בכ״ה בכסליו יומי דחנוכה כו׳ שכשנכנסו יונים להיכל וכו׳

המאמר פותח בסיפור התלמודי על חנוכה: היוונים טימאו את בית המקדש, ולאחר שמלכי בית חשמונאי ניצחו אותם, הם חיפשו שמן טהור להדלקת המנורה. אדמו״ר הזקן מצטט את הסיפור בקיצור, ומציין את הקטעים שהושמטו במילה ״וכו׳״.

נמצא רק פך אחד של שמן, חתום בחותמו של הכוהן הגדול, שהיה בו כדי להדליק ליום אחד, אך הוא דלק שמונה ימים. חז״ל קבעו את שמונת הימים כחג של הלל — אמירת מזמורי שבח — והודאה, והמאמר מבקש להסביר את משמעותם של שני המושגים.

שאלה נוספת: ניסים אחרים לא צוינו בהדלקת נרות, ומדוע דווקא נס זה? הנס אירע בנרות המקדש, ונרות חנוכה מזכירים אותם.

שאלה שלישית: מה הקשר בין נרות לשבח ולהודאה? התשובה מתחילה מן הפסוק המשווה מצווה לנר ותורה לאור, ומדברי חז״ל שה׳ בוודאי אינו זקוק לאור המנורה. לכן המנורה חייבת לבטא עניין רוחני כלשהו, שאותו מבאר המאמר.

התורה קושרת את הדלקת המנורה להקטרת הקטורת, הן בערב הן בבוקר. בלילה הכוהן הדליק את כל שבעת הנרות; בבוקר הוא ניקה את האפר והיטיב את הנרות.

בבוקר הדליקו בפועל רק את הנר המערבי, הנמנה כאן כנר השישי: ההדלקה התחילה ממנו והסתיימה בו. המאמר ימצא משמעות בהבדל הזה בין הלילה ליום.

שבעת הנרות מקבילים לשבע המדות המנויות בפסוק ״לך ה׳ הגדולה והגבורה...״. לכן הדלקת הנרות פירושה המשכת אור אל המדות.

כנגד כל מדה קדושה יש מדה מקבילה בקליפה, התחום המסתיר את האלוקות. לקליפה אין חיות משל עצמה; היא יונקת את חיותה מן הקדושה.

כשהאהבה משתלשלת במדרגות היא עלולה להפוך לתאווה גשמית; יראה קדושה עלולה להפוך לפחד מפני הדברים הלא נכונים, לכעס וכדומה. הרגשות הלא־קדושים הם צורות נפולות של רגשות קדושים.

יש לברר את הרגשות שנפלו ולהפוך אותם, כדי שישובו וייכללו בקדושה. המטרה היא שכל הרגשות יהיו לה׳, בביטול המתבטא במילים ״לך ה׳ הגדולה והגבורה״.

הבירור נעשה באמצעות החכמה, המפרידה בין הטוב לרע. החכמה נמשלה לאור, משום שהיא מאירה את המדות ומזככת אותן.

הלילה מסמל זמן של חושך, שבו כל רגש זקוק לאור משלו מן החכמה. לכן הדליקו בלילה את כל שבעת הנרות.

ביום היה די להדליק את הנר השישי, הערוץ המרכזי שדרכו עוברת ההשפעה, ואור החכמה היה מגיע מעצמו אל כל המדות. בהערת קה״ת הנר השישי מזוהה עם יסוד.

ספר יצירה מלמד שכל דבר מתקיים בשלושה ממדים: עולם (מרחב), שנה (זמן) ונפש. הדלקת אהרן המשיכה חכמה אל שבע המדות המנהיגות את העולם, ובה בעת גם אל נשמות ישראל.

צאצאי יעקב היו שבעים נפש, שבע כפול עשר, כנגד שבעת הנרות. את השם יעקב קוראים כיו״ד ועוד עקב: החכמה נמשכת עד המדרגות הנמוכות ביותר, עד ״עקב״ הנפש.

בלידתם אחזה ידו של יעקב בעקב עשו. ״ידו״ מורכבת מאותן אותיות כמו ״יו״ד״: חכמתו של יעקב אוחזת בעשו, שורש הקליפה, מלמטה, ואינה מניחה לו להתפשט ולשלוט, אלא משאירה אותו כפוף תחת הקדושה.

זה מה שעשה אהרן כשהדליק את הנרות: הוא המשיך את היו״ד של יעקב, את אור החכמה, עד העקב. המטרה היא שגם הרגשות הטבעיים של הנפש הבהמית יעלו וייכללו בקדושה.

המאמר חוזר לפסוקים על המנורה והקטורת, וכעת מבאר את עניין הקטורת עצמה.

בשני הפסוקים הנרות קודמים לקטורת, וגם סדר עבודת המקדש במשנה מציב את הטבת שתי הנרות לפני הקטורת. השאלה היא מדוע הקטורת באה אחרי הנרות.

הנרות מעלים את הרגשות שירדו אל נפש הבהמית. הקטורת מעלה דבר נמוך יותר: את ה״אותיות״, לבושי המחשבה, הדיבור והמעשה שבאמצעותם הרגשות מתבטאים, והן כדומם.

אותיות הקדושה נמשלות לחומת אבנים: ספר יצירה מכנה את האותיות ״אבנים״, ואת המילים הנבנות מהן — ״בתים״.

גדולתו של ה׳ מתגלה ״בעיר אלקינו״, כלומר כשהיא מתבטאת ונבנית. האותיות הן העיר שבה מתגלה גדולתו.

אותיות המחשבה, הדיבור והמעשה נפלו בגשמיות, תחת ממשלת הקליפות, ואור החכמה אינו יכול להעלותן. החכמה פועלת רק על הרגשות עצמם, אהבה ויראה.

הרגשות הם רוחניים; הטקסט מפנה את הקורא לביאור הפסוק ״וייצר״ בפרשת בראשית. האותיות הגשמיות עולות רק באמצעות הקטורת, שסממניה היו חסרי טעם ולא היו מאכל.

מאחר שאין לסממנים טעם, הם דומים לדומם, ובכל זאת כשהם נשרפים עולה מהם ריח המשיב את הנפש. התורה מכנה את הקרבן ״ריח ניחוח להוי׳״: ״ניחוח״ רומז לירידה, והריח ממשיך את הוי׳, שהיו״ד שלה היא חכמה.

כל זה נעשה בבית המקדש באמצעות הקרבנות. מאז חורבנו, התפילה באה במקום הקרבנות, ולכן גם לסדר הזה יש משמעות בתפילה.

בסדר העבודה היומי בבית המקדש, דם התמיד, קרבן התמיד, הוקדם לנרות ולקטורת, ואילו איבריו הוקטרו רק לאחריהם. הקרבן נחלק לשניים, והנרות והקטורת באו ביניהם.

הסדר הזה יתבאר בעבודת התפילה. לב התפילה הוא קריאת שמע, שבה מוסרים את הנפש לה׳.

בקריאת שמע יש שתי בחינות של מסירות נפש: למסור את עצמך במילה ״אחד״, ולאהוב את ה׳ ״בכל נפשך״, שחז״ל מפרשים ״אפילו הוא נוטל את נפשך״. המאמר שואל מה ההבדל ביניהן.

מסירות הנפש ב״אחד״ שייכת לנפש האלקית, שכבר בטלה לחלוטין לפני ה׳. דברי אלישע ״אשר עמדתי לפניו״ מראים זאת: עמידה לפני ה׳ פירושה ביטול גמור באור אין סוף.

מסירות הנפש השנייה, ״בכל נפשך״, קשורה לנפש הבהמית, שיש להכניע אותה ואחר כך להפוך אותה. הדבר מתרחש לא ב״אחד״, אלא בפסוק הבא.

היא מתרחשת ב״ברוך שם כבוד מלכותו״, העוסק ב״שמו״ של ה׳ ולא בעצמותו. שתי הבחינות של האור האלקי — האור הממלא כל עלמין והאור הסובב את כל העולמות — הן רק ״שמו״ של ה׳.

המילים לקוחות מתפילת שחרית, שבה משבחים את ״שמו הגדול״ של ה׳, המפואר ״עדי עד״. אדמו״ר הזקן מפרש ״עדי עד״ כעליות האינסופיות של כל העולמות העליונים — מן העולם הבא ועד העולמות הרבים מספור המתוארים בזוהר; כל אלה הם שבח לשמו בלבד.

העולמות הם למעשה אינסופיים, כמו ״גדודיו״ הרבים מספור של ה׳ — המלאכים. המלאכים הם הצד החיצוני של העולמות והנשמות הן הצד הפנימי שלהם, ואף על פי כן גם אלה שייכים רק לשמו של ה׳, ״שם כבוד מלכותו״.

שמו של מלך מגיע לכל מחוזות ממלכתו, אף שהוא עצמו אינו מגיע אליהם. בדומה לכך, החיות המתפשטת בעולמות היא רק ״שמו״ של ה׳.

החיות האלוקית שבכל הנבראים היא רק ״שם״ — זיו והתפשטות מה׳, ולא ה׳ עצמו. זיו זה מכונה בחסידות אור אין סוף, להבדיל מאין סוף עצמו.

עצמותו של ה׳ עצמו נעלית מכל זה ואינה מושפעת מכך, כפי שנאמר: ״אני ה׳ לא שניתי״. כל העולמות יחד אינם בערך אליו, פחות מכפי שטיפה היא בערך לאוקיינוס.

נפש האלקית שייכת לצד הפנימי של העולמות, ולכן היא בטלה לפני ה׳ ונכללת ביחודא עילאה, שבו כל הבריאה אינה נחשבת לדבר בפניו. אור אין סוף שורה עליה במישרין.

נפש האלקית מתבוננת בגדולת ה׳ וחשה שאין דבר שניתן להשוות אליו. לעומתה, נפש הבהמית נמצאת בתחתית סדר ההשתלשלות, כשהיא מלובשת בגוף הגשמי.

הגשמיות היא מסך המסתיר את היחודא עילאה: לעיני בשר הדברים נראים עצמאיים ונפרדים מה׳. ובכל זאת, נפש האלקית ירדה לעולם הזה, ולא לתועלת עצמה.

גם קודם ירידתה, נפש האלקית ״עמדה לפני ה׳״. היא ירדה כדי להעלות את נפש הבהמית, ולהאיר בה הארה מהיחודא עילאה, כדי שגם היא תוכל לעלות ולהיכלל באור אין סוף.

האור שנפש האלקית מאירה בנפש הבהמית בא מ״ברוך שם כבוד מלכותו״, המדרגה התחתונה של שם ה׳. הדבר נעשה באמצעות התבוננות במהותו האמיתית של העולם.

כל מה שנראה נפרד אינו אלא זיו של מלכות ה׳. כשמבינים זאת, ה״יש״ הנראה לעין מתבטל, כמו קרן אור השמש בתוך השמש, שאין לה שם מציאות משל עצמה.

כשנפש הבהמית עולה, כוחה גדול משל נפש האלקית, בדומה לבעלי תשובה, שעליהם אומר הזוהר שהם מושכים בעוצמה רבה יותר מן הצדיקים הגמורים.

מקורה של נפש הבהמית הוא בחיות הקודש, יצורי החיות שבחזון יחזקאל, הנושאים את כיסא ה׳, ומעליו ״דמות כמראה אדם״. לכן שורשה נעלה מאוד.

החיות מתנשאות ״ברעש גדול״, כפי שמתואר בתפילת שחרית. משום כך הוקרב דם התמיד ״צפונה לפני הוי׳״: הקרבנות העלו את נפש הבהמה לשורשה, בפני השור שבמרכבה.

התמיד היה אחד מקודשי הקודשים, הנשחטים בצד הצפוני של המזבח. צפון הוא בחינת גבורה, מצד שמאל, שממנו בא ״רעש גדול״; וגם את המילה ״צפונה״ ניתן לקרוא ״צפון ה׳״, הה״א הנסתרת.

הה״א הנסתרת היא הה״א האחרונה של הוי׳, מלכות, שבה אין סוף מסתיר ומצמצם את עצמו. ההסתר הוא שגורם ל״רעש״ — לסערת הכיסופים.

ממקום זה של רעש מתנשאות החיות למעלה מבחינת ״אדם״ עצמה, אף שהן נושאות את הכיסא שעליו דמות אדם. שורשן בתוהו, העולם שהיה ״לפני מלוך מלך בישראל״.

הוי׳, שהיו״ד שלה היא חכמה, מקבילה ל״אדם״ — המבנה המסודר של הספירות. העלייה ״ברעש גדול״ מגיעה למעלה ממנו, אל מה שהפסוק מכנה ״לפני הוי׳״: המקור שממנו הוי׳ עצמה מתהווה.

כשם שבבית המקדש הקריבו את דמה של בהמה ממש, כך התפילה מעלה את ה״בהמה״ שבאדם — את הנפש הבהמית. גם עלייתה היא ״ברעש גדול״: התלהבות בוערת, תשוקה וצימאון לה׳.

את הפסוק ״אדם ובהמה תושיע הוי׳״ דורשים כאן על הבהמה שבתוך האדם. ה׳ מושיע גם את הנפש הבהמית, כדי שאורה של הוי׳ יימשך לתוכה.

הגעגוע של הנפש הבהמית הוא אהבת ה׳ ״בכל לבבך״, שחכמים דרשו — בשני יצריך. בלב יש שני חללים, ובימני מצויים אוויר ורוח.

החלל השמאלי מלא דם, ו״הדם הוא הנפש״: כמות הדם החיונית — רביעית דם — שהחיים תלויים בה, שוכנת בלב. גם יסוד האש וחום הגוף הטבעי מצויים שם.

הריאות מקררות את חומו של הלב. בחלל השמאלי החם הזה מתעוררים התשוקה והצימאון האלוקיים: האש של הנפש הבהמית עצמה, המופנית כעת אל ההתכללות בה׳.

לאחר עליית הנשמה חל העיקרון שבזוהר: הרוח העולה מלמטה מביאה רוח מלמעלה. כשם שהמים משקפים פנים אל פנים, כך ה׳ משיב לעליית הנשמה בהמשכת אורו למטה.

הנשמה עושה את עצמה ״אין״, ובתגובה אור ה׳ יורד מ״אין״ ל״יש״. אז אור אין סוף שורה למטה כפי שהוא שורה למעלה.

״בכל נפשך״ פירושו בכל כוחות הנפש ולבושיה, ובבחינות נפש, רוח ונשמה שבה. עיקרה הוא כוח השכל, ולכל אדם שיעור שכלי משלו — אם בלימוד מקרא ואם בלימוד משנה ותלמוד.

המשכת אור התורה אל שכלו של כל אדם היא הדלקת הנרות. המאמר מזכיר את ההבדל: בין הערביים הודלקו כל שבעת הנרות, ובבוקר הודלק תחילה הנר השישי, לאחר הטבתו, ואחר כך הנר השביעי.

״ותורה אור״ הוא אור התורה המאיר בשכל, בעבודה של ״בכל נפשך״. מכאן מגיעים ל״בכל מאדך״, שחכמים דורשים כ״בכל ממונך״: צדקה, שהגמרא מכנה בפשטות ״המצווה״.

כל המצוות הנעשות במעשה גשמי דומות לקטורת. סממניה לא היו בעלי טעם ולא היו מאכל, כשם שלמעשים הגשמיים אין הבנה מצד עצמם.

בדומה לקטורת, המצוות המעשיות מעלות ״ריח״ המחיה את הנפש ומחזק את המוח. כשאדם מתעלף, הריח מחזיר את הנפש למוח, המקום שבו היא מתגלה תחילה; כך המצוות משאירות את הנפש נוכחת ומגולה.

כל המצוות המעשיות נכללות בצדקה. את הפסוק ״וצדקה תרומם גוי״ דורשים כאומר שהצדקה עצמה עולה מעלה מעלה, וישעיהו מתאר את ה׳ לובש צדקה כשריון, וכובע ישועה על ראשו.

שריון עשוי מקשקשים קטנים רבים. בדומה לכך, כל פרוטה שניתנת מצטרפת לחשבון גדול, וביחד הן נעשות לבוש מגן לכל החוסים בו.

הצדקה מגינה על האדם, כדי שהקליפה והסטרא אחרא לא יוכלו לינוק ממנו. יתר על כן, היא נעשית ל״כובע ישועה״, שעליו יוסבר בפסקאות הבאות.

בספר משלי נאמר שעטרת השיבה ״בדרך צדקה תמצא״. השיבה מסמלת את הדרת הפנים — הארת פני ה׳ בברכת הכוהנים — והמאמר אומר שהארה זו נמשכת מן הצדקה.

״פניו״ של ה׳ מבטאים את הפנימיות שלו, המקבילה באדם לפנימיות הלב, ל״תעלומות לב״. פנימיות הלב מאוחדת תמיד עם המוח, ואילו החיצוניות של הלב אינה כך. האדם יכול לבחור להתבונן במוחו בגדולת ה׳; אך, כפי שנאמר בפסקה הבאה, הרגשות שבחיצוניות הלב אינם נתונים לשליטתו.

חיצוניות הלב אינה בשליטת האדם, ואילו פנימיות הלב מאוחדת תמיד עם המוח. הצדקה מעלה ״ריח״ המחיה את הנפש ומאפשר לאור המוח להאיר בפנימיות הלב.

בספר משלי נאמר ״שמן וקטורת ישמח לב״, ובתהילים נקרא ה׳ ״צור לבבי״. כשם שהלב מחיה כל איבר, כך ה׳ מחיה את הכול; לכן ה״לב״ ששמחתו מתוארת הוא הקב״ה עצמו.

שמחת הלב פירושה גילוי פנימיות אור אין סוף, שאין דבר הדומה לה או המשתווה לה.

כשהאדם נותן צדקה מכסף שהרוויח בעמלו, הוא נותן דבר שהוא חלק מחייו ממש; בכך הוא מבטל את ה״יש״ שלו ל״אין״. כנגד זה נמשך מלמעלה האור הפנימי ביותר של ה׳, מן ה״אין״ אל ה״יש״.

חז״ל אומרים על ישראל שהם ״עושים רצונו של מקום״. רצון משמעו שינוי — ממצב שבו לא רוצים למצב שבו רוצים — ואילו ה׳ אומר: ״אני הוי׳ לא שניתי״.

קיום המצוות על ידי ישראל גורם לרצון ה׳ להתפשט ב״מקום״. המצוות הן רצונו המלובש בפעולות גשמיות, התחומות במקום ובזמן.

תרי״ג מצוות התורה ושבע המצוות מדברי סופרים מצטרפות לתר״ך, הגימטרייה של כתר, והן נקראות תר״ך עמודי אור. בדומה לעמודים המחברים שמים וארץ, הן מאפשרות לאור הפנימי ביותר של ה׳, שלמעלה מן העולמות, לשרות בפעולות הגשמיות כרצונו.

הצדקה נקראת ״כובע ישועה״, משום שהמילה ״ישועה״ קשורה ל״וישע ה׳ אל הבל״, כלומר, ה׳ פנה אל קרבנו ותפילתו. הצדקה גורמת לה׳ ״לפנות״ בעצמו, ולגלות את עצמותו ממש.

גילוי זה מתחלק לש״ע נהורין, מקור ״תפארת שיבה״, הארת הפנים. מגבעות הכוהנים, ״לכבוד ולתפארת״, הן כובע הישועה, שנעשה לתפארת שיבה.

לסיכום: הצדקה יוצרת את כובע הישועה, הממשיך את הארת הפנים, את הפנימיות של ה׳. כעת המאמר עובר לאיברי הקרבן: בקרבנות היו שני חלקים, דם וחלב.

הסדר היה: תחילה הדם, אחר כך הנרות והקטורת, ולבסוף האיברים, המזוהים כאן עם החלב. הדם והקטורת מקבילים לאהבת ה׳ ״בכל לבבך״, לרצון הבוער.

החלב מסמל תענוג: מי שחי בתענוג משמין. לכן האיברים והחלב מייצגים את תענוג הנשמה.

״כל חלב לה׳״ פירושו שהאדם יפיק את כל תענוגו מה׳, בשמחה ובטוב לב, יותר מכל שפע של דברים טובים.

לא יהיה לו שום תענוג אחר. אז יורגש ש״הדברים האלה אשר אנכי מצוך״ מצווים מפי ה׳ בעצמו — ״אנכי״ — וטעם התורה יהיה מתוק.

כעת המאמר עובר לבאר את חנוכה ואת הברכה על נרותיה. חנוכה פירושה הקדשה, ולכן הוא שואל גם על חנוכת המזבח ועל חנוכת המקדש.

בספר משלי נאמר: ״חנוך לנער על פי דרכו״. יש צורך בחינוך כאשר הילד עדיין רחוק מן הדבר שעליו ללמוד.

מחנכים ילד באמצעות מתנות רבות. חז״ל אומרים ש״נער הייתי״ נאמר מפי שרו של עולם, כלומר, כל החיות המתפשטת בעולמות, לכל אחד לפי מידתו, היא בבחינת ״נער״.

יוסף ״היה נער את בני בלהה״, ורחל הייתה ״הקטנה״. הקטנה היא מלכות, הה״א האחרונה של הוי׳, שבאמצעותה ה׳ מולך ובורא; היא ״קטנה״ משום שהבריאה מצריכה גבולות.

בהשוואה לאין סוף, כל החיות האלוקית שבעולמות היא ״קטנה״. לכן הנביא אומר: ״מי יקום יעקב כי קטן הוא״.

יעקב הוא ״הבריח התיכון״ המבריח מקצה לקצה. כל דבר שיש לו קצה עליון וקצה תחתון מוגבל, ולכן אף יעקב קטן בפני האין סוף.

הקרבנות — הדם, הנרות, הקטורת והאיברים — נועדו להמשיך את אור אין סוף עצמו. אך המזבח, כמו כל הבריאה, היה קטן מכדי להכיל אותו.

לכן הביאו נשיאי השבטים מתנות רבות לחנוכת המזבח, יותר מן הקרבנות היומיים שהובאו מכספי הציבור כולו. בדומה למתנות שניתנות לילד לצורך חינוכו, הן ״חינכו״ את המזבח להכיל את האור.

נשיאי שנים־עשר השבטים היו במעלה גבוהה משאר ישראל, ולכן הביאו מתנות נדיבות לחנוכת המזבח: קערות כסף ובעלי חיים רבים. אלה הן ״המתנות הרבות״ שבעניין החינוך, כפי שהוא מיושם על המזבח.

מתנותיהם נתנו לקרבנות הציבור היומיים כוח להמשיך אור אלוקי יום אחר יום. החנוכה אפשרה את כל מה שבא לאחר מכן.

גם חנוכה קשורה לעניין זה. כפי שנאמר בתפילת ״על הנסים״, היוונים לא ביקשו להרוג את היהודים, אלא להשכיח מהם את התורה; המדרש מספר שדרשו מישראל ״לכתוב על קרן השור״ — שאין להם חלק באלוקי ישראל.

הקטע מבוסס על ההוראה הקבלית של המרכבה, והוא פירוש לכתוב. נאמר בו שגם לנפש הבהמית של עובדי הכוכבים הנזכרים כאן יש שורש ב״פני השור״ שבמרכבת יחזקאל, אלא שהיא מקבלת רק מן החלקים החיצוניים והגסים שלה, ה״קרניים והטלפיים״, שאינם עולים לקדושה.

״פני השור״ שבקדושה נושאים את הכיסא, ועליו דמות אדם. לפי הדברים כאן, הכוח לעלות ולהיכלל בקדושה זו שייך לנפש האלוקית, שמקורה ב״אדם שעל הכיסא״.

גם זהו פירוש על פי קבלת המרכבה. נאמר כאן שנפשו הבהמית של היהודי באה מבחינת ״אדם״ שבחיות, שכן יחזקאל ראה שלכל אחת מהן הייתה דמות פני אדם; לכן גם לה יש כוח להמשיך את אור אין סוף.

לפי הטקסט, היוונים קינאו בכך ורצו שישראל ״יכתבו על קרן השור״, כלומר יקבלו רק מחלקיו החיצוניים והגסים. כך ימנע מהם להיכלל בקדושת ״האדם העליון״.

הגזירה הייתה שישראל יצהירו שאין להם חלק בה׳. אף שהיו חלשים ומעטים, הם מסרו את נפשם כדי לקדש את שם ה׳.

מסירות נפשם המשיכה מחדש את אור התורה. זהו עניין חנוכה, ״חניכה״: המתנה הגדולה שממשיכה את ״כובע הישועה״ ואת ״עטרת תפארת שיבה״.

כעת המאמר משיב על השאלה שבה פתח, בעניין ההלל וההודאה. הלל פירושו שבח, אך הוא קשור גם ל״בהילו נרו״ שבספר איוב, שפירושו אור וגילוי.

שתי המשמעויות קשורות זו בזו: שבח על תכונותיו הטובות של אדם מעורר אותן ומוציא אותן מן ההעלם. השבח מגלה את מה שהיה נסתר.

״הללויה״ מתפרש כהלל וי״ה: להוציא את שם י״ה, שהיו״ד שבו היא חכמה, מן ההעלם אל הגילוי. האור שמתגלה בא מלמעלה מן החכמה.

חכמה נקראת כ״ח מ״ה, ו״מ״ה״ (45) שווה בגימטרייה ל״אדם״. ״האדם שעל הכיסא״ נמשך ממדרגה שלמעלה מאוד מבחינת אדם — מאור אין סוף עצמו. כך נעשים חכמה ובינה, היו״ד והה״א, ל״תרין ריעין דלא מתפרשין״.

המזמור ממשיך ״הללו את שם ה׳״, ומתפרש כהמשכת החכמה הלאה אל המדות. אז גם המדות בטלות לפני ה׳.

המזמור אומר ״הללו עבדי ה׳״: גילוי זה נעשה באמצעות מי שעובדים כעבדים ומקבלים עליהם עול מלכות שמים, כפי שמקבלים עליהם מלך — ״שום תשים עליך מלך״.

שבח זה מתאים למאה הברכות שיהודי חייב לומר בכל יום. ברכה פירושה המשכה מן ההעלם אל הגילוי.

המזמור ממשיך: ״יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם״. ״מעתה״ פירושו מתחילת הזמן, שתחילתו במלכות ה׳: רק שם שייך לדבר במונחי זמן, כמו ״ה׳ מלך, ה׳ מלך״.

במקום אחר מוסבר שהזמן שייך למלכות ה׳. ״ועד עולם״ פירושו שהברכה תתפשט עד המדרגות הנמוכות ביותר, כדי שהאלוקות תתגלה בכל מקום.

הלל ממשיך את הנסתר אל הגילוי. הודאה היא התנועה ההפוכה, ״שוב״: החיות מתוארת כ״רצוא ושוב״, ולמעלה הדבר נקרא ״מטי ולא מטי״ — מגיע ואינו מגיע.

אור אין סוף של ה׳ אינו מתגלה באמת עכשיו; הדבר יקרה רק לעתיד לבוא, כאשר ״ונגלה כבוד ה׳״ ויראו ״עין בעין״. לכן כל עלייה עכשיו גם מגיעה וגם אינה מגיעה.

עכשיו הגילוי הוא בדומה לדוד הדופק, בזמן ש״אני ישנה ולבי ער״. מאז חורבן בית המקדש, נוכחות ה׳ בעולם נמצאת רק ב״ארבע אמות של הלכה״ — ההלכה שבתורה.

מכיוון שאי אפשר להשיג את ה׳ בשלמות, התגובה היא הודאה: להכיר באור אין סוף הנמשך בתורה ובעבודת ה׳ ולהתבטל לפניו. דברי ה׳ מושמים בפיו של האדם, כפי שאמרה המשנה לרבי יוסף קארו: ״אני המשנה המדברת בפיך״.