבי״, כפי שנאמר בפסוק ״צור לבבי״.

אצל אדם כזה ה׳ הוא נקודת הלב הפנימית ביותר. מנענעים את הלולב לששת הכיוונים, והנענוע מבטא התעוררות.

ההערה שבסוגריים מצטטת את עמק המלך, חיבור קבלי, ומאמר בלקוטי תורה על הפסוק שבסוף פרשת ציצית. המאמר מבאר את דימוי הגמרא של ה׳ ״מנענע ראשו״ כשישראל עונים ״אמן יהא שמיה רבה״: התנועה מבטאת התעוררות.

לשתי תנועות הנענוע יש שתי השפעות. הולכת הלולב החוצה מעוררת למעלה את פנימיות הדעת, שורש המידות; החזרתו אל החזה מעוררת את נקודת הלב הפנימית ביותר של האדם, כך שהאור הפנימי של ״האזרח״ יאיר בו בגלוי.

לכן המועדים הם ״לשמחה״: אהבתו הנסתרת של ה׳ מתגלה, וההתגלות הזאת היא שמחה לפניו. הפסקה חוזרת לפסוק הפותח, ״וחגותם אותו חג לה׳״.

סעיף 4 עובר לשמיני עצרת, שבחוץ לארץ חל בו גם שמחת תורה, יום השמחה בתורה. התורה נקראת ״כתר״, ו־613 מצוות התורה ועוד שבע המצוות מדרבנן הן 620, הערך המספרי של כתר.

חכמינו מכנים את לימוד התורה ״כתר״ ו״כתר המלך״. המשל הוא על מלך שמרוב אהבתו לאדם מסוים מסיר את כתרו מעל ראשו ונותן אותו לאהובו.

כך גם ה׳, מתוך אהבתו ושמחתו, נותן לישראל את כתרו — התורה. התורה כפי שהיא בידינו ״יוצאת מחכמה״, החכמה האלוקית, אך שורשה גבוה הרבה יותר, בכתר, המדרגה שמעל החכמה.

הפסוק ״וירם קרן לעמו״ מתאר מתנה זו: רוממות שמעל לגילוי ״פניו״ של ה׳ שהופיע ביום הכיפורים ובסוכות.

הטקסט הנדפס גורס דכרת, וככל הנראה זו טעות דפוס במקום דכתר, ״של הכתר״. הסוגריים מסבירים שהארת פניו של ה׳ היא רק הארה מכתר תורה: היא נקראת ״אמת״, חותמו של הקדוש ברוך הוא, וחותם הוא רק רושם חיצוני — בדומה לעשייה — ביחס לעצמות שמו.

בהושענא רבה נחתם הדין שהחל בראש השנה. שמיני עצרת מגיע למעלה מאותו ״חותם״, אל העצמות שהחותם רק מטביע בה רושם. ההערה מפנה גם למאמר על ״כובע ישועה״, כמקור ל״הדרת פנים״.

״כובע ישועה״, הנחבש על הראש, מזוהה עם ״עטרת תפארת״ ולכן עם כתר. הסיבה שישראל זוכים למתנה נעלית כזאת היא שהם ״עם קרובו״, כסוף אותו פסוק בתהילים.

התרגום מתרגם ״עצרת״ כ״כינוס״. בשמיני עצרת קבלת מלכותו של ה׳ באמצעות כתר תורה נאספת ונשמרת, כדי ללוות אותנו במשך השנה כולה.

זו המצווה ״שום תשים עליך מלך״: אנו ממליכים את ה׳ עלינו כשאנו מקיימים את התורה והמצוות, שהן ציווייו. (הטקסט הנדפס גורס כנראה הומצות במקום והמצות, ״והמצוות״.)

ההערה מפנה לזוהר ולמאמר מאוחר יותר על הפסוק מחנוכת בית המקדש של שלמה. השמחה בשמיני עצרת, שמחתו של ה׳, גדולה משמחת הנפש שלה עצמה בדבקות בה׳; דווקא משום כך היא פנימית.

מבחינים כאן בין שני סוגי שמחה: ״שמחה״ היא שמחה הניכרת כלפי חוץ, ואילו ״גילה״ היא שמחה פנימית. שמחת שמיני עצרת נקראת גילה.

״בני ציון יגילו במלכם״: בנוכחות המלך, היראה משאירה את השמחה בפנים והיא אינה ניכרת (הטקסט הנדפס גורס כנראה החצוה במקום החדוה). ההערה מפנה למאמר על ״שוש אשיש״ ולמאמר תורה אור על בשלח.

בתפילת נשמת נאמר שהלבבות ייראו את ה׳ ואילו הקרב והכליות יזמרו. מפני שהלב מלא יראת המלך, השמחה והשירה נסתרות עמוק בפנים, ב״קרב ובכליות״, ואינן מתבטאות בגלוי.

זהו עניין ״עצרת״, לשון כינוס: השמחה נקלטת בתוך יראת קבלת מלכותו של ה׳, העול שאדם מקבל עליו לשנה כולה כדי לקיים באהבה וברצון את כל 620 מצוות המלך.

ההערה מסבירה כיצד יראה, ולא רק שמחה, נמשכת מכתר תורה. היא מפנה למאמרים על ״כי אתה נרי״, על מתן תורה ועל ״כי עמך הסליחה למען תורא״, שבהם מוסבר שגם הסליחה מביאה ליראה.

מתעוררת שאלה: המאמר הקודם על ״שוש אשיש״ זיהה את הגילה, השמחה הפנימית, עם ראש השנה, ואילו כאן היא מיוחסת לשמיני עצרת. הזוהר מיישב זאת.

בעשרת ימי תשובה יד שמאל של ה׳, מידת הגבורה, מונחת תחת ראשנו, ולכן השמחה הפנימית מעורבת ברעדה: ״גילו ברעדה״. בסוכות יד ימין שלו, מידת החסד, מחבקת אותנו, ולכן השמחה מתגלה כשמחה גלויה.

בשמיני עצרת מתרחש זיווג עמוק יותר, בבחינת תפארת, ״הגוף״, הכולל את שתי הזרועות — חסד וגבורה.

מפני שתפארת מחזיקה את שני הצדדים יחד, שמחת שמיני עצרת היא גילה הכוללת גם יראה: הלב ירא והפנימיות שרה. לכן הגילה בראש השנה נובעת מיראה לבדה, ואילו בשמיני עצרת היא כוללת יראה ואהבה יחד.

האדמו״ר הזקן מונה מקומות נוספים בזוהר העוסקים בשמיני עצרת ובנושאים הללו.

כאן מתחיל קיצור של המאמר, המציג בקצרה את עיקרי הדברים ומוסיף עליהם כמה נקודות.

סעיף (1) חוזר למשל: הבן החכם מבין שאביו מסתיר את עצמו רק כדי שהבן יחפש אותו.

הקיצור מוסיף את המונח הקבלי ״נסירה״ בראש השנה, כאשר המוחין הפנימיים מסתלקים מן המידות של ז״א. הסתלקות זו היא ההסתר, ותכליתה היא הגילוי של סוכות.

הגילוי בא באמצעות חיפוש ובקשת פני ה׳ בעשרת ימי תשובה. זו השמחה שאנו מביאים ל״אב״ — ״חג לה׳״.

דברי ישעיהו ״וחיכיתי לה׳ המסתיר פניו״ מבטאים את אותה המתנה וחיפוש. סעיף (2): החטא הוא מסך החוסם את גילוי הפנימיות בלבד, בדומה לאור הבריאה של היום הראשון, שה׳ גנז כשראה שהרשעים ינצלו אותו לרעה.

כמו שהאור ההוא נגנז ולא נעלם, כך גם האור הפנימי מוסתר בגלל החטא. ״פנים בפנים״ מלמד שגם באדם יש פנימיות וחיצוניות, והפנימיות של ה׳ עונה לפנימיות האדם.

הקיצור ממשיך: ההבחנה בין חיצוניות לפנימיות קיימת גם בעשיית הטוב. כריעה היא הודאה בלבד.

בכריעה מתכופפות רק הברכיים, שהן ״מחוץ לגוף״; בהשתחוואה מתכופפים הקומה והראש, מקום מקור הדעת, ולכן האדם כולו נכנע.

דברי חכמינו שהשכינה שורה רק על בעלי קומה נדרשים כאן מבחינה רוחנית: מדובר באדם שכל עשר כוחות נפשו מתגלים בו וכולם משתחווים לה׳. סעיף (3) חוזר על כך שימי ראש השנה עד יום הכיפורים מעלים אותנו מכריעה להשתחוואה.

הקיצור מוסיף שזו הסיבה שבעבודת הכוהן הגדול במוסף של יום הכיפורים יש השתחוואות מלאות. באמצעותן נמשכת הארת פניו של ה׳, והפסוק ״לפני הוי׳ תטהרו״ מתייחס לפנימיות שם הוי׳.

הקיצור חוזר ומבאר את ארבעת המינים: ״פרי עץ הדר״ רומז לה׳, והעץ הוא ה״אדם״ שהוא ״עץ השדה״ — עץ החיים.

נוסף כאן שהפרי, ״הדר באילנו״, הוא מקור נשמות הצדיקים. הלולב הוא ״לו לב״, וצורתו הגבוהה והזקופה, כמו התמר שבפסוק ״זאת קומתך דמתה לתמר״, מייצגת את הקומה כולה המשתחווה לה׳.

שמחת סוכות באה מגילוי המוחין — חכמה, בינה ודעת. ״בן חכם ישמח אב״ פירושו שגם המוחין דאבא, חכמה, מתגלים; וכשאדם משיג רעיון חדש הוא מתמלא תמיד תענוג ושמחה.

נקודה (4): בשמיני עצרת, שמחת תורה, מאיר כתר תורה — בחינה שלמעלה מהמוחין שהתגלו בסוכות.

הכתר נמשל לגלגלתא המקיפה את המוח: הוא למעלה מן השכל המושג ועוטף אותו מלמעלה. אדמו״ר הזקן מפנה למאמר על הפסוק האחרון שבפרשת ציצית.

זוהי ההרמה של ״וירם קרן״. ״עצרת״ נדרשת מלשון אסיפה: אסיפת המוחין תחת הגלגלתא, הכתר החופף עליהם, מתוך ביטול גמור של הרצון העצמי.

מובאים כאן שני מאמרים: האחד מסביר את כתר באמצעות המילה הארמית ״כתר״, שפירושה המתן, כמו ״כתר לי זעיר״ — המתן לי מעט; והאחר, הפותח בתחילת ספר במדבר, עוסק במפקד.

במפקד נמנו בני ישראל ״לגלגלתם״, והמאמר דורש זאת על הגלגלתא, הכתר, ועל רצון ה׳ שלמעלה מן ההבנה. הקיצור מוסיף ש״עצרת״ פירושה שהשמחה נקלטת ומסתתרת בתוך יראת קבלת מלכות שמים.

לכן שמחת שמיני עצרת נקראת ״גילה״ — שמחה פנימית: הלב ירא ואילו פנימיות האדם שרה. מובא שוב המאמר על ״וידעת היום״.

הצעה חדשה: התקופה מראש השנה ועד שמיני עצרת מקבילה לשלושת הכתרים שבמשנה. בראש השנה ה׳ אומר: ״אמרו לפני מלכיות״, ולכן ראש השנה ממשיך את כתר המלכות.

יום הכיפורים הוא כתר כהונה: הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים וממשיך את ההשתחוויה של ״כל קומה״. הנשמות עולות לאחר מכן, בדומה לנרות המנורה שהכהן מעלה.

שמיני עצרת הוא כתר תורה, הממשיך מלמעלה למטה. מכיוון ש״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״, התורה המביאה לעשיית מצוות ממשיכה את הכתר הרביעי — כתר שם טוב.

במשנה נאמר שיש שלושה כתרים, ואילו כתר שם טוב עולה על כולם. אדמו״ר הזקן מציין הקבלה למאמר על ״מי מנה... רובע ישראל״, שבו גם כן יש מרכיב רביעי העולה על שלושה.